הבריאות כמוצר

התקשרה אליי היום אורית מ"שירותי בריאות כללית". למען האמת, ספרתי ומצאתי שאורית ניסתה להתקשר אליי עשר(!) פעמים, רק שלרוב היא התקשרה בבוקר, בזמן שהייתי בעבודה, ולא הייתי יכול לענות לפלאפון. באחת הפעמים עניתי בחופזה בזמן העבודה, ואמרתי לה שכמו שהיא עובדת עכשיו גם אני עובד עכשיו, וגם אם אני הייתי מתקשר אליה באותה שעה, היא לא הייתה יכולה לדבר איתי. אורית הסכימה לדבריי ונפרדנו כידידים.

והמשפט שאמרתי לה הזכיר לי את הקטע בפרק "The Pitch" ב"סיינפלד" (עונה רביעית, פרק 43). ואולי זה המקום לציין שלפחות בכל הנוגע ל"סיינפלד", אני מסכים עם הטענה הפוסטמודרניסטית על הטשטוש שבין מקור לחיקוי, וגם אצלי הגבולות שבין מקור לחיקוי מטושטשים. כלומר, לא לחלוטין ברור האם הסיטואציה בסדרה היא חיקוי של סיטואציה אמיתית בחיים, או שאני הוא זה שמחקה את הסיטואציה בסדרה במקום לנהוג ב"טבעיות". בכל מקרה, בפרק הנ"ל מתקשר אל ג'רי נציג של חברת טלפון, וג'רי אומר לו שהוא לא יכול לדבר ומציע שהוא (ג'רי) יתקשר אליו מאוחר יותר הביתה. כשהנציג אומר לו שהוא לא יכול לעשות זאת, ג'רי משיב לו: "Well, now you know how I feel", ומנתק.

אז היום אורית התקשרה אחר-הצהריים, והיא הציעה לי לעבור מביטוח של "כללית מושלם" ל"כללית פלטינום", שידרוג שכרוך בתשלום של כ-230% מהמחיר שאני משלם על ה"מושלם". ולמרות שהאזנתי ברוב קשב לרשימת ההטבות שאורית מנתה ומגיעות לי ב"פלטינום", לא יכולתי שלא לגחך, שכן כל שירות כזה בהכרח קשור בהידרדרות במצבי הבריאותי, ולא סתם הידרדרות, שהרי יש לי כבר את ה"מושלם", שהוא יותר מחבילת הבסיס. ואורית, שהייתה מודעת לפרדוקס, ניסתה לרכך אותו ונשמעה בערך כך (ההדגשות שלי, אך הן הובלטו באינטונציה של אורית): "אם תצטרך ניתוח בחו"ל – שלא תצטרך, כן? – אז "הפלטינום" יכסה עד 200% מהניתוח בארץ… ואם תרצה לקבל חוות הדעת של רופאים מומחים – חס וחלילה, שלא נדע, אבל אם וכאשר – אז טובי הרופאים יעמדו לשירותך…", וכך המשיכה ופרטה רשימת זוועות שעלולות להתרחש עליי, ואני בכלל לא הייתי מודע לקיומן.

באחת הפאוזות מרשימת הקללות שאורית המטירה עליי, ניסיתי לומר לה שכעת אני פחות-או-יותר בריא ולכן אני לא רואה את הצורך בכך, ואז היא שנתה אסטרטגיה והחלה לנזוף בי: "אז מה, לא אכפת לך מהבריאות שלך?! תשמע, אני לא מנסה למכור לך חבילת סלולר. זו הבריאות שלך שאנחנו מדברים עליה!". כשאורית אמרה לי שגם היא עשתה ביטוח "פלטינום" – מניפולציה מוכרת בתחום "שירות הלקוחות", שאומרת תזדהה עם הלקוח, מניפולציה שגם אצלנו בעבודה משתמשים בה לצערי, אבל אני לא נוקט בה אם איני דובר אמת, ולי אין דרך לדעת אם אורית דוברת אמת – ולפני ששקעתי בהרהורים נוגים האם אני מזניח את גופי או לא, התעשתי ואמרתי לעצמי: זה לא שבאמת אכפת לאורית מהבריאות שלי; אכפת לה מהכסף שלי, או יותר נכון מהבונוס שהיא תקבל על עוד לקוח ששידרג. וכן, זה בדיוק כמו חבילת סלולר או כבלים, רק עם אפשרות לסחיטה רגשית. כי מבחינת אורית – שהייתה באותה מידה יכולה לעבוד ב"yes" או ב"סלקום" – הבריאות שלי היא מוצר שעליה לשווק לי.

ליום ההולדת של אימא

לרגל יום ההולדת ה-59 של אימי, שתבדל"א, גמרתי אומר בלבי להקדיש לה רשומה, מחווה שאין לי ספק שהיא ראויה לה.

כשבאים לספר על אדם כלשהו, העולם מתחלק לשלוש כתות: אלו המספרים רק בשבחו של האדם, כמו בהספד, ומכיוון שאימא שלי אפילו לא "הפכה תקליט", כלומר עדיין לא הגיעה למחצית שנות חייה, ואיני רוצה לפתוח פה לשטן – לא אנקוט בדרך זו; אלו המספרים רק בגנותו של האדם, להלן עיתונאים; ואילו אני אלך בדרך הכת השלישית, אלו המספרים הרבה בגנותו ומעט בשבחו של אותו אדם, שבמיוחד בשבילם ייסדו בעל-מקצוע חדש, פסיכולוג (או ליתר דיוק: פסיכואנליטיקן), ומילה חדשה לתיאור אותו אדם: "אימא". עם זאת, כתלמידו של פרופ' מנחם פרי, מקובלת עליי גישת הגשטלט, לפיה יש חשיבות נרטולוגית לסדר הצגת הדברים, ובעיקר לרושם הראשוני ולאפקט הסיום, ולכן אתחיל בשבח ואסיים בשבח.

אימא שלי היא האדם הכי חברותי שאני מכיר, ולא אחרוג מן האמת אם אומר שעשרות אנשים מייחלים לקשר איתה, שוחרים לפתחה. אילו הייתה צעירה בעשרים שנה – ואילו הייתה יודעת כיצד מדליקים את המחשב – אין לי ספק שהיא הייתה מאלו שדף הפייסבוק שלהם מונה מאות ואלפי חברים. החברות שלה מסוגלות להזמין אותה למסעדה או לנסוע כשעה על מנת לפגוש אותה, והעובדה המדהימה ביותר היא שאימא שלי לא נדרשת לתחזוקה-שוטפת של קשרי החברות שלה. היא חולשת על עשרות קשרי-חברות אפילו ללא מאמץ. מה הסוד שלה? על כך בהמשך.

אימא שלי היא עובדת-סוציאלית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ולא לחינם היא הגיעה לאן שהגיעה – חצי משרה, סוגרת רביעייה בחודש במקרה הטוב – לאחר כשלושים שנות וותק במקצוע. מה שהופך אותה לעובדת כל-כך מסורה היא התחושה שלה שאין חציצה בינה לבין הזולת. אם היא רואה עוול מוסרי שנגרם לפלוני, היא חשה שהעוול המוסרי נגרם לה. מאותה סיבה, היא אינה יכולה להשלים עם העובדה שאחד מצאצאיה יעשה משהו שהיא תופשת כלא-נכון, ואם אותו צאצא – באופן היפותטי, כן? – יחזור בשאלה, תעשן או תתמכר למשהו, היא תעשה ככל שלאל ידה להניא אותם מכך – כי אם זה לא-נכון לאימא, זה לא-נכון לילדים.

לאימא שלי יש פרופורציות בחיים. לנו, צאצאיה, כנראה אין.  ובכדי להסביר את זה, עליי להקדים בסיפור. לפני כחמש-עשרה שנה, באחת מארוחות השבת אצל סבתא וסבא שלי (ההורים של אימא), סבתא הביאה לשולחן בקבוק דיאט-קינלי שהיא קנתה בצרכניה של המושב. כשהשמענו כולנו, הנכדים, אנחת-אכזבה, סבתא אמרה: "מה יש? זה לא נפט". ואימא שלי, בנושא הנ"ל ובכלל, היא גרסה משודרגת של אימא שלה, וגם העולם של אימא שלי מתחלק לנפט ולא-נפט, כלומר לדברים שהם מאוד-מאוד חשובים, 0.01% מכלל הדברים שמקיפים אותנו בחיים, ולכל השאר. אם לדוגמא אימא שוטפת כלים – שזה, בעברית-תקינה, מעבירה את הכלים מהכיור למייבש-הכלים כשהם רטובים אך מלוכלכים כשהיו – ואחד מצאצאיה יתלונן בפניה על זה, היא תעטה על פניה ארשת-נונשלנטית שאומרת: על זה אתה מתלונן?!, ותפטיר לעברו: "אתה צריך קצת פרופורציות בחיים". התוצאה הנלווית של לקיחת הדברים בפרופורציה, אליבא דאימא, היא קידוש הבינוניות, כי בינוניות שווה פרופורציה.

אצל אימא שלי יום שישי הוא קדוש. הוא אינו יום מימות השבוע שיש לו קיום בפני עצמו, אלא הוא משועבד כולו לבישולים והכנות לשבת, וכל פעילות הנעשית ביום זה שאינה לצורך הכנות לשבת – זוכה לגינוי מצדה, וכשפעם נתפסתי קורא ספר ביום שישי, אימא שלי כמעט יצאה מכליה. כשמדי פעם בפעם אבא שלי מטיח באימא שלי על כך שהקדיחה את תבשילו – בדרך-כלל האורז – היא משיבה לו את המשפט האלמותי: "לא ישבתי היום בבית קפה", שזה אבי-אבות החטאים ביום שישי. אימא גם חייבת למנות בקול, בפנינו, ילדיה, את רשימת המטלות שהיא הספיקה לעשות עד אותה נקודת זמן ואת מה שנותר לה לעשות – בדרך-כלל האורז – בכדי להוכיח לעצמה ולנו שיש תמורה בעד האגרה. היא גם חייבת להוכיח לעצמה ולנו שהיא עבדה הכי קשה מכולם, ולכן היא הכי עייפה מכולם. ואם חס וחלילה אני אוכיח לה שאני עבדתי קשה יותר ממנה ("אני על הרגליים משש בבוקר", תאמר אימא שלי; ואני אשיב: "אני קמתי בחמש וחצי"), היא תחתום את הדיון במילים "אבל אני בת 59", שזה באמת טיעון מנצח לצעיר כמוני. case close.

אימא שלי היא הגרסה-הניסיונית-העולמית – לפני מקצה השיפורים – למולטי-טסקינג. היא אף פעם לא תתחיל לעשות דבר אחד ותסיים אותו, תפתח בעשיית דבר נוסף ותסגור אותו, אלא תתחיל לעשות כמה דברים במקביל, כשלרוב אחת או שתיים מן המטלות שהיא התחילה תמיד תישארנה "בטיפול", וכך ניתן למצוא – באותו זמן, כמובן – קובץ מחשב שלא נשמר, חצי עגבנייה על השולחן במטבח, ספל-קפה מסובן אך לא שטוף או דלת-בית פתוחה למחצה. מבט של עובר-אורח בעין-בלתי-מזוינת יתלה זאת ב"פיזור הנפש", הסבר שהוא כמובן נכון, אבל לטעמי יש כאן הסבר נוסף והוא שהמים המעופשים בדלי לאחר שטיפת הרצפה או נוזל הכביסה שמחכה מיותם על השיש מזכירים לאימי את הנצחיות של החיים, את כך שהיא טרם סיימה את מלאכתה בעולם ותמיד יש מה לעשות: לשפוך את דלי המים המעופשים לאסלה או לסיים לשטוף את הכלים. לא עליה המלאכה לגמור, ואין היא בת-חורין להיבטל ממנה.

אימא שלי מסוגלת לקשור-שיחה עם כל אדם בדקות ספורות, וכמובן לחוש כלפיו סימפתיה – מילת מפתח אצל אימא, וכשהיא רוצה לומר שהיא אוהבת מישהו, וזה נכון ל-99% מהאוכלוסייה, היא תגיד שהיא מסמפטת אותו – וזו כנראה הסיבה שהיא מוקפת חברות מכל עבר. לפני כעשר שנים אושפזתי בבית-החולים "זיו" בצפת, כשבאותו חדר איתי שכב בחור שנראה כמו אוּד מוצל מאש (ביחד היינו אוד ואודי). ולמשך יום שלם, מלבד החלפת אנחות הדדית, ממש סימפוניה של גניחות, לא דיברנו אחד עם השני בכלל, עד שהגיעה אימא שלי  וקשרה אתו שיחה ותוך זמן קצר כבר ידעה עליו הכל – מה קרה לו, מאיפה הוא בארץ, מצבו המשפחתי וכולי.

והסיפור האחרון ממחיש את הנקודה עליה ניסיתי להצביע ברשומה הנוכחית: מכלל הן ניתן להסיק על לאו; כל שבחיה של אימי הן המגרעות שלי.

פנים רוקדות

הַפָּנִים שֶׁלִּי עוֹשׂוֹת לִי בּוּשׁוֹת.

כְּשֶׁאֲנִי עָצוּב – הֵן צוֹהֲלוֹת,

כְּשֶׁאֲנִי שָׂמֵחַ – הֵן נוֹפְלוֹת,

וְלָאַחֲרוֹנָה, לְלֹא הִתְחַשְּׁבוּת בִּתְּחוּשוֹתָי,

הַפָּנִים שֶׁלִּי רוֹקְדוֹת,

מִתְפָּרְעוֹת, נִפְרַעוֹת מִמֶּנִּי.

 .

וְשֶׁלֹּא כְּמוֹ רֶגֶל מוֹרֶדֶת,

שֶׁנִּתַּן לְהַעֲמִיד בִּמְקוֹמָהּ –

הַפָּנִים שֶׁלִּי סוֹרְרוֹת,

וּכְשֶׁאֲנִי מַבְהִיר לָהֵן מִי נוֹתֵן כָּאן אֶת הַפְּקֻדּוֹת,

הֵן צוֹחֲקוֹת לִי בַּפָּנִים,

הַחָצוּפוֹת.

בגנות העברית

בזמן לימודיי בישיבת ההסדר בעתניאל, הייתי למשך כשנה העורך הראשי של העלון שנשלח לחיילנו בחזית ובעורף, ה"גלילון". ובערך כשנה לאחר שנכנסתי לתפקיד, הזמין אותי עורך-המשנה לפאנל בנושא "הגלילון – לאן?", פאנל שהתקיים באחת מעמדות השמירה בישיבה ובדיעבד התברר כמלכודת: אל הפאנל הוזמנו עוד שני נציגים שכמו עורך-המשנה סברו שהגלילון לא ממלא את ייעודו, ותחתיו הוקם ביטאון חדש, שהוא רציני וכבד יותר. אני אמנם לא הסכמתי, אך עייפתי ממלחמות-פנימיות וגם וויתרתי על הכבוד להיות העורך של הביטאון החדש, "אביע" (חבריי וקוראי הבלוג הוותיקים כבר יודעים שאני ורצינות לא הולכים יחד). אם כן, הגלילון – לאן? לפח הזבל של ההיסטוריה.

לאחר כמה זמן, ביקש העורך-הראשי החדש לפרסם סיפור קצר שהוציא תחת ידו, אך אַלְלַי – היכן יעשה זאת?ה"אביע" רציני מדי, ואת ה"גלילון" הוא קבר תחתיו. החליט העורך-הראשי לתלות את הדברים שכתב על אחד מכותלי הישיבה. באחת מארוחות הצהריים התיישבנו זה מול זה, והעורך-הראשי שאל אותי – בדרך-אגב – האם קראתי את מה שכתב. אמרתי לו שלפני כמה חודשים היה יכול לפרסם זאת ב"גלילון" – וקרצתי – אך לאחר-מכן הסברתי לו את התורה שלי על ההיררכיה של הריכוז. ולמרות שתורתי גובשה על סמך ניסיוני האישי בלבד, אני מתיימר לדבר על "המוח האנושי" בכללותו, ולא רק על המוח שלי (מעניין מה יגידו החוקרים על המוח שלי בפוסט-מורטם שלי).

כשאני מתיישב לקרוא ספר או מאמר, אני ניגש לקריאה בכובד-ראש, ורמת הריכוז שלי גבוהה. כשאני קורא עיתון אני מכייל את רמת הריכוז שלי פחות מרמת הריכוז שאני מקצה לספר, וכשאני קורא משהו מתוך מחשב – אני מתרכז אפילו פחות. ולדברים הכתובים על חפצים בתוך המרחב הציבורי, אני מקדיש את רמת הריכוז הנמוכה ביותר. זאת כמובן על סמך ניסיון רב-שנים – המוח שלי יודע מראש שלרוב בספרים כתובים דברים הדרושים ריכוז-מרבי ולעיתונים נדרשת רמת ריכוז נמוכה יותר. וכן בדברים הכתובים במרחב הציבורי – בדרך-כלל במרחב הציבורי, שבהגדרתו כולל המולה-רבה ולרוב נחשף אליו כשאנחנו עומדים או כשאנו נמצאים בדרך ל-, יש מודעוֹת בהן מספר מועט של מילים, ובעיקר – המילים מכילים מסר קליט, שלא דורש מאמץ מחשבתי. ומכיוון שהמוח שלי הוא חסכן, כאשר הוא רואה דברים המפורסמים במרחב הציבורי, הוא מקצה מראש את רמת-ריכוז הנדרשת; אם הוא יקצה רמת-ריכוז גבוהה יותר למודעת-פרסום, מנת-ריכוז מסוימת תלך לאיבוד. ולכן, הסברתי לעורך-הראשי, התחלתי לקרוא כמה שורות מהדברים שכתבת, אך מהר מאוד איבדתי ריכוז וסבלנות, הפסקתי והמשכתי לדרכי.

ולמרות שאימא שלי תמיד טוענת שאני אדם מיוחד, ולכן יש לי מוח מיוחד, אגבה את תורתי בשתי אנקדוטות שאני נתקלתי בהן ולא קשורות למוח שלי:  בנוגע לקריאה מעיתון, באחד משיעוריי בבית-הספר לעיתונות נאמר לנו על-ידי אחד המרצים שאנשים ניגשים לקרוא עיתון עם רמת ריכוז נמוכה, בפרק זמן מוגבל, עם הקפה של הבוקר וכו', ולכן עלינו להתאים את רמת-הכתיבה לכך. וביחס לקריאה ממחשב, שמתי לב בעבודה שכל אימת שאנחנו מביאים לאחת העוֹבדות מעלינו פרט מסוים לבדיקה, לרוב העובדת לא תסתפק בקריאת הדברים מצג המחשב אלא תעיין בכך רק לאחר שתדפיס את הנתונים המוצגים על המסך.

ואני נדרש לסיפור הזה בגלל שני דברים שנתקלתי בהם בימים אלו, שקשורים בעקיפין ובמישרין ל"שבוע הספר העברי". הראשון והפחות משמעותי הוא החלטתו של עורך "מוסף הארץ", שי גולדן, להקדיש את המוסף של השבת (17.6.2011) לסופר נפתלי יבין, שנקטף בדמי ימיו ולכן לא זכה לתהילת עולם, ולמעט מעט טורים ופינות קבועות, וכתבה אחת על יבין, כל המוסף הוקדש לסיפורים של יבין. זו כמובן מחווה יפה, אך אני אישית התקשיתי לשבת ולקרוא סיפור כתוב על נייר-עיתון, ואני מניח שרוב קוראי "הארץ" – אפילו קוראי "הארץ" – יחושו כמוני, וגם אם יצלחו את העיתון מתחילתו ועד סופו, לדעתי חלק מכפלי המשמעויות או האזכורים אליהם יבין מרפרר – יעלמו מעיניהם.

והדברים נכונים גם ל"עברית", קורא-הספרים האלקטרוני עם תמיכה בעברית, שהושק אמנם לפני כשנה אך עם שבוע הספר התחדש הדיון בעניינו. אז יש כמובן את המתנגדים השמרנים, שאוהבים את ריח הספרים או לשכב במיטה עם ספרים (אני אישית מעדיף לשכב במיטה עם נשים, מה גם שכשאני קורא בשכיבה אני נרדם מהר מאוד) – וכתב על כך מאיר שלו השבוע ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" (17.6.2011), ומכיון שהדברים יפים, אצטט אותם בחלקם: "אני משער שגם בימי קדם, כשעברנו מחקיקה באבן לכתיבה על פפירוס, נשמעו קינות על הכובד המחייב של הלוח ועל הריאליזם הסגנוני של האיזמל… אגב, למי שלא יודע: בספרים החדשים הריח הזה אינו של הנייר אלא של הדבק, ודבק – וזו אינה המלצה! – אפשר להריח גם בלי לקרוא ספר". אז אולי מאחורי כל ההסברים המלומדים שלי מתחבא למעשה אדם שמרן, אך אני טוען שקריאה מתוך צג מחשב תגרום לקוראים להתרכז פחות ולהבין פחות את המשמעויות הנסתרות של הסיפור.

אבל ישנה סיבה נוספת בגינה איני מחבב את ה"עברית". בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר (אפשר גם סמָן, או מַדְגֵש), ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כ"כ קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך יותר חשוב שנמרקר בו. וכך היינו מעבירים את השיעורים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב, היינו ממרקרים אותו.

אני הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא. אז אמנם אני קורא ספרים גם בשבת וגם בנסיעות ולא תמיד יש לי היכולת למרקר, אבל כשאני ספוֹּן בביתי, אשתדל למרקר ציטוט שנראה לי יפה. הנה, לדוגמא, הוצאתי מספרייתי את "תמול שלשום" של ש"י עגנון, ואני מצטט מאחד המשפטים שהדגשתי לי, שבו עגנון מביע ביקורת על "הציונים" בגולה (הסיטואציה: גיבור הספר, יצחק קומר, מחזר על הפתחים בכדי שישיג תרומות לעלות לארץ ישראל): "אבל תמיהים היו עליו שהולך לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה מעות נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות… יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת את נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה" (שוקן, 1998, עמ' 12). ומכיוון שאיני יכול למרקר ספר על צג המחשב, איני מחבב את ה"עברית".

ולכן כתבתי את הרשומה הנ"ל בגנות ה"עברית", הקורא האלקטרוני. אך בכל הנוגע לשפה – דברו עברית!

תחנת רכבת

האיש עם מכנסי הג'ינס והחולצה המכופתרת שתחובה בתוכם הניח את תיק-הגב שלו על השולחן שניצב לפני המאבטח בכניסה לתחנת הרכבת, כמקריב מנחה לרִצוי אלוהיו, ומיד אחר-כך הרים ידיו באוויר בתנועת-כניעה, מאפשר למאבטח למשמש אותו לאורך כל חלקי גופו עם גלאי המתכות הידני. המאבטח פתח את רוכסן התיק ואגב שליחת ידו פנימה ופשפוש בחפצים שבתיק, שאל את האיש בקול מכאני, כמי שמורגל בדבר, יש לך נשק? והרים את עיניו לגובה פניו של האיש. לא, השיב האיש בעייפות, ושלח את ידו האחת להרים את תיקו, כשכרטיס הנסיעה שלו מוכן לשימוש בידו השנייה, אך המאבטח אחז בחוזקה בתיק ומנע זאת ממנו. אתה בטוח? שאל אותו המאבטח, והג'ינס-פלוס-חולצה-מכופתרת-פלוס-תחובה-במכנסיים – הוא נראה מבוגר מדי בכדי להיות סטודנט, ולא חמוּר-פנים דיו בכדי להיות מרצה – השיב ברפיון מלווה בקוצר-רוח: כן, כן. למה?

המאבטח הביט במבט קפוא בעיני האיש כעשר שניות, ואז הרפה את אחיזתו בתיק, שנשמט ברפיסוּת על שולחן המתכת שלפניו, שאף מלוא ריאותיו אוויר והחל לצעוק, וקולו מהדהד בחלל מנהרת-הרכבת: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח סובב את גופו בתנועה חדה כמי שנקשו על כתפו מאחור – אינסטינקט שרכש בשמירות בצבא, הוא יסביר בחקירה לקבר"ר, קצין-הביטחון הראשי של הרכבת, התפקיד אליו נשא את עיניו, כאשר יתבקש לשחזר את שהתרחש – והחל בריצה-מהירה לאורך המנהרה תוך שהוא צועק: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח הוציא מכיסו את מכשיר המירס שלו, ובערך כשחלף על פני האישה עם המבטא הרוסי שחלקה עיתונים וקראה רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, ועל פני האיש שחילק את "ישראל היום" – למה מכריחים אותם ללבוש את הסרבל המטופש הזה, הוא ישתף את הקצין החוקר בהרהור שחלף במוחו, וימשיך לספר – הוא צעק לתוך המכשיר שמצדו השני של הקו האזין הקצין-הממונה: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה!

צעקותיו של המאבטח נבלעו במערכת הכריזה של התחנה שבשם רכבת ישראל התנצלה על העיכוב שנגרם לכם – מנהל התחנה יתקן אותו בחקירה: לא, זו הייתה הודעה שהרכבת לבנימינה תאחר בכעשר דקות זמן משוער עם הנוסעים הסליחה – אך ריצתו המהירה הסבה את תשומת לב קהל הנוסעים, מה גם שבריצתו ממוקדת-המטרה הוא דחף נוסעים שנקוו בדרכו, שהחלו להתלחש בקולניות עד שנשמע רחש-מונוטוני שהתחרה עם מערכת הכריזה מלאת-הייסורים. כשהגיע המאבטח אל מחסום-המעבר לרכבת – מה?! ישאל אותו החוקר, והוא ישיב, כשמנהל-התחנה נכנס לדבריו ומנסה לסייע לו, נו, המקום הזה שבו אתה מכניס את הכרטיס ושלוש-רגליים מתכתיות נענות לך ונותנות לך לעבור – הוא הניף את ידיו לצדי המחסום וזינק מעליו, ומשם המשיך לחדרו של מנהל התחנה, שהיה נעול, כיוון שבאותו זמן ישבה הקופאית על ברכיו – עמדה מעבר לשולחנו, חלק עליו המנהל, אך המאבטח היה בטוח בדבריו, וזו הייתה נקודת-המחלוקת היחידה ביניהם בכל תחקיר-הפרשה – אז הוא שלף את אקדחו וירה על המנעול מלמעלה למטה, בזווית של שבעים וחמש מעלות, כמו שלימדו אותם בקורס המאבטחים – זו לא הייתה הירייה היחידה שנורתה באותו אירוע – השיב את אקדחו לנרתיקו וביקש ממנהל-התחנה להודיע במערכת הכריזה שיש איש ללא נשק בתחנה, אך משנוכח במעשיו של המנהל ניתקו המילים מפיו ולא הצליח לומר דבר, והוא יצא מחדרו של המנהל, שמצדו הדף בבהלה את הקופאית, כמו הייתה חרק מעופף שנחת עליו בהפתעה.

מחדרו של מנהל-התחנה פנה המאבטח בריצה לעבר מנהרת היציאה לכיוון האוניברסיטה, וחזר לצעוק לתוך מכשיר המירס ולחלל התחנה, לסירוגין, יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! כשצעקותיו נעשות תכופות פחות ופחות כשעלה במדרגות הנעות שבאופן זמני בהחלט – כך נכתב על נייר-מחשב שהודבק בתחתיתן בחובבניות – עמדו מלכת. הוא גמע את המדרגות הנעות שתיים-שתיים בצעדי ענק, תוך שהוא ממשיך בגרון ניחר לצעוק: יש איש ללא נשק בתחנה!

משהגיע לפתח המערבי של התחנה פנה למסוף האוטובוסים – הוא חש חובה ליידע גם את האנשים במסוף, למרות ששהו מחוץ לתחום השיפוט של הרכבת, והזהיר גם את האיש המקריח שהצל על ראשו עם רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, כאילו קרחתו הנוצצת לא יכולה לשהות שנייה אחת תחת השמש – בטח, שיער לעצמו המאבטח, היה לו בי"תים בצבא משמירה בשמש, היה להם בחור כזה בטירונות, שהיו לו בי"תים משמירה בשמש, ובי"תים משמירה בעמידה, ועל-מה-לא – וגם את האישה על העקבים שרצה לעבר קו 45 שיצא מהתחנה תוך שהיא מנופפת בידיה, כאילו שהתה עשר שנים על אי-בודד ופתאום הבחינה במסוק חג מעליה בשמיים והיא יודעת שזו ההזדמנות היחידה שלה להינצל, וכל ההשפלה העצמית הזאת, כשנהג האוטובוס כמובן מתעלם מנוכחותה, כל זה בשביל מה? בשביל עוד שלושה-ארבעה שקלים שהיא תרוויח בעבודה כשתגיע כמה דקות מוקדם יותר?! – גם אותה המאבטח עדכן שיש איש ללא נשק בתחנה.

לאחר שהקיף המאבטח את מסוף האוטובוסים וחזר לפתח התחנה, התכופף מעט והניח ידיו על ברכיו בכדי לנוח, מכניס לריאותיו קצת חמצן, אך מיד נזכר הוא בתפקידו – איך אמר עליו המדריך בקורס המאבטחים? אתה, רואים עליך שלא תפשל בזמן-אמת, אתה – ובריאוֹת מלאות תחושת-שליחוּת וחמצן נכנס שנית לתחנה וירד במדרגות – הוא השתמש במדרגות הרגילות, מפיק לקחים – והמשיך להתריע שיש איש ללא נשק בתחנה. נוסעים רבים שחלפו על פניו, תחילה במדרגות ואחר-כך במנהרה ובאולם הנוסעים המרכזי, החלו לנוס על נפשם, אך היו גם כאלו שהמשיכו בשגרתם, וליד מכונת הכרטיסים האוטומטית הוא הבחין שגברת רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה מעולפת על הרצפה, כשמסביבה עשרות עיתונים מפוזרים וקבוצת אנשים מקיפה אותה, חסרת אונים, פרט לאדם אחד שצעק יש רופא באולם? יש רופא באולם?

יש איש ללא נשק בתחנה! המשיך לצעוק המאבטח ופניו מוּעדוֹת לרציף הרכבת לכיוון ראש העין-הוד השרון, להזהיר את הנוסעים שעומדים על הרציף, מדלג על מחסום-המעבר לרכבת, הפעם בלאוּת מסוימת ולא בלולייניות כמו בראשונה, ועלה במדרגות הנעות לרציף. הוא המשיך לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לאורך עוד כעשרים-שלושים מטרים, כשפסי הרכבת לשמאלו ואיילון לימינו, כשלפתע נשמעה ירייה אחת בודדה. השקט שהשתרר בעקבות הירייה נקטע אחרי שניות ספורות על-ידי מערכת הכריזה, שהודיעה כי הרכבת להוד-השרון-סוקולוב תכנס לרציף מספר שלוש.

קצת קשה

לפני כשבוע דיברתי עם קולגה לעבודה על כך שכאשר היינו תלמידים, היינו בטוחים שהלימודים בבית הספר הם הדבר הקשה והמעצבן ביותר שיש בחיים. ואני זוכר שכשאחותי הגדולה סיימה את התיכון, ואני עודני נער בכיתה ו', ממש קינאתי בה שהתקופה המרגיזה ביותר בחייה נמצאת מאחוריה. המחשבה מאחורי זה ברורה: עד סיום התיכון אין לך בחירה חופשית מה לעשות עם סדר יומך, מכריחים אותך לשהות בבית הספר, כופים עליך ללמוד נושאים שאתה שונא וגורמים לך לחוש נחיתוּת בשל כך. אחרי התיכון, לעומת זאת, אתה תלמד אך ורק נושאים שמעניינים אותך, תעסוק במקצוע שאתה אוהב ותתחתן עם הבחורה שאתה אוהב (את זה האחרון הוספתי עכשיו; כך לפחות סיפרו לנו, למרות שבינתיים זה צ'ק ללא כיסוי). ובינינו לבין עצמנו, גחכנו, אני ועמיתי לעבודה, כמה תמימים היינו, כיצד מנקודת המבט הילדותית שלנו, בית הספר נראה כדבר הגרוע ביותר עלי-אדמות, וסיכמנו את השיחה בציטוט מאריאל שרון: "דברים שרואים מכאן" וגו'.

ודווקא משום כך, נדהמתי לקרוא את טורו של יאיר לפיד השבוע ("הצלצול האחרון", "7 ימים", 10.6.11; סרקתי את הטור וצירפתי אותו בתחתית הרשומה). לפיד, מתברר (כך עולה מהטור), מלמד בתיכון הטכנולוגי נעמ"ת ביפו, שבכך כמובן אין שום פסוּל, אך בדברי הסיכום שלו לשיעור אותו הוא העביר השנה, הוא מבקש לומר להם את המסר הבא: התיכון זו התחנה הקשה ביותר בחיים. אני אישית שפשפתי עיניי כלא-מאמין למקרא הדברים – ולכן אני מביא את הדברים במקורם, ומשום שהדברים כל-כך חשובים ניקדתי אותם וקיצצתי את השורות, כמו בשיר:

וְרַק אָז תָּבִינוּ אֶת מָה שֶׁהִסְתַּרְנוּ מִכֶּם כָּל הַתִּיכוֹן:

שֶׁהַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר נִגְמַר.

כִּי שׁוּם דָּבָר שֶׁתַּעֲשׂוּ בְּחַיֵּיכֶם

לֹא הַשֵּׁרוּת הַצְּבָאִי,

לֹא הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

לֹא הָעֲבוֹדָה –

לֹא יִהְיֶה קָשֶׁה כְּמוֹ לִלְמֹד בַּתִּיכוֹן…

וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שְׁמִי שֶׁהִצְלִיחַ לִגְמֹר תִּיכוֹן,

יָכֹל לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר שֶׁהוּא יַחְלִיט לַעֲשׂוֹת.

לפיד מנמק את דבריו בתמה שהעליתי בראשית הדברים – התיכון הוא אין ברירה – והוא גם עונה לכל המנידים ראשם בבוז, כמוני, וכותב שמי שאומר לכם שהתיכון היא התקופה היפה ביותר בחיים, הוא פשוט נודניק זקן, שלא זוכר כלום. ונראה לי שדבריו של לפיד נובעים מהחוויה האישית שלו בתיכון (מתוך ויקיפדיה: "אביו העיד כי היה נער מרדן שברח מהבית ולמד להתגורר לבדו בתנאים קשים. הוריו סיפרו שהיו מיואשים ממנו, עד שהתגייס ו'חזר לתלם'", ואם זיכרוני אינו מטעני, לפיד העיד על עצמו שמעולם לא סיים תיכון). ואני גם יכול להבין את המניע של לפיד – לומר לתלמידיו שהרע מכל מאחוריהם ולהפיח בהם תקווה, אבל אני  אישית חושב שלפיד טועה, וחמור מכך הוא מטעה את תלמידיו, שקרוב לוודאי ייתקלו בקשיים גדולים יותר מסיום התיכון. ומכיוון שהדיון שניהלתי עם הקולגה שלי והטור של לפיד הצטלבו יחד (דיון = אני דיברתי, והקולגה הנהן בהסכמה), ומכיוון שממילא אני ממתין שהעוגה שהכנתי תאפה ותתקרר ואין לי דבר טוב יותר לעשות בינתיים – להלן תגובה קצרה לדבריו של לפיד.

אני לא אוהב את הביטוי שלפיד משתמש בו, ששנות התיכון אלו השנים הכי יפות (כלל רטורי מספר אחת: הקצן את הדעה המנוגדת לדעתך עד שהיא תיראה מגוחכת), כי לכל תקופה יש את היופי שלה, וההיררכיזציה של התקופות היא מטופשת ונידונה לכישלון, מה גם שלי היו ימים בתיכון שבכיתי לכרית וקיוויתי שהדמעות יעברו לכרית של אימא שלי, במרחק של כ-100 ק"מ ממני; אבל כן היו אלו "שנות הקסם", כשם הסדרה, מין סיקסטיז-סבנטיז בכל הקשור לתמימות. אלו היו השנים בהן הִתְעַצַּבְנוּ דווקא בגלל השיעורים וחומר הלימודים אותו למדנו, השנים בהן ניהלנו דיונים בכיתה ונלחמנו על דעותינו ללא פשרות, השנים בהן האמנו שהעולם כולו פורש שטיח אדום לרגלנו, עד שראינו שבתום השטיח האדום מחכה לנו תהום פעורה.

האם התיכון הוא יותר קשה מהצבא, מר לפיד? ספר את זה לאפסנאי אצלנו בגדוד, שבתוך חודש נאלץ להחליף לי את כל הגרדרובה הצה"לית ממידה ק' (קטן) ל-מ' (מיוחד), או תגיד את זה לטוסטר שעמד אצלנו בחמ"ל, שבזמן המשמרות שלי עבד שעות נוספות, ועוד הוא פולט מתוכו טוסט משוּקְלָד אחד וכבר בולע לחיקו אחד נוסף – וכל זה בגלל שהיה לי רק "קצת קשה", וש"קצת קשה" אז אוכלים; ואם הטוסטר לא ירצה לשמוע את זה, ספר את זה לסרס"פ שלי, שלילה לפני שיצאנו מהר-דב עמד עליי שאבריק את תעלות הביוב כמו פמוטי שבת, עד שהוא יוכל לראות בהן את השתקפות פרצופו המחוצ'קן, ואני ייחלתי שכבר תגיע שעתי לעלות לשמירה, יותר משמייחלים שומרים לבוקר, שומרים לבוקר. ואלו כמובן רק אנקדוטות קטנות, ספיחים לגמרי לא הכרחיים, שנובעים מאוטם בלב של המפקדים שלי, לפני ובלי קשר לטירונות ולמסעות ולמלחמת לבנון השנייה, שלה יש את הקשיים שלה. אז אמנם אלו החוויות האישיות שלי, ואולי ממקום שירותו של לפיד ב"במחנה" וב"גלי צה"ל" הצבא הוא קייטנה – אבל לעניות דעתי סוג השירות הצבאי של לפיד מייצג הרבה פחות חיילים מאשר הצבא שלי, שלהרבה מאוד חיילים היה "אזור הדמדומים".

ולכן אני דווקא אומר לעצמי לא אחת שאם עברתי את הצבא – על קשייו הפיזיים והנפשיים – אני יכול לעבור הכל בחיים. אבל בצבא יש נוחות מסוימת כיוון שאתה ראש-קטן-בפקודה, יש לך סדר-יום והיררכיה ודואגים לך מאל"ף ועד ת"ש. ולכן גם בתיכון החיים פשוטים, מכיוון שסדר יומך ברור וקבוע מראש.

אבל מה עם החיים עצמם, אליהם אתה נזרק ללא מגננות וללא רשת ביטחון, עירום ועריה? שאתה ילד-אוטוטו-שלושים ולא יודע מה תעשה שתגמור את הצבא; שאתה מסתכל במראה ולא רואה את הטיפוס שרצית לראות, שרצית להיות? (כל אחד מוזמן להשלים את החסר); שאתה מבין שללא פוליטיקה לא ניתן להתקדם בחיים, לצלוח את החיים. אז האם התיכון, מר לפיד, מציב בפנינו קשיים גדולים יותר מאלו שמציבים לנו החיים? ספר את זה לחבר שלי, שהיה לו "קצת קשה" בחיים, ונלחם בדוקרב עם מלאך-המוות עד שהאחרון הכריע אותו מטה, אפוס כוחות. ולא אמרנו מילה על הגוף שמתחיל לבגוד בנו ועוד "צרות-של-גדולים" כמו עקרוּת ומשכנתא ועשרות מבחנים שהחיים מציבים לנו (כל המעוניינים ברשימה המלאה, שיפנו אליי באינבוקס).

ולכן אני במקום לפיד הייתי מסיים את השנה אחרת, ואני קורא מכאן לכל מעריצי הבלוג מהתיכון הטכנולוגי נעמ"ת ביפו: התיכון הוא כאין וכאפס לעומת מה שתעברו בהמשך החיים. שום דבר שתעברו בחיים לא ידמה לחוויות שעברתם בתיכון. ומכיוון שאני מכיר אתכם, תלמידיי בתיכון נעמ"ת, אני יודע שבשבילכם החיים לא יהיו קשים; החיים מאתגרים.

הלילה לא לומדים תורה*

לפי המסורת היהודית, ב-ו' סיון, היום שבו אנו חוגגים את חג השבועות, התגלה הקב"ה לעם ישראל ונתן להם את התורה, ובעקבות כך התגלגלה המסורת לפיה יהודים לומדים תורה בליל שבועות על-מנת להכין את עצמם להתגלות האלוהית בבוקר החג ולקבלת התורה בכל שנה מחדש. וגם אני חוויתי השנה התגלות אלוהית: עיינתי ברשימת השיעורים שהתקיימה בבתי הכנסת השונים ברחבי ירושלים, ופתאום התחוור לי – אמנם בלי הפירוטכניקה של "ויהי קולות וברקים וענן כבד על-ההר וקול שופר חזק מאוד", אבל עדיין זה הכה-בי-כברק – אין לי חלק בכל זה.

ומבחינתי זו הייתה חדשה-מרעישה, ממש התגלות. ובטרם תעמדו ותתמהו על הפרדוקס – התגלות אלוהית שלא להשתתף בתיקון ליל שבועות – הרעיון נשאב מספרו של פרופ' דוד הלבני, "שבירת הלוחות", לפיו אלוהים התגלה בשואה דווקא מתוך העדר-נוכחות אלוהית (וזה גם מרפרר לי לרעיון של ר' צדוק מלובלין, לפיו יש אנשים שאלוהים חפץ שלא יהיו דתיים, אך מתוך קוצר-יריעתי התורנית, איני בטוח בכך, ולא מצאתי רפרנס). וכן,  בשש השנים האחרונות, למעט שנה אחת, הייתי עולה לרגל חג השבועות לירושלים על-מנת לשמוע שיעורים שמתקיימים בליל החג. למעלה מכך: אם תלמידי ישיבה-תיכונית נוהגים להתפלח מהישיבה בכדי לראות סרט בעיר הגדולה, אני הייתי מתפלח מישיבת ההסדר בכדי להשתתף בכנסים בהם נואמים טובי הדוקטוֹיְרִים, כמו אלו שמדברים בערב שבועות.

אבל בערב החג, כשעיינתי ברשימת השיעורים, נגלה לי שאותם המרצים ומושאי השיעורים שלהם, כבר לא מעניינים אותי. האם מעניין אותי לשמוע על "דגמים של מנהיגות במחשבה היהודית", או על "אלכסנדר מוקדון באגדות חז"ל" – ובמתכוון בחרתי בשני מרצים (ד"ר אבינועם רוזנק ופרופ' אביגדור שנאן, בהתאמה) שבימים עברו רק מלשמוע את שמם היה עובר רטט בגבי ועור בשרי נעשה חידודין-חידודין.

כשסיפרתי זאת לחבר שלי, הוא הציע לי לבוא לתיקון ליל שבועות שאליו הוא הולך, תיקון שעורכת תנועת "סולידריות" בשיתוף עם "הקרן החדשה לישראל" וארגון "רבנים למען זכויות אדם" – ארגונים שבאופן כללי ומבלי להיכנס לדקויות הם כוס התה שלי. אלא שכותרות השיעורים המועברים באותו ערב הבהירו לי בשנית מדוע אין לי עניין בהם.

שתי דוגמאות מתוך התוכנייה: כותרתו של השיעור הראשון היא "זה ספר תולדות האדם זה כלל גדול מזה – היחס לנוכרים בימינו לאור מקורות ישראל", ואילו זו של השיעור האחרון היא: "שפה אחת ודברים אחדים? האם השפה היהודית והשפה הדמוקרטית בישראל יכולות לשוחח אחת עם השניה". ואני חושב שלא תהיה זו יוהרה לומר שעל כגון אלו נאמר – "אמור לי מי אתה, ואומר לך מי אויבך ומה המסקנה של השיעור שאתה מעביר". כי כבר מבלי להיות נוכח בשיעורים אני יודע מה יהיה מוֹר-אוֹר-לֶס הַמַיְילֶך שלהם, וגם מעביר השיעור יורה את החץ שלו ואחר-כך הולך לסמן את המטרה.

אם מסתפח לדבריי שובל של נימה צינית – לא לזו הייתה כוונתי. להיפך; המורשת היהודית היא רחבה מאוד ורבת-רבדים ויש בה מקום לספקטרום רחב של דעות מגוונות ואף מנוגדות בתכלית וכר-פורה לפרשנויות שונות – כאשר כל אחד בוחר את הפרשנות הקרובה לאיזור מגוריו ודעותיו. לא ניתן לומר באופן חד-משמעי מהי עמדת היהדות בנושא מסוים. ניסח זאת יפה הרב יהודה גלעד, כשכתב על "פרשת שכירת הבתים בצפת":  "כל איש המצוי, ולו במעט, בעולמה של הלכה, יודע כי ניתן לצטט פסוקים, מאמרי חז"ל ופסקי הלכה על מנת לבסס כמעט כל עמדה שהיא. יש באוצר הבלום של תורתנו אמרות בהלכה ובאגדה הנותנות ביטוי לכיווני מחשבה שונים ומנוגדים, לזמנים שונים ולנסיבות משתנות… חכמתם של רבנים ומנהיגים בישראל בכל הדורות היתה לפסוק הלכה שהיא נכונה בזמן הזה ובמקום הזה בדרך שתהיה מחוייבת לאמת התורנית מצד אחד ומרבה קידוש שם שמים מצד שני". ואיך הרבנים מחליטים "מה נכון בזמן הזה ובמקום הזה"? על-פי נטיית-ליבם, לפי הפרשנות שלהם לאותו נושא.

בכתבה על דתיים שמפגינים בשייח ג'ראח, שפורסמה ב"הארץ" לפני כשנה, ראיינו את הלל בן-ששון, שאמר שאם יעמוד לפולמוס עם יהודים ימניים, הוא היה מנצח אותם, כשלדבריו "כל המקורות לצדי, אחד-אחד". לפי דעתי בן ששון מגזים או תמים (בכל זאת, רוב  האליטה הרבנית, ואני נוטה להאמין שכל הרבנים יראי-שמיים, נוטה לצד הימני של המפה הפוליטית) ובאמת מיד לאחריו מצטטים מישהו בשם אסף שרון שאומר: "אין דבר כזה 'היהדות'. יש בה הרבה רעיונות וזרמים ומוטיבים, חלק מהם ללא ספק לצדנו, וחלק לא". וכשבן-ששון אומר שכל המקורות לצדו, אתם יכולים להבין איך ייגמר תיקון ליל השבועות של "סולידריות".

אם להודות על האמת, לעניות דעתי רוב המקורות נוטים לכיוון הימני-פוליטי/ פשיסטי/ שוביניסטי-מיזוגני וכו' – כלומר, "לרעתנו" (אני ובן-ששון), השמאלנים-פוליטית/ ליברליים-פלורליסטים/ פמיניסטים  וכו', ולכן אני אישית מבכיר את המקורות שעולים בקנה אחד עם דעותיי על כל השאר – ואני מוכן להמר שגם החברה בסולידריות נוהגים כך – ובכל מקרה הכל עניין של פרשנות.

אז התשובה לשאלה האם השפה היהודית והשפה הדמוקרטית בישראל יכולות לשוחח אחת עם השניה – השאלה שנשאלה בתיקון של סולידריות, אבל זו גם התשובה לכל שאלה ממין זה – היא שהכל שאלה של פרשנות ורצון טוב, ובמקרים קשים לפיצוח – פרשנות יצירתית ורצון טוב-מאוד. אבל בשביל התשובה הזו לא צריך להאזין, נים ולא נים תיר ולא תיר, לבחוּר מלומד באולם בית כנסת בחצות הלילה. אפשר גם לשמוע את זה בבוקר. בינתיים, תביא לישון על זה בלילה.

* "הלילה לא לומדים תורה" הוא שם האירוע שנהגו לקיים כמה ארגונים חברתיים בליל תשעה באב, יום בו קיים איסור ללמוד תורה.