4 הערות על המצב

[1] בשבת האחרונה (ה-18.3.2011), התפרסמה ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" כתבת תחקיר של רז שכניק וגבי בר-חיים על ד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר של כל סלבריטאי ישראל. הטענות נגד רבינוביץ הן שהוא מספר למטופלים על מטופלים אחרים שלו (שהם כאמור אנשים מפורסמים), ובכך מפר את חוזה הדיסקרטיות של חולה-רופא ואת החיסיון הרפואי של המטופל, שהוא מטיח האשמות וקללות במטופליו, יוצר תלותיות מוגזמת בינו לבין מטופליו ועוד. וכל טענה שמועלית על רבינוביץ, הכותבים מביאים לבדיקה אצל פסיכיאטר אחר, לרוב אצל פסיכיאטרית בשם ד"ר ברוריה בן-מאיר. 

אלא שהטענות לא ממש חשובות, מסיבה אחת פשוטה: הכתבים לא נותנים ולו שם אחד אמיתי של מתלונן או מתלוננת, לא רק לקוראים (מטעמים של צניעות הפרט, כי הרי כל המטופלים מפורסמים) – גם לא לרבינוביץ', ממנו הם מבקשים תגובה לטענות. הם רק אומרים לו: מ' אמרה עליך שאתה כך, ו-א' החרה-החזיקה אחריה. אבל מכיוון שגם אנחנו וגם רבינוביץ' לא יודעים במה מדובר – יכול להיות שכל הכתבה היא פיקטיבית, או שיש בה שילוב של שברירי עובדות וליקוטם להאשמות באופן הנראה קוהרנטי, כאשר דמיון יצירתי של הכתבים ממלא את הפערים. במצב הנוכחי אין לנו אפילו גרסה מול גרסה, כמו במשפט קצב, שהכתבים טוענים כך ורבינוביץ' מכחיש מכל וכל. זו טענות שלהם, שלא מגובות בעובדות, מול גרסת הדוקטור. ומכאן שהטענה שבה למקומה הראשון.

הכתבה מתיימרת להציג "מצב נקי" של מלחמת בני האור בבני החושך, מלחמת הטובים (הכתבים, הפסיכיאטרים שמנתחים את התנהגותו של רבינוביץ') מול הרעים (רבינוביץ'). אך הסתכלות על הסיפור מהזווית התקשורתית (זו שנגלית אלינו מהכתבה) במצב הקיים, כשאין לנו דרך לדעת את האמת והטענה שבה למקומה – הופכת את המטריצה על ראשה.

כלפי חוץ, לבר-חיים ושכניק אין קיום עצמאי, את כל קיומם הם שואבים ממושאי הכתבה שלהם. הם חייבים את קיומם התקשורתי למושאי הכתבה שלהם, ובמקרה שלנו – רבינוביץ'; הם טפילים – הקיום התקשורתי שלהם תלוי ברבינוביץ' ונעשה על חשבון רבינוביץ'. אותו כנ"ל לגבי בר-מאיר או הרופאים האחרים המוצגים בכתבה. לולא רבינוביץ' הם היו ממשיכים להתקיים בעולמם שלהם, אך אף אחד כנראה לא היה שומע עליהם בתקשורת. את "האאוטינג" שלהם הם חייבים לרבינוביץ'. שוב מתקיים כאן מצב של פרזיטיזם (טפילות). רבינוביץ', לעומת זאת, אמנם חייב את קיומו התקשורתי למטופליו, אך אצלו לפחות מתקיים מצב של מוטואליזם, שני האורגניזמים מרוויחים מהמצב – הוא עוזר להם נפשית, והם "דואגים" לפרסומו – זה נהנה וזה לא חסר. וכשזה המצב, אני אישית מעדיף את הצד של רבינוביץ'.

[2] בשעה 11.00 ביום שלישי האחרון (15 למרץ), עצרה מדינה שלמה את חייה לחמש דקות, כמהלך הזדהות עם המאבק לשחרורו של החייל החטוף גלעד שליט, דקה כנגד כל שנה שהוא בשבי. בהתחלה חשבתי שהמהלך הזה אווילי – גם כי חמש דקות זה יותר מדי, ויש כאן אי הבנה של מהות "סוד הצמצום" – כל דבר שנערך בזמן קצר יותר הוא לפיכך אינטנסיבי יותר, ודקה אחת עוצמתית יותר מחמש דקות. אך בעיקר בגלל שדקה דומייה עומדים לזכר עשרות אלפים ומיליוני אנשים – כמו ביום השואה או ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ולא בשביל חייל אחד.

אך אז הבנתי שזו המטרה, מה שהופך את המהלך הפרסומי הזה לגאוני. כלומר, על-פני השטח המטרה של היוזמה היא "הזדהות עם המאבק", או כמו שאמר יוזם האירוע, קובי סידי, "להגביר את המודעות לנושא החייל החטוף, בתקווה להביא לשחרורו עד לחג הפסח". אבל מה שלא נאמר זה הסב-טקסט, מה שמצוי בתת-מודע: למי עומדים דקה-דומייה? לאנשים מתים, לחללים, כך שהמהלך למעשה נועד להצהיר – אם נתמהמה יותר מדי, בסופו של דבר נעמוד פעם נוספת דקה דומייה לזכר גלעד – הפעם כחלל מערכות ישראל (חס וחלילה).

[3] ביום שלישי האחרון פורסמה גם ידיעה ב"חדשות ערוץ 2" על אי יישומו של חוק שאישרה הממשלה לפני כשנה, על שנת לימודים חינם לחיילים משוחררים שהולכים ללמוד במוסדות אקדמיים הממוקמים בפריפריה. ומכיוון שכמו בכל כתבה טלוויזיונית הכתבת (דפנה ליאל) צריכה לקריין טקסט, ובכתבה שלנו הכתבת גם עורכת כמה שיחות טלפון – לא ניתן להציג מסך ריק בזמן הקריינות או השיחה, ולכן בעריכת הכתבה מוסיפים תמונות, או "ויז'ואל" (visual) בעגה המקצועית, שירוצו בזמן הקריינות/ השיחה. ומוטב שהוויז'ואל יהיה רלוונטי לנושא הכתבה. אלא שבכתבה הנוכחית, כנראה שהארכיון היה ריק ולכן חלק מהויז'ואל מציג תמונות מאוניברסיטת תל אביב, פעמיים (דקה 2.01, ושוב ב-3.05), כאשר כאמור הכתבה מדברת על מוסדות אקדמיים בפריפריה. ותל אביב כמובן לא נכללת בתוך החוק. אז אמנם גם אוניברסיטת תל אביב היא מוסד אקדמי, אך יהיה זה דומה לשידור כתבה על צה"ל עם הבאת תמונות מצבא ארה"ב. בסופו של יום, כולנו חיילים.

[4] הרצח של בני משפחת פוגל מאיתמר הוא מזעזע. אולי למעט אנשים מסוימים, אני לא חושב שיש מי שחולק על כך (פרופ' זאב שטרנהל כתב ב-2001 ב"הארץ" בדבר הזכות של הפלשתינאים לבצע פיגועים בצידו המזרחי של הקו הירוק: "…לרבים בישראל, אולי אף לרוב המצביעים, אין ספק בדבר לגיטימיות ההתנגדות המזוינת בשטחים עצמם. אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה… היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק"). אולם דווקא בשל הקונצנזוס הרחב על כך, עצוב לראות כיצד גורמים פוליטיים משתמשים בכך לעשיית הון פוליטי.

ראשון הממנפים את הרצח להון פוליטי היה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שבמוצאי השבת שעברה כינס מסיבת עיתונאים ונשא "נאום לאומה". מה היה באותו נאום לאומה? שום דבר חדש. אז למה הוא נשא אותו? בכדי להטיח האשמות באומות העולם שמגנות את ההתנחלויות (כל החברות במועצת הביטחון של האו"ם החליטו לגנות את ההתנחלויות, ארה"ב הטילה וטו), אך מהססות/ נמנעות מלגנות פיגועים. כלומר, נתניהו השתמש שימוש ציני ביכולת שלו להשתיק מדינה שלמה בכדי לכנס מסיבת עיתונאים ולשאת נאום, גם אם לזה אין שום משמעות. אני לא טוען שהרצח אינו אירוע "חשוב מספיק" בשביל לכנס מסיבת עיתונאים; זה פשוט לא אירוע שבגללו מכנסים מסיבת עיתונאים או נושאים נאום לאומה. ונתניהו גם השתמש ברצח בני משפחת פוגל בכדי לצאת מן המיצר בו שרויה הממשלה בראשותו – המדינה בראשותו – ולהגיב על המצב המביך לפיו התמיכה העולמית בישראל נמצאת במגמת ירידה, וההצבעה הזו באו"ם זו רק אינדקציה אחת לכך.

וכשם שאין שום קשר בין כינוס מסיבת עיתונאים ריקה מתוכן לפיגוע, כך אין שום קשר בין הפיגוע לבין ההחלטה לבנות מאות יחידות דיור ביהודה ושומרון כתוצאה מהפיגוע, מלבד יצירת שתי אופוזיציות בינאריות שמעמידות את ישראל באור חיובי ואת הפלשתינאים כולם באור שלילי – הם שליליים (רוצחים), אנחנו חיוביים (בונים). אם נתניהו היה אומר שכתוצאה מהפיגוע הוא מגדיל את תקציב הביטחון – ניתן להבין את ההגיון שבדבר. אבל בחיי שלא הצלחתי לעקוב אחר החוט המחבר בין הרצח לבין בניה בהתנחלויות – אלא אם כן נתניהו פשוט רוצה לבנות בהתנחלויות. בזמן אחר, הייתי אומר לנתניהו: אתה רוצה לבנות – תבנה, אבל אל תחפש תירוצים; אך בשל המצב המדיני הנוכחי, הוא לא יכול, אז הוא מנצל את הרגע בו הוא מעריך שאף אחד לא יגנה אותו על כך.

והניצול הפוליטי השני שממש הרתיח אותי הוא פרסום תמונות הנרצחים מזירת הרצח, תחילה באופן "מחתרתי" ברשתות החברתיות, ואחר-כך באופן "ממוסד" כחלק ממהלך הסברתי של הממשלה. ולעניות דעתי, אם היו רבנים בירושלים, הם היו יוצאים בעצומה – א-לה עצומת הרבנים לתמיכה במשה קצב – האוסרת את פרסום התמונות משום כבוד המת וביזיון המת (גם אם זה לא עונה על ההגדרה ההלכתית היבשה), אך כנראה שאצל רוב הרבנים הפוליטיקה מכתיבה את הפסיקה, ולא להיפך. פוליטיקה מעוורת עיני חכמים.

אני רחוק מלומר שבני משפחת פוגל חיו חיים א-פוליטיים, ולכן אין רוחם נוחה מהמהלכים הנ"ל; רחוק מכך – הם חיו חיים פוליטיים מעצם התישבותם ביהודה ושומרון וכמובן מתו בשל ערך ההתיישבות בארץ ישראל בו הם האמינו. אך הלאמת המשפחה, הפיכת הרצח לאינסטרומנטלי, לכלי, לקרדום לחפור בו לצורך "האינטרס הציבורי" – בין אם במהלכי הסברה שונים ובין אם לצורך בנייה ביהודה ושומרון – מדחיקה את הכאב הממשי, מאפילה על הצער האמיתי על הרצח.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “4 הערות על המצב

  1. היטבת לתאר ולפרשן 4 אירועים במציאות הנוכחית; אך לא די בכך.
    .
    בפיזיקה מוגדרים ארבעה כוחות יסודיים של הטבע, הנקראים כוחות היסוד: כוח הכבידה, הכוח האלקטרומגנטי, הכוח הגרעיני החזק, הכוח הגרעיני החלש. כולם מתקיימים כל העת, אבל כל אחד בא לידי ביטוי בחלקיקים ובסדרי גודל שונים. אף על פי כן, רבים סבורים כי הכוחות הללו הם למעשה צורת התגלמות שונה של כוח אחד בסיסי יותר. כך לדוגמא, בעבר, הכוח החשמלי והכוח המגנטי נחשבו לכוחות נפרדים, וכעת נתפסים כשני היבטים של כוח יחיד – הכוח האלקטרומגנטי.
    .
    עכשיו, כמובן שארבעה אירועי האקטואליה אינם כוחות יסוד מחוללים, אבל דווקא בשל כך קל יותר למצוא את החוט המקשר. תורת האילוצים (תורה בתחום הניהול והנדסת התעשייה) טוענת כי מבין כל הבעיות הקיימות בארגון ניתן למצוא בעיית יסוד שפתרונה יביא לפתרון הבעיות האחרות. ועל משקל זה, מבין סך האירועים התקשורתיים, ניתן להוציא פרשנות יסוד בודדת (או לכל היותר כמה בודדות). במילים אחרות, מתגלה לנו ההבדל בין גורם מחולל לבין אירועי סימפטום.
    .
    התקשורת אינה פועלת על-פי חוקי הטבע. היא מנוהלת על-ידי קבוצה מצומצמת של בעלי-כוח ובעלי אינטרס. המציאות מתרחשת בכל מקום כל הזמן, אבל רק המציאות הנצפית, קרי, זאת שעוברת במדיה מתקיימת עבורנו. הנושאים שמובאים לקדמת הבמה, השאלות שנשאלות והנחות היסוד שמונחות נמצאים שם בכוונת מכוון בצורה גורפת ולא מקומית.
    דוגמא להשתלת הנחת יסוד – אני יכול לשאול אותך "רוצה לבוא איתי לסרט?" או שאני יכול לשאול אותך "מתי נוח לך סרט, ברביעי או בחמישי?".
    בזמן ששאלתי אותך לגבי היום הבלעתי את ההנחה שאתה בא איתי לסרט. בזמן שמסופר לנו על מעלליו של "הפסיכיאטר של כל סלבריטאי ישראל", מתקבעת הנחת היסוד שלכל סלבריטאי ישראל יש פסיכיאטר, ומה שטוב לכל סלבריטאי ישראל מן הסתם טוב גם לנו עמך ישראל.

  2. http://www.shgiot.com/2011/03/%D7%93%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F-%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5-%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%90-%D7%A9%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%99%D7%98-%D7%A9%D7%90%D7%A0%D7%99-%D7%A6%D7%A8/

    זו למשל דעתי על ד"ר רבינוביץ….לא מבינה למה צריך להיסתתר…

    אתה לגמרי צודק עם העיניין של אין שמות אמיתיים….אני יכולה להיתרעיין ככה על המון דברים ולהגיד את דעתי, להרוס לאנשים את העסקים שלהם, חיים שלהם ועוד…פשוט הזוי….למה למשל למאן האיזון לא בדקו לפחות מישהו אחד כן מרוצה? כניראה זה לא מוכר…

  3. אהלן אודי,
    קודם כל המון שאפו על הכתבות,הם כתובות בטוב טעם ואני מעריך את מה שאתה עושה.
    רציתי להגיב על דבריך בנוגע לד'ר רבינוביץ.
    היום אני בן 22 וכשהייתי בן 15 טופלתי אצל ד'ר רבינוביץ.מה שעברתי אצלו במהלך חצי שנה השאיר בי חותם לכל החיים.
    שנים שלא דיברתי על זה מחשש שיגידו כמו שכבר אמרו לי בעבר לא פעם אפי' האנשים הקרובים אלי ביותר:אתה מדמיין,אתה לא לוקח אחריות וכו' ,אך הנה באה הכתבה שהביאה לי אישור לדברים.
    אני באתי אליו דרך מכרים של הוריי שמאוד המליצו.בדיוק כמו שצויין בכתבה,גם אותי הוא "איבחן"
    תוך עשר דקות.לא היה לי לפני שבאתי אליו שום רקע פסיכיאטרי/פסיכלוגי ואחרי רבע שעה שאני אצלו קיבלתי מרשם לשני סוגים של כדורים ולזריקה שלושה פעמים בשבוע.

    חצי שנה הייתי מת,נשרתי מלימודים,ישנתי 20 שעות ביום,עברתי שיתוקים חלקיים בגוף לאורך כל החצי שנה,הייתי מאושפז בבית חולים בגללהתמוטטויות.
    הוא שיקר לאורך כך התקופה,סיפר שיש לו תמיכה מאנשים שמכירים אותי,אני הייתי ילד והאמנתי,דברים שאח"כ התגלו כשקריים לחלוטין.
    גם אני שמעתי את סיפוריו הבלתי פוסקים על מלכת היופי שלצידו,על איך הנהג שלו עוצר הכי קרוב שהוא יכול לקליניקה כדי שח"ו מיועדנו לא ישהה ולו לשניה ללא מזגן וכו' וכו' וכו'
    לאורך החצי שנה ההיא ראיתי כמה וכמה פעמים בחדר ההמתנה אנשים שאני מכיר,ראיתי רשימות שכלל לא טרחו להסתיר של כל האנשים שהיו לפניי.
    אחרי שיתוקים מוזרים שעברתי והתמוטטות אחת רצינית,הלכתי לפסיכיאטר מאוד ידוע אחר.באתי אליו במצב של חוסר יכולת ללכת על הרגליים.לאחר שתי פגישות הוא הפסיק לי בהדרגה את כל התרופות ושחר אותי לדרכי.הוא לא יכול היה להסתיר את התדהמה על הסיפור שקרה לי אצל "עמיתו" ועל הבעיות והתויות שהוא הצמיד עלי ללא הנד עפעף.

    לדעתי אתה צריך לחשוב קצת איזה צד לבחור.
    אני מוכן לאמת את דבריי בבית המשפט,להעיד,לעבור פוליגרף ולעשות כל שנדרש כדי להוכיח את דבריי.מובן מאוד מדוע אנשים לא מעוניינים לחשוף את עצמם,פסיכאטריה היא נושא רגיש..
    כאן רשמתי את הסיפור בקצרה,אני מוכן לפרט הכל באופן פרטי.

    תודה.

    • דן שלום.
      ראשית, תודה רבה על התגובה ותודה רבה ששיתפת אותי ואת קוראי הבלוג בחוויה האישית שלך.

      אני מאמין לך, אבל אני גם מאמין למרינה, שהגיבה על הפוסט לפניך, והחוויה שלה הפוכה ב-180 מעלות.

      הדברים שכתבתי נבעו מהרושם שלי מכתבת תחקיר, לא מידיעת האמת, או מה התרחש במציאות. על מנת לברר את האמת במצב האידיאלי ביותר, נניח, עליי לשמוע את גרסת שני הצדדים ולהכריע באיזו גרסה להחזיק. וזה לא המצב בכתבה הנוכחית, משום שאין לנו את הגרסה של רבינוביץ'. ושוב יכול להיות שכל מה שנכתב בכתבה אמיתי לחלוטין, אבל לעולם לא נדע.
      ולכן, כשזה המצב, זנחתי את העיסוק במה שהתרחש באמת, ועסקתי בצד התקשורתי של הסיפור, ואני חושב שעל הדברים שכתבתי אין עוררין: ללא רבינוביץ' לכתבים ולאנשי המקצוע המוזכרים בכתבה אין קיום תקשורתי, כשברור שאלו מזיקים לרבינוביץ', ואילו אמנם רבינוביץ' השיג את הדברים בזכות מפורסמים אחרים, אך לפחות כתוצאה מעזרה לאחרים [ואין ספק שהוא עזר להרבה אנשים].
      ושוב, תודה על התגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s