חסד ספרדי, חסד הדדי

סיימתי בשבוע שעבר לקרוא את הספר "חסד ספרדי" של א"ב יהושע ("הספריה החדשה", 2011). גיבור הספר הוא יאיר מוזס, במאי סרטים כבן 70, אשר נוסע לסנטייגו דה קומפוסטלה, ספרד, על מנת להשתתף ברטרוספקטיבה שעושים לכבודו במכון לקולנוע שבמקום. במלון בו הוא משתכן הוא מגלה רפרודוקציה של ציור לא-מוכר לו בשם "החסד הרומי", ציור שבו אשה צעירה מיניקה אסיר מבוגר. הציור מזכיר לו סצנה שהגה התסריטאי שלו, טריגָנו, אשר נועדה להתרחש בסרטם המשותף לפני למעלה משלושים שנה, סצנה שלבסוף בוטלה. ביטולה של הסצנה בזמנו הביא לקרע סופי בין מוזס לבין טריגנו, התסריטאי של כל סרטיו הראשונים.

מה השורה התחתונה? היטיבה לבטא את תחושותיי אחת העובדות אצלנו במשרד, שכשראתה אותי קורא את הספר אמרה לי: לולא היה זה א"ב יהושע, לא הייתי ממשיכה לקרוא את הספר, ואכן, גם אני הרגשתי שאם היה זה סופר אחר, הייתי מתייאש איפשהו בין החשימים לשבעימים. ואפילו אעז לומר – אילו היה זה סופר אלמוני ולא יהושע, לא היה מו"ר מנחם פרי, העורך הראשי של "הספריה החדשה", מוציא את הספר לאור. רוצה לומר, יהושע הוא מותג ומתייג, הוא מתייג את "הספריה החדשה" כספרות-איכות (וכתלמיד של פרי אני אנוּס להסכים על כך), והוא מותג מכיוון שהוא "סופר-מוכר", סופר שהוא מנייה כספית בטוחה, דיווידנד, ואף "סוֹפר-כוֹפר" (כופר במלרע) – כלומר בעד מכירה יפה של יהושע, פרי יכול להרשות לעצמו להנפיק בבורסת הסופרים סופר צעיר, נגיד חגי ליניק, שפרי מאמין בכישרונו אך אין ביכולתו לכסות את הוצאותיו; יהושע הוא הכופר שפרי משלם בתמורה להוצאת ספרות מוכרת פחות. אולם פטוּר בלא אינטרפרטציה אי-אפשר, ואחרי שהתחלנו מהשורה התחתונה, נעלה מעלה, אל השורות העליונות. ולכן כמה מחשבות על הספר, ואם נזכה – ואם תהיו ילדים טובים – נקשר את הספר לחג השבועות הממשמש ובא.

כמה פעמים במהלך הספר יהושע מתעתע בהפרדה שבין אמת לבדיה. אם בסיפור ארס-פואטי הסיפור מטשטש את הקשר שבין בדיון למציאות בכך שבתוך הסיפור (הבדיה) מופיע שחזור של הכתיבה (המציאות) – הסיפור המרפרר אל עצמו – כאן הטשטוש העיקרי בין בדיה למציאות הוא בתוך הסיפור. אז אמנם ניתן למצוא בספר טשטוש ארס-פואטי שבין בדיה למציאות, בין הסיפור לחייו של א"ב יהושע – מוזס, במאי כבן 70, כבן-דמותו של יהושע; הרטרוספקטיבה שעושים למוזס כמדגישה את פיצול-האישיות בו מצוי כל יוצר, כאשר רגלו האחת נטועה בעבר ורגלו האחת נטועה בהווה – אך הערבוב שבין הספר למציאות הוא אפיזודי, ספורדי, ולכן איני מעוניין להתמקד בו, אלא רק בטשטוש שבין אמת ובדיה המצוי בתוך הספר.

הטשטוש שבין מציאות לבדיה מופיע בספר בכמה מקומות, וברוב הסיפור הוא מיוחס אך ורק לרות, השחקנית הראשית, ואילו מוזס מעיד על עצמו שאצלו יש הפרדה מוחלטת בין שני אלו. כשמוזס מעיר לרות: "מה זה, הסרט מתבלבל לך עם המציאות?", היא משיבה לו: "לפעמים. ולך לא?", ואז הוא עונה לה: "אף פעם. הגבול בין המציאות לדמיון תמיד ברור אצלי" (עמ' 157). כך לדוגמא באחד מסרטיו של מוזס ("הסירוב"), רות מסרבת להשתתף בסצנה בה היא אמורה להיניק זקן ברחוב, וכאשר היא מסבירה בדיעבד מדוע, היא אומרת שלא רצתה שהילדה הצעירה שמשחקת בסרט, שרות רואה בה בת-דמותה, תזדעזע ממנה, מרות (עמ' 159; אחזור לסצנה הזו בהמשך ביתר פירוט). כשמוזס שואל את רות האם הכוונה שהיא תזדעזע ממנה כאדם הוא מהדמות שהיא מגלמת, רות משיבה "גם וגם". מוזס שואל אותה: "גם וגם? אפשר ככה לערבב?", והיא משיבה לו: "אפשר, אם רוצים לחיות נכון" (שם). כלומר, רות לא יכולה לתפוש את עצמה בנפרד מהדמות שלה, מהפרסונה הקולנועית שלה, ולכן לא מפתיע שהיא משנה את שמה לרות, בעקבות המפגש עם אותה ילדה שהיא פוגשת על סט הצילומים, ששמה האמיתי הוא רות.

גם מוזס רואה ברות רק "דמות" שהוא צריך לדאוג לה; כך הוא אומר כבר עם הצגתה בספר (עמ' 10), וכך הוא אומר בווידוי שהוא עושה בפני מנואל דה-ויולה, ואז הוא מפרש יותר את כוונתו במילה דמות: "אדם ממשי, ייחודי, אבל שיש סביבו עוד משהו… הרי גם טריגנו הביא אותה אלינו בתור דמות. דמות שמעצם קיומה כבר נובע סיפור" (עמ' 187). גם כאן מוזס מציג ערבוב בין האישה האמתית שהיא רות, לבין מה שהיא מייצגת – כשכאן כמדומני הכוונה לא רק לדמות שהיא מייצגת בסרטים, אלא גם לייצוג הסטריאוטיפי שלה, שהוא מדומיין לחלוטין: אישה, שבאה מעיירת-פיתוח בדרום, ללא השכלה תיכונית וכולי.

ומכאן ניתן לגזור אפיון נוסף של הדמויות: רות היא תמיד הנזקקת בסיפור, היא זו שטריגנו ואחר-כך מוזס צריכים לדאוג לה, ואילו מוזס הוא תמיד האב החוסה, הדואג, והתבניות החברתיות מסייעות ליהושע לאפיון הדמויות: רות היא אישה, ממוצא מזרחי, "רק" שחקנית, ואילו מוזס הוא גבר, ירושלמי, אשכנזי, הבמאי – מי שאחראי על הסרטים. הקרע בסיפור, נקודת השבר, היא כאשר מוזס נוטל לעצמו אחריות-יתר ובכך דוחק את מקומו של התסריטאי שלו, טריגנו, כאשר הוא מחליט לבטל את הסצנה בה רות צריכה להיניק גבר זקן, הסצנה שטריגנו הגה.

ומשום שמוזס לא מכיר בחולשה, הוא מזדעזע מהסצנה בה רות צריכה להיניק גבר זקן, והוא נדהם כאשר הוא מגלה את התמונה "החסד הרומי" בה אישה מיניקה את אביה הכלוא בבית הסוהר; הזעזוע אינו נובע משום הנועזוּת שבסצנה (כאן המקום להעיר שגם אם גיבורי הסיפור נותנים לביטול הסצנה פרשנות משלהם, אין זה אומר שזו הפרשנות היחידה, וקל-וחומר שאין זו הפרשנות הנכונה); מוזס מבטל את הסצנה בגלל ההיפוך התבניתי שיש בה: האישה היא המעניקה, השופעת, המלאת-חיים, ואילו הגבר יונק כמו תינוק, הוא בבחינת לך-תנגב-את-החלב-מהשפתיים: נזקק, חסר-ישע, זקן, ובתמונת "החסד הרומי" – גם כלוא וכבול.

אלא שמכיוון שכל ספר הוא מסע , גם מסע גאוגרפי – כמו במקרה הנוכחי – או מסע בזמן, אך בעיקר מסע נפשי, במסגרתו הגיבור עובר תהליך מסוים – הוא מתחיל את המסע בנקודה א' ומסיים בנקודה ב' – מוזס עובר תהליך נפשי מסוים, והתהליך הזה כרוך בשני האפיונים שציינתי: המעבר מהפוזיציה שמבחינה בין מציאות לדמיון לפוזיציה שמטשטשת בין השניים, וההכרה בכך שגם הוא זקוק לחסד.

סימנים לטשטוש בין בדיה למציאות אצל מוזס ניתן לראות ממחצית הספר ואילך: יעקב אמסלם, אחד מהמפיקים של סרטיו, מזמין אותו אליו לשמוע סיפור אמיתי שכדאי להפוך אותו לסרט (החל מעמ' 211, ובעיקר מעמ' 223); מוזס הולך לבקר בשלושה אתרים בהם צילם את סרטיו: בית הוריו, בסרט "הטיפול החוזר אל עצמו"  (עמ' 206), חורבה נבטית בנגב בסרט "תרדמת החיילים" (עמ' 239), וכפר במבואות ירושלים, בסרט "תחנה נידחת" (עמ' 269). אך המציאות-עולה-על-כל-דמיון כאשר מתברר למוזס שבמקום שבו צילם את "תרדמת החיילים", סרט על חיילים השומרים על מתקן סודי שאינם יודעים מהו – עומד כיום בסיס צבאי ובמרכזו מתקן המזכיר את זה שהיה בסרטו של מוזס.

אבל השיא הוא כמובן בסצנת הסיום, בה מוזס משחזר את הסצנה המתוארת בתמונה ויונק משד של אישה, לפי בקשתו של טריגנו, ובכך מביא לסיום הסכסוך בין השניים (סצנת הסיום: עמ' 371; הבקשה של טריגנו עמ' 333). טריגנו, שכמו רות מייצג בספר את המזרחי, דהיינו את "הנחוּת", יכול להבין את הצורך בחסד, הבנה שמוזס מרוּם מעמדו (כגבר, במאי, אשכנזי וכו') לעולם לא יוכל להבין. לכן רק טריגנו היה יכול להגות את הסצנה בסרט, ולכן הוא זה שמבין שהסצנה היא התיקון של מוזס.

אז הטשטוש בין האמת והבדיה הוא הטשטוש שבין התמונה, המיתוס והסרט לבין המציאות בספר שבה מוזס יונק משד אישה, אך ישנו טשטוש נוסף כאשר מוזס מדמה את המקום בו הם משחזרים את הסצנה לחוותו של דון-קיחוטה, ואת האישה ממנה הוא יונק לדולסיניאה. את הקושי שיש למוזס לקבל חסד אפשר לראות בכך שהוא מנסה לשחזר את הסצנה שלוש פעמים, כאשר בפעמיים הראשונות הוא נכשל בכך כיוון שהמיניקה מאופיינת בנחיתוּת מועצמת  – בפעם הראשונה זו מוסלמית בעוד מוזס הוא יהודי (הזהויות הלאומיות מודגשות שם; עמ' 355-349), ואילו בפעם השנייה זו אישה נרקומנית (עמ' 362-365). רק בפעם השלישית, כאשר הוא נתקל בדולסיניאה, בנסיכה, הוא מצליח להכיל בתוכו את החסד.

אחד הסרטים הראשונים של מוזס הוא "הטיפול החוזר אל עצמו", שבו מוצג באופן פשטני העיקרון לפיו כל מטופל יכול לטפל באחרים: דיירת חדשה שעוזרת במשק הבית לאישה קשישה, שהולכת לקנות מצרכים בשביל אישה בכיסא גלגלים, שסועדת חולה על ערש-דווי וכו' (עמ' 47-59). משמעות ראשונה שניתן להסיק מכך היא שכל אחד, אפילו קשיש או חולה, יכול לעזור לאדם אחר שנזקק יותר ממנו; עקרון נוסף שניתן ללמוד מכך הוא שלכל אחד יש צד נזקק, וכולנו זקוקים לחסד, וגם מוזס, גבר, אשכנזי וכו' – זקוק לחסדיה של אישה וכו'.

אולם אני חושב שהטשטוש שנוצר בספר בין אמת לבדיה, וההיפוך התבניתי שמתואר בין מעניק לנזקק מביא למסקנה מרחיקת לכת יותר, מסקנה פרדוקסאלית-משהו, אותה ניתן לתמצת באמרה: אין מלך ללא נתינים. לא זו בלבד שכל אחד נזקק לחסד במהלך חייו – האדם המעניק נצרך לנזקק בכדי להיות מעניק, ובכך הנזקק הוא בעל-כוח לא פחות מהמעניק הראשוני, כי הוא זה שמעניק לאדם הנותן את כוחו. ואפשר לראות את זה בסיפור כאשר מוזס כל הזמן מתפאר בכך שהוא זה שהעלה את רות לגדולתה, ושהוא חוסה עליה, ושהוא לא מתכוון לתת לה תפקידים נוספים בסרטיו הבאים, אך ברור שללא רות אין למוזס קיום כבמאי, ויותר משהיא זקוקה לו, הוא זקוק לה.

וכעת הקישור שהבטחתי לחג השבועות (אני מודה, קישור קצת רופף ופְלוֹפִּי, או בקיצור: וורט). בשבועות אנו קוראים את מגילת רות (השם הזה מצלצל לכם מוכר?), שהיא מגילת החסד: רות מחליטה לדבוק בנעמי חמותה לאחר שכל גברי משפחת אלימלך מתים, ולאחר-מכן בעז מחליט להתחתן עם רות, משקרוב המשפחה הרלוונטי מוותר עליה. אז ניתן כמובן להסיק את שתי המסקנות הראשונות – כל אחד, ולא משנה כמה חמוּר מצבו, יכול להעניק לאדם אחר – רות האלמנה החליטה לעזור לנעמי, ושכל אחד בתורו הוא נזקק – רות עזרה לנעמי, בועז עזר לרות, ומה גם שעם כניסתה של רות לעם היהודי, היא נזקקת לחסותו וחסדו של הקב"ה (בעז אומר לרות: "ישלם ה' פעלך, ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו"; רות ב, 12). אך מעבר לכך, לאורך כל המגילה לא ברור מי מעניק החסד ומי הנזקק לו. כך לדוגמא, כאשר בעז מגלה הפתעה נעימה בדמות רות במיטה שלו, הוא אומר לה: "ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון" (ג, 10) – החסד הוא של רות כיוון שהחסד הוא הדדי: בעז הוא המעניק והגואל, אך בכך, בעצם המעשה – רות היא שמיטיבה עמו חסד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s