ארבע הערות על הספר "אישה בורחת מבשורה"

באיחור אופנתי, סיימתי היום לקרוא את ספרו המונומנטלי של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה" (הספריה החדשה, 2008), לאחר שבעבר כבר התחלתי אותו פעמיים ונשברתי באמצע. הספר מספר על אורה, שבעקבות יציאתו של בנה, עופר, למבצע צבאי בשטחים, בורחת מביתה ויוצאת למסע בשביל ישראל עם חבר נעוריה, אברם, במהלכו הם מספרים זה לזה את כל הקורות להם בזמן שלא היו ביחד, ובפרט אורה מספרת לאברם על משפחתה, ועל בנה עופר, שבהמשך מתברר שהוא גם בנו של אברם. בשתי מילים – ספר מצוין. ועכשיו, קצת פירוט:

[1] מקובלני ממורתי ד"ר מיכל ארבל, שדויד גרוסמן שייך ספרותית לזרם הפוסטמודרניזם. זה אמנם לא הפוסטמודרניזם העליז, כמו של אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, אך הנקודה המשותפת היא טיפול שונה בשפה: בעוד אצל קרת וקסטל-בלום השפה היא קרנבלית, "שפה רזה", שפה של מקומונים – השפה אצל גרוסמן היא פוסט-מודרניסטית בגלל הפסטיש (Pastiche) הטקסטואלי, כלומר חיקוי של סגנונות כתיבה אחרים, או מזיגה של לשונות ושפות שמודבקות יחד ומעורבבות וצפות אחת על יד השנייה ופולשות אלה לאלה – הכל מרחב אין סופי של מקטעים טקסטואלים שמתחברים ומתפרקים.

גם ב"אישה בורחת מבשורה", ניתן למצוא זה לצד זה משלבים שונים של השפה (לשון גבוהה וספרותית, סלנג-צבאי, סלנג רחוב), פירוק והדבקה של משפטים ומושגים ומשחק עם סגנונות הכתיבה. לדוגמא, הדמויות שמחקות את הסגנון הספרותי, כמו הדו-שיח שמנהלים אברם ואורה בבית החולים בתחילת הספר (שני הציטוטים נאמרים מפי הדמויות עצמן): "תפסת את השיטה, שיבח אברם את אורה, וגם אמר לנפשו, נפשי, נדמה לי שמצאנו – ". "אז עכשיו תשתוק רגע, אמרה לו אורה הגאונה, ושקעה במחשבות עמוקות מני ים" (עמ' 21).

בדוגמא האחרונה אפשר לראות מאפיין פוסטמודרניסטי נוסף – רפרור ומודעוּת של הטקסט לעצמו. מאפיין זה בא לידי ביטוי גם ברופא שאורה ואילן פוגשים בדרך, בן-דמותו של גרוסמן, השואל את כל העוברים ושבים לְמה הם מתגעגעים ועל מה הם מתחרטים (גרוסמן העיד על עצמו שנהג ככה), וגם ביומן-מסע שאורה מנהלת, השופע משפטים המרפררים למעשה הכתיבה, כמו במשפט הבא: "הולך ומסתבר לה שעם כל משפט נוסף שהיא כותבת, היא מוותרת על עוד קורא אפשרי" (עמ' 280).

משחק נוסף בשפה הוא דיאלוג לא ורבלי, שמתקיים ברמת התודעות או תנועות הידיים. כך לדוגמא בדיאלוג הבא: "ואתה יודע, כשיש תינוק – אברם ממצמץ לה פעם אחת, לאותת ולהזהיר שאינו יודע, ואורה, בלי לחשוב, ממצמצת אליו פעמיים, עכשיו אתה יודע" (ההדגשה במקור, א"נ; עמ' 264). המשחק עם השפה בא גם לידי ביטוי כאשר אילן מלמד את אדם הילד (בנם של אילן ואורה) לדבר במילים גבוהות ומילים נרדפות, וכך יוצא שהוא מחבר במשפט אחד מילים מכמה משלבים במין תַּצְרֵף משעשע, כמו במשפט: "נמלט לי פיפי" (עמ' 367).

לפעמים ההלחמה בין המשלבים השונים חורקת, וכך הרגשתי כמה פעמים בשפה שאורה נוקטת בה. אחת הדרכים של גרוסמן לפצות על המעבר החד שבין המשלבים, הוא ייחוס של משפטים ומונחים בשפה גבוהה-מאוד, או צירופי מילים חדשניים, לאברם, שהוא "איש של מילים", או כמו שהוא מעיד על עצמו: "כל רגע שיש לי בחיים אני כותב" (עמ' 60). אלא שגרוסמן דואג לפזר את המילים האלו גם בפיהם של אחרים, כשאלו מדגישים שאלו מונחים מושאלים. כך לדוגמא אורה אומרת על אברם: "לפעמים היה מכנה אותה כך, אבל גם 'יין לתת' קרא לה, או אפילו 'חמילת איכרים'. לא הייתה לכך שום משמעות… בדיוק כפי שאהב לשרבב בדבריו מדי פעם, לצורך ושלא לצורך, עצי אשכרוע ואבני ישפה, קרפיפים וגלוסקאות, פטורי-ציצים ואצטרולבים. 'של אברם', היו אורה ואילן אומרים זה לזה בשנים שאחרי אברם, כשצצה אי-שם בשיחה, או ברדיו, או בספר, מלה שפשוט נולדה בשבילו, שחותם-פיו היה עליה מלכתחילה" (עמ' 236).

מאפיין-מבע נוסף שהבחנתי בו הוא שהתודעה של אורה, הגיבורה הראשית, רחבה מדי, וזה בא לידי ביטוי בשני רבדים: גם יש לה יכולות אבחון והבחנה מצוינים, והיא גם יודעת הרבה מדי. נקודת-התצפית שלה מתאימה יותר לנקודת-תצפית של "מספר כל יודע", ולא של דמות מסוימת, ובעיקר כשזה נוגע ליכולת הניתוח שלה את עצמה, יכולת ניתוח שלרוב רק אדם חיצוני יבחין בה. עד כמה שזיכרוני מלימודי הספרות מגיע, המספר יכול להגביל את נקודת הראייה שלו לזו של דמות מסוימת, אך לא להרחיב את נקודת הראייה של הדמות עד שהיא כל-יודעת. בהתחלה חשבתי שזה יוצר סיפור לא-אמין, אולם ניתן לומר שזה חלק מהמשחק של גרוסמן בשפה, חלק מהטשטוש שהוא יוצר בין רבדי הסיפור.

[2] ישנו מעטה מאגי דק שאופף את כל הסיפור. מבחינת הסגנון, "אישה בורחת מבשורה" הזכיר לי את הז'אנר הספרותי "ריאליזם מאגי", כלומר סגנון ספרותי שהולך על חבל דק בין שני הקטבים האלו, ריאליזם ומאגיה, שמתמרן בין שני עולמות אלו באופן ההתבוננות של הקורא בעולם (את הדברים שאכתוב להלן למדתי מפי ד"ר סמדר שיפמן). אולי הסופר שהכי מזוהה עם סוגה זו הוא גבריאל גרסיה-מארקס. ואפשר על דרך ההשוואה בין מארקס לגרוסמן לחדד את ההבדלים, ולראות שגרוסמן אינו שייך לסוגה זו, אך להשתמש במאפיינים של הסוגה לסיפור של גרוסמן וכך למצוא את הנקודות השוות.

אצל מארקס המאגיה מתרחשת ברובד המציאות, כמו אדם שנולד עם זנב חזיר, ואילו אצל גרוסמן המאגיה מתרחשת בעולם המחשבה. בראש ובראשונה המניע לכל הסיפור הוא היציאה של אורה למסע, כאשר ברור שהיא חושבת שבעצם המסע היא מצילה את עופר, היא סרבנית בשורה, לשיטתה על מנת שהבשורה על מות בנה תימסר, מישהו חייב לקבל אותה; ההימנעות שלה מהזכרת המילה מוות ביום שבו עופר יוצא למבצע, כמו כאשר אורה ועופר מגיעים לנקודת המפגש לפני המבצע: "היא לא ידעה לאן הוא מוליך אותה, ופחדה שייבלע בין מאות הגברים הצעירים והיא לא תראה אותו עוד. זאת-אומרת – דייקה ותיקנה מיד, לפרוטוקול האפל שניהלה בינה-לבינה בלי-הרף, מאז הבוקר – עד שיחזור הביתה היא לא תראה אותו עוד" (עמ' 98-99), וגם בהמשך: "…וקערה נוספת עם הגרסה שלה לטאבולֶה, שעופר מת עליה, זאת אומרת, נורא-נורא אוהב אותה, היא מתקנת מיד, לפרוטוקול" (עמ' 104); ההליכה הסתמית בעיר והנסיעה חסרת התכלית שלה בקווי אוטובוס עירוניים בתקופה שעופר הסתבך בצבא (החל מעמ' 592), כאשר ניתן לשער שבתת-מודע אורה מקווה למות בפיגוע וכך להציל את בנה – לא ניתן הסבר אחר מדוע אורה מתחילה לנסוע באוטובוסים, ולעומת זאת, בקרבת מקום אורה מציינת שעופר ואילן ניסו להתוות מסלול הליכה בו לא התפוצץ אף מחבל מתאבד, ללא הצלחה (עמ' 593-594); וזה גם בא לידי ביטוי לא רק בנוגע לחייו של עופר, אלא גם בדברים נוספים, כמו בחוּקיוּת שאורה מייחסת לתכיפות צלצול הטלפון שלה (עמ' 105).

אחת הדרכים להצמדת סיפור בסוגה זו לקרקע המציאות, היא לגרום לנו לפקפק בכך שיש כאן בכלל מעשה מאגי, כלומר להציב את האפשרות – ודי בכך שהאפשרות הזו קיימת – לנמק את התופעה באופן רציונלי, ועל-ידי כך לרכך את המאגיה. בתוך כך, ניתן לנקוט בכמה טקטיקות. טקטיקה אחת יכולה להיות השמת המחשבות הלא-רציונליות בפיו של מישהו שהוא לא לגמרי נורמלי. אורה כמובן אינה משוגעת אך היא מזכירה לא אחת שאדם בנה מכנה אותה אימא לא נורמלית, שהיא מרבה לעשות עסקאות עם אלילים שונים (עמ' 590), שכל הגברים אצלה בבית רציונליים-להחליא והיא לא, וגם במהלך הסיפור לאורה יש התקפים לא מובנים, כמו שהיא חופרת בור וצועקת לתוכו (עמ' 190-193), או שהיא בוכה לתוך התיק של עופר (עמ' 313-316). טקטיקה נוספת שאני זיהיתי ב"אישה בורחת מבשורה" היא משחק עם האמונות והסטראוטיפים שאנו מאמינים בהם, לדוגמא, האמונה באינטואיציה נשית ואימהית. ברורה אם כן הבחירה של גרוסמן באישה לתפקיד הדמות המרכזית – מבחינה סטראוטיפית האישה נתפשת כלא-רציונלית, וממילא כבעלת אינטואיציה גבוהה (בהיעדר שכל, האישה מונחית על-ידי האינטואיציה).

[3] הבחירה באישה כגיבורה המרכזית משרתת עוד מטרה והיא המטרה הפוליטית של גרוסמן בכתיבת הספר שלו. אורה, הגיבורה המרכזית, היא בת דמותו של גרוסמן, בת דמותו של השמאל הציוני, שמצד אחד מתריע על התוצאות הנוראות של הכיבוש ומטיף לסיום הכיבוש, כלומר נסיגה משטחי הגדה המערבית, ומצד שני הוא בעד "השיבה הביתה", לשטחי ארץ ישראל שלפני ששת הימים. הטיעון המרכזי של אורה, כפי שהיא שוטחת אותו בפני עופר (עמ' 588), הוא לא האם זה צודק לשהות בשטחים אם לאו, כלומר היא לא מדברת בשם השכל, הרציונל, היא מדברת בשם הרגש. הטיעון של אורה הוא טיעון "ארבע אמהות" – בינתיים ההיגיון הגברי רק הורג לנו את הילדים (אורה מתקוממת על פעילותן של נשות "מחסום ווטש", שמפריעות לחיילים לעשות את מלאכתם, אך כן מברכת על מחאה מול השלטון [עמ' 602], כפי שנהגו בארגון "ארבע אימהות"). גבר כמובן יכול להחזיק בכאלו דעות (היו אפילו גברים שהתגייסו לשורותיי "ארבע אמהות"), וגרוסמן היה יכול להעמיד גבר כדמות הראשית, אך אני חושב שזה היה נתפש כאמין פחות.

התשובה הציונית של אורה לבנה עופר בזמן שהאחרון נלחם בשטחים היא טיול בארץ ישראל היפה, בשביל ישראל, שהתבוננות בתוואי שלו מראה שהוא לא רק מקפיד שלא לעבור בשטחי יהודה ושומרון, באופן סכמטי הוא ממש משרטט את הגדה המערבית, את הגבולות הרצויים של הארץ. כלומר המסע של אורה ואברם הוא מסע לסימון טריטוריה, מסע לקניית הארץ ברגלם, כמו שלאחר שאלוהים מבטיח לאברהם את הארץ, הוא מצווה עליו שבכדי שהקניין יהיה שלם, עליו לקנות אותה ברגליו: "כי את כל הארץ אשר אתה ראה, לך אתננה ולזרעך עד-עולם… קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (בראשית י"ג, פס' 15, 17). המסע של אורה ואברם לא רק שעובר לאורך שביל ישראל, הוא גם מתוכנן להסתיים בירושלים. ציונות פר-אקסלנס.

ישנם שני צירים מרכזיים שמניעים את עלילת הספר: ציר הזמן, הציר הכרונולוגי, שמתחיל במלחמת ששת-הימים, אז הכירו אורה, אברם ואילן בבית החולים, עובר דרך מלחמת יום-הכיפורים, לה תפקיד משמעותי בסיפור, ומסתיים במבצע הצבאי אליו נשלח עופר; וציר המרחב, הציר הגאוגרפי, שמפרנס את רוב הספר, שביל ישראל שעליו הולכים אורה ואברם. אורה מבקשת לטייל בארץ ישראל הבראשיתית, הבתולית, לפני שדרכה בה כף-אדם, אך גרוסמן מבליט כמה הדבר אינו אפשרי, כאשר הוא טורח לאזכר את כל הגל-עדים לזכר חללי ישראל שמרצפים, או יותר נכון פוצעים, את שביל ישראל, את ישראל שבגבולות יוני 1967. חללי ישראל אינם ממלאים שורות רק בבתי העלמין הצבאיים, הנמצאים בקצה העיר, בקצה התודעה האזרחית שלנו – הם פורצים לחיינו האזרחיים, לא מניחים לנו לשכוח אותם. הנה מוטלות גופותינו. החיים של גיבורי הספר אליהם אנו נחשפים מתנהלים ממלחמה למלחמה, כמו שאורה ואברם הולכים בשביל ישראל מנ"צ לנ"צ, מחלל לחלל.

אמנם החללים והמלחמות ממלאים את החיים של הגיבורים, מציפים אותם, אך השאלה היא מה העמדה של גרוסמן בעניין, והתשובה לדעתי היא חד-משמעית: הוא מתנגד לכך. מלחמת יום-הכיפורים, בה נפל אברם בשבי, והמבצע האחרון בו משתתף עופר, הפכו את חייהם של הגיבורים לסיוט. יש שיאמרו: החיים קשים, אבל גרוסמן – כלומר אורה – אומר: אפשר אחרת, אפשר למנוע את שפיכות הדמים הזאת. עוד לא אבדה תקוותנו.

במהלך הדרך אורה ואברם נתקלים בחבורה של כלבים רעבתניים שמאיימים לפגוע בהם. אברם פוגע באחד מהם, וכבר מוכן לסקול את השאר באבנים, אך אז אורה מחליטה לנסות אסטרטגיה אחרת, ופשוט שורקת, והשריקה שלה גורמת לכלבים להימלט, ולכלבה אחת להתלוות אליהם לאורך כל המסע (עמ' 354-360). מקובלני ממו"ר פרופ' מנחם פרי שלפרטים השונים בעלילה יש תפקיד בקידום העלילה, מעבר להיותם "מְעבִּים", כלומר נותנים נפח לסיפור. אני חושב שאת הסיפור עם הכלבים, שאפילו לא שייך לרצף העלילתי (שלא כמו תיאורי נוף או אנשים שהם פוגשים בדרך), יש לקרוא כאלגוריה ליחסים עם אויבים: ניתן להילחם עם האויב בחרב וחנית, בכוח הזרוע, ואפשר לקרוא אליהם לשלום, להשתמש באמצעים לא כוחניים ולמנוע חיכוך. וגם כאן יש משמעות להיותה של הגיבורה אישה – גברים מבינים רק כוח, ואפילו אברם שהוא רגיש וכו', ואילו לנשים יש זווית ראייה אחרת על העולם, ואולי זה יתרונן, אולי נשים תבאנה לסוף הסכסוך.

בהקשר זה, הייצוג של הערבים בספר הוא בעייתי. כמה פעמים הערבים מתוארים כקולניים מאוד (עמ' 579) או חסרי תודעה סביבתית (עמ' 618). דמות הערבי היחידה שמקבלת נפח בסיפור היא דמותו של סמי, נהג המונית של אילן ואורה, שיש לו כמעט מעמד של עבד, כיוון שהוא כפוף לכל גחמותיהם של אורה ואילן והמונית שלו עומדת לשירותם 24 שעות. אז אמנם זו עדות לדו-קיום יהודי-ערבי, אך דו-קיום לא שוויוני, כאשר היהודי הוא האדון והערבי העבד.

[4] באחת ההזדמנויות אורה מספרת לאברם על טליה, האקסית של עופר, ועל כך שלאחר שהם נפרדו הוא ערך מן "שבעה" (עמ' 482-483). ופחות או יותר בזמן שיצא הספר, גם אני כתבתי סיפור בשם "שבעה" המבוסס על אותו עיקרון (העליתי אותו עכשיו לבלוג) – מבלי שקראתי את הספר או אפילו שמעתי את הרעיון, רק שאני תיארתי "שבעה" רגילה והיותה של השבעה על אקסית הינו אלמנט הפתעה בסיפור, ואילו אצל גרוסמן אין אלמנט של הפתעה, וכמובן שעשיתי את זה בהרבה פחות כישרון מגרוסמן (למרות שהופתעתי לטובה כאשר קראתי את הסיפור היום, כיוון שזכרתי שהוא היה גרוע יותר).

יכול להיות שגרוסמן יתבאס על כך שהוא לא חשב על הרעיון לבד (אני ממש שמחתי שחבר הסב את תשומת לבי לכך), אז אולי כמה מילים על "מקוריות", ולא בהיבט של מקוריות חומרית (ההיבט שוולטר בנימין עוסק בו בעיקר במאמרו: יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני), אלא מקוריות רעיונית. הגישה הראשונה, שלצורך העניין אכנה אותה "הגישה התועלתנית", או "הגישה המחקרית" מחפשת את הנפקא-מינה, מה אנחנו מרוויחים מזה. גישה זו אומרת שאם המציאו משהו חדש בעולם, אין שום טעם להמציא אותו פעם שנייה. אם מישהו גילה תרופה לריפוי אהבה לא-ממומשת (אגב, אם יש מישהו כזה שיפנה אליי במיידי), אין שום טעם לגלות את אותה התרופה פעם שנייה. הגישה השנייה, לצורך העניין אכנה אותה "הגישה האמצעית" או "גישת הלִשְׁמָה", אומרת שעצם הגילוי או הלימוד הם אלו שחשובים. היהודים מצווים להגות בתורה יומם ולילה לא משום שככה נאיר את האור הגדול, את אור התורה, אלא משום שישנה חשיבות לעצם הלימוד. למעלה מכך; לעניות דעתי, אם שני אנשים שונים חשבו על אותו רעיון, זה רק מראה שזהו רעיון חשוב, משמעותי, ואעז אפילו לומר – אמיתי יותר. אם אני עליתי לבד על חידוש שכבר הריטב"א חשב עליו, זה רק אומר שאני בדרך הנכונה (להיות הריטב"א?). ואם אני וגרוסמן חשבנו על אותו רעיון, ובכן, כיוונתי לדעת גדולים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ארבע הערות על הספר "אישה בורחת מבשורה"

    • היי,
      תודה רבה על התגובה, ותודה רבה על ההפניה למסה של נבות.
      לא קראתי את המסה של נבות, ועכשיו גיגלתי ומצאתי אותה. אני מקווה לקרוא אותה בהזדמנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s