לא מסתפרים בעונת המלפפונים

אחת לחודש וחצי-חודשיים, ולמשך כשבוע, במין מהלך רוטיני וידוע מראש, אני נעמד כל יום מול הראי ושוקע בהרהורים ולבטים האם להסתפר או לא: יש ימים ששיערות ראשי מסתדרות עם עצמן לאחר כמה משיכות מברשת, ואז אני אומר לעצמי שניתן למשוך עוד שבוע-שבועיים עד הגֵז; אבל לפעמים מגיע bad-hair-day, יום בו השיערות מחליטות להנהיג מרד, ובשום פנים ואופן אינן מוכנות להיכנע למרותה של המברשת, ואין זה מעלה או מוריד אם אני מיישרן לימין (לימין שוּר!) או לשמאל (שמאלה פנה!). אתמול (יום ה') היה יום כזה, ולכן התקשרתי בבהלה לספָּר שלי לקבוע תור מראש. אלא שהיום, כשנתתי איזו הצצונת בראי לפני שהלכתי לספר, ראיתי שתפס אותי good-hair-day, וחשבתי לעצמי: חבל, היית יכול להתאפק כמה ימים.

המפגש עם הספר שלי מלווה אצלי באי-נעימוּת, כיוון שאלו חמש-עשרה דקות, שבהן אני חש חובה לקשור איתו שיחה, ומכיוון שהדייטים שלנו הם קצרצרים ונערכים רק אחת לכחודשיים, ולשנינו רקע סוציו-אקונומי שונה, אופייה של השיחה לא יכול להיות על בסיס אישי. אז הייתה פעם אחת בה ניהלנו פאנל בו השתתפו מומחה לענייני השמנה (אני), ומומחה לענייני שיער (הוא), כאשר אני טענתי ששיער קצר מעניק מראה שמן כי הוא מבליט את הפנים, והוא טען להיפך – שיער ארוך מנפח את הפנים; אבל  לרוב אנחנו לא מנהלים דיון אינטלקטואלי כזה, ואם אני לא מגיע מוכן מראש, לרוב נקלע לשתיקה מעיקה.

בדרך כלל, ברגעים כאלו אני נובר בזיכרוני ומחפש האם יש פיתרון לכך בתנ"ך, בתנ"ך שלי לסיטואציות חברתיות, ב"סיינפלד". בתחילת הפרק "The Doorman" (עונה 6, פרק 104), ג'רי אוסף את איליין מהבניין בו היא עובדת, ובזמן שהוא מחכה למעלית בלובי, הוא מרגיש שהוא חייב לדבר עם השוער שבאותה עת מעיין בעיתון. ג'רי שואל אותו: "?How 'bout those Knicks". אלא שהשוער רואה זלזול בכך שג'רי שאל אותו שאלה על ספורט, כאומר לו שבמעמדו הסוציו-אקונומי אין סיבה שיעיין בעמודי החדשות או המניות, ולכן משיב לו: "…What makes you think I wasn't reading the Wall Street page? Oh, I know, because I'm the uneducated doorman" (ניתן לראות את תמצית הפרק כאן).

שפר גורלי והספר שלי אוהב ספורט – הוא מתלהב עד כדי כך, שכאשר התחלתי לדבר איתו על כך ביום שישי, הוא נאלץ להפסיק לכמה רגעים את התספורת בכדי ללוות את דיבורו בתנועות ידיים – אך הבעיה היא שאני אמנם אוהב ספורט, אך אני אוהב לראות ספורט, ולא אוהב לדבר על ספורט, גם בכדי להעניק לו את המקום הראוי לו, וגם מכיוון שספורט הוא מסוג הנושאים שהדיוטות – בראשם אני, אבל גם רוב העולם ובהם פרשני הספורט – לא מבינים בו דבר, וכל מילה בנושא מיותרת. ובעיקר אני נדהם מאנשים שמשתמשים במטאפורות גרנדיוזיות לתיאור מהלכי ספורט, כמו "קונצרט" (תנו מבט בפינת "המדד" השבועית של אלון עידן, שתיאר את ברצלונה כ"מה שאנחנו רוצים להיות: לעטוף את כל הרע במוזיקת מלאכים", ובכך, לעניות דעתי,  אישש את דבריי שגם בתוך-תוכו חבוי אדם כוחני, שמעון מזרחי כזה, האיש שהוא כל-כך מתעב, וזו רק שאלה באיזה צד של המתרס אתה ניצב).

אז בדרך כלל שיחת-גברים על ספורט עובדת יפה, אבל בתקופה הנוכחית, "עונת המלפפונים" בענף הספורט כשכל הליגות בפגרה – המצב מורכב עוד יותר. בצר לי, דליתי מזיכרוני את המשחק האחרון שראיתי, גמר ליגת האלופות, ושאלתי אותו בעד מי הוא היה, ברצלונה או מנצ'סטר, למרות שעבר שבוע מהמשחק ומאז כותלי מספרתו ראו טונות של שיערות נגזזות, וכיסאותיו שמעו עשרות ישבנים שטחנו את הנושא עד זרא. אבל כפי שציינתי, הספר שלי כמובן התלהב והכביר בתיאורים על "המשולשים" של שחקני ברצלונה.

העניין הוא שכאשר התחלתי לדבר איתו על ספורט, הצתּי אצלו איזה פיוז-חיובי, ומשם גלשנו לדבר על גמר ה-NBA שמתרחש בימים אלו והרבה יותר עדכני מאשר משחק שהתקיים לפני שבוע. לא היה נעים לי להודות שלא ראיתי את המשחק – הודאה שרק בעצם אמירתה מערערת אצלי את הגבריוּת – ולכן אמרתי שאנסה לאלתר, וכאשר אבדתי, אבדתי. הספר שלי כנראה חש בחוסר הביטחון שלי, ולכן שאל אותי: "אתה יודע מי הקבוצות שמשחקות? מיאמי נגד…", כרומז לי שעליי להשלים את המשפט, ואני, כתלמיד צייתן השבתי "דאלאס". מזל שכמה דקות לפני שיצאתי מהבית, תוך כדי הקפה-של-הבוקר ראיתי את תקציר הדקות האחרונות של המשחק (אינטואיציה נשית, כנראה).

אז הספר שלי טען שאם דאלאס חזרה מפיגור של 15 הפרש היא קבוצה עם אופי, ולכן דאלאס יקחו את הסדרה, אבל מיד אחר-כך אמר שמיאמי הראתה אופי בסדרות הקודמות, ושהעמדתי אותו על הסתירה הוא אמר ש"האופי הוא סידרתי", כלומר השאלה מי היא הקבוצה עם האופי בסדרה מסויימת. לא זוכר איך – אולי בגלל האופי – גלשנו לדבר על מכבי ת"א בכדורסל, ושוב בכדי שלא יתפוש אותי בבורותי, וגם אין לי מושג איך זה השתחל לשיחה, הזכרתי את הרכש החדש של מכבי, שון ג'יימס, השחקן שהם קנו מרמת השרון.

ואז, כאשר האישה שהמתינה אחריי תיקנה אותי – לא רמת השרון, בני השרון, אידיוט (את האידיוט אני הוספתי) – הגעתי למסקנה המתבקשת: הייתי צריך להמתין קצת עם התספורת, לפחות עד הסתיו. לא מסתפרים בעונת המלפפונים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s