השפתיים של ויליאם

החתונה של יורש העצר הבריטי ויליאם (או בשמו המלא: ויליאם ארתור פיליפ לואי מאונטבאטן וינדזור), עם בחירת ליבו, קייט מידלטון, זכתה לסיקור עיתונאי יוצא דופן בכל ערוצי החדשות והעיתונים, וגם עיתון "הארץ", שבדרך-כלל נמנע מסיקור נרחב של ידיעות כגון זו – שאני אומר כגון זו, הכוונה היא לאירוע שהוא נטו רכילותי, שאין לו ולוּ השלכה אחת על חיינו שלנו במדינת היהודים, והוא, כלומר חתונה של נצר לבית מלוכה, מייצג ערכים שרוב תושבי העולם לא מאמינים בהם – לא התאפק, והפנה מהעמוד הראשון לכפולת עמודים (של "הארץ"…) באמצע העיתון. יוצא דופן היחיד שאני הבחנתי בו, הוא עיתון "מקור ראשון", שהסתפק בתמונה עם כיתוב בלבד איפשהו במעמקי העיתון. וכמובן  ששלושת ערוצי הטלוויזיה שידרו את החתונה בשידור ישיר. אבל התקשורת בארץ אינה שונה מהתקשורת בכל רחבי העולם, ולכן מה לנו כי נלין.

אבל הסיקור האינטנסיבי הביא לכך שהתקשורת ניסתה למצוא נישות שונות לסקר את האירוע, ובחדשות סוף השבוע של ערוץ 2, ליאור פרידמן, שליח הערוץ לחתונה, נעזר בקוראת שפתיים בכדי שתתרגם את הלחישות שנלחשו במהלך האירוע. וכנראה שבקד"צ שלו טרם שירותו בגלי צה"ל, לא לימדו את פרידמן, את הדברים החשובים והבסיסיים בחיים, כלומר מבחר מפרקי "סיינפלד", כיוון שבאחד הפרקים ("The lip reader"; עונה 5, פרק 70) ניסיון לקריאת שפתיים מעין זו מוצג כמגוחך.

בפרק זה, ג'רי יוצא עם שופטת-קו במשחק טניס, חרשת-אילמת שמסוגלת לקרוא שפתיים. כשג'ורג' מבחין בכישרון הזה, הוא מבקש ממנה לבוא למסיבה שתערך לאחר כמה ימים, ולקרוא את שפתיה של הבחורה שזה הרגע זרקה אותו, בכדי לדעת מה היא חושבת עליו. וכרגיל ב"סיינפלד", הדברים יוצאים משליטה ומראים את הפתטיות של הניסיון של ג'ורג' לקרוא שפתיים.

את הכתבה של פרידמן ניתן לראות כאן (יש לגלול את רשימת הכתבות מצד ימין, עד לכתבה על החתונה). את תמצית האירועים בפרק ניתן לראות כאן.

אגב, זו היא הרשומה ה-100, מאז היווסדו של הבלוג במתכונתו הנוכחית, לפני שנה ויומיים. ושחר חסון מוסר: "ברכות".

מודעות פרסומת

על הספר "גשר בנות יעקב"

שם ספרו החדש של הרב חיים נבון, "גשר בנות יעקב – מעמד האישה בהלכה בין עבר לעתיד", אומר הכול על תוכן הספר. השם משקף מגמה כללית של נבון לתת "כותרת פיקנטית", כלומר כותרת עם משמעות כפולה, ומיד אחריה כותרת משנה עניינית. הדבר נכון גם לספרו הראשון של נבון, "הגדר הטובה – על משמעותה של ההלכה בחיינו" (הוצאת מוזאיקה, תשס"ג), וגם לפרקי הספר, כגון: "לא דינוזאור קדוש: ערכי התורה וערכי בני אדם".

זו היא בחירה סמנטית של נבון וכמובן שאין בכך פסול, השאלה היא האם הבחירה של נבון מוקפדת ומדויקת או שמתוך הרצון להיות שנון, הוא לא ער לכל משמעות הביטוי. אני מפרגן לנבון את האפשרות הראשונה, ולכן מעוניין לרדת לעומק הביטוי: נבון כותב ספר על מעמד האישה בהלכה, כלומר על נשים, אולם לפי שם הספר לנשים אלו אין קיום עצמאי, הן שקופות, הן אינן עומדות בפני עצמן, הן נקראות על שם הייחוס (במלעיל) שלהן, הן רק בנות של – וחמור יותר, הן מיוחסות על שם אביהן, כמו בחברה פטריארכאלית קלאסית. ואם תרצו, בכותרת אחת נבון מתמצת את כל יחסו לנשים.

כרב, לכל אורך הספר נבון מפגין כמובן בקיאות בסוגיות הלכתיות ובכלים של הלכה, אולם בכל הנוגע לפמיניזם ותהליכים חברתיים הוא מבין מעט מאוד. נבון יוצא מתוך ההלכה וחוזר אליה באופן שמאפשר לו לסמן את המטרה מראש, והיא שימור הסטטוס-קוו עם שינויים מזעריים. נבון לא מתעמת עם הוגות פמיניסטיות. למעשה, למעט ציטוט ההיגד המפורסם של סימון דה-בובואר "אישה לא נולדת אישה היא נעשית אישה" – וגם בו נבון בוחר שלא להכריע – אין ולו רפרנס אחד לתיאורטיקניות פמיניסטיות (הוא מתייחס להוגות יהודיות פמיניסטיות, אולם לא להוגות המרכזיות). כפי שנבון כותב בספרו, רק מתוך התנגשות בין ערכים שונים ניתן לברר אותם על בוריָם, ונבון נמנע מלעמת את ההגות הפמיניסטית עם ההגות היהודית.

נבון היה יכול לבחור בדרך אחרת, כפי שנקטה פרופ' תמר רוס בספרה, "ארמון התורה ממעל לה" (עלמא-עם עובד, 2007), חיבור שנבון מתייחס אליו מספר פעמים בספרו. רוס אינה נרתעת מלטרוף את כל הקלפים, ולעמת גישות פמיניסטיות שונות עם גישות תיאולוגיות והלכתיות שונות, אך בסופו של דבר לשוב אל דרך היהדות האורתודוקסית. בשל ההתנגשות בין גישתו לגישתה של רוס, נבון מתפלא כיצד רוס בוחנת את ההשפעה של אֵלָה-נקבה על מאמיניה, כלומר בודקת האם אמונה מטריארכאלית מחלחלת ליחסים חברתיים בקהילת המאמינים שלה, ונבון מתחלחל רק מעצם המחשבה על כך. אולם לעניות דעתי, ברור שרוס מעלה את האפשרות כטענת "לדידך": הניסיון מראה שגם בקהילת מאמינים שבראשם עומדת אֵלָה מצב האישה לא יותר טוב מבחברה פטריארכאלית.

במקום לקבל כנקודת הנחה שישנו ביהדות, ברבדים שונים, יחס מפלה לרעה לנשים, ומתוך עמדה זו לצאת לדרך של תיקון – נבון לא מוכן להעלות על דעתו שיש ביהדות יחס לא-שוויוני כלפי נשים. נבון אומר: גם אם זה נראה כמו שטיח, מגעגע כמו שטיח ומסריח כמו שטיח – זה לא שטיח; את המראה יש לייחס למשהו אחד, את הקול למשהו אחר ואת הריח למשהו אחר. לפי נבון, היחס השונה בהלכה בין גברים לנשים נובע לכל היותר מתפקידים שונים שההלכה מייעדת לגבר ולאישה, ובכל פעם שההלכה מתייחסת באופן שונה לאישה ולגבר הוא מנסה להסביר פרטנית מדוע זה כך.

לדוגמא, אמירות מיזוגניות או פטרוניות, כגון: "ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא פעם בחודש או פעמיים לפי הצורך…" (הלכות אישות לרמב"ם, י"ג י"א) – נבון מבטל וטוען שהן לא-מחייבות הלכתית; את ההסבר לפטור של נשים מרוב מצוות עשה שהזמן גרמן, הוא מוצא לא בהסבר – המגוחך לדעתי – שנשים רוחניות יותר (ולכן אינן צריכות את המצוות כקביים), אלא תולה ברצון להקל על האישה שעסוקה בללדת או להניק (נבון מתייחס לכך שבאמת רוב חייה האישה לא עושה את זה או את זה, אולם אינו נותן דעתו לכך שמשמעות הדבר שהאישה כישות משפטית מוגדרת כל חייה בראש ובראשונה על-פי הרחם שלה); ויש פעמים, כגון בשאלות מדוע אישה פסולה לעדות, או מדוע האיש מקדש ומגרש ולא האישה, שנבון פשוט מרים ידיים ואומר: אין לי מושג מדוע זה כך. ככה אמרה התורה, ואני מקבל את דבריה בהכנעה.

יש אנשים שהגישה הזאת – יש שאלות שאין עליהן תשובות ועלינו לקבל את הדין בהכנעה – יכולה להוציא אותם מכליהם, ויש שיראו בה את פסגת האמונה וקבלת עול מלכות שמיים. לכן, אני אישית מעדיף לנקוט בגישה זו רק בשאלות הרות-עולם בהן הגישה הכרחית, כגון בשאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". אך בין כך ובין כך, אני חושב שיש משהו מקומם בכך שנבון מציג את כל התורה – תורה שבעל-פה ותורה שבכתב – כמקשה אחת, ואם הכול מקשה אחת, מרחב התמרון המחשבתי הוא אפסי, כיוון שככה ה' אמר. זה דבר אחד לומר שרצון ה' הוא לא לסור מדבריהם של חז"ל ימין ושמאל, וזה דבר אחר לומר שהבחירות של חז"ל – צדיקים-אחד-אחד, אין ספק, אבל גם בני אדם כמוני-כמוך ולפיכך יכולים לטעות ומושפעים מהסביבה – הן הן רצון ה', ואם זה רצון ה', ובכן, באמת אין מה לעשות בנידון. ולכן נבון גם לא מוכן לקבל את העובדה שחז"ל מושפעים מהלכי הזמן – דבר ה' הוא נצחי וקיים לעד. ברגע שנבון מנתב את הפמיניזם למסלול התנגשות עם דבר ה' – לא רק שימין ה' על העליונה מבחינה מעשית – אין כל דיון מחשבתי בעניין. להבדיל, העמדת שאלות פוליטיות עכשוויות, כגון מסירת שטחים, מול דבר ה' – מכריעה מראש את השאלה: אלו שיקולים מקומיים וזמניים ואלו דברי אלוהים חיים.

בהלכות שהן בבחינת דבר ה' (כגון קידושין) אי-אפשר לגעת, אבל מה בדבר הלכות שנמצאות בפריפריה, כגון מינוי אישה לרב-קהילה? כאן נבון מגייס לטובתו הגות מחשבתית שמרנית (שוב, כמעט מבלי להתעמת עם עמדות ליברליות ואחרות), ונאמן לגישתו שמעולם לא הייתה אפליה, הוא טוען שהמוסדות החברתיים הנוכחיים הם מצוינים ולא לחינם הם הגיעו עד הלום, ולכן יש מקום לשינויים קלים אך אין צורך לעשות שינויים דרסטיים. נבון גם אומר שההנחה המוקדמת שלנו צריכה להיות שמוסדות חברתיים אינם דכאניים, כלומר באים לטובת האזרח הקטן.

אלא שנבון ניצב בעמדה הגמונית, ולכן זה אך טבעי שהוא ינסה לשמור על הסדר החברתי הנוכחי, שהוא כגבר מוצב בראשו. נבון יכול לטעון שהוא נקי כפיים ולנגד עיניו עומדת טובת כל המין האנושי, אולם היותו גבר לא מאפשרת לו לומר זאת. וכאן המקום להעיר שתי הערות: האחת היא שנבון כגבר הוא חלק ממוסד חברתי, ממבנה חברתי פטריארכאלי (וכאן נבון שוב מגלה חוסר הבנה סוציולוגי: הוא טוען שכדי להיות חלק ממוסד צריך להיות נושא משרה, והוא מביא את הרב שלמה-זלמן אויערבאך זצ"ל כדוגמא למי שלא נשא משרה והיה בעל השפעה, אך מוסד חברתי במובנו הסוציולוגי הוא כל מבנה חברתי קיים).

ההערה השנייה היא שלפי מישל פוקו, דיכוי הוא חלק בלתי-נפרד ממושג המוסד החברתי, וכל מערכת היא מערכת פוליטית הבנויה על כוח ודיכוי. וכאן המקום להוסיף, שלפי הבנתי הדיכוי אינו נובע מתוך רוע ורצון לשלוט באחרים; הוא יכול גם לנבוע מתוך אי-מוּדעוּת לאחרים. באופן כללי לנבון, כגבר, אין את חוויית הקיום וניסיון החיים של האישה. יכול להיות שהעובדה שגברים עיצבו את עולם ההלכה נעשתה מתוך יראת שמיים טהורה, אך עם זאת מתוך ניסיון החיים הגברי שלהם, ואילו נשים היו מעצבות זאת אחרת.  ובאופן פרטני הגבר לעולם לא יבין את הצרכים של האישה.

פעם שמעתי ממו"ר הרב רא"ם הכהן שההלכה האוסרת לטפל בשבת בפצע שאין בו סכנה לאיבר מסוים, נכתבה מתוך תודעה גברית, בעוד לאישה כל פגם אסתטי הוא משמעותי (אם כי, זו גם אמירה שנאמרה מתוך עמדה גברית). אגב, נבון עוסק בהרחבה בכביש עוקף הלכה הנסלל בכלים הלכתיים על מנת להסתנכרן עם רוח ההלכה, אולם לפי שיטתו השמרנית הוא טוען שיש להשתמש בכלי זה בזהירות רבה, מכיוון שנכון לעכשיו מוקדם לקבוע אם הפמיניזם תואם את ערכי התורה או אופנה זמנית.

עמדה תמוהה נוספת שאני מצאתי אצל נבון הוא קביעתו שלא ניתן לשנות את סדרי החיים (ללמוד תורה או לחייב נשים במצוות עשה שהזמן גרמן) שלא מתוך מוטיבציה חיובית. מוטיבציה חיובית, אליבא דנבון, יכולה להיות רצון להתקרב לה' או חיפוש מענה למצוקות נשים, בעוד מוטיבציה שלילית היא רצון להשתוות לגברים או חוויה רוחנית. ועל אף שיש מקום להתווכח עם עמדה זו, שכן לפי דעתי אלו ואלו תמיד משמשות בערבוביה, אני תהיתי: גם לשיטתו של נבון, מדוע לא להיענות לנשים עם מוטיבציה שלילית מתוך תקווה שהמוטיבציה תהפוך לחיובית? האם נעלמה מעיני נבון אמרת חז"ל: מתוך שלא לשמה בא לשמה?!

שיחה מתה

כְּבָר כְּשֶׁחִיַּגְתִּי יָדַעְתִּי

שֶׁהַשִּׂיחָה הַזֹּאת מֵתָה.

שֶׁאֵין לָהּ תַּכְלִית וְתוֹעֶלֶת וּבְעֵרָה פְּנִימִית,

שֶׁדִבַּרְתִּי וּבָכִיתִי וְצָחַקְתִּי מכֹּחַ הַהֶתְמֵד –

הִיא לֹא תּוֹסִיף וְלֹא תִגְרַע דָּבָר.

הִיא נוֹלְדָה מֵתָה.

אילן רבינוביץ' על הספה של אמנון לוי

ביום חמישי שעבר (14.4.2011), שודר בתוכנית "פנים אמיתיות" של אמנון לוי, ראיון שערך לוי עם הד"ר אילן רבינוביץ' בעקבות התחקיר שפורסם על רבינוביץ' ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" (ניתן לראות את הראיון כאן). ומכיוון שבפוסט קודם בו התייחסתי לתחקיר – הבעתי תמיכה ברבינוביץ', הראיון עם לוי ציער אותי, כיוון שלדעתי רבינוביץ' נראה בו רע מאוד, ולרוב לא בגלל שלוי חשף את "הפנים האמיתיות" של רבינוביץ', אלא בגלל שרבינוביץ' לא מתנהל טוב תקשורתית. וחבל שרבינוביץ', שכ"פסיכיאטר של כל המפורסמים" מבין דבר או שניים בתקשורת, לא צפה זאת מראש, ולא הבין שראיון עיתונאי לרוב הוא "מלכודת דבש".

והראיון זה מיותר בעיקר על רקע זה שעל רוב הטענות רבינוביץ' בוחר שלא להגיב, ומשיב שהדברים יתבררו בבית המשפט. הכוונה של רבינוביץ' ברורה, והוא אף אומר אותה ללוי: בעצם המענה על אותן טענות שהועלו בעיתון, מבלי שאלו הוכחו כלל, יש בכדי לקבע את אותן טענות כעובדות. או כמו שהוא אומר ללוי: זה כמו שאני אגיד "אמנון לוי, אומרים עליך שאתה הומוסקסואל. תגובתך". והעובדה שרבינוביץ' בוחר שלא לענות על רוב השאלות רק מחדדת את השאלה מדוע הוא הסכים לראיון.

השגיאה הראשונה של רבינוביץ' היא עריכת הראיון בביתו (אני משער שהדבר נבע מרצונו של רבינוביץ' לחשוף את סודו, ועל כך בהמשך). הכתבה מתחילה עם צילום ביתו של רבינוביץ', ווילה בת 5 קומות, והצגת הפרט התחקירי שרבינוביץ' אף מתכוון לקנות את הווילה הסמוכה ב-4 מיליון שקל. לוי גם מוסיף ומקריין: "כל פריט זועק כאן גר מצליחן גדול, ראו לאן נכנסתם". ולהיות עשיר זה לא מצטלם טוב, ואין זה משנה אם "התחלת מאפס ועשית הכל בעשר אצבעותיך". כשלוי שואל את רבינוביץ' האם הוא אדם עשיר – והרי אנחנו ראינו כבר שהוא אדם עשיר – רבינוביץ' מתחמק ואומר "אני שמח בחלקי", כרומז לאמרה של חז"ל: "איזהו עשיר השמח בחלקו". וזה הצטנעות וענוותנות שלא במקום, כי יש עושר רלטיבי או סובייקטיבי, כמו שרבינוביץ' רומז עליו, אבל יש עושר ממשי, ואת זה אף אחד לא ייקח מרבינוביץ'. במקרה זה, הטקטיקה הטובה ביותר לדעתי היא ניסוח מחדש של השאלה, תוך שימוש בטרמינולוגיה שונה, רכה יותר, ומענה על השאלה. לדוגמא, רבינוביץ' היה צריך להשיב משהו כמו: "האם הצלחתי כפסיכיאטר הביאה לי רווחה כלכלית, התשובה היא כן".

בהמשך, כשלוי שואל-מטיח ברבינוביץ' שטיפול אצלו הוא דבר יקר (850 ש"ח), רבינוביץ' בוחר בשתי טקטיקות, אחת מהן מזכירה את זו שכתבתי לעיל, אך כיוון שהיא משולבת במתקפה על לוי – האחרונה מעקרת את הראשונה, כיוון שמתקפה מעידה על העדר קו-הגנה, כלומר על העדר תשובה מספקת, שבשלה הנשאל תוקף בחזרה. בתשובה לשאלה זו של לוי, רבינוביץ' מתאר את כל דרך החתחתים שהוא עשה עד שהוא הגיע למעמדו הנוכחי: חרש בבגרויות, למד 7 שנים רפואה + שנה סטאז' (רבינוביץ' מפרגן לעצמו עוד שנה, ולוי לא שם לב לכך) וכו' וכו', אבל הוא מוסיף: וזאת בזמן שאנשים כמוך, (כלומר כמו לוי), הלכו לים, בילו עם בחורות וכו', ובהמשך הוא אומר ללוי "אני עובד ביום מה שאתה עובד בשבוע". ולוי מזהה את הטקטיקה של רבינוביץ', ולכן כשהלה שואל אותו כמה אתה מרוויח, לוי שואל אותו בחזרה: "זו הדרך שלך לחמוק משאלות?". וחבל, כי רבינוביץ' היה יכול למקסם את התשובה שלו לולא תקף את לוי. ובמקום להתמקח עם הזבן ולשלם יותר מהמחיר ההתחלתי, לעניות דעתי, רבינוביץ' היה צריך להשיב שזה תעריף מקובל לרופא, ובכלל זה גם פסיכיאטר, אפילו אם לצופים בבית זה נראה יקר (אני לדוגמא שילמתי לפני כמה שנים 900 ש"ח לחצי שעה בביקור פרטי אצל נוירולוג).

וזו לא הפעם היחידה שרבינוביץ' יוצא המטופל הפרנואיד ולוי יוצא הפסיכולוג הרציונלי. כשלוי שואל אותו מדוע הוא חושב שאנשים שונאים אותו, במקום להשיב תשובה פוליטיקלי-קורקט (אנשים מקנאים באנשים מצליחים או משהו כזה), הוא מחליט לתקוף שוב את לוי ואומר לו שהזהירו אותו שאמנון לוי זה צהובון ואל תרד לרמה שלו. על כך לוי עונה לו: "נפגעת ממני שאתה משיב ככה?", ורבינוביץ' לא מצליח להתחמק מכך. בהמשך, רבינוביץ' פורש את תיאורית הקונספירציה שלו מדוע ב"ידיעות" החליטו לעשות נגדו תחקיר (לדעתו בגלל שהוא נתפש כאחראי לחבירה של ג'ודי שלום-ניר-מוזס, אחותו של נוני מוזס והבעלים של "ידיעות", לזכי רכיב, הבעלים של "מעריב") ורבינוביץ' היה צריך לדעת שקונספירציות לא נתפשות טוב בתקשורת, וזאת רק מציירת אותו כפרנואיד. אז נכון שהתקשורת מונעת מאינטרסים ולא הכל נעשה מתוך "מלחמת בני האור בבני החושך", אך בהיעדר הוכחות – כל תיאוריה של רבינוביץ' תהיה מגוכחת, ולכן, כשלוי שאל את רבינוביץ' "יכול להיות שהם (ב"ידיעות") באמת חשבו שאתה שרלטן", הוא היה צריך להשיב לו באופן כללי: "בתור עיתונאי טוב אתה בוודאי יודע שהתקשורת מונעת מאינטרסים" (ובכך הוא מבטיח שלוי אכן "יודע", כי אם הוא לא יודע, סימן שהוא לא עיתונאי טוב).

יכולת האבחון המצוינת של לוי ניכרת גם בהחלטה של רבינוביץ', החלטה אומללה לדעתי,  לחשוף את שני ילדיו האוטיסטים בפני המצלמות. על כך לוי אומר בתחילת הכתבה, ובהמשך שואל זאת את רבינוביץ', "אי-אפשר שלא לחשוב שהד"ר עושה מניפולציה לי ולצופים, מן דרך מהירה לרכוש אהדה" (אגב, הניסיון לעורר כלפיו אמפתיה אצל הצופים ניכר גם באופן שבו רבינוביץ' מדבר על דודו טופז). אולם גם אם לוי טועה בהבחנתו, בעצם כך שהוא בוחר לומר זאת בקול – הוא מעלה את החשש הזה אצל הצופים, ושוב דואג להוציא את רבינוביץ' רע. ואם היה צל של ספק שהמהלך של רבינוביץ' אכן יגרום לציבור לחוש אהדה כלפיו, לוי מחליט לשדר את החשיפה של הילדים האוטיסטים לאחר הראיון, למרות שכרונולוגית הדבר התרחש לפני, וזאת על מנת שהצופים לא יסתכלו על רבינוביץ' והראיון דרך הילדים האוטיסטים, אלא קודם יראו את הראיון ורק אח"כ את הילדים.

ולצד הטקטיקות השגויות מבחינה תקשורתית שרבינוביץ' נוקט, אני קצת התאכזבתי מרבינוביץ' האדם. דווקא בגלל הציפיות הגדולות שיש מרבינוביץ', בתור רופא ופסיכיאטר כל-יודע, מאכזב לגלות אצלו רבדים של ילדותיות. כך לדוגמא כשלוי שואל אותו מדוע הוא חזר בשאלה, הוא אומר שהדבר קשור לכך שנולדו לו ילדים אוטיסטים. ומעבר לכך שהדבר קצת ילדותי – לחזור בשאלה בגלל הקשיים שמציבים החיים – לעניות דעתי בעובדה זו יש לעקר את המסר שרבינוביץ' ניסה להעביר לצופים "אפשר לחיות טוב ולהיות מאושר עם ילדים אוטיסטים".

דמות הגיבור בספרי הרלן קובן

אחת הדרכים לשיפור רמת האנגלית לקראת הפסיכומטרי היא קריאה של ספרים באנגלית, וכך יצא שלקראת הבחינה קראתי חמישה ספרים באנגלית (שניים לקראת הראשון, שלושה לקראת השני). חמשת הספרים שקראתי היו של הרלן קובן, גם כי האנגלית שלו לא מאתגרת מדי, וגם כיוון שהעלילה שלו מאוד מותחת, כך שגם אם אני שוקע במחשבות דיכאוניות על הפסיכומטרי (כמו שניסח את זה המדריך שלי: "why does it always rain on me", "כל החיים שלי אני אשאר מאבטח") – אין זה מונע ממני להמשיך לקרוא.

הקריאה המצטברת בספריו של קובן, אפשרה לי לגבש כמה קווים משותפים לכל ספריו (לפחות לכל אלו שאני קראתי, אבל נראה לי שבספריו התבניתיים של קובן ניתן לעשות את ההכללה הזו, או כמו שאומרים: I get the plot). והשילוב בין סיום פרק הפסיכומטרי בחיי (טפו-טפו-טפו), יחד עם ראיון שערך גון בן-ארי עם קובן ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות" ("הנעלם הגדול", 15.4), נראית לי כהזדמנות טובה לשרטט על הדף את אותם קווים. ויש בכך מחשבה מנחמת. כמו שאמרתי לבחורה האחרונה עמה יצאתי: גם אם תזרקי אותי בסוף, לפחות בזכותך למדתי כיצד להדליק ולכבות ממיר של yes (אגב, בינתיים שכחתי). וכן, גם אם לא ייצא לי מהפסיכומטרי האחרון שום-דבר (ציון אחד כבר יש לי), לפחות בזכותו כתבתי את הרשומה הנוכחית.

בכל הספרים של קובן שאני קראתי (אני יודע שבספרים אחרים של קובן הוא קצת חורג מכך) העלילה מתרחשת בניו-יורק רבתי והגיבור הוא גבר לבן, בעשור השלישי לחייו. והגיבור הוא גם יהודי. וכבר כאן, בן-ארי מזייף בראיון, כשהוא כותב: "אלן ואלפרד (בוליטר, ההורים של גיבור מחצית מספריו, מיירון בוליטר; א"נ) מעניינים כי הם הדמויות היחידות בספר שהיהדות שלהם חשופה". וזה לא מדויק כיוון שגם פול קופלנד, שאני נתקלתי בו בשני ספרים (ב-"The Woods" כגיבור ראשי, ב-"Hold Tight" כגיבור משני) הוא יהודי, וכן וויל קליין, גיבור הספר "Gone for good" ("הנעלמים") הוא יהודי, וקליין אפילו אומר איזה משפט יידישאי.

הגיבור של קובן הוא לא סתם גבר – הוא גבר חזק אבל גם רגיש, ועל מנת שנבחין בכך, קובן אינו מסתפק רק בתכונות אופי של גבר רגיש. לדוגמא, פול קופלנד הוא אמנם חוקר ראשי במשטרה, כלומר חלק מרשויות החוק ולפיכך ממילא חזק, אבל הוא גם אלמן, ובכך הוא ממלא את התפקיד של האימא, התפקיד הנשי, עבור בתו, קארה (וזה מודגש שהוא האימא). אולם לרוב, קובן מצמיד לגיבור הספר "גבר כנגדו", ובכך מחלק את המין הגברי לשניים, על פי סטריאוטיפים ידועים: הגיבור הוא רגיש ומקדם ערכים כמו משפחה או לפחות חברוּת הטרוסקסואלית לטווח ארוך, ואילו השני הוא גבר-גבר, שמשתמש בכוח שלו בכל העצמה, ויהיה זה שמתעב או מתנגד לחיי משפחה או חברוּת. לגיבור עשר מספריו מיירון בוליטר, קובן מצמיד את ווין (ווינסדור) הורן לווקווד השלישי, השוביניסט שקם כל יום במיטה אחרת; לוויל קליין הוא מצמיד את סקוורס, שאמנם יש לו חברה אך הוא לא רוצה ילדים; ולמייק ביי, גיבור הספר "Hold Tight", הוא מצמיד את מוֹ, שהוא סתם רווק (בניגוד למייק הנשוי).

ומכאן לתובנה נוספת השזורה בכל ספריו של קובן, והיא הפצה של ערכי המשפחה, ולמעלה מכך – הדגשת הערך של האבא המגונן בפרט. כך לדוגמא, ב-"Hold Tight", שני הורים, מייק וטיה ביי, עוקבים אחר הבן שלהם, אדם, שמתחיל להתנהג מוזר ובהמשך בורח, ומייק אומר במהלך חיפושיו הרבה פעמים: "אני מדבר אליך כאבא לאבא", או: "אם היית אבא היית מבין", וכך גם בנוגע לדמות נוספת בספר, דניאל האף, המגונן על בנו די.ג'יי. ובספר "The Woods", פול קופלנד תובע שני נערים הנאשמים באונס, ואביו של אחד הנערים מאיים עליו שהוא יפרסם פרטים מעברו, תוך שהוא אומר "גם אתה היית עושה את אותו דבר לבתך", ואף רומז שהוא אכן יפגע בבתו של פול, קארה. דמות נוספת בספר, איירה סילברסטון, מגונן על הבת שלו שהייתה עדה לרצח ומעולם לא דיווחה עליו, והמגננה הזו היא למעשה הציר שמניע את העלילה (ובהערת שוליים אפשר לתמוה האם יש קשר בין ערכי המשפחה של קובן לכך שגיבוריו הם יהודים, ועוד יותר ניתן לתמוה האם יש קשר בין האבא המגונן בספריו לבין העדר דמות אב להרלן הסופר).

ובראיון של גון בן-ארי עמו, בן-ארי מרגיש שהוא העלה בחכתו איזה דג גדול, אבל הוא תופש-ולא-תופש את העניין. וגם קובן כנראה לא ירד לסוף דעתו שלו עצמו. בן-ארי כן מזהה את "איש המשפחה" בספריו של קובן, אך לא את דמות "האבא המגונן", שלדעתי משמעותית מאוד בספריו. כשבן-ארי אומר לקובן שהגיבור שלו הוא איש משפחה, קובן אומר: "אני מנסה לכתוב על האדם הרגיל. מה הוא רוצה? לחיות את חייו, להתחתן, להביא ילדים, להקים משפחה, לעשות את הדבר הנכון (ההדגשה שלי, א"נ)". והתחושה שקובן אינו מודע לתת-מודע שלו, ושבן-ארי לא עוזר לו בכך – בולטת גם בתחילת הראיון, כשבן-ארי שואל אותו אם ספרות היא בידור ותו לא, קובן משיב: "אני לא מכיר אף אחד שלא טוען כך (ההדגשה שלי; א"נ)"

אז או שקובן מיתמם וקורץ לנו, או שהוא באמת תמים. קשה לי להאמין שסופר כל-כך לא מאמין בכוחה של הספרות. כי גם אם המטרה העיקרית של ספריו היא בידור, עדיין במסווה של בידור הוא מנחיל לקוראיו את הערכים בהם הוא מאמין – אישה, בית, ילדים – וקוראיו מושפעים ממנו. וגם אם זו בחירה של "האדם הרגיל", עדיין זו בחירה נורמטיבית, בחירה בנורמה מסוימת – מה, קובן לא מכיר באפשרות בחירה בחיים של רווקות? והאם לא ניתן לערער על הנורמות המקובלות? אני לא בא לטעון שקובן כותב מניפסטים – ויש הרבה פרוזה צדקנית שקרובה יותר למניפסט מאשר לסיפורת – אך ברור שגם כאשר הוא כותב בידור, הוא מנחיל לקוראיו את הנורמות בהם הוא מאמין. וכמובן, not that there's anything wrong with that.

מדינת הלכה

עלייתה המשמחת של קבוצת מכבי תל אביב בכדורסל לפיינל-פור של היורוליג השנה, העלתה על פני השטח בעיה שהודחקה: גמר הפיינל-פור יתקיים בערב יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ובמידה ומכבי תל אביב תעפיל לגמר, יושב ראש הקבוצה, שמעון מזרחי, הכריז מראש שמכבי תל אביב לא תשחק. אז אמנם הבעיה נפתרה, כיוון שלבקשתה של מכבי המשחק הוקדם ל-17.30 (שעון ישראל), אך היא רק נפתרה חלקית, כיוון שערוץ 10 הודיע מראש שהוא לא ישדר את המשחק אם זה יתחיל אחר 17.00. ובין כך ובין כך, המצב שנוצר מעלה סוגיה מעניינת. ובטרם אתייחס לכך, אבהיר מראש ב"גילוי נאות" שאני אוהד מכבי, למרות שאיני רואה כיצד הדבר עשוי להטות את דבריי.

תובנה מקובלת בתורת הסוציולוגיה אומרת שכולנו, גם האתאיסטים הגדולים ביותר, אנשים דתיים. בתור אנשים החיים בחברה, כולנו מקבלים על עצמנו עול מצוות חברתיות. מצווה חברתית היא פעולה שיש חובה חברתית לקיים אותה, והחובה הזו מקרינה על כל פרט ופרט בחברה. והקיום של מצוות אלו נעשה לא אחת באותה אדיקות בה יהודי אורתודוקסי מקיים מצוות.  ואולי הדוגמא הטובה ביותר למצוות חברתיות  אלו המצוות שהן חלק מ"דת הלאום", כמו קיום טקסי זיכרון או עמידה בצפירה.

וגם ההתנגשות שבין גמר היורוליג לערב יום הזיכרון, מוכיחה באופן הבולט ביותר עד כמה "דת הלאום" היא הדת השולטת במדינה, והדת שולחת זרועותיה לכל פרט ופרט במדינה, גם לקבוצה פרטית כמו מכבי ת"א, גם כשזו משחקת מחוץ לגבולות המדינה. למעשה המדינה היא מדינת הלכה. המדינה, כמדינה ששולטת בה "דת הלאום", לא תאפשר לחלל את הדת שלה. ולמרות שניתן לומר שהבעייתיות היא לא בעצם המשחק, אלא ב"מבט החברתי", כלומר בשל העובדה שמשחק מעצם טבעו הוא "אירוע ראוותני", ושהציבור בישראל לא יוכל לראות את המשחק בערב יום הזיכרון, לעניות דעתי הבעיה היא גדולה יותר – היא בעצם חילול היום הקדוש. וכמו שיהודי פרטי המדליק טלוויזיה בשבת בדל"ת אמותיו מחלל את השבת, כך גם אם מכבי ת"א תשחק ביום הזיכרון בדל"ת אמותיה – היא חללה את קדושת היום. ובגלל שהיום עצמו קדוש, בערוץ 10 לא מעלים על הדעת לשדר משחק שאולי יגלוש ליום עצמו (משחק ללא הארכה לא יגלוש לתוך היום). וכך בשאלה החקרנית האם מצוות יום הזיכרון היא "חפצא" או "גברא", דת הלאום הכריעה: זה דין בחפצא.

ובאמת ההשוואה בין יום הזיכרון לשבת היא מרתקת. כי למרות עשרות ומאות אלפי אוהדים של מכבי ת"א שהם שומרי שבת, ולפי אמונתם חילול השבת מתקיים בשני מישורים, הן במישור שבין האדם לחברו – כמו מצוות דת הלאום – אך גם במישור שבין האדם לאלוהיו – מעולם לא עלה על דעתה של מכבי ת"א שלא לשחק בשבת. ואם תמצא לומר ששבתות יש למעלה מ-50 ויום זיכרון יש אחד, גם אם המשחק היה נופל בחג, מכבי ת"א הייתה משחקת (ואם זיכרוני אינו מטעני, היה מקרה כזה בעבר).

בשורה התחתונה אף אני סבור שעל מכבי לכבד את יום הזיכרון, אך בכל זאת מעניין להיווכח במניעים שעומדים מאחורי ההחלטה, דווקא משום שהחלטה כמו לא לשחק ביום הזיכרון נתפשת אצלנו כטבעית ומובנת מאליה, כשלא כך הדבר. וככל שדבר שהוא תרבותי נתפש כטבעי יותר, כך מומחשת מידת ההטמעה שלו בקרב הבריות. ולעניות דעתי, הקונפליקט הנוכחי מוכיח שטועים האומרים שהיהדות האורתודוקסית שולטת במדינה. היא אמנם שולטת בעניינים כמו גיור ונישואין, אך ברור שאלו איים קטנים, שלפעמים נתפשים ככפייה, מה שמוכיח שהם לא חלק אינטגרלי מהמדינה. אין ספק שמבחינה תרבותית ובעיקר מבחינת המרחב הציבורי הדת השולטת היא דת הלאום. מדינת ההלכה כבר כאן.

הם נופלים מהרגליים

מסורת היא מאבותינו שיום לפני הפסיכומטרי נהגו בני ובנות ישראל לכתת עפרונותיהם לאתים, להחביא את ספרי הלימוד ולהעסיק עצמם בזוטות המשחררות את המוח מחרצובות הנוסחאות ומניחות את דעתו של האדם. יאללה, יוצאים לדרך.

מעשה בתלמיד אחד שבא לפני פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אמר לו: "זכאני לתואר בסוציולוגיה על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". דחפו באמת בניין "נפתלי" שבידו. בא לפני פרופסור אחר. (אמר לו: זכאני לתואר בסוציולוגיה על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת). לימד אותו. אמר לו (הפרופסור לתלמיד): "אני מסכן, משמע אני צודק – זו היא כל התורה כולה. ואידך (והשאר) פירושה הוא, זיל גמור (צא ולמד)". והתלמיד הזה הוא אני.

לא בדיתי את הסיפור הזה מלבי על מנת לזלזל במוריי ומורותיי, המרצים והמרצות בחוג לסוציולוגיה – אם כי זה תמיד נחמד לשחוט מרצים קדושים; הבאתי את הסיפור הזה על מנת להדגיש את העיקרון שתלמיד נבון, המבין דבר מתוך דבר (או לחלופין, תלמיד הדיוט כמוני, שיכול להבין מתוך דבר את היפוכו) – יכול על נקלה לחוש שעובר כחוט השני בתורת הסוציולוגיה: אם אתה מסכן, אתה קורבן, אתה לא אשם במצבך – משמע אתה צודק. ולהיפך: לא ניתן להיות צודק כשאתה בעל שררה, בעל הון, בעל כוח.

לא פישטתי את העיקרון הזה – אני מסכן משמע אני צודק – עד כדי הגחכתו, על מנת לדון בנושאים שעוסקים בהם בסוציולוגיה, ובסוציולוגיה הישראלית בפרט, מה גם שאני סבור שהוא נכון במקרים מסוימים. אני מבקש להתמקד בעיקרון הזה מבחינה תדמיתית, כלומר להראות כיצד במקרים של מחלוקת או קונפליקט, אנשים שמתקיימים במרחב הציבורי (עיתונאים, יחצ"נים, דוברים, משרדי פרסום) משתמשים בעיקרון בכדי ליצור תדמית אצל דעת הקהל של מסכנוּת לאחד הצדדים, של תוקף וקורבן, בכדי לומר שהמסכן תמיד צודק. כלומר, כשעוסקים בתדמית, גורמי התקשורת זונחים את העיסוק בטענות עצמן, ומבליטים את העובדה שהנ"ל הוא מסכן.

והדבר בולט מאוד בשביתת הרופאים, שהחלה שבוע שעבר בשביתת אזהרה, וחזרה היום, משהמשא ומתן בין הרופאים למשרד האוצר לא עלה יפה. ולפני שאתחיל, אני מבקש להדגיש שאין אני עוסק בשאלה מי צודק, ואפילו נטיית לבי היא לרופאים; אני מבקש לעסוק ברטוריקה שהרופאים משתמשים בה. ובכדי להוכיח שהם צודקים, הרופאים נוקטים ברטוריקה של מסכנוּת. ואני מניח ששמעתם בזמן האחרון לא אחת את המשפט "הרופאים נופלים מהרגליים", והגדיל לעשות ד"ר גל מידן במאמר ב-ynet בשם "עבד עם סטטוסקופ". ומידן מבין טוב מאוד איך התקשורת עובדת ולכן כותב בראשית מאמרו: "בעידן מסרים בני שלוש מלים ומסרונים, יספיק משפט אחד שמשקף פרדוקס בלתי נתפש – הרפואה בישראל כיום היא עבדות". והדימויים שהכותב משתמש בהם לצורך רכישת לב הציבור – עוררו בי חלחלה. ואני חושב שהציבור לא מבין את המהפך התדמיתי העצום שביצעו הרופאים. רפואה, שהיא המקצוע הנחשק ביותר, מתוארת כעבדות. אתם תופשים את זה?!

בתור אחד שמלווה מועמדים לבית הספר לרפואה, אני יכול לומר לכם שאנשים שממש רוצים ללמוד רפואה, יעשו הכל על מנת להתקבל לרפואה. ואם שכשבאים לציין שמישהו יעשה הכל, נוקטים בביטוי "הוא מוכן למכור את אימא שלו", אני יכול לספר לכם מניסיון שמועמדים לרפואה אכן ימכרו את אימא שלהם – אולי לא ימכרו מוניטרית, אך אין ספק שהם יגרמו להורים שלהם לעבוד שעות נוספות; למעלה מכך, האימהות שלהם – שמתקשרות לרוב בשם צאצאיהן – יסכימו למכור את עצמן על מנת שבנם יתקבל לבית הספר לרפואה. וכבר נתקלתי באנשים שיש להם תואר שני במנהל עסקים, אך החיידק הזה לא עזב אותם, והם מוכנים לשפר בגרויות ופסיכומטרי על מנת לנסות להתקבל לבית הספר לרפואה.

ולחברה – החברה כמושג מופשט, לאו דווקא חברה ספציפית – טוב עם המצב הזה. כי הרופא הוא הסגן של אלוהים. אם מוקדן מידע טלפוני עושה טעות – לא קרה שום דבר, ובמקרה הגרוע ביותר ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. אבל כשרופא עושה טעות – זה עניין של חיים ומוות. ועל מנת שלרפואה תהיה היוקרה הראויה, בכדי למצב את הרפואה כמקצוע הנחשק ביותר, מקום אחד מתחת לאלוהים – החברה חייבת לערוך את הבוחן-מסלול הזה: תנאי-קבלה קשים מאוד, שנמצאים במגמה מתמדת של הקשחה, מסלול של שבע שנות לימוד (שלוש שנים פרה-קליניים, שלוש קליניים ושנה סטאז'), ועוד שנים רבות של התמחות (שנות ההתמחות משתנות בהתאם למחלקה בה הרופא מתמחה), בהן הרופאים עושים תורנויות לרוב ופשוט "נופלים מהרגליים".

ולכן מספר המקומות בכל שנתון בבית הספר לרפואה הוא מוגבל. כי אם תהיה אינפלציה במספר הרופאים – כמו שקרה לדוגמא במשפטים, כשעוד ועוד מכללות למשפטים נפתחו – ערך לימודי הרפואה ירד. והחברה לא יכולה להרשות לעצמה את זה, היא לא יכולה להרשות לעצמה שכל מי שרוצה ללמוד רפואה – ישלם מאות אלפי שקלים למכללה ויהיה רופא, היא לא יכולה להרשות לעצמה מצב בו האנשים הכי טובים – לפי מסלול המכשולים והקריטריונים שהחברה מציבה להם – הם לא אלו שיהיו רופאים. ומאותה סיבה, המשכורת של הרופאים היא משכורת יפה – ואל תתנו שיטעו אתכם, המשכורת מכובדת – אבל לא גבוהה מאוד. כי אם היא תהיה גבוהה מדי, לרופאים לא יקראו רופאים; יקראו להם עורכי-דין.

וכל זה, מסלול הלימודים הארוך והשכר הלא-גבוה והמשמרות המטורפות – כל אלו רק מגבירים את מעמדם האלילי של הרופאים בעיני צאן מרעיתם, בעינינו החולים. אז אמנם העובדה שכל אלו משמשים פונקציה מסוימת – מיצוב מעמדם של הרופאים – לא אומר שהם הכרחיים, ואולי אפילו מזיקים לחולים ולרופאים (הרופאים שנופלים מהרגליים וכו'), אבל עצם כך שיש לכל אלו פונקציה גם מקשה על הסרתם, וגם דורשת תחליף ראוי במידה ואלו יוחלפו על מנת לשמור על איזון מסוים, על מנת לשמש לאותה פונקציה. ולכן ניתן להעלות את שכר הרופאים או לשנות את מסלול הלימודים – אך רק על-ידי מערכת של בלמים ואיזונים שתבטיח את מעמדם האלילי של הרופאים.

ומהסיבה הזו, הרופאים לא היו יכולים לבקש לעצמם עיתוי גרוע יותר לשביתה שלהם – סמוך למועד שבו הסתיימה שביתת העובדים הסוציאליים. ובאמת אם רוצים למצוא שני מקצועות שנמצאים בקצות הסקאלה מבחינת התדמית הציבורית, בהחלט אפשר להציב מול רפואה את העבודה הסוציאלית. זה לעומת זה עשה האלוהים. בעוד הראשונים אכן "מסכנים", אכן לא מתוגמלים, הן מבחינת משכורת והן מבחינת  הערכה ציבורית ויוקרה מקצועית – ובל נשכח שיוקרה לא פחות חשובה מכסף, ויש אומרים שאף הרבה יותר – האחרונים מציבים עצמם כקרבן רק לצורך המאבק הציבורי. וכשמסתכלים על המעמד הציבורי של הרופאים מול התדמית שהם יוצרים לעצמם לצורך המאבק – זה בלתי נתפש. לופּ תדמיתי גאוני.

ושוב, אני לא בא לומר שהרופאים לא צודקים, אבל בגלל שהרופאים הם הסגנים של אלוהים, אני מצפה מהם ליותר. לא שמעתי את אלוהים מתלונן שהוא נופל מהרגליים, שהוא לא יכול לשאת את תפילות כל העולם – כולל את זאת שנשאה אלה רן, מלכת היופי של ישראל לשנת 2011, "להביא שלום עולמי". וגם לא שמעתי ממנו מילה על כל הפתקים שדוחפים לו בכותל. וכן, אם תתפללו בשבת הוא ישמע. הוא עושה גם תורנויות שבת.