תחנת רכבת

האיש עם מכנסי הג'ינס והחולצה המכופתרת שתחובה בתוכם הניח את תיק-הגב שלו על השולחן שניצב לפני המאבטח בכניסה לתחנת הרכבת, כמקריב מנחה לרִצוי אלוהיו, ומיד אחר-כך הרים ידיו באוויר בתנועת-כניעה, מאפשר למאבטח למשמש אותו לאורך כל חלקי גופו עם גלאי המתכות הידני. המאבטח פתח את רוכסן התיק ואגב שליחת ידו פנימה ופשפוש בחפצים שבתיק, שאל את האיש בקול מכאני, כמי שמורגל בדבר, יש לך נשק? והרים את עיניו לגובה פניו של האיש. לא, השיב האיש בעייפות, ושלח את ידו האחת להרים את תיקו, כשכרטיס הנסיעה שלו מוכן לשימוש בידו השנייה, אך המאבטח אחז בחוזקה בתיק ומנע זאת ממנו. אתה בטוח? שאל אותו המאבטח, והג'ינס-פלוס-חולצה-מכופתרת-פלוס-תחובה-במכנסיים – הוא נראה מבוגר מדי בכדי להיות סטודנט, ולא חמוּר-פנים דיו בכדי להיות מרצה – השיב ברפיון מלווה בקוצר-רוח: כן, כן. למה?

המאבטח הביט במבט קפוא בעיני האיש כעשר שניות, ואז הרפה את אחיזתו בתיק, שנשמט ברפיסוּת על שולחן המתכת שלפניו, שאף מלוא ריאותיו אוויר והחל לצעוק, וקולו מהדהד בחלל מנהרת-הרכבת: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח סובב את גופו בתנועה חדה כמי שנקשו על כתפו מאחור – אינסטינקט שרכש בשמירות בצבא, הוא יסביר בחקירה לקבר"ר, קצין-הביטחון הראשי של הרכבת, התפקיד אליו נשא את עיניו, כאשר יתבקש לשחזר את שהתרחש – והחל בריצה-מהירה לאורך המנהרה תוך שהוא צועק: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! המאבטח הוציא מכיסו את מכשיר המירס שלו, ובערך כשחלף על פני האישה עם המבטא הרוסי שחלקה עיתונים וקראה רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, ועל פני האיש שחילק את "ישראל היום" – למה מכריחים אותם ללבוש את הסרבל המטופש הזה, הוא ישתף את הקצין החוקר בהרהור שחלף במוחו, וימשיך לספר – הוא צעק לתוך המכשיר שמצדו השני של הקו האזין הקצין-הממונה: יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה!

צעקותיו של המאבטח נבלעו במערכת הכריזה של התחנה שבשם רכבת ישראל התנצלה על העיכוב שנגרם לכם – מנהל התחנה יתקן אותו בחקירה: לא, זו הייתה הודעה שהרכבת לבנימינה תאחר בכעשר דקות זמן משוער עם הנוסעים הסליחה – אך ריצתו המהירה הסבה את תשומת לב קהל הנוסעים, מה גם שבריצתו ממוקדת-המטרה הוא דחף נוסעים שנקוו בדרכו, שהחלו להתלחש בקולניות עד שנשמע רחש-מונוטוני שהתחרה עם מערכת הכריזה מלאת-הייסורים. כשהגיע המאבטח אל מחסום-המעבר לרכבת – מה?! ישאל אותו החוקר, והוא ישיב, כשמנהל-התחנה נכנס לדבריו ומנסה לסייע לו, נו, המקום הזה שבו אתה מכניס את הכרטיס ושלוש-רגליים מתכתיות נענות לך ונותנות לך לעבור – הוא הניף את ידיו לצדי המחסום וזינק מעליו, ומשם המשיך לחדרו של מנהל התחנה, שהיה נעול, כיוון שבאותו זמן ישבה הקופאית על ברכיו – עמדה מעבר לשולחנו, חלק עליו המנהל, אך המאבטח היה בטוח בדבריו, וזו הייתה נקודת-המחלוקת היחידה ביניהם בכל תחקיר-הפרשה – אז הוא שלף את אקדחו וירה על המנעול מלמעלה למטה, בזווית של שבעים וחמש מעלות, כמו שלימדו אותם בקורס המאבטחים – זו לא הייתה הירייה היחידה שנורתה באותו אירוע – השיב את אקדחו לנרתיקו וביקש ממנהל-התחנה להודיע במערכת הכריזה שיש איש ללא נשק בתחנה, אך משנוכח במעשיו של המנהל ניתקו המילים מפיו ולא הצליח לומר דבר, והוא יצא מחדרו של המנהל, שמצדו הדף בבהלה את הקופאית, כמו הייתה חרק מעופף שנחת עליו בהפתעה.

מחדרו של מנהל-התחנה פנה המאבטח בריצה לעבר מנהרת היציאה לכיוון האוניברסיטה, וחזר לצעוק לתוך מכשיר המירס ולחלל התחנה, לסירוגין, יש איש ללא נשק בתחנה! יש איש ללא נשק בתחנה! כשצעקותיו נעשות תכופות פחות ופחות כשעלה במדרגות הנעות שבאופן זמני בהחלט – כך נכתב על נייר-מחשב שהודבק בתחתיתן בחובבניות – עמדו מלכת. הוא גמע את המדרגות הנעות שתיים-שתיים בצעדי ענק, תוך שהוא ממשיך בגרון ניחר לצעוק: יש איש ללא נשק בתחנה!

משהגיע לפתח המערבי של התחנה פנה למסוף האוטובוסים – הוא חש חובה ליידע גם את האנשים במסוף, למרות ששהו מחוץ לתחום השיפוט של הרכבת, והזהיר גם את האיש המקריח שהצל על ראשו עם רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה, כאילו קרחתו הנוצצת לא יכולה לשהות שנייה אחת תחת השמש – בטח, שיער לעצמו המאבטח, היה לו בי"תים בצבא משמירה בשמש, היה להם בחור כזה בטירונות, שהיו לו בי"תים משמירה בשמש, ובי"תים משמירה בעמידה, ועל-מה-לא – וגם את האישה על העקבים שרצה לעבר קו 45 שיצא מהתחנה תוך שהיא מנופפת בידיה, כאילו שהתה עשר שנים על אי-בודד ופתאום הבחינה במסוק חג מעליה בשמיים והיא יודעת שזו ההזדמנות היחידה שלה להינצל, וכל ההשפלה העצמית הזאת, כשנהג האוטובוס כמובן מתעלם מנוכחותה, כל זה בשביל מה? בשביל עוד שלושה-ארבעה שקלים שהיא תרוויח בעבודה כשתגיע כמה דקות מוקדם יותר?! – גם אותה המאבטח עדכן שיש איש ללא נשק בתחנה.

לאחר שהקיף המאבטח את מסוף האוטובוסים וחזר לפתח התחנה, התכופף מעט והניח ידיו על ברכיו בכדי לנוח, מכניס לריאותיו קצת חמצן, אך מיד נזכר הוא בתפקידו – איך אמר עליו המדריך בקורס המאבטחים? אתה, רואים עליך שלא תפשל בזמן-אמת, אתה – ובריאוֹת מלאות תחושת-שליחוּת וחמצן נכנס שנית לתחנה וירד במדרגות – הוא השתמש במדרגות הרגילות, מפיק לקחים – והמשיך להתריע שיש איש ללא נשק בתחנה. נוסעים רבים שחלפו על פניו, תחילה במדרגות ואחר-כך במנהרה ובאולם הנוסעים המרכזי, החלו לנוס על נפשם, אך היו גם כאלו שהמשיכו בשגרתם, וליד מכונת הכרטיסים האוטומטית הוא הבחין שגברת רוצה ידיעות בקשה רוצה ידיעות בקשה מעולפת על הרצפה, כשמסביבה עשרות עיתונים מפוזרים וקבוצת אנשים מקיפה אותה, חסרת אונים, פרט לאדם אחד שצעק יש רופא באולם? יש רופא באולם?

יש איש ללא נשק בתחנה! המשיך לצעוק המאבטח ופניו מוּעדוֹת לרציף הרכבת לכיוון ראש העין-הוד השרון, להזהיר את הנוסעים שעומדים על הרציף, מדלג על מחסום-המעבר לרכבת, הפעם בלאוּת מסוימת ולא בלולייניות כמו בראשונה, ועלה במדרגות הנעות לרציף. הוא המשיך לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לרוץ ולצעוק לאורך עוד כעשרים-שלושים מטרים, כשפסי הרכבת לשמאלו ואיילון לימינו, כשלפתע נשמעה ירייה אחת בודדה. השקט שהשתרר בעקבות הירייה נקטע אחרי שניות ספורות על-ידי מערכת הכריזה, שהודיעה כי הרכבת להוד-השרון-סוקולוב תכנס לרציף מספר שלוש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s