שבעה

מִסרון. גם כשאני מנסה לגלגל על לשוני מילה אחרת, נרדפת, פחות רודפת – נגיד אס-אם-אס – תחושת העלבון לא זזה במיל. אף שעל. בהודעת טקסט, ככה התבשרתי על חורבן הבית הפרטי שלי. מה יש היום לאנשים?! הם לא יכולים להרים טלפון?

עוד אני אני מזדחל לי בעומס התנועה בדרך נמיר ומתעכב בקריאת בשורת האיוב שלי, ומי זה בא דופק על חלוני? שוטר. אחרי שהוא קורא לי לעצור בצד ומוסיף באדיבות גם "רישיונות בבקשה", ואגב מילוי הפרטים בדו"ח, הוא זורק לי: "תסתכל על חצי הכוס המלאה: לפחות יש מישהו שחושב עליך". אז אני מראה לו את ההודעה, ועל המקום הוא קורע את הרפורט, כמו כבשו רחמיו את כעסיו, ומסתלק מזירת האירוע.

יום למחרת הפיגוע, אני מתעורר במיטתי, פעם ראשונה במיטה שלנו לבד, ורואה מולי את עודד, השותף שלי לשעבר, עד שנכנסה טלי לחיי. "תקשיב יואבי, חשבתי עליך הרבה אתמול, והסקתי שאתה חייב לערוך שבעה. אתה נכנס לשבוע הזה בדִיכִּי, ויוצא בנאדם חדש. זה ישחרר אותך לחלוטין. תאמין לי" – כשעודד אומר תאמין לי, אני ישר מתחיל לפקפק – "השבעה הזו היא נוסחה מנצחת". אני רוצה להגיד לו שאין לי ריח יהדות, שאני ויהדות זה כמו ילד מבוגר והוריו – אין כעס, אין קשר – אבל אין לי כוח להוציא מילה. אז ככה, אני באדישותי והוא בנחישותו, אני באילמותי והוא בדיבורו, יצאה השבעה לדרך.

עודד, בנחישותו ובהבל דיבורו, תוך שלושת-רבעי שעה "הרים אירוע": אחרי עשר דקות התייצבו בדירה מספר חברים, שאחרי עשרים דקות שאבו את הסלון מתוכנו וסידרו מעגל גדול של כיסאות כתר. לאחר רבע שעה נוספת הם פרסו בופֶה קטן של שתייה ופנכות על שולחן הקפה ולא שכחו להביא גם כסא ים נמוך, בשבילי.

ביום הראשון הגיעו בעיקר קרובי משפחה, אבא-אימא, אחים, קצת בני דודים. נכנסים, מהנהנים, שואלים לשלומי. מנסים לדובב אותי, אבל אני שומר על זכות השתיקה. אחרי כמה ניסיונות עקרים, הם זונחים אותי ונפנים לדבר בינם לבין עצמם, מתעדכנים בחדשות המשפחתיות: מי נולד ומי מת, מי בקיצו ומי לא בקיצו. ואני, בתוך הבועה, בוהה. אחרי עשרים דקות, גג חצי שעה, הם ממלמלים "תרגיש טוב", עוברים דרך עודד בדרכם החוצה, מעיפים לעברי מבט אחרון, אומרים לעודד בלחישה-שאני-אשמע: "אתה משגיח עליו? אנחנו דואגים לו", ויוצאים.

ביום השני והשלישי הריטואל חוזר על עצמו – דיבוב כושל, מאזן מתים-חיים, שאלת ההשגחה – רק מעגל המבקרים מתרחב. חברים שניסית לשמור ואיבדת, אנשים שקיווית שחלפו מחייך והתבדית. חברות לשעבר שהשליכו אותך, באו לעשות תשובה ובדרך להטמין זרעים לאיחוד מחודש, שאולי יבוא. כולם באים, כולם רוצים לנחם, ואתה מייחל שכולם כבר ילכו.

במוצאי היום השלישי, אחרי שכל המנחמים הלכו, עודד מתיישב לידי – הוא גבוה, בכתר, אני במפלס התחתון של הים – וממתין. אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה, שתיקה של שני אנשים שאין להם כלים לגשר ביניהם, עודד מטיח בי: "אתה לא מתכוון לפרוק קצת, לדבר, לספר, להשתחרר?" לאחר דקות נוספות של שתיקה, הפעם שתיקה של אדם שנתפס בקלקלתו, עודד מתרומם ממפלסו, נותן בי את המבט של האורחים המאוכזבים/ מודאגים, ופונה לישון.

למחרת בבוקר עודד מחליט ליטול יוזמה. אני יושב לי בבועה שלי, מסביבי קומץ חברים-לכאורה, ואז עודד פורך את השתיקה: "תגיד יואבי, איך בכלל הכרת את טלי? זה היה נראה שאתם ביחד מאז ומתמיד".

אני ועודד מחליפים מבטים. עודד יודע את הפרטים. אני יודע שהוא יודע, והוא יודע שאני יודע שהוא יודע. חלפה דקה, עברו שתיים, ובדיוק שנדמה היה שעודד חוזר לתפקידו האדמיניסטרטיבי בהפקה, שברתי שתיקה. "שדכנית", אמרתי. טבעת המנחמים התהדקה סביבי, פתחה עיניים ואוזניים כמו זוג הורים טריים ששמעו את ילדם מוציא את המילה הראשונה מפיו, ולא רוצים לפספס את ילד הפלא מדבר שנית.

"נכון המילה שדכנית מעבירה רעד בגַו? מאיימת כמו 'אם לא תגמור את האוכל נרשום אותך אצל שדכנית'? ככה אני חשבתי פעם. גם אני פעם יראתי משדכניות כמו מסמר מפטיש; גם אני סברתי שזה מתחיל בשדכנית ונגמר בכניעה להפצרות השכנה בתור למכולת להכיר לך 'בחורה מקסימה'. אבל נמאס לי ללכת לבדי לבתי קפה ולשקר – 'כן, אני מחכה למישהו'; 'לא, הכיסא ממול תפוס-תודה' – ולקום בבוקר עם שאריות הקפה-בוץ של עודד בכיור, אז הכרזתי-שאלתי רטורית: 'מי בעד חיסול הרווקוּת שְירים את ידו'.

"דווקא השדכנית הייתה מאוד נחמדה. כבר למחרת היא מתקשרת אליי לנייד ומספרת לי על איזו 'בחורה מקסימה' שהיא פגשה אתמול 'בתור למכולת'. בשנייה ששמעתי את המילים 'בחורה מקסימה' וְ-'תור למכולת', קיבלתי בלק-אאוט. היא מדברת ומדברת, ואני – עלטה. אחרי עשר דקות שיחה בהן היא צולה לי את המוח מידיום-רר – ואני, כאמור, נעול מבחוץ – אני נענה בחיוב, רושם את הטלפון, ומנתק".

"אז השכנה שלי שפגשתי במכולת היא למעשה שדכנית, הא?" קול מוכר שואל בקהל. אני מרים עיניי לבדוק את זהות המתעניינת ומוצא שזאת טלי. ברגע שטלי נעמדה ונזקפה מלוא קומתה, כל הבית התנמך. ההמיה מסביב דממה באחת, כאילו מישהו לחץ על כפתור ה- mute, ורק קולה של טלי נשמע.

"אני מצטערת לקטוע את הסיפור המרתק שלך באמצע, למרות שאני כבר מתה – עכשיו הביטוי הזה מקבל משמעות קצת שונה – לשמוע את ההפי-אנד.

"יא חתיכת אידיוט. אתה יושב עליי שבעה?! אתה לא חושב שזה קצת חולני? אז מה קרה? מישהי זרקה אותך, עוד מישהי זרקה אותך. תוסיף אותה לרשימת האקסיות שיש לך באקסל – כן, אני יודעת על הרשימה הזאת, ואל תשכח לרשום "היא" תחת העמודה "מי חתך?" – ותמשיך הלאה. תוריד כבר את הפיג'מה והסליפרס ותלך לעבודה, לפני שיפטרו אותך. אתה לא רוצה להיות גם רווק-מזדקן וגם מובטל, נכון?!"


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s