המדד של אלון עידן

אלון עידן מתחיל בכל שבוע את פינתו "המדד" שבמדור "תוצרת הארץ" ב"מוסף הארץ", בשמו המלא של מושא הפינה שלו (הנה לדוגמא, הפינה האחרונה על גלעד שרון; וניתן לראות באתר "הארץ" רשימות נוספות תחת התגית "המדד"). אלון עידן גם נוטה לחזור על השם של מושא הפינה, ולעתים הרפטטיביות היא בשמו המלא של כוכב השבוע (ולא בשם משפחתו בלבד, כפי שמקובל בעיתונות). אלון עידן כותב את הפינה הזו מאז אוגוסט 2010, אז עבר "מוסף הארץ" בעריכתו של שי גולדן מתיחת פנים. עידן כותב בפינה הזו על "האנשים שעשו את השבוע" (לפעמים אלו גם מותגים, כמו "מפעל הפיס", או "איקאה"), או ליתר דיוק "האנשים שאלון עידן לא מסכים איתם ועשו את השבוע", ולפיכך עידן שם את מושאי פינתו ללעג וקלס. ניתן לשמוע את פרנק קוסטנזה מדבר מגרונו של עידן:  "I got a lot of problems with you people! And now you're gonna hear about it" ("השביתה", פרק 166). אלון עידן לא מסכים עם הרבה מאוד אנשים, והוא לא מתכוון לשמור את זה בבטן.

ו"אהבת האדם" של עידן זועקת כבר מהתרשים שמלווה את הפינה כל שבוע, כיוון שעצם המרת תחנות-חייו של אדם כלשהו למדד, לעולם תוכן שהוא מתמטי-לכאורה, במעשה הכנסת אדם כלשהו לתרשים והפיכתו מבשר ודם למספרים – יש בכל אלו בכדי לצמצם את צלם האנוש של האדם. ואני מניח שעידן יודע זאת – הנה לדוגמא, בעיתון שלו ביקרו בצדק את השימוש של הצבא בנוסחאות מתמטיות בכדי לפקח על מוצרי מזון ומצרכים בסיסיים אחרים שהוכנסו לרצועת עזה – יודע ומנצל זאת לצורך הסיכול הממוקד שהוא מבצע שבוע אחר שבוע במושאיו. וכיוון שמקובלנו שבמידה שאדם מודד, בה מודדין לו (משנה סוטה א, ז) – במידה שעידן מודד אחרים נמדוד לו גם אנחנו; הנה כי-כן, המדד של אלון עידן.

את העיקרון שמנחה אותו ב"המדד", אלון עידן הרחיב בשבוע שעבר (18.3) במין טור מיוחד, שבו הוא מנתח את דמותו של שמעון מזרחי לרגל הבחירה בו לקבלת פרס ישראל לשנת תשע"א, ואף מסביר מדוע לדעתו מזרחי לא ראוי לפרס. ובטרם אתייחס לכך, גילוי נאות: הח"מ הוא אוהד של מכבי תל-אביב בכדורסל. ואני מצפה שעידן יציין אף הוא בגילוי נאות שהוא אוהד מושבע של הפועל ת"א (והוא אכן אוהד הפועל), כיוון שאהדה היא סוג של משקפיים דרכם רואים את העולם, ולעתים האהדה היא כמו סכי-עיניים על עיני הסוס, היא לא מאפשרת לכותב להסתכל לצדדים. אבל גם אם עידן צודק בטענותיו – וחלק מהטענות של עידן אכן משכנעות, דבר דבור על אופניו, אך חלקן טרחניות – אין ספק שהאינטרס של עידן והמוטיבציה שלו לכתיבת הטור אינה חלק מ"מלחמת בני האור בבני החושך", אלא נובעת בראש ובראשונה מהיותו אוהד הפועל.

וכשועל תקשורת וותיק, עידן בוודאי יודע שגם הידיעה העיתונאית החשובה ביותר מודלפת כתוצאה מאינטרס כלשהו של המדליף, ולרוב לא מתוך "מלחמה בשחיתות". השאלה שהעיתונאי צריך לשאול את עצמו – כמובן לאחר שאימת והצליב את דברי המקור שלו ו-ווידא שהוא דובר אמת – היא האם האינטרס הציבורי חשוב יותר מהאינטרס הפרטי. אז אולי חשיפת פניו האמיתיות-לכאורה של מזרחי היא אכן אינטרס ציבורי ראוי, אך אין זה מונע מעידן לציין שהוא אוהד הפועל. גילוי נאות זה יכניס את הדברים שהוא כתב לפרופורציה, וכמובן היה מפיל חלק מטענותיו של עידן בזו אחר זו, כמו דיקטטורים במזרח התיכון.

אך הייתי רוצה לדון בקטע חשוב שעידן כתב ברשימתו (כפי שעידן מנתח לעתים קרובות ציטוטים של מושאי פינתו). "הבחירה במזרחי", כותב עידן, "היא בחירה בסוג מסוים של 'אני מאמין', שניתן לנסחו כך: אם משהו חשוב לך, לך עליו בכל הכוח. אם תנצח, המדינה מבטיחה לשכוח את העוולות שנרשמו בדרך". אז אולי מזרחי שיכלל בדרכו הברוטאלית את העיקרון שעידן מדבר עליו, "אם משהו חשוב לך, לך עליו בכל הכוח", אך עידן שוכח שהעיקרון שמנחה את מזרחי הוא אותו עיקרון שמנחה כל פרט בקבוצת השייכות שלו, כלומר המערכת מצפה שכל פרט בתוכה יעשה את הדברים החשובים למערכת, ובכל הכוח, ולכן קל-וחומר שמזרחי, שעומד בראש המערכת, כלומר יושב-ראש מועדון מכבי תל-אביב בכדורסל, יפעל לטובת המועדון. על מנת לשמר את קיומה, כל מערכת חושבת רק על האינטרסים של עצמה, היא פועלת בתוך בועה הרמטית, ולעתים רחוקות "חושבת מחוץ לקופסה", כלומר לא רק על האינטרסים שלה. ולמרות שזה מריח דיאלקטי, למעשה בתוך החלל פועלות הרבה בועות הרמטיות כאלו, שכולן יחד יוצרות הרמוניה.

ואולי הדוגמא הטובה ביותר למערכת שחושבת על האינטרסים שלה בלבד היא התקשורת. ברבדים השורשיים ביותר, בתשתית של התשתית, התקשורת פועלת לפי שני עקרונות-על, שהיא חייבת לשמור על שניהם על מנת להבטיח את קיומה: לחדש ולזעזע מצד אחד, ולמתוח ביקורת מצד שני (יכולים כמובן להיות עקרונות נוספים, אך אני בכוונה מפשט זאת לשני עקרונות, לצורך הדוגמאות שאביא להלן). שני אלו מהווים את המוטיבציה העיקרית של העיתונות ביסודותיה. התקשורת אמנם פועלת בחסות הדמוקרטיה, אך היא לא פועלת בשם הדמוקרטיה או למען הדמוקרטיה. הדברים אמנם יכולים לעלות בקנה אחד, אבל לעתים מרוב "עזרה לדמוקרטיה" – התקשורת יכולה להרוג את הדמוקרטיה.

מבין כל כלי התקשורת, כלי התקשורת שמציג את התקשורת הכי "נקיה" הוא עיתון "הארץ". הוא העיתון שהכי נאמן לעקרונות אלו, בעוד כלי תקשורת אחרים מתלכלכים בשיקולים זרים, כמו קריצה לקהל הקוראים ולרייטינג או נאמנות למדינה. הדוגמא הראשונה שחשבתי עליה היא פרשת סיריל קרן, שהדליפה ליאורה גלט-ברקוביץ' לברוך קרא, אז הכתב המשפטי של "הארץ", ובסופו של דבר גרמה לגלט-ברקוביץ' לרדת לבירא עמיקתא (היא פוטרה), ולברוך קרא לעלות לאיגרא רמא. קרא לא חשב על האינטרס של המדינה, של גלט-ברקוביץ' או כל אדם אחר – הוא חושב על האינטרס של הבוס שלו – וכשאני אומר "הבוס" הכוונה היא לא לעמוס שוקן או לעורך; הבוס הוא העיתונות כמושג מופשט, "המעצמה השביעית". ורק בשל תובנת-העל של המדינה הדמוקרטית שכל אחד חייב להיות נאמן למערכת בה הוא עובד, ניתן להסביר את האנומליה, שלא לומר אבסורד, בכך שהמדליף יכול להיענש והעיתונאי לא, כששניהם שותפים לכאורה לאותו דבר עבירה.

פרשת ענת קם היא דוגמא לפרשה שגרמה להתנגשות בין שתי הבועות ההרמטיות – הצבא והעיתונות, כי למרות שהעונש של ענת קם צפוי להיות חמור בהרבה משל אורי בלאו (בשל העובדה שהצבא מצפה ללויאליות מעובדי המערכת שלו) – זה עדיין יוצא דופן שעיתונאי נענש על לויאליות למערכת שלו. אבל הפרשה כן ממחישה את העובדה שהצבא חושב רק על האינטרסים של עצמו, ואורי בלאו חושב רק על האינטרסים של העיתונות, ולא אכפת לו – לא מתפקידו – לדאוג לאינטרסים של המדינה.

ואלון עידן, כמו עמיתו ל"הארץ" אורי בלאו, הוא דוגמא לעיתונאי שהפנים את הציפיות של המערכת ממנו, כאשר בלאו מעצם היותו תחקירן נוטה לעיקרון החדשותיות, ועידן ככתב מגזין נוטה לעיקרון הביקורתיות. וכמו שבלאו אינו יכול שלא לפרסם כל מסמך חשוב שנופל לידיו, עידן לא יכול להסתכל על אדם או תופעה באור חיובי, כעיתונאי הוא עונד מן משקפי חצי-ירח שמאפשרים לו לראות רק את חצי הכוס הריקה. בלאו ועידן הם לא אנשים רעים, הם ראויים לצל"ש על נאמנות ויישום מופתי של עקרונות המערכת. ואם הייתי העורך של עידן ובלאו, הייתי מאוכזב מאוד אם בלאו לא היה מפרסם את מסמכי ענת קם או שעידן היה מתחיל לכתוב דברים חיוביים. או-אז הייתי מזמין את עידן לשיחת הבהרה ואומר לו: "תגיד לי אלון, אתה השתגעת?! לכתוב על אנשים דברים חיוביים?! באיזה עולם אתה חושב שאתה חי?!" ואם הוא היה ממשיך לסטות מדרך הישר של העיתונות, הייתי כותב לו במכתב הפיטורין: "זה לא אתה. זה המערכת". המערכת שאתה לא פועל לפי עקרונותיה.

אבל עידן לא צריך לקבל "הוראות מגבוה". הוא הפנים את דרישות המערכת, הוא מבין טוב מאוד מהי "רוח המפקד", וחדור מוטיבציה הוא ניגש לכתוב כל שבוע. הוא החייל המצטיין במחלקה שלו – מחלקת כתבי המגזין – ואוטוטו הוא מקבל את הכומתה של המפקד כהוקרה לכך. וכמו חייל טוב במחקר של דורקהיים על ההתאבדות, הוא מוכן להתאבד בשביל המערכת שלו, התאבדות אלטרואיסטית, שנובעת מעודף אינטגרציה, הפנמת יתר של ערכי העיתונות, עד כדי טשטוש בין רצונו הפרטי לבין רצון המערכת. הוא לא חושב על ההשלכות של מעשיו, האינטרסים של החברה והוא כמובן לא חושב על האנשים עליהם הוא כותב, שהם רק פיגומים לכתיבתו. הוא פועל בשם עקרונות העל של העיתונות, וכחייל מצטיין הוא אומר לעצמו: אלון, אם משהו חשוב לך, לך עליו בכל הכוח.

מודעות פרסומת

4 הערות על המצב

[1] בשבת האחרונה (ה-18.3.2011), התפרסמה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר של רז שכניק וגבי בר-חיים על ד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר של כל סלבריטאי ישראל. הטענות נגד רבינוביץ הן שהוא מספר למטופלים על מטופלים אחרים שלו (שהם כאמור אנשים מפורסמים), ובכך מפר את חוזה הדיסקרטיות של חולה-רופא ואת החיסיון הרפואי של המטופל, שהוא מטיח האשמות וקללות במטופליו, יוצר תלותיות מוגזמת בינו לבין מטופליו ועוד. וכל טענה שמועלית על רבינוביץ, הכותבים מביאים לבדיקה אצל פסיכיאטר אחר, לרוב אצל פסיכיאטרית בשם ד"ר ברוריה בן-מאיר. 

אלא שהטענות לא ממש חשובות, מסיבה אחת פשוטה: הכתבים לא נותנים ולו שם אחד אמיתי של מתלונן או מתלוננת, לא רק לקוראים (מטעמים של צניעות הפרט, כי הרי כל המטופלים מפורסמים) – גם לא לרבינוביץ', ממנו הם מבקשים תגובה לטענות. הם רק אומרים לו: מ' אמרה עליך שאתה כך, ו-א' החרה-החזיקה אחריה. אבל מכיוון שגם אנחנו וגם רבינוביץ' לא יודעים במה מדובר – יכול להיות שכל הכתבה היא פיקטיבית, או שיש בה שילוב של שברירי עובדות וליקוטם להאשמות באופן הנראה קוהרנטי, כאשר דמיון יצירתי של הכתבים ממלא את הפערים. במצב הנוכחי אין לנו אפילו גרסה מול גרסה, כמו במשפט קצב, שהכתבים טוענים כך ורבינוביץ' מכחיש מכל וכל. זו טענות שלהם, שלא מגובות בעובדות, מול גרסת הדוקטור. ומכאן שהטענה שבה למקומה הראשון.

הכתבה מתיימרת להציג "מצב נקי" של מלחמת בני האור בבני החושך, מלחמת הטובים (הכתבים, הפסיכיאטרים שמנתחים את התנהגותו של רבינוביץ') מול הרעים (רבינוביץ'). אך הסתכלות על הסיפור מהזווית התקשורתית (זו שנגלית אלינו מהכתבה) במצב הקיים, כשאין לנו דרך לדעת את האמת והטענה שבה למקומה – הופכת את המטריצה על ראשה.

כלפי חוץ, לבר-חיים ושכניק אין קיום עצמאי, את כל קיומם הם שואבים ממושאי הכתבה שלהם. הם חייבים את קיומם התקשורתי למושאי הכתבה שלהם, ובמקרה שלנו – רבינוביץ'; הם טפילים – הקיום התקשורתי שלהם תלוי ברבינוביץ' ונעשה על חשבון רבינוביץ'. אותו כנ"ל לגבי בר-מאיר או הרופאים האחרים המוצגים בכתבה. לולא רבינוביץ' הם היו ממשיכים להתקיים בעולמם שלהם, אך אף אחד כנראה לא היה שומע עליהם בתקשורת. את "האאוטינג" שלהם הם חייבים לרבינוביץ'. שוב מתקיים כאן מצב של פרזיטיזם (טפילות). רבינוביץ', לעומת זאת, אמנם חייב את קיומו התקשורתי למטופליו, אך אצלו לפחות מתקיים מצב של מוטואליזם, שני האורגניזמים מרוויחים מהמצב – הוא עוזר להם נפשית, והם "דואגים" לפרסומו – זה נהנה וזה לא חסר. וכשזה המצב, אני אישית מעדיף את הצד של רבינוביץ'.

[2] בשעה 11.00 ביום שלישי האחרון (15 למרץ), עצרה מדינה שלמה את חייה לחמש דקות, כמהלך הזדהות עם המאבק לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, דקה כנגד כל שנה שהוא בשבי. בהתחלה חשבתי שהמהלך הזה אווילי – גם כי חמש דקות זה יותר מדי, ויש כאן אי הבנה של מהות "סוד הצמצום" – כל דבר שנערך בזמן קצר יותר הוא לפיכך אינטנסיבי יותר, ודקה אחת עוצמתית יותר מחמש דקות. אך בעיקר בגלל שדקה דומייה עומדים לזכר עשרות אלפים ומיליוני אנשים – כמו ביום השואה או ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ולא בשביל חייל אחד.

אך אז הבנתי שזו המטרה, מה שהופך את המהלך הפרסומי הזה לגאוני. כלומר, על-פני השטח המטרה של היוזמה היא "הזדהות עם המאבק", או כמו שאמר יוזם האירוע, קובי סידי, "להגביר את המודעות לנושא החייל החטוף, בתקווה להביא לשחרורו עד לחג הפסח". אבל מה שלא נאמר זה הסב-טקסט, מה שמצוי בתת-מודע: למי עומדים דקה-דומייה? לאנשים מתים, לחללים, כך שהמהלך למעשה נועד להצהיר – אם נתמהמה יותר מדי, בסופו של דבר נעמוד פעם נוספת דקה דומייה לזכר גלעד – הפעם כחלל מערכות ישראל (חס וחלילה).

[3] ביום שלישי האחרון פורסמה גם ידיעה ב"חדשות ערוץ 2" על אי יישומו של חוק שאישרה הממשלה לפני כשנה, על שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים שהולכים ללמוד במוסדות אקדמיים הממוקמים בפריפריה. ומכיוון שכמו בכל כתבה טלוויזיונית הכתבת (דפנה ליאל) צריכה לקריין טקסט, ובכתבה שלנו הכתבת גם עורכת כמה שיחות טלפון – לא ניתן להציג מסך ריק בזמן הקריינות או השיחה, ולכן בעריכת הכתבה מוסיפים תמונות, או "ויז'ואל" (visual) בעגה המקצועית, שירוצו בזמן הקריינות/ השיחה. ומוטב שהוויז'ואל יהיה רלוונטי לנושא הכתבה. אלא שבכתבה הנוכחית, כנראה שהארכיון היה ריק ולכן חלק מהויז'ואל מציג תמונות מאוניברסיטת תל אביב, פעמיים (דקה 2.01, ושוב ב-3.05), כאשר כאמור הכתבה מדברת על מוסדות אקדמיים בפריפריה. ותל אביב כמובן לא נכללת בתוך החוק. אז אמנם גם אוניברסיטת תל אביב היא מוסד אקדמי, אך יהיה זה דומה לשידור כתבה על צה"ל עם הבאת תמונות מצבא ארה"ב. בסופו של יום, כולנו חיילים.

[4] הרצח של בני משפחת פוגל מאיתמר הוא מזעזע. אולי למעט אנשים מסוימים, אני לא חושב שיש מי שחולק על כך (פרופ' זאב שטרנהל כתב ב-2001 ב"הארץ" בדבר הזכות של הפלשתינאים לבצע פיגועים בצידו המזרחי של הקו הירוק: "…לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה… היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק"). אולם דווקא בשל הקונצנזוס הרחב על כך, עצוב לראות כיצד גורמים פוליטיים משתמשים בכך לעשיית הון פוליטי.

ראשון הממנפים את הרצח להון פוליטי היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבמוצאי השבת שעברה כינס מסיבת עיתונאים ונשא "נאום לאומה". מה היה באותו נאום לאומה? שום דבר חדש. אז למה הוא נשא אותו? בכדי להטיח האשמות באומות העולם שמגנות את ההתנחלויות (כל החברות במועצת הביטחון של האו"ם החליטו לגנות את ההתנחלויות, ארה"ב הטילה וטו), אך מהססות/ נמנעות מלגנות פיגועים. כלומר, נתניהו השתמש שימוש ציני ביכולת שלו להשתיק מדינה שלמה בכדי לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום, גם אם לזה אין שום משמעות. אני לא טוען שהרצח אינו אירוע "חשוב מספיק" בשביל לכנס מסיבת עיתונאים; זה פשוט לא אירוע שבגללו מכנסים מסיבת עיתונאים או נושאים נאום לאומה. ונתניהו גם השתמש ברצח בני משפחת פוגל בכדי לצאת מן המיצר בו שרויה הממשלה בראשותו – המדינה בראשותו – ולהגיב על המצב המביך לפיו התמיכה העולמית בישראל נמצאת במגמת ירידה, וההצבעה הזו באו"ם זו רק אינדקציה אחת לכך.

וכשם שאין שום קשר בין כינוס מסיבת עיתונאים ריקה מתוכן לפיגוע, כך אין שום קשר בין הפיגוע לבין ההחלטה לבנות מאות יחידות דיור ביהודה ושומרון כתוצאה מהפיגוע, מלבד יצירת שתי אופוזיציות בינאריות שמעמידות את ישראל באור חיובי ואת הפלשתינאים כולם באור שלילי – הם שליליים (רוצחים), אנחנו חיוביים (בונים). אם נתניהו היה אומר שכתוצאה מהפיגוע הוא מגדיל את תקציב הביטחון – ניתן להבין את ההגיון שבדבר. אבל בחיי שלא הצלחתי לעקוב אחר החוט המחבר בין הרצח לבין בניה בהתנחלויות – אלא אם כן נתניהו פשוט רוצה לבנות בהתנחלויות. בזמן אחר, הייתי אומר לנתניהו: אתה רוצה לבנות – תבנה, אבל אל תחפש תירוצים; אך בשל המצב המדיני הנוכחי, הוא לא יכול, אז הוא מנצל את הרגע בו הוא מעריך שאף אחד לא יגנה אותו על כך.

והניצול הפוליטי השני שממש הרתיח אותי הוא פרסום תמונות הנרצחים מזירת הרצח, תחילה באופן "מחתרתי" ברשתות החברתיות, ואחר-כך באופן "ממוסד" כחלק ממהלך הסברתי של הממשלה. ולעניות דעתי, אם היו רבנים בירושלים, הם היו יוצאים בעצומה – א-לה עצומת הרבנים לתמיכה במשה קצב – האוסרת את פרסום התמונות משום כבוד המת וביזיון המת (גם אם זה לא עונה על ההגדרה ההלכתית היבשה), אך כנראה שאצל רוב הרבנים הפוליטיקה מכתיבה את הפסיקה, ולא להיפך. פוליטיקה מעוורת עיני חכמים.

אני רחוק מלומר שבני משפחת פוגל חיו חיים א-פוליטיים, ולכן אין רוחם נוחה מהמהלכים הנ"ל; רחוק מכך – הם חיו חיים פוליטיים מעצם התישבותם ביהודה ושומרון וכמובן מתו בשל ערך ההתיישבות בארץ ישראל בו הם האמינו. אך הלאמת המשפחה, הפיכת הרצח לאינסטרומנטלי, לכלי, לקרדום לחפור בו לצורך "האינטרס הציבורי" – בין אם במהלכי הסברה שונים ובין אם לצורך בנייה ביהודה ושומרון – מדחיקה את הכאב הממשי, מאפילה על הצער האמיתי על הרצח.

מגלגל הכדורים

בְּאִצְטַדְיוֹן רֵיק, בְּעִיר קְטַנָּה בְּמֶרְכָּז הָאָרֶץ,

עוֹמֵד בָּחוּר אִלֵּם, מְאֹהָב,

וּמְגַלְגֵּל כַּדּוּרִים לַחֲצִי הַמִּגְרָשׁ שֶׁלָּהּ.

וּמֵעוֹלָם לֹא חָזְרוּ אֵלָיו כַּדּוּרָיו,

עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

שומרי החומות

שלא על סדר היום, דיברתי בשבוע שעבר עם קולגה לעבודה על החרדים, על שנאת חרדים ועל הערך העצום שהחרדים מקנים ללימוד התורה, עד שהם "לא רואים בעיניים" את החמור ממעמד הביניים שנושא אותם על גבו. ומכיוון שנצטווינו "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו), ובעולמנו יש דיפלציה מתמשכת וגוברת של "דין לזכות", מצאתי לנכון להעלות לפוסט את תמונת המצב מנקודת המבט של החרדים. וכמובן, אין בכך בכדי להסכים או להצדיק את הדברים. ויהי רצון, שכשם שנדון את חברינו לכף זכות, כן ידונו הם אותנו, ונידון כולנו לכף זכות בבית דין של מעלה. אמן.

כשזה מגיע לחרדים – וגם לדתיים, לערבים ול"אחר" בכלל – יצא לי לא פעם לעמוד נדהם מול עוצמת השנאה שאלו מושכים, וניתן לחלק את הפליאה שלי משנאת החרדי או האחר ל"צווי דיניי". מצד אחד אני מופתע מהשנאה הכוללת, השנאה המכלילה, שאינה מבחינה בין חרדי לחרדי, ודרכן של הכללות שהן תמיד חוטאות לאמת, וגם אם רוב החרדים הם "כאלו" (פרזיטים, משתמטים, לא מתקלחים וכו'), תמיד יש חרדים שאינם כאלו, ומוטב לנו להימנע מלהכניס את כל החרדים לסלסלה אחת; חלילה לנו מעשות כדבר הזה, להמית "צדיק עם רשע".

אבל גם אם אין בכל בני-ברק עשרה חרדים-צדיקים (כלומר, לא פרזיטים וכו') שבגינם לא נשמיד את העיר, אם אנחנו מאמינים שיצר לב האדם אינו רע מנעוריו – ניתן לנסות להבין מדוע הם מתנהגים ככה, כיצד הם רואים את תמונת המצב מנקודת הראות שלהם. וכפי שציינתי, אין בכך בכדי להלבין את חטאם – כשם שלא נמחל לאנס שהיה בעברו ילד תמים שנתקל בגן באדם-זר שהיה לו "הפתעה בכיס" – אלא רק להבין כיצד הדברים נראים מנקודת המבט שלהם. ואולי אם נבין מהיכן הדברים נובעים, נוכל להנמיך את להבות השנאה.

ואני בעיקר מופתע שהשנאה נובעת מ"אנשים ליברליים", שאמוּנים על דיפרנציאציה בין אנשים ולא על הכללות מגזריות, אך גם משום שההבנה "מדוע אנשים טובים עושים מעשים רעים" – היא לחם חוקם כשמדובר באנשים כמותם, אך הם מתקשים להחיל אותם על אנשים אחרים. לדוגמא, ישנה תיאוריה בתחום לימודי המגדר האומרת שנשים, בעיקר בעולם העתיק, בהיותן חסרות-כוח, נאלצות להשתמש במניפולציות כנגד גברים על מנת להשיג את מטרתן. כך רחל אמנו, ביושבה על התרפים שהיא גנבה, משכנעת את לבן אביה שלא להקים אותה כיוון שהיא מדממת [בראשית ל"א]. כלומר, המניפולציה לא נובעת מרשעות וכו', היא דרך ההתמודדות של החלשים, היא הכוח של חסרי-הכוח. ומהניתוח שלי, ההתנהגות של החרדים נובעת מתוך חוסר-כוח שמחייב אותם לנהוג כך, מנקודת המבט שלהם. ולכן הייתי מצפה ליותר-הבנה לדרכי פעולתם של החרדים. להלן הניסיון שלי.

אליבא דחרדים, לימוד תורה הוא המטרה בה"א הידיעה, וכמו אנשים שחונכו על ערכי צה"ל – דבקות במטרה הוא הערך העליון מבחינתם, לשיטתם המטרה מקדשת את כל האמצעים. הם לא רואים אף אחד אחר בעיניים, אין להם אלוהים מהבחינה הזו. הם באמת מרגישים שהם במגננה, שהם שומרים על הגחלת של העם היהודי, הם שומרי החומות ["נטורי קרתא" = שומרי העיר]. ולכן הם לא יגידו "הטובים לתורה", כלומר רק האנשים המוכשרים ביותר ילכו ללמוד תורה, והשאר יעבדו, ישרתו בצבא וכו'. הם יאמרו אמירה כוללנית שכולם חייבים ללמוד תורה, מגיל 0 עד 120, ומי שזה לא מתאים לו – כבר ינשור לבד. לעניות דעתי, זו הסיבה המרכזית להתנהגותם, כאשר בעיות של כשרוּת, צניעוּת, דאגה לעולם הבא שלהם וכו' – כל אלו רק מכסים על הסיבה האמיתית. הם חרדים לקיומו של עולם התורה.
 
זה לא נשמע כמו חידוש גדול, אבל אפשר להשוות את זה ל"עולם תוכן" שאנחנו מכירים, ל"מקדש הידע" המקביל של העולם החילוני – האקדמיה. כמו עולם התורה, גם האקדמיה היא גוף חי, שחייב להתחדש כל הזמן, הוא לא יכול לקפוא על שמריו. המחקר הוא נשמת אפה של האקדמיה, כמו שלימוד התורה התמידי הוא החמצן של התורה. ולכן האקדמיה חייבת כל הזמן להזרים אליה תלמידים חדשים. אז האקדמיה אינה יכולה לצאת באמירה מכלילה שכולם חייבים להיות חוקרים, אך היא יכולה לתפוש את התלמידים כבר בתואר הראשון. אמנם תלמידים לתואר ראשון לא יחדשו דבר לעולם המחקר, אבל זו הדרך של המרצים והחוקרים, "סוכני האקדמיה", ללכוד ברשת סוכנים חדשים.

ולכן לדוגמא, כל התלמידים בתואר ראשון בפקולטה למדעי החברה חייבים ללמוד "מבוא לסטטיסטיקה וניתוח נתונים", כל התלמידים לתואר ראשון בהיסטוריה חייבים ללמוד שפה זרה שניה [מלבד אנגלית], וכל המועמדים לרוב המגמות בתואר שני בפסיכולוגיה חייבים בבחינת מתא"ם. קרוב לוודאי ש-99% מהתלמידים בפקולטה למדעי החברה לא ישתמשו בסטטיסטיקה, התלמידים להיסטוריה לא ישתמשו בשפה הזרה השניה בתואר הראשון, ומי שרוצה להיות פסיכולוג קליני – קרוב לוודאי שלא יצטרך ידע והבנה בשיטות מחקר וסטטיסטיקה או לא יצטרך להבין טקסטים מדעיים בפסיכולוגיה (שני הנושאים בהם נבחנים במתא"ם). אבל אם אותם תלמידים ימשיכו למחקר, לתואר שני ושלישי – הם יהיו חייבים את הכלים האלו, כי סטטיסטיקה היא כלי למחקרים שמדובר בבני אדם, והשפה הזרה נדרשת על מנת לקרוא מקורות היסטוריים, וכל מחקר נבנה על טקסטים מדעיים שקודמים לו.

ואת "סוכני האקדמיה" ממש לא מעניינים תלמידי התואר הראשון, או שחלום חייך הוא להיות פסיכולוגית-קלינית; תפקידם לשמר את המערכת, להזרים אליה כוחות חדשים. הם לא יכולים לצאת באמירה "פרווה", כמו רק התלמידים הטובים ביותר חייבים ללמוד סטטיסטיקה, או רק מי שחושב להמשיך למחקר ילמד סטטיסטיקה. כי ככה עולם המחקר יאבד הרבה מאוד חוקרים. ולכן הם יוצאים באמירה כוללנית שכל תלמידי תואר ראשון חייבים בכך, כאשר לאקדמיה לא אכפת מתלמידי תואר ראשון שנאנקים תחת עול צבא ה-S.S (הכוונה היא ל-SSPS – Statistical Package for the Social Sciences) סוכני האקדמיה נושאים עיניהם קדימה, אל תלמידי המחקר, אל שומרי החומות. לא אכפת להם שבדרך נרמסים הרבה מאוד תלמידים בתואר ראשון או שהם מאבדים את הטובות שבפסיכולוגיות הקליניות; כי פסיכולוגית קלינית היא לא חלק מהם, היא לא תורמת לעולם המחקר (כלומר, כל עוד היא אינה חוקרת).

והדברים נכונים גם למקבילה "הדתית", לעולם התורה. כשם שסוכני האקדמיה "רומסים" את מי שלא מתאים להם, כך החרדים "דורסים" את כל הנפגש בדרכם, ואומרים לו שלום. אז כמובן שהחרדים עושים זאת בשיטה הרבה יותר דורסנית, וגם ניתן לומר שהמחקרים באקדמיה מועילים יותר מלימוד תורה – אבל מנקודת המבט הפנימית, הן של האקדמיה והן של החרדים – העניין מוצדק לחלוטין; הוא לא רק מוצדק – הוא הכרחי.
 
וגם אני שאלתי את עצמי לא-פעם, איך החרדים חושבים שתראה מדינה אוטופית, שכל עמישראל יחזור בתשובה. לא נצטרך מהנדסים, רואי חשבון, מצילים בים? לא צריכים חיילים?! אז אני חושב שנקודת המבט שניסיתי להראות מסבירה גם את השאלה הזו: החרדים כרגע חשים עם הגב לקיר, ולכן הם מתנהגים בהתאם (וכמובן המדינה מאפשרת להם את זה, ולחרדים בברוקלין אין את הפריבילגיה הזו). אבל אם כל עם ישראל יחזור בתשובה – אז חלפה הסכנה מעל עולם התורה, יהיו מספיק אנשים שילמדו תורה, ולכן גם יהיו מספיק אנשים שיעסקו בראיית חשבון, יהיו מספיק חיילים וכו'. אמנם לימוד תורה הוא מעל הכל, אבל הוא יותר לא יוצב כערך העליון הבלעדי.

יש אלוהים

האגדה מספרת שבחורף שנת 1811, והוא בשיא הצלחתו ותהילתו, בעודו שוכב באפיריון שלו שבארמון פונטנבלו, חשקה נפשו של נפוליאון בונפרטה בסיגריה, שבאותה תקופה החלה זו להיות מופצת ברחבי אירופה. ונפוליאון, שלמרות מימדי גופו הקטנים שמיכתו הייתה קצרה ממנו, ואם היה מושך אותה מעל לראשו – היו בוהנות רגליו מבצבצות מלמטה, ואם היה מכסה את כפות רגליו, היה ראשו מגיח מחוץ לשמיכה – נפוליאון לכן שכב כשברכיו מקופלות לבטנו, כמו תינוק בבטן אימו. ואתם יודעים איך זה: חורף, קר, אתה שוכב לבד באפיריון שלך בתוך טירה ענקית, מצד אחד אתה צריך ללכת לשירותים, ומצד שני, ובכן הצד שני אומר שמשמעות הדבר היא שאתה חייב לצאת מהמיטה, ובמצב הנוכחי אתה מעדיף לוותר על כליה אחת (בשביל זה יש שתיים), ורק לא לצאת מהשמיכה.

ואז אמר נפוליאון לעצמו: אני, נפוליאון בן קרלו בונפרטה, שליט צרפת, שכבשתי את גרמניה, ואת הולנד, ואת שוויץ, ואת ספרד, ואת פולין, ואת בלגיה ואת איטליה – איני יכול להתמודד עם קצת קור?! נפוליאון בא להרים את שמיכתו הקצרה, אבל אז הוא חשב לעצמו: אני, נפוליאון בן קרלו בונפרטה, שליט צרפת, שלא נכנעתי לצבאות גרמניה, הולנד, שוויץ, ספרד, פולין, בלגיה איטליה – אני אכנע לסיגריה אחת קטנה? וכך המשיך והתלבט נפוליאון בינו לבין עצמו כל אותו הלילה, עד שנכנס אליו עוזרו האישי ואמר לו: קיסרנו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית (טוב, את המשפט האחרון אני הוספתי, אבל כל השאר אמת).

את הסיפור הזה שמעתי מאחד ממוריי לפני כ-8 שנים. אני אוהב את הסיפור הזה, ראשית-כל, כי הוא ממחיש לי את קסמן של אגדות, את ההשפעה העצומה שיש לסיפורים עלינו, גם במנותק מההקשר המקורי שלהם. ואני באמת לא זוכר מה ניסה המורה שלי להגיד; אני יכול לשחזר במדויק את הסיטואציה בה שמעתי את הסיפור, אבל לא את המסר שהמורה ביקש להעביר לנו, ויכול להיות שהמסר שאני אקח מהסיפור יהיה שונה לחלוטין ואף הופכי לכוונותיו של המורה שלי. כי אם אותו מורה היה אומר לנו "אל תעשנו סיגריות", כנראה שלא הייתי זוכר את זה במרוצת הזמן; אבל אם הוא היה מספר לנו את הסיפור הזה ואז אומר לנו "אל תעשנו סיגריות", הייתי זוכר את הסיפור. כי סיפורים טובים הם נצחיים, ומסרים הם תקופתיים, זמניים. אבל הסיפור הזה הוא גם סיפור מכונן בשבילי.

מאז שנכנסתי למערכת-יחסים מסובכת ורבת-פרידות עם הדיאטה לפני כ-10 שנים, אני צמוד לדיאט-קולה (והקולגות שלו: פפסי-מקס וכו') כמו שתינוק צמוד לאימו. אני צורך דיאט-קולה על בסיס יומיומי, כאשר מעולם לא הצבתי לעצמי גבולות בנוגע לכמויות הדיאט-קולה שאני שותה. כי מה שיפה בדיאט-קולה, הוא שהוא מכיל (מלבד אספרטיים, חומצה זרחתית, אצסולפאם-K, פנילאלנין ועוד) – 100% פלז'ר. כי כל אכילה של לחם-טרי או כל דבר אחר שאני אוהב לאכול – תביא עמה בהכרח ייסורי מצפון, ההנאה עצמה לעולם לא תהיה-שלמה, אני לא יכול לומר "עכשיו נהנה, אחר-כך נעשה חישובים". ההנאה פגומה בהגדרתה. ואילו בדיאט-קולה אין קלוריות, אין ייסורי מצפון, ולכן אפשר לשתות חופשי.

ניתן אולי להדגים זאת במשפט שאומר: "מיום שחרב בית המקדש… ניטל טעם הפירות" (משנה סוטה, ט, י"ב). אני חושב שאין הכוונה לשינוי שנעשה במישור הקוסמי או במבנה הגנטי של הפרי; הפרי אותו פרי, והוא כשלעצמו מזין וטעים, רק שלאחר חורבן בית המקדש ההנאה כבר לעולם לא תהיה שלמה, וככזו היא משפיעה על הטעם של הפירות בעיני מי שאוכל אותם, והרי אין לנו דרך אחרת לדעת אם משהו טעים או לא, שלא דרך חושינו (ואילו לדעת אם משהו מזין ניתן לבדוק במעבדה).

ותמיד התרברבתי בעיני מקורביי שאם אני ארצה להפסיק – אני אפסיק. אני פשוט לא רוצה. לא רוצה-ולא-רוצה – ממש לא-רוצה. בעוד חלקם טענו שזה חזק ממני, אני ידעתי שאם ארצה אני אוכל להפסיק לאלתָר, ידיעה שלא זקוקה להוכחה או אישרור, כמו ששני אהובים יודעים שבן-זוגם אוהב אותם מבלי שהוא צריך לומר את זה או לקנות מתנות, כמו שמאמין אדוק יודע שיש אלוהים, והוא לא צריך הוכחות לקיומו; יש אלוהים.

ובזמן האחרון התחלתי להרהר בכמויות הדיאט-קולה שאני שותה, וכשישבתי בשבת אחר-הצהריים לפני כשבועיים על כיסא המנהלים שלי, הסיפור על נפוליאון הדהד בראשי, ואמרתי לעצמי: אני, שכבשתי את ליבותיהן של כך וכך נשים (המספרים האמיתיים שמורים במערכת), אני אכנע לדיאט-קולה?! ועל המקום החלטתי שאני מפסיק לשתות דיאט קולה, בלי הנחות, בלי שיטת בית-שמאי בנרות חנוכה – פוחת והולך – ובלי "יום ראשון דיאטה" (רק מי שהתנסה בדיאטות מבין כמה המשפט הזה הוא קאצ'י). לאלתָר.

ובאמת הפסקתי לשתות. ודוק: הפסקתי ולא נגמלתי, כי גמילה מעידה על התמכרות, ואני מעולם לא התמכרתי. ובמהלך השבועיים שעברו מאז, אני שומע מכמה אנשים שהם מבינים כמה זה קשה לי, ואפילו אחת אמרה לי שהיא כעת רואה אותי באור אחר, ואף סיפרה לי על איזה קשקוש פסיכולוגי שעושים לכל מי שתמיד חשבו אותו ל-א' (נגיד: פחדן), עובר שינוי והוא נהיה ב' (אמיץ) – ואז עושים לו טקס שנקרא "הדהוד חיובי" אליו מזמינים את כל מכריו, וכל אחד מהדהד פרגונים למכביר לבחור שעבר את השינוי. והקשקוש-החיובי הזה קצת הפתיע אותי, כיוון שזה אומר שאותה אחת חשבה שזה שאני שותה דיאט-קולה זה חלק ממני, מהדימוי שלי, כמו תכונת אופי. אז אם כבר ניתן להגיד עליי משהו, אולי אפשר להגיד ש"כוח רצון" זו תכונה שלי, אבל לעניות דעתי "כוח רצון" הוא חלק מההגדרה של האדם, של כל אדם ריבוני בעל בחירה חופשית, ולכן אני חושב שאפשר להגיד מעט מאוד על אופי של בן-אדם, כי לרוב אם אדם ירצה לשנות את אופיו, הוא יעשה זאת.

אז לא קשה לי, פשוט לא כיף לי. וזה דבר נוסף שהרבה אנשים (כנראה) לא הבינו. מכיוון שאני גם עושה דיאטה, וגם צמחוני,  וגם שומר כשרות (לרוב) וגם רווק – אין יותר מדי דברים שגורמים לי עונג. ואני לא מדבר על עונג מפיצוח שאלה פסיכומטרית או כתוצאה מסרט טוב; עונג פשוט, בסיסי, ארוגני (לאו דווקא במובן המיני כי אם במובן הרחב של המילה, עונג אינפנטילי, קמאי). כי מה שמחכה לי בבית אחרי יום עבודה זה ירקות-פרכיות-קוטג'. לפעמים אכילה או שתייה (ובפרט שהם כפייתיים) מעידים על צרכים גדולים יותר, כמו חוסר באהבה או הפסיכולוג-יודע-מה, ולפעמים פשוט בא לך קוביית שוקולד. על דברים כאלו לא יקום או יפול דבר, ואפשר לחיות חיים ארוכים ומלאי סיפוק בלעדיהם, אבל השוקולד או הקולה הם מסוג הדברים שהופכים את החיים לטעימים יותר. החיים לא טעימים לי.

ובעקבות כך שהפסקתי להוציא כסף על דיאט-קולה, מנהל הבנק שלי מבסוט. ואיך הוא החליט לחגוג את השינוי? ניחשתם נכון, על פחית דיאט-קולה, היישר מהמיני-בר שבמשרדו השקוף-למחצה. ואולי השמנת חשבון הבנק בעקבות דיאטת הקולה היא חצי הכוס המלאה. אז אמנם בשורה התחתונה לא כיף לי, אבל היי, מי אמר שבאנו לכאן בכדי ליהנות?!