קצת קשה

לפני כשבוע דיברתי עם קולגה לעבודה על כך שכאשר היינו תלמידים, היינו בטוחים שהלימודים בבית הספר הם הדבר הקשה והמעצבן ביותר שיש בחיים. ואני זוכר שכשאחותי הגדולה סיימה את התיכון, ואני עודני נער בכיתה ו', ממש קינאתי בה שהתקופה המרגיזה ביותר בחייה נמצאת מאחוריה. המחשבה מאחורי זה ברורה: עד סיום התיכון אין לך בחירה חופשית מה לעשות עם סדר יומך, מכריחים אותך לשהות בבית הספר, כופים עליך ללמוד נושאים שאתה שונא וגורמים לך לחוש נחיתוּת בשל כך. אחרי התיכון, לעומת זאת, אתה תלמד אך ורק נושאים שמעניינים אותך, תעסוק במקצוע שאתה אוהב ותתחתן עם הבחורה שאתה אוהב (את זה האחרון הוספתי עכשיו; כך לפחות סיפרו לנו, למרות שבינתיים זה צ'ק ללא כיסוי). ובינינו לבין עצמנו, גחכנו, אני ועמיתי לעבודה, כמה תמימים היינו, כיצד מנקודת המבט הילדותית שלנו, בית הספר נראה כדבר הגרוע ביותר עלי-אדמות, וסיכמנו את השיחה בציטוט מאריאל שרון: "דברים שרואים מכאן" וגו'.

ודווקא משום כך, נדהמתי לקרוא את טורו של יאיר לפיד השבוע ("הצלצול האחרון", "7 ימים", 10.6.11; סרקתי את הטור וצירפתי אותו בתחתית הרשומה). לפיד, מתברר (כך עולה מהטור), מלמד בתיכון הטכנולוגי נעמ"ת ביפו, שבכך כמובן אין שום פסוּל, אך בדברי הסיכום שלו לשיעור אותו הוא העביר השנה, הוא מבקש לומר להם את המסר הבא: התיכון זו התחנה הקשה ביותר בחיים. אני אישית שפשפתי עיניי כלא-מאמין למקרא הדברים – ולכן אני מביא את הדברים במקורם, ומשום שהדברים כל-כך חשובים ניקדתי אותם וקיצצתי את השורות, כמו בשיר:

וְרַק אָז תָּבִינוּ אֶת מָה שֶׁהִסְתַּרְנוּ מִכֶּם כָּל הַתִּיכוֹן:

שֶׁהַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר נִגְמַר.

כִּי שׁוּם דָּבָר שֶׁתַּעֲשׂוּ בְּחַיֵּיכֶם

לֹא הַשֵּׁרוּת הַצְּבָאִי,

לֹא הָאוּנִיבֶרְסִיטָה,

לֹא הָעֲבוֹדָה –

לֹא יִהְיֶה קָשֶׁה כְּמוֹ לִלְמֹד בַּתִּיכוֹן…

וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שְׁמִי שֶׁהִצְלִיחַ לִגְמֹר תִּיכוֹן,

יָכֹל לַעֲשׂוֹת כָּל דָּבָר שֶׁהוּא יַחְלִיט לַעֲשׂוֹת.

לפיד מנמק את דבריו בתמה שהעליתי בראשית הדברים – התיכון הוא אין ברירה – והוא גם עונה לכל המנידים ראשם בבוז, כמוני, וכותב שמי שאומר לכם שהתיכון היא התקופה היפה ביותר בחיים, הוא פשוט נודניק זקן, שלא זוכר כלום. ונראה לי שדבריו של לפיד נובעים מהחוויה האישית שלו בתיכון (מתוך ויקיפדיה: "אביו העיד כי היה נער מרדן שברח מהבית ולמד להתגורר לבדו בתנאים קשים. הוריו סיפרו שהיו מיואשים ממנו, עד שהתגייס ו'חזר לתלם'", ואם זיכרוני אינו מטעני, לפיד העיד על עצמו שמעולם לא סיים תיכון). ואני גם יכול להבין את המניע של לפיד – לומר לתלמידיו שהרע מכל מאחוריהם ולהפיח בהם תקווה, אבל אני  אישית חושב שלפיד טועה, וחמור מכך הוא מטעה את תלמידיו, שקרוב לוודאי ייתקלו בקשיים גדולים יותר מסיום התיכון. ומכיוון שהדיון שניהלתי עם הקולגה שלי והטור של לפיד הצטלבו יחד (דיון = אני דיברתי, והקולגה הנהן בהסכמה), ומכיוון שממילא אני ממתין שהעוגה שהכנתי תאפה ותתקרר ואין לי דבר טוב יותר לעשות בינתיים – להלן תגובה קצרה לדבריו של לפיד.

אני לא אוהב את הביטוי שלפיד משתמש בו, ששנות התיכון אלו השנים הכי יפות (כלל רטורי מספר אחת: הקצן את הדעה המנוגדת לדעתך עד שהיא תיראה מגוחכת), כי לכל תקופה יש את היופי שלה, וההיררכיזציה של התקופות היא מטופשת ונידונה לכישלון, מה גם שלי היו ימים בתיכון שבכיתי לכרית וקיוויתי שהדמעות יעברו לכרית של אימא שלי, במרחק של כ-100 ק"מ ממני; אבל כן היו אלו "שנות הקסם", כשם הסדרה, מין סיקסטיז-סבנטיז בכל הקשור לתמימות. אלו היו השנים בהן הִתְעַצַּבְנוּ דווקא בגלל השיעורים וחומר הלימודים אותו למדנו, השנים בהן ניהלנו דיונים בכיתה ונלחמנו על דעותינו ללא פשרות, השנים בהן האמנו שהעולם כולו פורש שטיח אדום לרגלנו, עד שראינו שבתום השטיח האדום מחכה לנו תהום פעורה.

האם התיכון הוא יותר קשה מהצבא, מר לפיד? ספר את זה לאפסנאי אצלנו בגדוד, שבתוך חודש נאלץ להחליף לי את כל הגרדרובה הצה"לית ממידה ק' (קטן) ל-מ' (מיוחד), או תגיד את זה לטוסטר שעמד אצלנו בחמ"ל, שבזמן המשמרות שלי עבד שעות נוספות, ועוד הוא פולט מתוכו טוסט משוּקְלָד אחד וכבר בולע לחיקו אחד נוסף – וכל זה בגלל שהיה לי רק "קצת קשה", וש"קצת קשה" אז אוכלים; ואם הטוסטר לא ירצה לשמוע את זה, ספר את זה לסרס"פ שלי, שלילה לפני שיצאנו מהר-דב עמד עליי שאבריק את תעלות הביוב כמו פמוטי שבת, עד שהוא יוכל לראות בהן את השתקפות פרצופו המחוצ'קן, ואני ייחלתי שכבר תגיע שעתי לעלות לשמירה, יותר משמייחלים שומרים לבוקר, שומרים לבוקר. ואלו כמובן רק אנקדוטות קטנות, ספיחים לגמרי לא הכרחיים, שנובעים מאוטם בלב של המפקדים שלי, לפני ובלי קשר לטירונות ולמסעות ולמלחמת לבנון השנייה, שלה יש את הקשיים שלה. אז אמנם אלו החוויות האישיות שלי, ואולי ממקום שירותו של לפיד ב"במחנה" וב"גלי צה"ל" הצבא הוא קייטנה – אבל לעניות דעתי סוג השירות הצבאי של לפיד מייצג הרבה פחות חיילים מאשר הצבא שלי, שלהרבה מאוד חיילים היה "אזור הדמדומים".

ולכן אני דווקא אומר לעצמי לא אחת שאם עברתי את הצבא – על קשייו הפיזיים והנפשיים – אני יכול לעבור הכל בחיים. אבל בצבא יש נוחות מסוימת כיוון שאתה ראש-קטן-בפקודה, יש לך סדר-יום והיררכיה ודואגים לך מאל"ף ועד ת"ש. ולכן גם בתיכון החיים פשוטים, מכיוון שסדר יומך ברור וקבוע מראש.

אבל מה עם החיים עצמם, אליהם אתה נזרק ללא מגננות וללא רשת ביטחון, עירום ועריה? שאתה ילד-אוטוטו-שלושים ולא יודע מה תעשה שתגמור את הצבא; שאתה מסתכל במראה ולא רואה את הטיפוס שרצית לראות, שרצית להיות? (כל אחד מוזמן להשלים את החסר); שאתה מבין שללא פוליטיקה לא ניתן להתקדם בחיים, לצלוח את החיים. אז האם התיכון, מר לפיד, מציב בפנינו קשיים גדולים יותר מאלו שמציבים לנו החיים? ספר את זה לחבר שלי, שהיה לו "קצת קשה" בחיים, ונלחם בדוקרב עם מלאך-המוות עד שהאחרון הכריע אותו מטה, אפוס כוחות. ולא אמרנו מילה על הגוף שמתחיל לבגוד בנו ועוד "צרות-של-גדולים" כמו עקרוּת ומשכנתא ועשרות מבחנים שהחיים מציבים לנו (כל המעוניינים ברשימה המלאה, שיפנו אליי באינבוקס).

ולכן אני במקום לפיד הייתי מסיים את השנה אחרת, ואני קורא מכאן לכל מעריצי הבלוג מהתיכון הטכנולוגי נעמ"ת ביפו: התיכון הוא כאין וכאפס לעומת מה שתעברו בהמשך החיים. שום דבר שתעברו בחיים לא ידמה לחוויות שעברתם בתיכון. ומכיוון שאני מכיר אתכם, תלמידיי בתיכון נעמ"ת, אני יודע שבשבילכם החיים לא יהיו קשים; החיים מאתגרים.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “קצת קשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s