חסד ספרדי, חסד הדדי

סיימתי בשבוע שעבר לקרוא את הספר "חסד ספרדי" של א"ב יהושע ("הספריה החדשה", 2011). גיבור הספר הוא יאיר מוזס, במאי סרטים כבן 70, אשר נוסע לסנטייגו דה קומפוסטלה, ספרד, על מנת להשתתף ברטרוספקטיבה שעושים לכבודו במכון לקולנוע שבמקום. במלון בו הוא משתכן הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו בשם "החסד הרומי", ציור שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. הציור מזכיר לו סצנה שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף לפני למעלה משלושים שנה, סצנה שלבסוף בוטלה. ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים.

מה השורה התחתונה? היטיבה לבטא את תחושותיי אחת העובדות אצלנו במשרד, שכשראתה אותי קורא את הספר אמרה לי: לולא היה זה א"ב יהושע, לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר, ואכן, גם אני הרגשתי שאם היה זה סופר אחר, הייתי מתייאש איפשהו בין החשימים לשבעימים. ואפילו אעז לומר – אילו היה זה סופר אלמוני ולא יהושע, לא היה מו"ר מנחם פרי, העורך הראשי של "הספריה החדשה", מוציא את הספר לאור. רוצה לומר, יהושע הוא מותג ומתייג, הוא מתייג את "הספריה החדשה" כספרות-איכות (וכתלמיד של פרי אני אנוּס להסכים על כך), והוא מותג מכיוון שהוא "סופר-מוכר", סופר שהוא מנייה כספית בטוחה, דיווידנד, ואף "סוֹפר-כוֹפר" (כופר במלרע) – כלומר בעד מכירה יפה של יהושע, פרי יכול להרשות לעצמו להנפיק בבורסת הסופרים סופר צעיר, נגיד חגי ליניק, שפרי מאמין בכישרונו אך אין ביכולתו לכסות את הוצאותיו; יהושע הוא הכופר שפרי משלם בתמורה להוצאת ספרות מוכרת פחות. אולם פטוּר בלא אינטרפרטציה אי-אפשר, ואחרי שהתחלנו מהשורה התחתונה, נעלה מעלה, אל השורות העליונות. ולכן כמה מחשבות על הספר, ואם נזכה – ואם תהיו ילדים טובים – נקשר את הספר לחג השבועות הממשמש ובא.

כמה פעמים במהלך הספר יהושע מתעתע בהפרדה שבין אמת לבדיה. אם בסיפור ארס-פואטי הסיפור מטשטש את הקשר שבין בדיון למציאות בכך שבתוך הסיפור (הבדיה) מופיע שחזור של הכתיבה (המציאות) – הסיפור המרפרר אל עצמו – כאן הטשטוש העיקרי בין בדיה למציאות הוא בתוך הסיפור. אז אמנם ניתן למצוא בספר טשטוש ארס-פואטי שבין בדיה למציאות, בין הסיפור לחייו של א"ב יהושע – מוזס, במאי כבן 70, כבן-דמותו של יהושע; הרטרוספקטיבה שעושים למוזס כמדגישה את פיצול-האישיות בו מצוי כל יוצר, כאשר רגלו האחת נטועה בעבר ורגלו האחת נטועה בהווה – אך הערבוב שבין הספר למציאות הוא אפיזודי, ספורדי, ולכן איני מעוניין להתמקד בו, אלא רק בטשטוש שבין אמת ובדיה המצוי בתוך הספר.

הטשטוש שבין מציאות לבדיה מופיע בספר בכמה מקומות, וברוב הסיפור הוא מיוחס אך ורק לרות, השחקנית הראשית, ואילו מוזס מעיד על עצמו שאצלו יש הפרדה מוחלטת בין שני אלו. כשמוזס מעיר לרות: "מה זה, הסרט מתבלבל לך עם המציאות?", היא משיבה לו: "לפעמים. ולך לא?", ואז הוא עונה לה: "אף פעם. הגבול בין המציאות לדמיון תמיד ברור אצלי" (עמ' 157). כך לדוגמא באחד מסרטיו של מוזס ("הסירוב"), רות מסרבת להשתתף בסצנה בה היא אמורה להיניק זקן ברחוב, וכאשר היא מסבירה בדיעבד מדוע, היא אומרת שלא רצתה שהילדה הצעירה שמשחקת בסרט, שרות רואה בה בת-דמותה, תזדעזע ממנה, מרות (עמ' 159; אחזור לסצנה הזו בהמשך ביתר פירוט). כשמוזס שואל את רות האם הכוונה שהיא תזדעזע ממנה כאדם הוא מהדמות שהיא מגלמת, רות משיבה "גם וגם". מוזס שואל אותה: "גם וגם? אפשר ככה לערבב?", והיא משיבה לו: "אפשר, אם רוצים לחיות נכון" (שם). כלומר, רות לא יכולה לתפוש את עצמה בנפרד מהדמות שלה, מהפרסונה הקולנועית שלה, ולכן לא מפתיע שהיא משנה את שמה לרות, בעקבות המפגש עם אותה ילדה שהיא פוגשת על סט הצילומים, ששמה האמיתי הוא רות.

גם מוזס רואה ברות רק "דמות" שהוא צריך לדאוג לה; כך הוא אומר כבר עם הצגתה בספר (עמ' 10), וכך הוא אומר בווידוי שהוא עושה בפני מנואל דה-ויולה, ואז הוא מפרש יותר את כוונתו במילה דמות: "אדם ממשי, ייחודי, אבל שיש סביבו עוד משהו… הרי גם טריגנו הביא אותה אלינו בתור דמות. דמות שמעצם קיומה כבר נובע סיפור" (עמ' 187). גם כאן מוזס מציג ערבוב בין האישה האמתית שהיא רות, לבין מה שהיא מייצגת – כשכאן כמדומני הכוונה לא רק לדמות שהיא מייצגת בסרטים, אלא גם לייצוג הסטריאוטיפי שלה, שהוא מדומיין לחלוטין: אישה, שבאה מעיירת-פיתוח בדרום, ללא השכלה תיכונית וכולי.

ומכאן ניתן לגזור אפיון נוסף של הדמויות: רות היא תמיד הנזקקת בסיפור, היא זו שטריגנו ואחר-כך מוזס צריכים לדאוג לה, ואילו מוזס הוא תמיד האב החוסה, הדואג, והתבניות החברתיות מסייעות ליהושע לאפיון הדמויות: רות היא אישה, ממוצא מזרחי, "רק" שחקנית, ואילו מוזס הוא גבר, ירושלמי, אשכנזי, הבמאי – מי שאחראי על הסרטים. הקרע בסיפור, נקודת השבר, היא כאשר מוזס נוטל לעצמו אחריות-יתר ובכך דוחק את מקומו של התסריטאי שלו, טריגנו, כאשר הוא מחליט לבטל את הסצנה בה רות צריכה להיניק גבר זקן, הסצנה שטריגנו הגה.

ומשום שמוזס לא מכיר בחולשה, הוא מזדעזע מהסצנה בה רות צריכה להיניק גבר זקן, והוא נדהם כאשר הוא מגלה את התמונה "החסד הרומי" בה אישה מיניקה את אביה הכלוא בבית הסוהר; הזעזוע אינו נובע משום הנועזוּת שבסצנה (כאן המקום להעיר שגם אם גיבורי הסיפור נותנים לביטול הסצנה פרשנות משלהם, אין זה אומר שזו הפרשנות היחידה, וקל-וחומר שאין זו הפרשנות הנכונה); מוזס מבטל את הסצנה בגלל ההיפוך התבניתי שיש בה: האישה היא המעניקה, השופעת, המלאת-חיים, ואילו הגבר יונק כמו תינוק, הוא בבחינת לך-תנגב-את-החלב-מהשפתיים: נזקק, חסר-ישע, זקן, ובתמונת "החסד הרומי" – גם כלוא וכבול.

אלא שמכיוון שכל ספר הוא מסע , גם מסע גאוגרפי – כמו במקרה הנוכחי – או מסע בזמן, אך בעיקר מסע נפשי, במסגרתו הגיבור עובר תהליך מסוים – הוא מתחיל את המסע בנקודה א' ומסיים בנקודה ב' – מוזס עובר תהליך נפשי מסוים, והתהליך הזה כרוך בשני האפיונים שציינתי: המעבר מהפוזיציה שמבחינה בין מציאות לדמיון לפוזיציה שמטשטשת בין השניים, וההכרה בכך שגם הוא זקוק לחסד.

סימנים לטשטוש בין בדיה למציאות אצל מוזס ניתן לראות ממחצית הספר ואילך: יעקב אמסלם, אחד מהמפיקים של סרטיו, מזמין אותו אליו לשמוע סיפור אמיתי שכדאי להפוך אותו לסרט (החל מעמ' 211, ובעיקר מעמ' 223); מוזס הולך לבקר בשלושה אתרים בהם צילם את סרטיו: בית הוריו, בסרט "הטיפול החוזר אל עצמו"  (עמ' 206), חורבה נבטית בנגב בסרט "תרדמת החיילים" (עמ' 239), וכפר במבואות ירושלים, בסרט "תחנה נידחת" (עמ' 269). אך המציאות-עולה-על-כל-דמיון כאשר מתברר למוזס שבמקום שבו צילם את "תרדמת החיילים", סרט על חיילים השומרים על מתקן סודי שאינם יודעים מהו – עומד כיום בסיס צבאי ובמרכזו מתקן המזכיר את זה שהיה בסרטו של מוזס.

אבל השיא הוא כמובן בסצנת הסיום, בה מוזס משחזר את הסצנה המתוארת בתמונה ויונק משד של אישה, לפי בקשתו של טריגנו, ובכך מביא לסיום הסכסוך בין השניים (סצנת הסיום: עמ' 371; הבקשה של טריגנו עמ' 333). טריגנו, שכמו רות מייצג בספר את המזרחי, דהיינו את "הנחוּת", יכול להבין את הצורך בחסד, הבנה שמוזס מרוּם מעמדו (כגבר, במאי, אשכנזי וכו') לעולם לא יוכל להבין. לכן רק טריגנו היה יכול להגות את הסצנה בסרט, ולכן הוא זה שמבין שהסצנה היא התיקון של מוזס.

אז הטשטוש בין האמת והבדיה הוא הטשטוש שבין התמונה, המיתוס והסרט לבין המציאות בספר שבה מוזס יונק משד אישה, אך ישנו טשטוש נוסף כאשר מוזס מדמה את המקום בו הם משחזרים את הסצנה לחוותו של דון-קיחוטה, ואת האישה ממנה הוא יונק לדולסיניאה. את הקושי שיש למוזס לקבל חסד אפשר לראות בכך שהוא מנסה לשחזר את הסצנה שלוש פעמים, כאשר בפעמיים הראשונות הוא נכשל בכך כיוון שהמיניקה מאופיינת בנחיתוּת מועצמת  – בפעם הראשונה זו מוסלמית בעוד מוזס הוא יהודי (הזהויות הלאומיות מודגשות שם; עמ' 355-349), ואילו בפעם השנייה זו אישה נרקומנית (עמ' 362-365). רק בפעם השלישית, כאשר הוא נתקל בדולסיניאה, בנסיכה, הוא מצליח להכיל בתוכו את החסד.

אחד הסרטים הראשונים של מוזס הוא "הטיפול החוזר אל עצמו", שבו מוצג באופן פשטני העיקרון לפיו כל מטופל יכול לטפל באחרים: דיירת חדשה שעוזרת במשק הבית לאישה קשישה, שהולכת לקנות מצרכים בשביל אישה בכיסא גלגלים, שסועדת חולה על ערש-דווי וכו' (עמ' 47-59). משמעות ראשונה שניתן להסיק מכך היא שכל אחד, אפילו קשיש או חולה, יכול לעזור לאדם אחר שנזקק יותר ממנו; עקרון נוסף שניתן ללמוד מכך הוא שלכל אחד יש צד נזקק, וכולנו זקוקים לחסד, וגם מוזס, גבר, אשכנזי וכו' – זקוק לחסדיה של אישה וכו'.

אולם אני חושב שהטשטוש שנוצר בספר בין אמת לבדיה, וההיפוך התבניתי שמתואר בין מעניק לנזקק מביא למסקנה מרחיקת לכת יותר, מסקנה פרדוקסאלית-משהו, אותה ניתן לתמצת באמרה: אין מלך ללא נתינים. לא זו בלבד שכל אחד נזקק לחסד במהלך חייו – האדם המעניק נצרך לנזקק בכדי להיות מעניק, ובכך הנזקק הוא בעל-כוח לא פחות מהמעניק הראשוני, כי הוא זה שמעניק לאדם הנותן את כוחו. ואפשר לראות את זה בסיפור כאשר מוזס כל הזמן מתפאר בכך שהוא זה שהעלה את רות לגדולתה, ושהוא חוסה עליה, ושהוא לא מתכוון לתת לה תפקידים נוספים בסרטיו הבאים, אך ברור שללא רות אין למוזס קיום כבמאי, ויותר משהיא זקוקה לו, הוא זקוק לה.

וכעת הקישור שהבטחתי לחג השבועות (אני מודה, קישור קצת רופף ופְלוֹפִּי, או בקיצור: וורט). בשבועות אנו קוראים את מגילת רות (השם הזה מצלצל לכם מוכר?), שהיא מגילת החסד: רות מחליטה לדבוק בנעמי חמותה לאחר שכל גברי משפחת אלימלך מתים, ולאחר-מכן בעז מחליט להתחתן עם רות, משקרוב המשפחה הרלוונטי מוותר עליה. אז ניתן כמובן להסיק את שתי המסקנות הראשונות – כל אחד, ולא משנה כמה חמוּר מצבו, יכול להעניק לאדם אחר – רות האלמנה החליטה לעזור לנעמי, ושכל אחד בתורו הוא נזקק – רות עזרה לנעמי, בועז עזר לרות, ומה גם שעם כניסתה של רות לעם היהודי, היא נזקקת לחסותו וחסדו של הקב"ה (בעז אומר לרות: "ישלם ה' פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו"; רות ב, 12). אך מעבר לכך, לאורך כל המגילה לא ברור מי מעניק החסד ומי הנזקק לו. כך לדוגמא, כאשר בעז מגלה הפתעה נעימה בדמות רות במיטה שלו, הוא אומר לה: "ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון" (ג, 10) – החסד הוא של רות כיוון שהחסד הוא הדדי: בעז הוא המעניק והגואל, אך בכך, בעצם המעשה – רות היא שמיטיבה עמו חסד.

היא אינה דתיה

כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ, לֹא נָשַׁמְתִּי שְׁנִיָּה,

אִם כִּי יָדַעְתִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ דָּתִיָּה.

כְּשֶׁאִתִּי בְּמִטָּה שׁוֹכֵב אֱלֹהִים,

לֹא אוּכַל לִפְקֹד אֶת שְׂדוֹתֵּיה הַחוֹטְאִים.

.

לְבוּשָׁה כֹּה יָפֶה, מְשֻׁחְרָר וְהָדוּק,

צְחוֹר שָׁדֶיהָ חָשְׂפָה בְּמִדַּת הַדִּיּוּק.

קַרְסוֹלָה הַמֵּצִיץ מִתּוֹךְ סַנְדָּלָה,

מַפְצִיעַ אֵלַי בַּזְּמַן הַתְּפִלָּה.

.

שַׂעֲרָה הָאָרֹךְ, הַגּוֹלֵשׁ וְיּוֹרֶד,

מְסַמֵר אֶת גּוּפִי, אֶת עוֹרִי מְחַדֵּד,

נִיחוֹחוֹ הֶעָדִין אוֹתִי מְהַפְּנֵט,

עוֹד רֶגַע אֶחָד וַאֲנִי מִתְמוֹטֵט.

.

מְאֻשָּׁר הַבָּחוּר שֶׁיֶּאֱחֹז בְּיָדָהּ,

כְּשֶׁתִּגַּשׁ לַמִתְאָ"ם, יַעֲמֹד לְצִדָּהּ.

וּכְשְלָמְגַמָּה הַקְלִינִית הִיא תִּתְקָּבֵּל,

הוּא יִשְׂמַח בִּשְׁבִילָהּ, כְּשֶׁאֲנִי כָּאן סוֹבֵל.

.

מַבָּטִי לְלֹא-אוֹר, לְלֹא גִּיץ וּבְרָקִים,

נֶעֱלַם זִיו- פָּנַי, שֶׁיָּדְעוּ חִיּוּכִים.

וּכְשֶׁאֲנִי מְנַסֶּה לְהַתְחִיל בְּשִׂיחָה,

מִתְחַשֵּׁק לִי לִבְכּוֹת מֵרֹב מְבוּכָה.

.

וְכָעֵת לָשִׁדּוּךְ, הוֹצִיאוּנִי לַשּׁוֹק,

וַאֲנִי הַנִגְרָר מְרֻמֶּה וְעָשׁוּק,

דָּתִי עַד כְּאֵב וְאוֹהֵב כְּמֵאָז,

דַּנּוּ אוֹתִי לְהִתְחַתֵּן בַּמִּכְרָז.

.

וְלַחֲלוֹמִי שׁוּב תָּבוֹא, מִתְגַנֶּבֶת בַּלָּאט,

בֵּין סְדִינָי הָרַכִּים בְּבֹקֶר שַׁבָּת,

וַאֲנִי הָאֻמְלָל, מָה אוֹסִיף לְדַבֵּר –

לוּ הָיְתָה לִי תְּשׁוּבָה, אָז הָיִיתִי כּוֹפֵר.

.

(השיר נכתב על בסיס השיר של יענקל'ה רוטבליט, "היא חזרה בתשובה", שהלחין וביצע מתי כספי.  אני יודע שהשיר שכתבתי על-הפנים – שילוב גרוע של כמו-פלגיאט, "שיר אהבה מזרחי" ומשלבי שפה גבוהים – והשיר של רוטבליט והביצוע של כספי רק מדגישים כמה השיר שלי לא מגיע לקרסוליים – או אליבא דרוטבליט, לפוזמקים – של השיר המקורי. עם זאת, "רק" ניסיתי להביע תחושות שחייבות להתגלם במילים, זועקות למילים)

האיש שחצה את הקווים

התא המשפחתי המצומצם שלנו – לא כולל נספחים שקיבלו אזרחות-משפחתית כתוצאה מקשרי נישואין – מתחלק לשני מחנות, שאמנם נושאים ונותנים אחד עם השני, וכמובן שחיים יחד בדו-קיום, אך מחלוקת אידיאולוגית חריפה מפלגת בין השניים: המחנה הראשון הוא מפלגת החכמים, והמחנה השני הוא מפלגת הטיפשים. כל חברי מפלגת החכמים, ללא יוצא מן הכלל, מרכיבים משקפיים, כל הגברים בה מקריחים, וחברי המפלגה עובדים או לומדים לקראת מקצועות מתגמלים כספית. בקרב אנשי מחנה הטיפשים, אף לא אחד מרכיב משקפיים, הגברים במחנה אינם מקריחים, וגם אם אנשי המפלגה אינם דלפונים – הם לא עובדים במקצועות רווחיים במובהק. ואם תשאלו אותי, על הסקאלה שבין שפיוּת לשיגעון – אני סבור שכל בני האדם נמצאים איפשהו על ציר זה, ואין אדם עלי-אדמות שנמצא ממש בקצה של השפיוּת – חברי מפלגת החכמים נמצאים קרוב יותר לשיגעון, אם לא מדגדגים אותו ממש (אם כי, אצלנו במשפחה יש מספיק אי-שפיות לכולם, חכמים וטיפשים כאחד).

חברי מפלגת החכמים נוטים יותר לחשיבה ריאלית ואילו הטיפשים נוטים לחשיבה הומאנית. אחי הקטן הדגים את המחלוקת באופן יפה כאשר סיפר על החיסכון הראשון שלו. היה זה "שבוע הספר" לפני כ-15 שנה, ואבי נתן לו סכום כסף מסוים לקנות ספר. אלא שאחי, לאחר שפנה כה וכה ולא מצא ספר שמשביע את רצונו, החליט לשמור את הכסף ולחסוך אותו. ויש כאן משהו יפה, שהרי אחי לא רק החליט שהוא רוצה לחסוך – הוא וויתר על האפשרות לקרוא ספר, הוא תיעדף את הכסף על הספר (גם לכם זה מרפרר כסיפור-מראה לסצנת הבנק ב"מרי פופינס"?). אחי סיים את הסיפור במילים: "ומאז אני חוסך", ואני בלבי אמרתי: "ומאז אתה לא קורא ספרים" (מה שנכון ב-99% מהזמן). מאזן הכוחות בין המפלגות עומד על 4:3 לטיפשים, כאשר אחותי הקטנה, בשלב המוקדם בחייה בו היא נמצאת (השנה יהיה לה בר-מצווה), עדיין לא שייכה את עצמה לאף אחד מהמחנות. לא מזמן אמרתי לה: "הילה, רק תדעי שאם את בוחרת להיות ב'חכמים', את בוחרת במשקפיים. זה בילט-אין, חלק מסימן ההיכר של המחנה".

מעבר לכך שאיני מרכיב משקפיים ואיני מקריח (טפו-טפו-טפו), באופן טבעי השתייכתי למחנה הטיפשים, וככה נראה מסלול חיי עד לפני כחצי שנה: כמו כל חבריי למחנה, לא הצטיינתי באנגלית או/ ו מתמטיקה, הוצאתי בגרות ממוצעת, שלחתי ידי בכתיבה (רוב חברי המפלגה סו-קולד "מושכים בעט"), וגם למדתי עיתונאות ושני חוגים בפקולטה למדעי הרוח. מעולם לא ניגשתי לפסיכומטרי, אפילו לא ניסיתי, מתוך חשש מכישלון קולוסאלי שישקף לי שוב את מי שאני – חבר למפלגת הטיפשים. וכשעזבתי את הלימודים לפני כמעט שנה, ולא ידעתי לאן פניי מוּעדוֹת והבנתי שאאלץ לעשות פסיכומטרי – ואני באותה עת שבר-כלי – החשש הזה עדיין קינן בי (באופן מעניין, היה זה משפט שאמר אבי-מורי, יושב-ראש מפלגת החכמים, שהניע אותי לעבור ממפלגת האם – תרתי משמע – כאשר אמר לי בשלהי הקריירה האקדמית שלי: "ומה תעשה בסוף, תהיה מורה?!"). אני יודע שזה סוּפר-קלישאתי, אבל אני לא האמנתי בעצמי והיו אלו חבריי לעבודה שהאמינו בי ותמכו בי (ואם הגענו עד הלום, תודה אישית ומיוחדת לרוני ניר), ורק בזכותם יצאתי לדרך. לפעמים אני עדיין לא מאמין שעזבתי את הלימודים ובגיל 25 התחלתי קורס פסיכומטרי, כשכל חבריי לקורס לפני או ממש אחרי צבא. אני כמובן לא בא להתפז"ם, אלא שפשוט הייתי בשלב ובגיל בחיים שהייתי צריך לשבור קיר מנטאלי, ולחזור שלב אחד אחורה.

ניגשתי לקורס לקראת מועד דצמבר כשעדיין לא ידעתי בוודאות מה אני רוצה ללמוד, ורק תוך-כדי החלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים. הציון שקיבלתי במבחן, 644, ציון שלא מספיק בכדי להתקבל לאף אחת מהפקולטות באוניברסיטאות, החזיר אותי לכור מחצבתי, מפלגת הטיפשים, שאף לא אחד מחבריה קיבל יותר מ-650 בפסיכומטרי (החברה עם הציון הכי גבוה, שהיא גם מבקרת המדינה – של שתי המפלגות, כמובן – קיבלה 649). ואם לפני הפסיכומטרי לא בחנתי את היכולת שלי, והיה סיכוי כלשהו שאני בטעות במפלגה הלא-נכונה, כעת בדקתי ומצאתי – אני אכן במפלגה הנכונה. בלית-ברירה נרשמתי לקורס שני, לקראת מועד אפריל, רק שהפעם ידעתי שלא יהיה לי צ'אנס נוסף, אפריל הוא פסיכומטרי הדד-ליין להרשמה לשנת הלימודים הבאה. וכמו בכל פרלמנט, בו חברי מפלגה אחת לא נוהגים לפרגן לחברי המפלגה השנייה (שלא לדבר על כך ש"החכמים" תמיד דאגו ש"הטיפשים" ירגישו נחותים, ויש לי על כך סיפורים וטראומות לרוב, אולם הראייה הניצחת היא שהם השליטו את הטרמינולוגיה שלהם על כל חברי המשפחה, שפה שמנציחה אותם כ"חכמים" וגרמו ליריביהם להפנים שהם "טיפשים"), כך גם בפרלמנט המשפחתי שלנו, ולדוגמא אחד חברי "החכמים" כל הזמן אמר לי: "מאיפה תביא כסף לשלם למכללה פרטית?!", כאומר: לא תצליח להוציא ציון גבוה יותר.

עם הגב לקיר ורוח נגדית צלחתי את הקורס השני, קורס שבמהלכו שכללתי את הבנתי בחומר, ובסימולציות במהלך הקורס גירדתי את ה-700 מלמטה ואף מלמעלה. לקראת יום המבחן הלחץ בי גבר, וגם במבחן עצמו חשתי שאיני במיטבי, ומרוב לחץ שכחתי לעבוד כמו מכונה משומנת, כפי שתרגלנו בקורס, וחזרתי לאינסטינקטים – שהיא לרוב לא שיטת העבודה הנכונה לפסיכומטרי. אף על פי כן, קיבלתי במבחן 657 – שיפור מינימאלי של 13 נקודות, אך משמעותי מאוד כיוון שהתקבלתי ללימודי משפטים בבר-אילן, ולא פחות חשוב – ניפצתי את תקרת הזכוכית של מחנה הטיפשים, 650, ועברתי למפלגת החכמים – וכמו כל חברי המפלגה, אתחיל ללמוד מקצוע ששכרו בצדו (וזה באנדרסטיימנט).

וכך, לראשונה בהיסטוריה המשפחתית, הייתי האיש שערק למחנה האויב, הייתי האיש שחצה את הקווים.

4 הערות על יום השואה, יום העצמאות ומה שביניהם

[1] אם יש דבר אחד שחוצץ ביני ובין כהונה כראש הממשלה, זו התקופה הזו שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות, ובעיקר היומיים של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בשלושת הימים האלו, ראשי המדינה מלאימים את לוח הזמנים שלהם לטובת הטקסים השונים: ראש הממשלה, לדוגמא, משתתף ביום השואה בשלושה טקסים שונים, ביום הזיכרון בשלושה טקסים וביום העצמאות הוא מתמרן (מטורטר?) בין טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך, בית הנשיא וטקס הענקת פרסי ישראל. אמנם כבר עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הלאים את כל קיומו לטובת המדינה, כך שמה לו כי ילין על אי-היכולת לנפנף ביום העצמאות עם חבריו ולצפות ב"גבעת חלפון אינה עונה"; אלא שבשלושת הימים האלו המצב שונה, כיוון שהתפקיד של ראש הממשלה בכל אלו הוא סמלי: הן סמלי במובן סימבולי, כלומר בעצם נוכחותו שם מבלי שעשה דבר, ולרוב הוא לא עושה דבר, אך גם סמלי במובן שולי, כמו בטקסים בהם הוא נושא דברים. והאפשרות האחרונה קשה בעיניי מהראשונה.

במהלך יום העצמאות קראתי את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול (עם עובד, 1970), לבושתי, בפעם הראשונה (או כמו שאמר – לפי האגדה אודותיו – מו"ר עמית לביא באותו הקשר: "כל אחד והחור בהשכלה שלו"), וכשאני ניגש עכשיו לכתוב את הדברים, רוח הנכאים של הספר עדיין שורה עליי. ולפני שאתם מצקצקים בלשונכם, איך אתה בכלל יכול להשוות וכו', אני מקדים ואומר שאין לי כל כוונה להשוות בין מדינת ישראל לבין מעצמת-העל אוקיאניה המתוארת בספר, אני משוכנע שיש לנו ארץ שרבים בה הפְּלוּסִים על המינוסים והפִילוּסִים, וכמו שהצהרתי בעבר, אעמוד בכל עת להציל את ישראל מיד צר. אך אין זה אומר שאנו פטורים בלא-כלום מלהאיר את המקומות האפלים.

באחד המקומות בספר, מתוארים חבריי אוקיאניה, ובפרט חברי החוג הפנימי, כבעלי "ציניות עם קנאות" (עמ' 173). ולעניות דעתי, על-מנת לעמוד בכל הנאומים של שלושת הימים האלו, ראשי המדינה חייבים לשלב את שתי התכונות האלו – מצד אחד להבין שזה חלק מכללי המשחק, חלק מדרישות התפקיד, ומצד שני להאמין בכל מאודם בדברים שהם אומרים. אין לי ספק שכל ראש ממשלה טוב, חייב להתברך בשתי התכונות האלו. וחשוב לי להדגיש שאיני מפנה את חציי כלפי נאומים בעלי חשיבות היסטורית, או "נאומים צ'רצ'יליאניים"; אני מתחייחס אך ורק לנאומים השבלוניים והתבניתיים של הימים האלו.

[2] בעולם הבדיוני שאורוול טווה, בכל יום נאלצים חברי המפלגה להשתתף בטקס של שתי דקות שנאה לאויביי המפלגה, ובמהלך הספר, נעשות הכנות נמרצות לקראת "שבוע השנאה", במסגרתו מקשטים את הרחובות בדגלים, כרזות וססמאות, נישאים נאומים, מושר "שיר השנאה" שחובר במיוחד לאירוע וישנה גם תהלוכה צבאית. מטרתם של שבוע השנאה ושל שתי דקות השנאה היומיות היא האחדת השורות מול אויבים חיצוניים ופנימיים, והחדרת גאווה במדינה ובכוחה הצבאי בלבותיהם של חברי החוג החיצוני של המפלגה (עמ' 121-122, 145-146).

ולא יכולתי שלא לראות את הדמיון בין "שבוע השנאה" לבין השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. אז כמובן שהאויב שמתואר בספר – הן אויב מבית והן אויב מחוץ – הוא ככל הנראה מדומיין ונוצר לצורכי תעמולה, ואילו השואה התרחשה באמת (היי, סבתא שלי הייתה בשואה), והאויבים הנוכחיים של מדינת ישראל הינם אמיתיים לא פחות (היי, לא לחינם סחבתי 40 ק"ג על הגב במלחמת לבנון השנייה); אך גם אם בנימין נתניהו אינו חפץ באויבים, והיה מעדיף שישראל כניו-זילנד תהיה – כראש ממשלת ישראל הוא עדיין קוצר את הפירות מהנאומים שלו שמדגישים שמדינת ישראל מוקפת אויבים בעבר ובהווה (ולפיכך בהכרח מלבים פחד ושנאה), ומלכד את העם תחת הנהגתו.

בגלל שהפחד ושנאת האויב מחזקים את השלטון, המפלגה ב"1984" דואגת שאזרחיה לא יפגשו עם אזרחי מדינות האויב, שלא יתברר להם חס וחלילה שאלו בני אדם, וכל השנאה והפחד יהיו כלים כעשן (עמ' 158). מאותה סיבה, מלחמה מתמשכת בעצימות נמוכה – בעלי הדמיון יכולים להשוות זאת לכיבוש הישראלי, אך כל העושה את ההשוואה הזו, עושה זאת על אחריותו בלבד – מתוארת בספר כגורם שתורם ליציבות השלטון. כך לדוגמא בעמ' 155: "ובה בשעה, תודעת ההימצאות במצב מלחמה, הוה אומר בסכנה, משווה למסירת כל השלטון לידי כת קטנה מראית של הכרח קיום". ומכיוון שבספר המלחמות נועדו לצרכים פנימיים בלבד, מכאן מגיעה המסקנה: "התוצאה לא היתה משתנה בהרבה אילו שלוש מעצמות-העל, במקום שיילחמו זו בזו, היו מסכימות לחיות בשלום של קבע, וכל אחת מהן היתה יושבת בטח בגבולותיה… שלום של קבע לא היה שונה הרבה ממלחמה של קבע" (עמ' 161).

[3] עקבתי בחצי-עין ושליש-אוזן אחר נאומיהם של ראשיה, שריה ויו"ריה של ארצנו הקטנטונת, ולפני שכתבתי את הרשומה הנוכחית שמעתי אותם עוד פעם-פעמיים, ולעניות דעתי יש פערים מהותיים ואיכותיים בין הנאומים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא המדינה, שמעון פרס, לבין אלו של שר החינוך, גדעון סער, שנאם בטקס חלוקת פרסי ישראל, ושל יושב-ראש הכנסת, רובי ריבלין, שנאם בטקס הדלקת המשואות (למען ההגינות יש להודות שארבעתם לא נאמו באותו אירוע, אך אני סבור שאין זה פוסל מלהעמידם זה לצד זה ולהשוות ביניהם).

ובמקום השלישי, הרחק-הרחק מאחור, עומדים הנאומים של פרס ונתניהו, שכפי שציינתי למעלה, לא הרהיבו באיזה מטס צבעוני בנאומיהם, אלא נשארו באותה תבניתיות שמיימית ומשמימה של שמיניות באוויר. הקטין לעשות לדעתי, נתניהו, כאשר ביקש בטקס יום השואה למנות את לקחי העבר מהשואה, וכך היה מונה: (1) "אם מישהו מאיים להשמיד אותנו, אל לנו להתעלם מאיומיו". ואז הוא שואל רטורית ועונה: "האם העולם למד לקח זה? ספק בעיניי. האם אנחנו למדנו אותו? אני מאמין שכן…"; (2) "הצורך לחשוף את פניה האמתיים של השנאה נגד עמנו"; (3) "אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי אחרים. אם לא יהיה בכוחנו להגן על עצמנו העולם לא יעמוד לימינינו".

אמרה לי פעם ד"ר סמדר שרלו, שבנעוריה היא תמיד חונכה על רוח הלקחים שנתניהו מפיק, אך כשנכחה פעם בטקס יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, נדהמה לגלות שאין הם נותנים דגש ללקחים אלו, אלא מבליטים הרבה יותר את הלקח האנושי והאוניברסלי של כבוד האדם. כך שהלקחים שנתניהו מפיק אמנם נכונים וחשובים, אך חסר לי הלקח ההומני והאוניברסלי כלפי כלל אזרחי העולם. וזה לא הדבר היחיד שחסר לי בנאום של נתניהו. נתניהו מציין שהיהודים למדו את הלקח הראשון והעולם לא. ואני אומר לכם שיהיה כלל נקוט בידיכם: אם תפגשו אדם שמפנה אצבע מאשימה אל אחרים ולא מפנה אצבע כלפי עצמו – דעו שאין דבריו אמת, כי לא יכול להיות שכל העולם חסר ואותו אדם מושלם, לא יכול להיות שאין אדם שלא צריך לעשות חשבון-נפש.

למקום השני במצעד הגיע נאומו של גדעון סער בטקס הענקת פרסי ישראל, שנשא נאום יפה מאוד שבו הוא מדבר בשבחי הדמוקרטיה, למרות שגם הוא – כמו מורו ורבו נתניהו – פיתח לו את המנהג המעצבן לשאול שאלות רטורית ולענות עליהן, כמו בדוגמא הבאה: "האם יש קשר בין הישגיה של מדינת ישראל לבין משטרה הדמוקרטי? אני סבור שכן", והוא חוזר על הנוסח הזה פעם נוספת. סער מתאר את הקשר שבין דמוקרטיה להישגים מדעיים, בין ציונות למצוינות ואומר כמה משפטים יפים, כמו: "עדיפה בעיניי רגישות יתר על קהות חושים" או שלדעתו חוק הבורקה שעבר בצרפת אינו דמוקרטי. ושלא כמו אפוטרופוסו נתניהו, הוא כן מציין שיש לישראל מה לתקן ולשפר, אך בעוד ביום-יום אנחנו שומעים רק על הדברים שיש לתקן, ביום העצמאות הוא מבקש להדגיש את הצדדים החיוביים. חבל רק שסער לא נמנע מלגרוף הון פוליטי כאשר מנה את הישגיו בתחום החינוך והמדע, ודאג לצָלֶ"ש את נתניהו על התמיכה שהאחרון מעניק לו.

ובמקום הראשון במצעד הנאומים של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות לשנת תשע"א זוכה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, על נאומו בטקס הדלקת המשואות. ועל מה ולמה זכה ריבלין בכבוד זה? מנימוקי וועדת הפרס: כפי שכתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד"), וכפי שניתן לראות מהקו שאני מנסה לשרטט ברשומה זו, אני מאמין גדול בחשבון נפש בימי הולדת ותאריכים מיוחדים. ודוק: לא בהלקאה העצמית מחד נוסח התקשורת היומיומית, ומצד שני לא בהפגנת כוחי-ועוצם-ידי, נוסח נתניהו. וריבלין ניסח את זה באופן המדויק ביותר כאשר דימה את הנאום שלו, בערב יום העצמאות, לתפילת "כל נדרי", הנאמרת בערב יום הכיפורים, ועל-ידי כך ביקש לאחד את הפלגים והמגזרים השונים החיים בארץ ישראל, מבלי לטשטש את ההבדלים, ומבלי לכפות על החרדים להתגייס או על הערבים לשיר את "התקווה".

ומעבר לבחירה התמאטית היפה מאוד – יום העצמאות כיום הכיפורים כיום לחשבון נפש – יש כאן כמובן גם אמצעים רטוריים שריבלין משתמש בהם: הבחירה ב"כל נדרי", תפילת הנאמרת כ-1,500 שנה, מחזקת את הקשר היהודי בין מדינת ישראל למסורת ישראל; ההודאה שהוא, ריבלין, בעל התפילה, רק שליח-ציבור, נבחר ציבור, ולא שליט מטעם עצמו; וריבלין גם משתמש במשל של אחד מראשי הציונות משה-לייב לילנבלום, שאומר שלעולם לא תהיה אחדות דעים כיוון שזאת קיימת רק אצל כבשים, ואומר שאיננו כבשים, איננו רוצים להיות כבשים, ומשחק ומתגלגל עם המשל הזה ששוזר את המשך הנאום ואופף אותו בהומור דק. אחד משיאיו של הנאום היה סיומו בפרפזה מ"כל נדרי": "על דעת המקום ועל הדעת הקהל נבקש, שכל נדריי וקונמיי וחרמיי שהטלנו על עצמנו, מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה, ומיום העצמאות הזה עד יום העצמאות הבא יהיו בטלים ומבוטלים".

על כל אלה, מצאה וועדת השופטים את ראובן ריבלין ראוי לפרס הנאום הטוב ביותר של שנת תשע"א.

[4] בוודאי שמעתם שבמהלך הדלקת אחת המשואות התפרצו יואל שליט וחברתו, יערה וינקלר, לרחבת הטקס, הניפו כרזה "אבא שלי אח שכול, אני לא רוצה להיות גם", וצעקו "גלעד עדיין חי". נישאים על גלי האהדה, הן של התקשורת והן של הקהל הרחב, אין זה מפתיע שהמחאה הזאת התקבלה בשקט יחסי, ואני תוהה האם אין בכך בכדי לחבל במאבק של משפחת שליט, אם אין בכך בכדי לרכך את המסר שיואל ויערה ניסו להעביר.

אני סבור שהמחאה הזו לא התיימרה להזיז מהלכים בחלונות הגבוהים, וכמובן שהיא גם לא מסוגלת לכך. לדעתי נתניהו נחוש שלא לחצות את הקווים האדומים שהציב לעצמו (אם להודות על האמת, לפני כשנה חשבתי שהוא לא יהיה נחוש כל-כך), וגם אם אני חולק עליו, ברי לי שהוא רואה לנגד עיניו רק את ביטחון ישראל. לכן לעניות דעתי המחאה הזו נועדה להיות סאטירה, סאטירה על ראשי המדינה שמדברים על ערבות הדדית ומחויבות לנעדרי צה"ל, בעוד גלעד שליט עדיין מצוי בשבי החמאס. היא לא נועדה לגרום לציבור או לראשי המדינה להנהן בהסכמה או ברחמים, כשם שסאטירה אמתית לא נועדה להצחיק. היא נועדה לזעזע, להפך לציבור את הקרביים, לפגוע במקום הכי קדוש, בהר הקדוש, ליד הקבר של האדמו"ר החילוני בנימין-זאב הרצל.

לכן ברור מדוע בחרו שליט ו-וינקלר את טקס הדלקת המשואות, בליל התקדש חג, ביום ההולדת של המדינה, כזמן שבו עליהם לפעול, ומצחיק בעיניי שעיתונאים שאלו אותם: מדוע דווקא עכשיו, כאומרים: "נא לא למחות בקול רם בין שתיים לארבע". אגב, לעניות דעתי, ומה שמראה שליואל שליט ו-וינקלר עדיין יש כבוד למדינה, והמחאה שלהם לא נעשתה מתוך זלזול ביום-חגה, מקום אפקטיבי יותר להפגין בו היה באמצע טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, ומול שורות-שורות של הנה מוטלות מצבותינו שורה ארוכה ארוכה, על יואל שליט היה לקרוא: "אני לא רוצה להיות אח שכול".

ארבע הערות על הספר "אישה בורחת מבשורה"

באיחור אופנתי, סיימתי היום לקרוא את ספרו המונומנטלי של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה" (הספריה החדשה, 2008), לאחר שבעבר כבר התחלתי אותו פעמיים ונשברתי באמצע. הספר מספר על אורה, שבעקבות יציאתו של בנה, עופר, למבצע צבאי בשטחים, בורחת מביתה ויוצאת למסע בשביל ישראל עם חבר נעוריה, אברם, במהלכו הם מספרים זה לזה את כל הקורות להם בזמן שלא היו ביחד, ובפרט אורה מספרת לאברם על משפחתה, ועל בנה עופר, שבהמשך מתברר שהוא גם בנו של אברם. בשתי מילים – ספר מצוין. ועכשיו, קצת פירוט:

[1] מקובלני ממורתי ד"ר מיכל ארבל, שדויד גרוסמן שייך ספרותית לזרם הפוסטמודרניזם. זה אמנם לא הפוסטמודרניזם העליז, כמו של אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, אך הנקודה המשותפת היא טיפול שונה בשפה: בעוד אצל קרת וקסטל-בלום השפה היא קרנבלית, "שפה רזה", שפה של מקומונים – השפה אצל גרוסמן היא פוסט-מודרניסטית בגלל הפסטיש (Pastiche) הטקסטואלי, כלומר חיקוי של סגנונות כתיבה אחרים, או מזיגה של לשונות ושפות שמודבקות יחד ומעורבבות וצפות אחת על יד השנייה ופולשות אלה לאלה – הכל מרחב אין סופי של מקטעים טקסטואלים שמתחברים ומתפרקים.

גם ב"אישה בורחת מבשורה", ניתן למצוא זה לצד זה משלבים שונים של השפה (לשון גבוהה וספרותית, סלנג-צבאי, סלנג רחוב), פירוק והדבקה של משפטים ומושגים ומשחק עם סגנונות הכתיבה. לדוגמא, הדמויות שמחקות את הסגנון הספרותי, כמו הדו-שיח שמנהלים אברם ואורה בבית החולים בתחילת הספר (שני הציטוטים נאמרים מפי הדמויות עצמן): "תפסת את השיטה, שיבח אברם את אורה, וגם אמר לנפשו, נפשי, נדמה לי שמצאנו – ". "אז עכשיו תשתוק רגע, אמרה לו אורה הגאונה, ושקעה במחשבות עמוקות מני ים" (עמ' 21).

בדוגמא האחרונה אפשר לראות מאפיין פוסטמודרניסטי נוסף – רפרור ומודעוּת של הטקסט לעצמו. מאפיין זה בא לידי ביטוי גם ברופא שאורה ואילן פוגשים בדרך, בן-דמותו של גרוסמן, השואל את כל העוברים ושבים לְמה הם מתגעגעים ועל מה הם מתחרטים (גרוסמן העיד על עצמו שנהג ככה), וגם ביומן-מסע שאורה מנהלת, השופע משפטים המרפררים למעשה הכתיבה, כמו במשפט הבא: "הולך ומסתבר לה שעם כל משפט נוסף שהיא כותבת, היא מוותרת על עוד קורא אפשרי" (עמ' 280).

משחק נוסף בשפה הוא דיאלוג לא ורבלי, שמתקיים ברמת התודעות או תנועות הידיים. כך לדוגמא בדיאלוג הבא: "ואתה יודע, כשיש תינוק – אברם ממצמץ לה פעם אחת, לאותת ולהזהיר שאינו יודע, ואורה, בלי לחשוב, ממצמצת אליו פעמיים, עכשיו אתה יודע" (ההדגשה במקור, א"נ; עמ' 264). המשחק עם השפה בא גם לידי ביטוי כאשר אילן מלמד את אדם הילד (בנם של אילן ואורה) לדבר במילים גבוהות ומילים נרדפות, וכך יוצא שהוא מחבר במשפט אחד מילים מכמה משלבים במין תַּצְרֵף משעשע, כמו במשפט: "נמלט לי פיפי" (עמ' 367).

לפעמים ההלחמה בין המשלבים השונים חורקת, וכך הרגשתי כמה פעמים בשפה שאורה נוקטת בה. אחת הדרכים של גרוסמן לפצות על המעבר החד שבין המשלבים, הוא ייחוס של משפטים ומונחים בשפה גבוהה-מאוד, או צירופי מילים חדשניים, לאברם, שהוא "איש של מילים", או כמו שהוא מעיד על עצמו: "כל רגע שיש לי בחיים אני כותב" (עמ' 60). אלא שגרוסמן דואג לפזר את המילים האלו גם בפיהם של אחרים, כשאלו מדגישים שאלו מונחים מושאלים. כך לדוגמא אורה אומרת על אברם: "לפעמים היה מכנה אותה כך, אבל גם 'יין לתת' קרא לה, או אפילו 'חמילת איכרים'. לא הייתה לכך שום משמעות… בדיוק כפי שאהב לשרבב בדבריו מדי פעם, לצורך ושלא לצורך, עצי אשכרוע ואבני ישפה, קרפיפים וגלוסקאות, פטורי-ציצים ואצטרולבים. 'של אברם', היו אורה ואילן אומרים זה לזה בשנים שאחרי אברם, כשצצה אי-שם בשיחה, או ברדיו, או בספר, מלה שפשוט נולדה בשבילו, שחותם-פיו היה עליה מלכתחילה" (עמ' 236).

מאפיין-מבע נוסף שהבחנתי בו הוא שהתודעה של אורה, הגיבורה הראשית, רחבה מדי, וזה בא לידי ביטוי בשני רבדים: גם יש לה יכולות אבחון והבחנה מצוינים, והיא גם יודעת הרבה מדי. נקודת-התצפית שלה מתאימה יותר לנקודת-תצפית של "מספר כל יודע", ולא של דמות מסוימת, ובעיקר כשזה נוגע ליכולת הניתוח שלה את עצמה, יכולת ניתוח שלרוב רק אדם חיצוני יבחין בה. עד כמה שזיכרוני מלימודי הספרות מגיע, המספר יכול להגביל את נקודת הראייה שלו לזו של דמות מסוימת, אך לא להרחיב את נקודת הראייה של הדמות עד שהיא כל-יודעת. בהתחלה חשבתי שזה יוצר סיפור לא-אמין, אולם ניתן לומר שזה חלק מהמשחק של גרוסמן בשפה, חלק מהטשטוש שהוא יוצר בין רבדי הסיפור.

[2] ישנו מעטה מאגי דק שאופף את כל הסיפור. מבחינת הסגנון, "אישה בורחת מבשורה" הזכיר לי את הז'אנר הספרותי "ריאליזם מאגי", כלומר סגנון ספרותי שהולך על חבל דק בין שני הקטבים האלו, ריאליזם ומאגיה, שמתמרן בין שני עולמות אלו באופן ההתבוננות של הקורא בעולם (את הדברים שאכתוב להלן למדתי מפי ד"ר סמדר שיפמן). אולי הסופר שהכי מזוהה עם סוגה זו הוא גבריאל גרסיה-מארקס. ואפשר על דרך ההשוואה בין מארקס לגרוסמן לחדד את ההבדלים, ולראות שגרוסמן אינו שייך לסוגה זו, אך להשתמש במאפיינים של הסוגה לסיפור של גרוסמן וכך למצוא את הנקודות השוות.

אצל מארקס המאגיה מתרחשת ברובד המציאות, כמו אדם שנולד עם זנב חזיר, ואילו אצל גרוסמן המאגיה מתרחשת בעולם המחשבה. בראש ובראשונה המניע לכל הסיפור הוא היציאה של אורה למסע, כאשר ברור שהיא חושבת שבעצם המסע היא מצילה את עופר, היא סרבנית בשורה, לשיטתה על מנת שהבשורה על מות בנה תימסר, מישהו חייב לקבל אותה; ההימנעות שלה מהזכרת המילה מוות ביום שבו עופר יוצא למבצע, כמו כאשר אורה ועופר מגיעים לנקודת המפגש לפני המבצע: "היא לא ידעה לאן הוא מוליך אותה, ופחדה שייבלע בין מאות הגברים הצעירים והיא לא תראה אותו עוד. זאת-אומרת – דייקה ותיקנה מיד, לפרוטוקול האפל שניהלה בינה-לבינה בלי-הרף, מאז הבוקר – עד שיחזור הביתה היא לא תראה אותו עוד" (עמ' 98-99), וגם בהמשך: "…וקערה נוספת עם הגרסה שלה לטאבולֶה, שעופר מת עליה, זאת אומרת, נורא-נורא אוהב אותה, היא מתקנת מיד, לפרוטוקול" (עמ' 104); ההליכה הסתמית בעיר והנסיעה חסרת התכלית שלה בקווי אוטובוס עירוניים בתקופה שעופר הסתבך בצבא (החל מעמ' 592), כאשר ניתן לשער שבתת-מודע אורה מקווה למות בפיגוע וכך להציל את בנה – לא ניתן הסבר אחר מדוע אורה מתחילה לנסוע באוטובוסים, ולעומת זאת, בקרבת מקום אורה מציינת שעופר ואילן ניסו להתוות מסלול הליכה בו לא התפוצץ אף מחבל מתאבד, ללא הצלחה (עמ' 593-594); וזה גם בא לידי ביטוי לא רק בנוגע לחייו של עופר, אלא גם בדברים נוספים, כמו בחוּקיוּת שאורה מייחסת לתכיפות צלצול הטלפון שלה (עמ' 105).

אחת הדרכים להצמדת סיפור בסוגה זו לקרקע המציאות, היא לגרום לנו לפקפק בכך שיש כאן בכלל מעשה מאגי, כלומר להציב את האפשרות – ודי בכך שהאפשרות הזו קיימת – לנמק את התופעה באופן רציונלי, ועל-ידי כך לרכך את המאגיה. בתוך כך, ניתן לנקוט בכמה טקטיקות. טקטיקה אחת יכולה להיות השמת המחשבות הלא-רציונליות בפיו של מישהו שהוא לא לגמרי נורמלי. אורה כמובן אינה משוגעת אך היא מזכירה לא אחת שאדם בנה מכנה אותה אימא לא נורמלית, שהיא מרבה לעשות עסקאות עם אלילים שונים (עמ' 590), שכל הגברים אצלה בבית רציונליים-להחליא והיא לא, וגם במהלך הסיפור לאורה יש התקפים לא מובנים, כמו שהיא חופרת בור וצועקת לתוכו (עמ' 190-193), או שהיא בוכה לתוך התיק של עופר (עמ' 313-316). טקטיקה נוספת שאני זיהיתי ב"אישה בורחת מבשורה" היא משחק עם האמונות והסטראוטיפים שאנו מאמינים בהם, לדוגמא, האמונה באינטואיציה נשית ואימהית. ברורה אם כן הבחירה של גרוסמן באישה לתפקיד הדמות המרכזית – מבחינה סטראוטיפית האישה נתפשת כלא-רציונלית, וממילא כבעלת אינטואיציה גבוהה (בהיעדר שכל, האישה מונחית על-ידי האינטואיציה).

[3] הבחירה באישה כגיבורה המרכזית משרתת עוד מטרה והיא המטרה הפוליטית של גרוסמן בכתיבת הספר שלו. אורה, הגיבורה המרכזית, היא בת דמותו של גרוסמן, בת דמותו של השמאל הציוני, שמצד אחד מתריע על התוצאות הנוראות של הכיבוש ומטיף לסיום הכיבוש, כלומר נסיגה משטחי הגדה המערבית, ומצד שני הוא בעד "השיבה הביתה", לשטחי ארץ ישראל שלפני ששת הימים. הטיעון המרכזי של אורה, כפי שהיא שוטחת אותו בפני עופר (עמ' 588), הוא לא האם זה צודק לשהות בשטחים אם לאו, כלומר היא לא מדברת בשם השכל, הרציונל, היא מדברת בשם הרגש. הטיעון של אורה הוא טיעון "ארבע אמהות" – בינתיים ההיגיון הגברי רק הורג לנו את הילדים (אורה מתקוממת על פעילותן של נשות "מחסום ווטש", שמפריעות לחיילים לעשות את מלאכתם, אך כן מברכת על מחאה מול השלטון [עמ' 602], כפי שנהגו בארגון "ארבע אימהות"). גבר כמובן יכול להחזיק בכאלו דעות (היו אפילו גברים שהתגייסו לשורותיי "ארבע אמהות"), וגרוסמן היה יכול להעמיד גבר כדמות הראשית, אך אני חושב שזה היה נתפש כאמין פחות.

התשובה הציונית של אורה לבנה עופר בזמן שהאחרון נלחם בשטחים היא טיול בארץ ישראל היפה, בשביל ישראל, שהתבוננות בתוואי שלו מראה שהוא לא רק מקפיד שלא לעבור בשטחי יהודה ושומרון, באופן סכמטי הוא ממש משרטט את הגדה המערבית, את הגבולות הרצויים של הארץ. כלומר המסע של אורה ואברם הוא מסע לסימון טריטוריה, מסע לקניית הארץ ברגלם, כמו שלאחר שאלוהים מבטיח לאברהם את הארץ, הוא מצווה עליו שבכדי שהקניין יהיה שלם, עליו לקנות אותה ברגליו: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה, לך אתננה ולזרעך עד-עולם… קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (בראשית י"ג, פס' 15, 17). המסע של אורה ואברם לא רק שעובר לאורך שביל ישראל, הוא גם מתוכנן להסתיים בירושלים. ציונות פר-אקסלנס.

ישנם שני צירים מרכזיים שמניעים את עלילת הספר: ציר הזמן, הציר הכרונולוגי, שמתחיל במלחמת ששת-הימים, אז הכירו אורה, אברם ואילן בבית החולים, עובר דרך מלחמת יום-הכיפורים, לה תפקיד משמעותי בסיפור, ומסתיים במבצע הצבאי אליו נשלח עופר; וציר המרחב, הציר הגאוגרפי, שמפרנס את רוב הספר, שביל ישראל שעליו הולכים אורה ואברם. אורה מבקשת לטייל בארץ ישראל הבראשיתית, הבתולית, לפני שדרכה בה כף-אדם, אך גרוסמן מבליט כמה הדבר אינו אפשרי, כאשר הוא טורח לאזכר את כל הגל-עדים לזכר חללי ישראל שמרצפים, או יותר נכון פוצעים, את שביל ישראל, את ישראל שבגבולות יוני 1967. חללי ישראל אינם ממלאים שורות רק בבתי העלמין הצבאיים, הנמצאים בקצה העיר, בקצה התודעה האזרחית שלנו – הם פורצים לחיינו האזרחיים, לא מניחים לנו לשכוח אותם. הנה מוטלות גופותינו. החיים של גיבורי הספר אליהם אנו נחשפים מתנהלים ממלחמה למלחמה, כמו שאורה ואברם הולכים בשביל ישראל מנ"צ לנ"צ, מחלל לחלל.

אמנם החללים והמלחמות ממלאים את החיים של הגיבורים, מציפים אותם, אך השאלה היא מה העמדה של גרוסמן בעניין, והתשובה לדעתי היא חד-משמעית: הוא מתנגד לכך. מלחמת יום-הכיפורים, בה נפל אברם בשבי, והמבצע האחרון בו משתתף עופר, הפכו את חייהם של הגיבורים לסיוט. יש שיאמרו: החיים קשים, אבל גרוסמן – כלומר אורה – אומר: אפשר אחרת, אפשר למנוע את שפיכות הדמים הזאת. עוד לא אבדה תקוותנו.

במהלך הדרך אורה ואברם נתקלים בחבורה של כלבים רעבתניים שמאיימים לפגוע בהם. אברם פוגע באחד מהם, וכבר מוכן לסקול את השאר באבנים, אך אז אורה מחליטה לנסות אסטרטגיה אחרת, ופשוט שורקת, והשריקה שלה גורמת לכלבים להימלט, ולכלבה אחת להתלוות אליהם לאורך כל המסע (עמ' 354-360). מקובלני ממו"ר פרופ' מנחם פרי שלפרטים השונים בעלילה יש תפקיד בקידום העלילה, מעבר להיותם "מְעבִּים", כלומר נותנים נפח לסיפור. אני חושב שאת הסיפור עם הכלבים, שאפילו לא שייך לרצף העלילתי (שלא כמו תיאורי נוף או אנשים שהם פוגשים בדרך), יש לקרוא כאלגוריה ליחסים עם אויבים: ניתן להילחם עם האויב בחרב וחנית, בכוח הזרוע, ואפשר לקרוא אליהם לשלום, להשתמש באמצעים לא כוחניים ולמנוע חיכוך. וגם כאן יש משמעות להיותה של הגיבורה אישה – גברים מבינים רק כוח, ואפילו אברם שהוא רגיש וכו', ואילו לנשים יש זווית ראייה אחרת על העולם, ואולי זה יתרונן, אולי נשים תבאנה לסוף הסכסוך.

בהקשר זה, הייצוג של הערבים בספר הוא בעייתי. כמה פעמים הערבים מתוארים כקולניים מאוד (עמ' 579) או חסרי תודעה סביבתית (עמ' 618). דמות הערבי היחידה שמקבלת נפח בסיפור היא דמותו של סמי, נהג המונית של אילן ואורה, שיש לו כמעט מעמד של עבד, כיוון שהוא כפוף לכל גחמותיהם של אורה ואילן והמונית שלו עומדת לשירותם 24 שעות. אז אמנם זו עדות לדו-קיום יהודי-ערבי, אך דו-קיום לא שוויוני, כאשר היהודי הוא האדון והערבי העבד.

[4] באחת ההזדמנויות אורה מספרת לאברם על טליה, האקסית של עופר, ועל כך שלאחר שהם נפרדו הוא ערך מן "שבעה" (עמ' 482-483). ופחות או יותר בזמן שיצא הספר, גם אני כתבתי סיפור בשם "שבעה" המבוסס על אותו עיקרון (העליתי אותו עכשיו לבלוג) – מבלי שקראתי את הספר או אפילו שמעתי את הרעיון, רק שאני תיארתי "שבעה" רגילה והיותה של השבעה על אקסית הינו אלמנט הפתעה בסיפור, ואילו אצל גרוסמן אין אלמנט של הפתעה, וכמובן שעשיתי את זה בהרבה פחות כישרון מגרוסמן (למרות שהופתעתי לטובה כאשר קראתי את הסיפור היום, כיוון שזכרתי שהוא היה גרוע יותר).

יכול להיות שגרוסמן יתבאס על כך שהוא לא חשב על הרעיון לבד (אני ממש שמחתי שחבר הסב את תשומת לבי לכך), אז אולי כמה מילים על "מקוריות", ולא בהיבט של מקוריות חומרית (ההיבט שוולטר בנימין עוסק בו בעיקר במאמרו: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני), אלא מקוריות רעיונית. הגישה הראשונה, שלצורך העניין אכנה אותה "הגישה התועלתנית", או "הגישה המחקרית" מחפשת את הנפקא-מינה, מה אנחנו מרוויחים מזה. גישה זו אומרת שאם המציאו משהו חדש בעולם, אין שום טעם להמציא אותו פעם שנייה. אם מישהו גילה תרופה לריפוי אהבה לא-ממומשת (אגב, אם יש מישהו כזה שיפנה אליי במיידי), אין שום טעם לגלות את אותה התרופה פעם שנייה. הגישה השנייה, לצורך העניין אכנה אותה "הגישה האמצעית" או "גישת הלִשְׁמָה", אומרת שעצם הגילוי או הלימוד הם אלו שחשובים. היהודים מצווים להגות בתורה יומם ולילה לא משום שככה נאיר את האור הגדול, את אור התורה, אלא משום שישנה חשיבות לעצם הלימוד. למעלה מכך; לעניות דעתי, אם שני אנשים שונים חשבו על אותו רעיון, זה רק מראה שזהו רעיון חשוב, משמעותי, ואעז אפילו לומר – אמיתי יותר. אם אני עליתי לבד על חידוש שכבר הריטב"א חשב עליו, זה רק אומר שאני בדרך הנכונה (להיות הריטב"א?). ואם אני וגרוסמן חשבנו על אותו רעיון, ובכן, כיוונתי לדעת גדולים.

שבעה

מִסרון. גם כשאני מנסה לגלגל על לשוני מילה אחרת, נרדפת, פחות רודפת – נגיד אס-אם-אס – תחושת העלבון לא זזה במיל. אף שעל. בהודעת טקסט, ככה התבשרתי על חורבן הבית הפרטי שלי. מה יש היום לאנשים?! הם לא יכולים להרים טלפון?

עוד אני אני מזדחל לי בעומס התנועה בדרך נמיר ומתעכב בקריאת בשורת האיוב שלי, ומי זה בא דופק על חלוני? שוטר. אחרי שהוא קורא לי לעצור בצד ומוסיף באדיבות גם "רישיונות בבקשה", ואגב מילוי הפרטים בדו"ח, הוא זורק לי: "תסתכל על חצי הכוס המלאה: לפחות יש מישהו שחושב עליך". אז אני מראה לו את ההודעה, ועל המקום הוא קורע את הרפורט, כמו כבשו רחמיו את כעסיו, ומסתלק מזירת האירוע.

יום למחרת הפיגוע, אני מתעורר במיטתי, פעם ראשונה במיטה שלנו לבד, ורואה מולי את עודד, השותף שלי לשעבר, עד שנכנסה טלי לחיי. "תקשיב יואבי, חשבתי עליך הרבה אתמול, והסקתי שאתה חייב לערוך שבעה. אתה נכנס לשבוע הזה בדִיכִּי, ויוצא בנאדם חדש. זה ישחרר אותך לחלוטין. תאמין לי" – כשעודד אומר תאמין לי, אני ישר מתחיל לפקפק – "השבעה הזו היא נוסחה מנצחת". אני רוצה להגיד לו שאין לי ריח יהדות, שאני ויהדות זה כמו ילד מבוגר והוריו – אין כעס, אין קשר – אבל אין לי כוח להוציא מילה. אז ככה, אני באדישותי והוא בנחישותו, אני באילמותי והוא בדיבורו, יצאה השבעה לדרך.

עודד, בנחישותו ובהבל דיבורו, תוך שלושת-רבעי שעה "הרים אירוע": אחרי עשר דקות התייצבו בדירה מספר חברים, שאחרי עשרים דקות שאבו את הסלון מתוכנו וסידרו מעגל גדול של כיסאות כתר. לאחר רבע שעה נוספת הם פרסו בופֶה קטן של שתייה ופנכות על שולחן הקפה ולא שכחו להביא גם כסא ים נמוך, בשבילי.

ביום הראשון הגיעו בעיקר קרובי משפחה, אבא-אימא, אחים, קצת בני דודים. נכנסים, מהנהנים, שואלים לשלומי. מנסים לדובב אותי, אבל אני שומר על זכות השתיקה. אחרי כמה ניסיונות עקרים, הם זונחים אותי ונפנים לדבר בינם לבין עצמם, מתעדכנים בחדשות המשפחתיות: מי נולד ומי מת, מי בקיצו ומי לא בקיצו. ואני, בתוך הבועה, בוהה. אחרי עשרים דקות, גג חצי שעה, הם ממלמלים "תרגיש טוב", עוברים דרך עודד בדרכם החוצה, מעיפים לעברי מבט אחרון, אומרים לעודד בלחישה-שאני-אשמע: "אתה משגיח עליו? אנחנו דואגים לו", ויוצאים.

ביום השני והשלישי הריטואל חוזר על עצמו – דיבוב כושל, מאזן מתים-חיים, שאלת ההשגחה – רק מעגל המבקרים מתרחב. חברים שניסית לשמור ואיבדת, אנשים שקיווית שחלפו מחייך והתבדית. חברות לשעבר שהשליכו אותך, באו לעשות תשובה ובדרך להטמין זרעים לאיחוד מחודש, שאולי יבוא. כולם באים, כולם רוצים לנחם, ואתה מייחל שכולם כבר ילכו.

במוצאי היום השלישי, אחרי שכל המנחמים הלכו, עודד מתיישב לידי – הוא גבוה, בכתר, אני במפלס התחתון של הים – וממתין. אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, שתיקה של שני אנשים שאין להם כלים לגשר ביניהם, עודד מטיח בי: "אתה לא מתכוון לפרוק קצת, לדבר, לספר, להשתחרר?" לאחר דקות נוספות של שתיקה, הפעם שתיקה של אדם שנתפס בקלקלתו, עודד מתרומם ממפלסו, נותן בי את המבט של האורחים המאוכזבים/ מודאגים, ופונה לישון.

למחרת בבוקר עודד מחליט ליטול יוזמה. אני יושב לי בבועה שלי, מסביבי קומץ חברים-לכאורה, ואז עודד פורך את השתיקה: "תגיד יואבי, איך בכלל הכרת את טלי? זה היה נראה שאתם ביחד מאז ומתמיד".

אני ועודד מחליפים מבטים. עודד יודע את הפרטים. אני יודע שהוא יודע, והוא יודע שאני יודע שהוא יודע. חלפה דקה, עברו שתיים, ובדיוק שנדמה היה שעודד חוזר לתפקידו האדמיניסטרטיבי בהפקה, שברתי שתיקה. "שדכנית", אמרתי. טבעת המנחמים התהדקה סביבי, פתחה עיניים ואוזניים כמו זוג הורים טריים ששמעו את ילדם מוציא את המילה הראשונה מפיו, ולא רוצים לפספס את ילד הפלא מדבר שנית.

"נכון המילה שדכנית מעבירה רעד בגַו? מאיימת כמו 'אם לא תגמור את האוכל נרשום אותך אצל שדכנית'? ככה אני חשבתי פעם. גם אני פעם יראתי משדכניות כמו מסמר מפטיש; גם אני סברתי שזה מתחיל בשדכנית ונגמר בכניעה להפצרות השכנה בתור למכולת להכיר לך 'בחורה מקסימה'. אבל נמאס לי ללכת לבדי לבתי קפה ולשקר – 'כן, אני מחכה למישהו'; 'לא, הכיסא ממול תפוס-תודה' – ולקום בבוקר עם שאריות הקפה-בוץ של עודד בכיור, אז הכרזתי-שאלתי רטורית: 'מי בעד חיסול הרווקוּת שְירים את ידו'.

"דווקא השדכנית הייתה מאוד נחמדה. כבר למחרת היא מתקשרת אליי לנייד ומספרת לי על איזו 'בחורה מקסימה' שהיא פגשה אתמול 'בתור למכולת'. בשנייה ששמעתי את המילים 'בחורה מקסימה' וְ-'תור למכולת', קיבלתי בלק-אאוט. היא מדברת ומדברת, ואני – עלטה. אחרי עשר דקות שיחה בהן היא צולה לי את המוח מידיום-רר – ואני, כאמור, נעול מבחוץ – אני נענה בחיוב, רושם את הטלפון, ומנתק".

"אז השכנה שלי שפגשתי במכולת היא למעשה שדכנית, הא?" קול מוכר שואל בקהל. אני מרים עיניי לבדוק את זהות המתעניינת ומוצא שזאת טלי. ברגע שטלי נעמדה ונזקפה מלוא קומתה, כל הבית התנמך. ההמיה מסביב דממה באחת, כאילו מישהו לחץ על כפתור ה- mute, ורק קולה של טלי נשמע.

"אני מצטערת לקטוע את הסיפור המרתק שלך באמצע, למרות שאני כבר מתה – עכשיו הביטוי הזה מקבל משמעות קצת שונה – לשמוע את ההפי-אנד.

"יא חתיכת אידיוט. אתה יושב עליי שבעה?! אתה לא חושב שזה קצת חולני? אז מה קרה? מישהי זרקה אותך, עוד מישהי זרקה אותך. תוסיף אותה לרשימת האקסיות שיש לך באקסל – כן, אני יודעת על הרשימה הזאת, ואל תשכח לרשום "היא" תחת העמודה "מי חתך?" – ותמשיך הלאה. תוריד כבר את הפיג'מה והסליפרס ותלך לעבודה, לפני שיפטרו אותך. אתה לא רוצה להיות גם רווק-מזדקן וגם מובטל, נכון?!"


שגרת יומי

מִתְעוֹרֵר כֹּל יוֹם בְּחֲמִשָּׁה לְשֵׁשׁ,

מְדָדֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

כְּשֶׁרַק מַּגֶּבֶת לְמוֹתְּנָי, לַמִקְלַחַת,

מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם, מִתְלַבֵּשׁ,

מַעְפִּיל אֶל פִּסְגַּת הַר-נְבוֹ,

מַשְׁקִיף אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת אֵלֶיהָ לֹא אָבוֹא,

וְיוֹרֵד בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת-מָּטָּה אֶל שִׁגְרַת יוֹמִי.

כִּבְכֹל יוֹם.