האיש שחצה את הקווים

התא המשפחתי המצומצם שלנו – לא כולל נספחים שקיבלו אזרחות-משפחתית כתוצאה מקשרי נישואין – מתחלק לשני מחנות, שאמנם נושאים ונותנים אחד עם השני, וכמובן שחיים יחד בדו-קיום, אך מחלוקת אידיאולוגית חריפה מפלגת בין השניים: המחנה הראשון הוא מפלגת החכמים, והמחנה השני הוא מפלגת הטיפשים. כל חברי מפלגת החכמים, ללא יוצא מן הכלל, מרכיבים משקפיים, כל הגברים בה מקריחים, וחברי המפלגה עובדים או לומדים לקראת מקצועות מתגמלים כספית. בקרב אנשי מחנה הטיפשים, אף לא אחד מרכיב משקפיים, הגברים במחנה אינם מקריחים, וגם אם אנשי המפלגה אינם דלפונים – הם לא עובדים במקצועות רווחיים במובהק. ואם תשאלו אותי, על הסקאלה שבין שפיוּת לשיגעון – אני סבור שכל בני האדם נמצאים איפשהו על ציר זה, ואין אדם עלי-אדמות שנמצא ממש בקצה של השפיוּת – חברי מפלגת החכמים נמצאים קרוב יותר לשיגעון, אם לא מדגדגים אותו ממש (אם כי, אצלנו במשפחה יש מספיק אי-שפיות לכולם, חכמים וטיפשים כאחד).

חברי מפלגת החכמים נוטים יותר לחשיבה ריאלית ואילו הטיפשים נוטים לחשיבה הומאנית. אחי הקטן הדגים את המחלוקת באופן יפה כאשר סיפר על החיסכון הראשון שלו. היה זה "שבוע הספר" לפני כ-15 שנה, ואבי נתן לו סכום כסף מסוים לקנות ספר. אלא שאחי, לאחר שפנה כה וכה ולא מצא ספר שמשביע את רצונו, החליט לשמור את הכסף ולחסוך אותו. ויש כאן משהו יפה, שהרי אחי לא רק החליט שהוא רוצה לחסוך – הוא וויתר על האפשרות לקרוא ספר, הוא תיעדף את הכסף על הספר (גם לכם זה מרפרר כסיפור-מראה לסצנת הבנק ב"מרי פופינס"?). אחי סיים את הסיפור במילים: "ומאז אני חוסך", ואני בלבי אמרתי: "ומאז אתה לא קורא ספרים" (מה שנכון ב-99% מהזמן). מאזן הכוחות בין המפלגות עומד על 4:3 לטיפשים, כאשר אחותי הקטנה, בשלב המוקדם בחייה בו היא נמצאת (השנה יהיה לה בר-מצווה), עדיין לא שייכה את עצמה לאף אחד מהמחנות. לא מזמן אמרתי לה: "הילה, רק תדעי שאם את בוחרת להיות ב'חכמים', את בוחרת במשקפיים. זה בילט-אין, חלק מסימן ההיכר של המחנה".

מעבר לכך שאיני מרכיב משקפיים ואיני מקריח (טפו-טפו-טפו), באופן טבעי השתייכתי למחנה הטיפשים, וככה נראה מסלול חיי עד לפני כחצי שנה: כמו כל חבריי למחנה, לא הצטיינתי באנגלית או/ ו מתמטיקה, הוצאתי בגרות ממוצעת, שלחתי ידי בכתיבה (רוב חברי המפלגה סו-קולד "מושכים בעט"), וגם למדתי עיתונאות ושני חוגים בפקולטה למדעי הרוח. מעולם לא ניגשתי לפסיכומטרי, אפילו לא ניסיתי, מתוך חשש מכישלון קולוסאלי שישקף לי שוב את מי שאני – חבר למפלגת הטיפשים. וכשעזבתי את הלימודים לפני כמעט שנה, ולא ידעתי לאן פניי מוּעדוֹת והבנתי שאאלץ לעשות פסיכומטרי – ואני באותה עת שבר-כלי – החשש הזה עדיין קינן בי (באופן מעניין, היה זה משפט שאמר אבי-מורי, יושב-ראש מפלגת החכמים, שהניע אותי לעבור ממפלגת האם – תרתי משמע – כאשר אמר לי בשלהי הקריירה האקדמית שלי: "ומה תעשה בסוף, תהיה מורה?!"). אני יודע שזה סוּפר-קלישאתי, אבל אני לא האמנתי בעצמי והיו אלו חבריי לעבודה שהאמינו בי ותמכו בי (ואם הגענו עד הלום, תודה אישית ומיוחדת לרוני ניר), ורק בזכותם יצאתי לדרך. לפעמים אני עדיין לא מאמין שעזבתי את הלימודים ובגיל 25 התחלתי קורס פסיכומטרי, כשכל חבריי לקורס לפני או ממש אחרי צבא. אני כמובן לא בא להתפז"ם, אלא שפשוט הייתי בשלב ובגיל בחיים שהייתי צריך לשבור קיר מנטאלי, ולחזור שלב אחד אחורה.

ניגשתי לקורס לקראת מועד דצמבר כשעדיין לא ידעתי בוודאות מה אני רוצה ללמוד, ורק תוך-כדי החלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים. הציון שקיבלתי במבחן, 644, ציון שלא מספיק בכדי להתקבל לאף אחת מהפקולטות באוניברסיטאות, החזיר אותי לכור מחצבתי, מפלגת הטיפשים, שאף לא אחד מחבריה קיבל יותר מ-650 בפסיכומטרי (החברה עם הציון הכי גבוה, שהיא גם מבקרת המדינה – של שתי המפלגות, כמובן – קיבלה 649). ואם לפני הפסיכומטרי לא בחנתי את היכולת שלי, והיה סיכוי כלשהו שאני בטעות במפלגה הלא-נכונה, כעת בדקתי ומצאתי – אני אכן במפלגה הנכונה. בלית-ברירה נרשמתי לקורס שני, לקראת מועד אפריל, רק שהפעם ידעתי שלא יהיה לי צ'אנס נוסף, אפריל הוא פסיכומטרי הדד-ליין להרשמה לשנת הלימודים הבאה. וכמו בכל פרלמנט, בו חברי מפלגה אחת לא נוהגים לפרגן לחברי המפלגה השנייה (שלא לדבר על כך ש"החכמים" תמיד דאגו ש"הטיפשים" ירגישו נחותים, ויש לי על כך סיפורים וטראומות לרוב, אולם הראייה הניצחת היא שהם השליטו את הטרמינולוגיה שלהם על כל חברי המשפחה, שפה שמנציחה אותם כ"חכמים" וגרמו ליריביהם להפנים שהם "טיפשים"), כך גם בפרלמנט המשפחתי שלנו, ולדוגמא אחד חברי "החכמים" כל הזמן אמר לי: "מאיפה תביא כסף לשלם למכללה פרטית?!", כאומר: לא תצליח להוציא ציון גבוה יותר.

עם הגב לקיר ורוח נגדית צלחתי את הקורס השני, קורס שבמהלכו שכללתי את הבנתי בחומר, ובסימולציות במהלך הקורס גירדתי את ה-700 מלמטה ואף מלמעלה. לקראת יום המבחן הלחץ בי גבר, וגם במבחן עצמו חשתי שאיני במיטבי, ומרוב לחץ שכחתי לעבוד כמו מכונה משומנת, כפי שתרגלנו בקורס, וחזרתי לאינסטינקטים – שהיא לרוב לא שיטת העבודה הנכונה לפסיכומטרי. אף על פי כן, קיבלתי במבחן 657 – שיפור מינימאלי של 13 נקודות, אך משמעותי מאוד כיוון שהתקבלתי ללימודי משפטים בבר-אילן, ולא פחות חשוב – ניפצתי את תקרת הזכוכית של מחנה הטיפשים, 650, ועברתי למפלגת החכמים – וכמו כל חברי המפלגה, אתחיל ללמוד מקצוע ששכרו בצדו (וזה באנדרסטיימנט).

וכך, לראשונה בהיסטוריה המשפחתית, הייתי האיש שערק למחנה האויב, הייתי האיש שחצה את הקווים.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “האיש שחצה את הקווים

  1. כשתצטרף לפקולטה דומני שתצטער לגלות שלא כולם שותפים איתך באותה מפלגה.
    מזל טוב גדול על חציית הקווים

  2. פסיכומטרי זה סתם מבחן מפגר.
    הוא לא מעיד על שום דבר חשוב..

    בלי משקפיים וקרחת זה לא באמת נחשב לחצות את הקווים.

    שמח בשבילך, מלא בהצלחה..

    • היי אמיתי,
      תודה רבה על התגובה ותודה רבה על האיחולים.
      ניסיתי להראות – והדגשתי את זה יותר בהגהה שעשיתי עכשיו לרשומה – כמה הדירוג הזה שבין "חכמים" ל"טיפשים" הוא מטומטם, ולא משקף כלום. ביקשתי להראות את הגרוטסקיות שבדבר.
      מעבר לכך, לי אישית הפסיכומטרי היה אתגר, כשם שמפעם לפעם יש בי דחף לנסוע לבא"ח נח"ל ולנסות לעבור את הבוחן-מסלול (מעולם לא עברתי אותו).
      ברמה שלישית, הפסיכומטרי היה זה שעמד ביני לבין תחום הלימודים שבחרתי לעצמי, ומכאן שימחתי הרבה.
      ולגבי הקרחת והמשקפיים – מעולם לא מאוחר מדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s