4 הערות על יום השואה, יום העצמאות ומה שביניהם

[1] אם יש דבר אחד שחוצץ ביני ובין כהונה כראש הממשלה, זו התקופה הזו שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות, ובעיקר היומיים של יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. בשלושת הימים האלו, ראשי המדינה מלאימים את לוח הזמנים שלהם לטובת הטקסים השונים: ראש הממשלה, לדוגמא, משתתף ביום השואה בשלושה טקסים שונים, ביום הזיכרון בשלושה טקסים וביום העצמאות הוא מתמרן (מטורטר?) בין טקס הדלקת המשואות, חידון התנ"ך, בית הנשיא וטקס הענקת פרסי ישראל. אמנם כבר עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הלאים את כל קיומו לטובת המדינה, כך שמה לו כי ילין על אי-היכולת לנפנף ביום העצמאות עם חבריו ולצפות ב"גבעת חלפון אינה עונה"; אלא שבשלושת הימים האלו המצב שונה, כיוון שהתפקיד של ראש הממשלה בכל אלו הוא סמלי: הן סמלי במובן סימבולי, כלומר בעצם נוכחותו שם מבלי שעשה דבר, ולרוב הוא לא עושה דבר, אך גם סמלי במובן שולי, כמו בטקסים בהם הוא נושא דברים. והאפשרות האחרונה קשה בעיניי מהראשונה.

במהלך יום העצמאות קראתי את הספר "1984" של ג'ורג' אורוול (עם עובד, 1970), לבושתי, בפעם הראשונה (או כמו שאמר – לפי האגדה אודותיו – מו"ר עמית לביא באותו הקשר: "כל אחד והחור בהשכלה שלו"), וכשאני ניגש עכשיו לכתוב את הדברים, רוח הנכאים של הספר עדיין שורה עליי. ולפני שאתם מצקצקים בלשונכם, איך אתה בכלל יכול להשוות וכו', אני מקדים ואומר שאין לי כל כוונה להשוות בין מדינת ישראל לבין מעצמת-העל אוקיאניה המתוארת בספר, אני משוכנע שיש לנו ארץ שרבים בה הפְּלוּסִים על המינוסים והפִילוּסִים, וכמו שהצהרתי בעבר, אעמוד בכל עת להציל את ישראל מיד צר. אך אין זה אומר שאנו פטורים בלא-כלום מלהאיר את המקומות האפלים.

באחד המקומות בספר, מתוארים חבריי אוקיאניה, ובפרט חברי החוג הפנימי, כבעלי "ציניות עם קנאות" (עמ' 173). ולעניות דעתי, על-מנת לעמוד בכל הנאומים של שלושת הימים האלו, ראשי המדינה חייבים לשלב את שתי התכונות האלו – מצד אחד להבין שזה חלק מכללי המשחק, חלק מדרישות התפקיד, ומצד שני להאמין בכל מאודם בדברים שהם אומרים. אין לי ספק שכל ראש ממשלה טוב, חייב להתברך בשתי התכונות האלו. וחשוב לי להדגיש שאיני מפנה את חציי כלפי נאומים בעלי חשיבות היסטורית, או "נאומים צ'רצ'יליאניים"; אני מתחייחס אך ורק לנאומים השבלוניים והתבניתיים של הימים האלו.

[2] בעולם הבדיוני שאורוול טווה, בכל יום נאלצים חברי המפלגה להשתתף בטקס של שתי דקות שנאה לאויביי המפלגה, ובמהלך הספר, נעשות הכנות נמרצות לקראת "שבוע השנאה", במסגרתו מקשטים את הרחובות בדגלים, כרזות וססמאות, נישאים נאומים, מושר "שיר השנאה" שחובר במיוחד לאירוע וישנה גם תהלוכה צבאית. מטרתם של שבוע השנאה ושל שתי דקות השנאה היומיות היא האחדת השורות מול אויבים חיצוניים ופנימיים, והחדרת גאווה במדינה ובכוחה הצבאי בלבותיהם של חברי החוג החיצוני של המפלגה (עמ' 121-122, 145-146).

ולא יכולתי שלא לראות את הדמיון בין "שבוע השנאה" לבין השבוע שבין יום השואה ליום העצמאות. אז כמובן שהאויב שמתואר בספר – הן אויב מבית והן אויב מחוץ – הוא ככל הנראה מדומיין ונוצר לצורכי תעמולה, ואילו השואה התרחשה באמת (היי, סבתא שלי הייתה בשואה), והאויבים הנוכחיים של מדינת ישראל הינם אמיתיים לא פחות (היי, לא לחינם סחבתי 40 ק"ג על הגב במלחמת לבנון השנייה); אך גם אם בנימין נתניהו אינו חפץ באויבים, והיה מעדיף שישראל כניו-זילנד תהיה – כראש ממשלת ישראל הוא עדיין קוצר את הפירות מהנאומים שלו שמדגישים שמדינת ישראל מוקפת אויבים בעבר ובהווה (ולפיכך בהכרח מלבים פחד ושנאה), ומלכד את העם תחת הנהגתו.

בגלל שהפחד ושנאת האויב מחזקים את השלטון, המפלגה ב"1984" דואגת שאזרחיה לא יפגשו עם אזרחי מדינות האויב, שלא יתברר להם חס וחלילה שאלו בני אדם, וכל השנאה והפחד יהיו כלים כעשן (עמ' 158). מאותה סיבה, מלחמה מתמשכת בעצימות נמוכה – בעלי הדמיון יכולים להשוות זאת לכיבוש הישראלי, אך כל העושה את ההשוואה הזו, עושה זאת על אחריותו בלבד – מתוארת בספר כגורם שתורם ליציבות השלטון. כך לדוגמא בעמ' 155: "ובה בשעה, תודעת ההימצאות במצב מלחמה, הוה אומר בסכנה, משווה למסירת כל השלטון לידי כת קטנה מראית של הכרח קיום". ומכיוון שבספר המלחמות נועדו לצרכים פנימיים בלבד, מכאן מגיעה המסקנה: "התוצאה לא היתה משתנה בהרבה אילו שלוש מעצמות-העל, במקום שיילחמו זו בזו, היו מסכימות לחיות בשלום של קבע, וכל אחת מהן היתה יושבת בטח בגבולותיה… שלום של קבע לא היה שונה הרבה ממלחמה של קבע" (עמ' 161).

[3] עקבתי בחצי-עין ושליש-אוזן אחר נאומיהם של ראשיה, שריה ויו"ריה של ארצנו הקטנטונת, ולפני שכתבתי את הרשומה הנוכחית שמעתי אותם עוד פעם-פעמיים, ולעניות דעתי יש פערים מהותיים ואיכותיים בין הנאומים של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ונשיא המדינה, שמעון פרס, לבין אלו של שר החינוך, גדעון סער, שנאם בטקס חלוקת פרסי ישראל, ושל יושב-ראש הכנסת, רובי ריבלין, שנאם בטקס הדלקת המשואות (למען ההגינות יש להודות שארבעתם לא נאמו באותו אירוע, אך אני סבור שאין זה פוסל מלהעמידם זה לצד זה ולהשוות ביניהם).

ובמקום השלישי, הרחק-הרחק מאחור, עומדים הנאומים של פרס ונתניהו, שכפי שציינתי למעלה, לא הרהיבו באיזה מטס צבעוני בנאומיהם, אלא נשארו באותה תבניתיות שמיימית ומשמימה של שמיניות באוויר. הקטין לעשות לדעתי, נתניהו, כאשר ביקש בטקס יום השואה למנות את לקחי העבר מהשואה, וכך היה מונה: (1) "אם מישהו מאיים להשמיד אותנו, אל לנו להתעלם מאיומיו". ואז הוא שואל רטורית ועונה: "האם העולם למד לקח זה? ספק בעיניי. האם אנחנו למדנו אותו? אני מאמין שכן…"; (2) "הצורך לחשוף את פניה האמתיים של השנאה נגד עמנו"; (3) "אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי אחרים. אם לא יהיה בכוחנו להגן על עצמנו העולם לא יעמוד לימינינו".

אמרה לי פעם ד"ר סמדר שרלו, שבנעוריה היא תמיד חונכה על רוח הלקחים שנתניהו מפיק, אך כשנכחה פעם בטקס יום השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות, נדהמה לגלות שאין הם נותנים דגש ללקחים אלו, אלא מבליטים הרבה יותר את הלקח האנושי והאוניברסלי של כבוד האדם. כך שהלקחים שנתניהו מפיק אמנם נכונים וחשובים, אך חסר לי הלקח ההומני והאוניברסלי כלפי כלל אזרחי העולם. וזה לא הדבר היחיד שחסר לי בנאום של נתניהו. נתניהו מציין שהיהודים למדו את הלקח הראשון והעולם לא. ואני אומר לכם שיהיה כלל נקוט בידיכם: אם תפגשו אדם שמפנה אצבע מאשימה אל אחרים ולא מפנה אצבע כלפי עצמו – דעו שאין דבריו אמת, כי לא יכול להיות שכל העולם חסר ואותו אדם מושלם, לא יכול להיות שאין אדם שלא צריך לעשות חשבון-נפש.

למקום השני במצעד הגיע נאומו של גדעון סער בטקס הענקת פרסי ישראל, שנשא נאום יפה מאוד שבו הוא מדבר בשבחי הדמוקרטיה, למרות שגם הוא – כמו מורו ורבו נתניהו – פיתח לו את המנהג המעצבן לשאול שאלות רטורית ולענות עליהן, כמו בדוגמא הבאה: "האם יש קשר בין הישגיה של מדינת ישראל לבין משטרה הדמוקרטי? אני סבור שכן", והוא חוזר על הנוסח הזה פעם נוספת. סער מתאר את הקשר שבין דמוקרטיה להישגים מדעיים, בין ציונות למצוינות ואומר כמה משפטים יפים, כמו: "עדיפה בעיניי רגישות יתר על קהות חושים" או שלדעתו חוק הבורקה שעבר בצרפת אינו דמוקרטי. ושלא כמו אפוטרופוסו נתניהו, הוא כן מציין שיש לישראל מה לתקן ולשפר, אך בעוד ביום-יום אנחנו שומעים רק על הדברים שיש לתקן, ביום העצמאות הוא מבקש להדגיש את הצדדים החיוביים. חבל רק שסער לא נמנע מלגרוף הון פוליטי כאשר מנה את הישגיו בתחום החינוך והמדע, ודאג לצָלֶ"ש את נתניהו על התמיכה שהאחרון מעניק לו.

ובמקום הראשון במצעד הנאומים של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות לשנת תשע"א זוכה יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, על נאומו בטקס הדלקת המשואות. ועל מה ולמה זכה ריבלין בכבוד זה? מנימוקי וועדת הפרס: כפי שכתבתי בעבר ("כולנו זקוקים לחסד"), וכפי שניתן לראות מהקו שאני מנסה לשרטט ברשומה זו, אני מאמין גדול בחשבון נפש בימי הולדת ותאריכים מיוחדים. ודוק: לא בהלקאה העצמית מחד נוסח התקשורת היומיומית, ומצד שני לא בהפגנת כוחי-ועוצם-ידי, נוסח נתניהו. וריבלין ניסח את זה באופן המדויק ביותר כאשר דימה את הנאום שלו, בערב יום העצמאות, לתפילת "כל נדרי", הנאמרת בערב יום הכיפורים, ועל-ידי כך ביקש לאחד את הפלגים והמגזרים השונים החיים בארץ ישראל, מבלי לטשטש את ההבדלים, ומבלי לכפות על החרדים להתגייס או על הערבים לשיר את "התקווה".

ומעבר לבחירה התמאטית היפה מאוד – יום העצמאות כיום הכיפורים כיום לחשבון נפש – יש כאן כמובן גם אמצעים רטוריים שריבלין משתמש בהם: הבחירה ב"כל נדרי", תפילת הנאמרת כ-1,500 שנה, מחזקת את הקשר היהודי בין מדינת ישראל למסורת ישראל; ההודאה שהוא, ריבלין, בעל התפילה, רק שליח-ציבור, נבחר ציבור, ולא שליט מטעם עצמו; וריבלין גם משתמש במשל של אחד מראשי הציונות משה-לייב לילנבלום, שאומר שלעולם לא תהיה אחדות דעים כיוון שזאת קיימת רק אצל כבשים, ואומר שאיננו כבשים, איננו רוצים להיות כבשים, ומשחק ומתגלגל עם המשל הזה ששוזר את המשך הנאום ואופף אותו בהומור דק. אחד משיאיו של הנאום היה סיומו בפרפזה מ"כל נדרי": "על דעת המקום ועל הדעת הקהל נבקש, שכל נדריי וקונמיי וחרמיי שהטלנו על עצמנו, מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה, ומיום העצמאות הזה עד יום העצמאות הבא יהיו בטלים ומבוטלים".

על כל אלה, מצאה וועדת השופטים את ראובן ריבלין ראוי לפרס הנאום הטוב ביותר של שנת תשע"א.

[4] בוודאי שמעתם שבמהלך הדלקת אחת המשואות התפרצו יואל שליט וחברתו, יערה וינקלר, לרחבת הטקס, הניפו כרזה "אבא שלי אח שכול, אני לא רוצה להיות גם", וצעקו "גלעד עדיין חי". נישאים על גלי האהדה, הן של התקשורת והן של הקהל הרחב, אין זה מפתיע שהמחאה הזאת התקבלה בשקט יחסי, ואני תוהה האם אין בכך בכדי לחבל במאבק של משפחת שליט, אם אין בכך בכדי לרכך את המסר שיואל ויערה ניסו להעביר.

אני סבור שהמחאה הזו לא התיימרה להזיז מהלכים בחלונות הגבוהים, וכמובן שהיא גם לא מסוגלת לכך. לדעתי נתניהו נחוש שלא לחצות את הקווים האדומים שהציב לעצמו (אם להודות על האמת, לפני כשנה חשבתי שהוא לא יהיה נחוש כל-כך), וגם אם אני חולק עליו, ברי לי שהוא רואה לנגד עיניו רק את ביטחון ישראל. לכן לעניות דעתי המחאה הזו נועדה להיות סאטירה, סאטירה על ראשי המדינה שמדברים על ערבות הדדית ומחויבות לנעדרי צה"ל, בעוד גלעד שליט עדיין מצוי בשבי החמאס. היא לא נועדה לגרום לציבור או לראשי המדינה להנהן בהסכמה או ברחמים, כשם שסאטירה אמתית לא נועדה להצחיק. היא נועדה לזעזע, להפך לציבור את הקרביים, לפגוע במקום הכי קדוש, בהר הקדוש, ליד הקבר של האדמו"ר החילוני בנימין-זאב הרצל.

לכן ברור מדוע בחרו שליט ו-וינקלר את טקס הדלקת המשואות, בליל התקדש חג, ביום ההולדת של המדינה, כזמן שבו עליהם לפעול, ומצחיק בעיניי שעיתונאים שאלו אותם: מדוע דווקא עכשיו, כאומרים: "נא לא למחות בקול רם בין שתיים לארבע". אגב, לעניות דעתי, ומה שמראה שליואל שליט ו-וינקלר עדיין יש כבוד למדינה, והמחאה שלהם לא נעשתה מתוך זלזול ביום-חגה, מקום אפקטיבי יותר להפגין בו היה באמצע טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, ומול שורות-שורות של הנה מוטלות מצבותינו שורה ארוכה ארוכה, על יואל שליט היה לקרוא: "אני לא רוצה להיות אח שכול".

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “4 הערות על יום השואה, יום העצמאות ומה שביניהם

    • הי עמיחי, תודה על התגובה.
      נכון לעכשיו אין לי משהו מיוחד לכתוב בנושא, פרט לכמה רגשות ראשוניים ולא מעובדים. במידה וזה יתגבש למשהו שווה-ערך, אני אכתוב על כך.
      ושוב תודה

  1. טור מעניין, שאני מאוד מתחבר אליו.
    1984 הוא ספר מופתי, שלשמחתי קראתי אותו לראשונה כבר בגיל 17. מאז הוא לא מפסיק לספק אסוציאציות למציאות החיים שלנו. המדהים הוא, שככל שאנו הולכים ומחליקים במורדות הבנאליות והציניות של הנאומים והאמירות, כפי שהטבת לתאר, כך נדמה שכל מציאות אחרת איננה יכולה להתרחש. כפי שקרה באותה מדינה דמיונית המתאורת בספר, אף השפה עצמה גוייסה למלחמת התודעה, וגם פה, רדידות הטוק-בק משפיעה על רדידות השיח. נאומיו ומסריו של ראש הממשלה לא חייבים להיות כאלו. די אם נביט בדוגמא שנתת על יו"ר הכנסת, אשר שדמוקרטיה איננה רק התנצחות שבסופה מנצח, אלא עניין מורכב ורב פנים.

    ויום השואה. הפיכתו לקרדום לחפור בו אל מול האיום האיראני היא מקוממת לכל הפחות, ולטעמי אף מזעזעת. אני חונכתי על ברכי אותם מסרים אוניברסלים אשר משתקפים בטקסים אשר נערכים בקיבוץ לוחמי הגטאות. כולי תקווה שטירוף המערכות אשר משתקף מתוך אותו חלון שפתחת לנו לנאומיו של נתניהו, יפסק, ושליבנו, כעם, יחדל להיות אטום למצוקות האדם באשר הוא אדם בירוחם, בסודן וחברון.
    ולסיום, קישור למערכון של החמישיה הקאמרית.

    תודה על הרשומה, אמשיך לעקוב. (נתתי לך תגובה קצרה על אלון עידן, אך לא המשכתי את הדיון. ולא, שמעון מזרחי לא ראוי לפרס ישראל בעיני).

    דקל

    • היי דקל,
      תודה רבה על התגובה ותודה על שצירפת את הסרטון מ"החמישייה". לא הכרתי אותו, ומאוד נהניתי לראות אותו.
      בנושא הנ"ל אנחנו רואים עין בעין, ולעניין שמעון מזרחי:
      ברשומה ההיא ניסיתי להראות ששמעון מזרחי אינו (רק) הדמות שמצטיירת מדבריו של עידן, ויותר מזה – עידן מיישם את הפרקטיקות של מזרחי בשדה הפעולה שלו, גם אם באופן פחות גלוי לעין.
      אני כן חושב שיש "ניגוד עניינים" בכך שיושב-ראש הוועדה שבחרה את מזרחי היה טל ברודי, וגם אם אין כאן "עבירה פלילית", טעם לפגם יש כאן. או כמו שאומרים ביהודית: זה כשר אבל מסריח.
      איני יודע האם מזרחי "ראוי" לפרס ישראל; למעלה מכך – לעניות דעתי מזרחי הביא ומביא גאווה למדינה בהופעותיה של מכבי באירופה (אגב, איני מבין מדוע אוהדי קבוצות אחרות לא מפרגנות למכבי באירופה, ואני יכול לחשוב רק על סיבה אחת – שנאת חינם), אך איני חושב שהוא תרם למדינה דבר וחצי דבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s