בגנות העברית

בזמן לימודיי בישיבת ההסדר בעתניאל, הייתי למשך כשנה העורך הראשי של העלון שנשלח לחיילנו בחזית ובעורף, ה"גלילון". ובערך כשנה לאחר שנכנסתי לתפקיד, הזמין אותי עורך-המשנה לפאנל בנושא "הגלילון – לאן?", פאנל שהתקיים באחת מעמדות השמירה בישיבה ובדיעבד התברר כמלכודת: אל הפאנל הוזמנו עוד שני נציגים שכמו עורך-המשנה סברו שהגלילון לא ממלא את ייעודו, ותחתיו הוקם ביטאון חדש, שהוא רציני וכבד יותר. אני אמנם לא הסכמתי, אך עייפתי ממלחמות-פנימיות וגם וויתרתי על הכבוד להיות העורך של הביטאון החדש, "אביע" (חבריי וקוראי הבלוג הוותיקים כבר יודעים שאני ורצינות לא הולכים יחד). אם כן, הגלילון – לאן? לפח הזבל של ההיסטוריה.

לאחר כמה זמן, ביקש העורך-הראשי החדש לפרסם סיפור קצר שהוציא תחת ידו, אך אַלְלַי – היכן יעשה זאת?ה"אביע" רציני מדי, ואת ה"גלילון" הוא קבר תחתיו. החליט העורך-הראשי לתלות את הדברים שכתב על אחד מכותלי הישיבה. באחת מארוחות הצהריים התיישבנו זה מול זה, והעורך-הראשי שאל אותי – בדרך-אגב – האם קראתי את מה שכתב. אמרתי לו שלפני כמה חודשים היה יכול לפרסם זאת ב"גלילון" – וקרצתי – אך לאחר-מכן הסברתי לו את התורה שלי על ההיררכיה של הריכוז. ולמרות שתורתי גובשה על סמך ניסיוני האישי בלבד, אני מתיימר לדבר על "המוח האנושי" בכללותו, ולא רק על המוח שלי (מעניין מה יגידו החוקרים על המוח שלי בפוסט-מורטם שלי).

כשאני מתיישב לקרוא ספר או מאמר, אני ניגש לקריאה בכובד-ראש, ורמת הריכוז שלי גבוהה. כשאני קורא עיתון אני מכייל את רמת הריכוז שלי פחות מרמת הריכוז שאני מקצה לספר, וכשאני קורא משהו מתוך מחשב – אני מתרכז אפילו פחות. ולדברים הכתובים על חפצים בתוך המרחב הציבורי, אני מקדיש את רמת הריכוז הנמוכה ביותר. זאת כמובן על סמך ניסיון רב-שנים – המוח שלי יודע מראש שלרוב בספרים כתובים דברים הדרושים ריכוז-מרבי ולעיתונים נדרשת רמת ריכוז נמוכה יותר. וכן בדברים הכתובים במרחב הציבורי – בדרך-כלל במרחב הציבורי, שבהגדרתו כולל המולה-רבה ולרוב נחשף אליו כשאנחנו עומדים או כשאנו נמצאים בדרך ל-, יש מודעוֹת בהן מספר מועט של מילים, ובעיקר – המילים מכילים מסר קליט, שלא דורש מאמץ מחשבתי. ומכיוון שהמוח שלי הוא חסכן, כאשר הוא רואה דברים המפורסמים במרחב הציבורי, הוא מקצה מראש את רמת-ריכוז הנדרשת; אם הוא יקצה רמת-ריכוז גבוהה יותר למודעת-פרסום, מנת-ריכוז מסוימת תלך לאיבוד. ולכן, הסברתי לעורך-הראשי, התחלתי לקרוא כמה שורות מהדברים שכתבת, אך מהר מאוד איבדתי ריכוז וסבלנות, הפסקתי והמשכתי לדרכי.

ולמרות שאימא שלי תמיד טוענת שאני אדם מיוחד, ולכן יש לי מוח מיוחד, אגבה את תורתי בשתי אנקדוטות שאני נתקלתי בהן ולא קשורות למוח שלי:  בנוגע לקריאה מעיתון, באחד משיעוריי בבית-הספר לעיתונות נאמר לנו על-ידי אחד המרצים שאנשים ניגשים לקרוא עיתון עם רמת ריכוז נמוכה, בפרק זמן מוגבל, עם הקפה של הבוקר וכו', ולכן עלינו להתאים את רמת-הכתיבה לכך. וביחס לקריאה ממחשב, שמתי לב בעבודה שכל אימת שאנחנו מביאים לאחת העוֹבדות מעלינו פרט מסוים לבדיקה, לרוב העובדת לא תסתפק בקריאת הדברים מצג המחשב אלא תעיין בכך רק לאחר שתדפיס את הנתונים המוצגים על המסך.

ואני נדרש לסיפור הזה בגלל שני דברים שנתקלתי בהם בימים אלו, שקשורים בעקיפין ובמישרין ל"שבוע הספר העברי". הראשון והפחות משמעותי הוא החלטתו של עורך "מוסף הארץ", שי גולדן, להקדיש את המוסף של השבת (17.6.2011) לסופר נפתלי יבין, שנקטף בדמי ימיו ולכן לא זכה לתהילת עולם, ולמעט מעט טורים ופינות קבועות, וכתבה אחת על יבין, כל המוסף הוקדש לסיפורים של יבין. זו כמובן מחווה יפה, אך אני אישית התקשיתי לשבת ולקרוא סיפור כתוב על נייר-עיתון, ואני מניח שרוב קוראי "הארץ" – אפילו קוראי "הארץ" – יחושו כמוני, וגם אם יצלחו את העיתון מתחילתו ועד סופו, לדעתי חלק מכפלי המשמעויות או האזכורים אליהם יבין מרפרר – יעלמו מעיניהם.

והדברים נכונים גם ל"עברית", קורא-הספרים האלקטרוני עם תמיכה בעברית, שהושק אמנם לפני כשנה אך עם שבוע הספר התחדש הדיון בעניינו. אז יש כמובן את המתנגדים השמרנים, שאוהבים את ריח הספרים או לשכב במיטה עם ספרים (אני אישית מעדיף לשכב במיטה עם נשים, מה גם שכשאני קורא בשכיבה אני נרדם מהר מאוד) – וכתב על כך מאיר שלו השבוע ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" (17.6.2011), ומכיון שהדברים יפים, אצטט אותם בחלקם: "אני משער שגם בימי קדם, כשעברנו מחקיקה באבן לכתיבה על פפירוס, נשמעו קינות על הכובד המחייב של הלוח ועל הריאליזם הסגנוני של האיזמל… אגב, למי שלא יודע: בספרים החדשים הריח הזה אינו של הנייר אלא של הדבק, ודבק – וזו אינה המלצה! – אפשר להריח גם בלי לקרוא ספר". אז אולי מאחורי כל ההסברים המלומדים שלי מתחבא למעשה אדם שמרן, אך אני טוען שקריאה מתוך צג מחשב תגרום לקוראים להתרכז פחות ולהבין פחות את המשמעויות הנסתרות של הסיפור.

אבל ישנה סיבה נוספת בגינה איני מחבב את ה"עברית". בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר (אפשר גם סמָן, או מַדְגֵש), ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כ"כ קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך יותר חשוב שנמרקר בו. וכך היינו מעבירים את השיעורים כשידינו האחת אוחזת בתנ"ך, והשנייה אוחזת במרקר, וכל משפט שנראה לנו חשוב, היינו ממרקרים אותו.

אני הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא. אז אמנם אני קורא ספרים גם בשבת וגם בנסיעות ולא תמיד יש לי היכולת למרקר, אבל כשאני ספוֹּן בביתי, אשתדל למרקר ציטוט שנראה לי יפה. הנה, לדוגמא, הוצאתי מספרייתי את "תמול שלשום" של ש"י עגנון, ואני מצטט מאחד המשפטים שהדגשתי לי, שבו עגנון מביע ביקורת על "הציונים" בגולה (הסיטואציה: גיבור הספר, יצחק קומר, מחזר על הפתחים בכדי שישיג תרומות לעלות לארץ ישראל): "אבל תמיהים היו עליו שהולך לפלסתינא. מי שהוא ציוני ויש לו מעות נוסע לקונפרנציות, יש לו הרבה מעות נוסע לקונגרס, שעדיין לא היו רגילים לעלות לארץ ישראל, אלא כל שהוא ציוני יושב בעירו ובמקומו ועושה נפשות לציונות… יש מהם שהפקירו את עולמם בשביל הציונות והיו מוכנים לתת את נפשם עליה, אלא שמפני האמצעים שכחו את התכלית, וטעו לחשוב שתכלית הציונות אסיפות, ותכלית אסיפות נאומים, ותכלית נאומים תעמולה, ותכלית תעמולה – תעמולה" (שוקן, 1998, עמ' 12). ומכיוון שאיני יכול למרקר ספר על צג המחשב, איני מחבב את ה"עברית".

ולכן כתבתי את הרשומה הנ"ל בגנות ה"עברית", הקורא האלקטרוני. אך בכל הנוגע לשפה – דברו עברית!

מודעות פרסומת

10 מחשבות על “בגנות העברית

  1. גם אמא שלי טוענת שאני מיוחד, אבל זה לא ממש קשור לענייננו.

    בתוך חובב גאדג'טים מושבע, הייתי בין הראשונים שרכשו את הקורא האלקטרוני. בתחילה התלהבתי, אך לאט לאט שככה ההתלהבות.
    המכשיר פשוט מסורבל ואטי מדי, והיצע הספרים בפורמט אינו מספק כלל וכלל.
    מאז גיליתי את אתר gutenberg, המרכז כמה עשרות אלפי יצירות ספרותיות שתוקף זכויות היוצרים שלהן פג ומעלה אותן בפורמט EPUB המתאים ל"עברית" (וכן גם ל-Kindle, אביו הלועזי).

    ריח הנייר או הדבק מעולם לא קסם לי במיוחד. בחופשה הבאה שאקח, זו שלאחר תקופת המבחנים המזוויעה הזו, אקדיש מזמני לקריאה. או אז אוציא את ה"עברית" שלי, אבחר אחת מתוך כמה עשרות יצירות מופת אשר כבר שמורות בזיכרון.
    אולי סוף סוף ארגיש ש-900 השקלים שהוצאתי על המכשיר המקולל היו שווים.

    🙂

  2. הרגע סיימתי לי ארוחה פועלים טיפוסית של תקופת המבחנים, כאשר יד אחת מנגבת את הפיתה והלבנה. ויד שניה מדפדפת בלפטופ בסיכום של קורס בדיני ראיות. עם תום הארוחה עקצצה בי התחושה הזאת של "עוד לא ברכת ברכת המזון". הדבר הטבעי שהייתי עושה הוא לפתוח את הדפדפן ולגשת לנוסח של ברכת המזון שקיים באחד מן האתרים הדוסיים ולמלמל לעצמי במשך דקה וחצי עד שאני יגיע לסיפוק המצפון הדתי שלי. באותו רגע נזכרתי בבלוג האמור- ומסקנתי הרגעית: אי אפשר להתפלל מתוך פלא פון, או לברך מתוך סידור. אני לא יודע אם זאת הבניה, ונכדיי יוכלו לפלל מתוך מסכים אבל הדברים האמורים נראים לי נכונים. ויסלח לי המלומד בועז.

    • היי עמיחי אתה מעלה טענה מעניינת, כי יש אנשים שמתפללים מתוך סמרטפונים למיניהם ומעניין אם הם מתכוונים פחות מאשר אם היו מתפללים מתוך סידור

      • אני חש שקיים כאן בלבול בין שני זרמים שונים בתכלית המצויים במרחב היהודי-הלכתי-מודרני בארץ. היהודי שומר המצוות תושב פתח תקווה או גבעת שמואל, אכן מתפלל מתוך סמרטפון ואפשר לדון בשאלת כוונתו (אין אינני רוצה להרגיז אף אחד חלילה), אך בוודאי שאין זה צורם בעולמו הדתי, שכן 'ככה כולם עושים' בזרם הדתי המקובל בסביבתו. מן הצד האחר, בעיה"ק תובב"א ונגזרותיה, קיים זן שונה של יהודים שומרי מצוות, (או לפחות כאלו שהמצוות מהוות מרכיב משמעותי באורח חייהם ובתפיסת עולמם). זן ייחודי ותמוה זה, מתקשה ליישב את האותנטיות של החוויה הרוחנית אותה הוא מחפש בעבודתו, עם הניכור והקצב המהיר הנודף מחזית הטכנולוגיה העדכנית המתגלמת למשל בסמרטפונים למיניהם. לכן הוא יחוש צרימה כאשר יבקש למצוא את האל באחת האפליקציות שרכש לאחרונה.

        במאמר מוסגר, אציין שהופתעתי לשמוע שידידי המלומד העלה על דעתו הירושלמית לברך מתוך "אחד מן האתרים הדוסיים" כדבריו, אבל מיד נזכרתי שהוא לומד בבר-אילן ונחשף באינטנסיביות לרעיונות דתיים מן הזן המקומי.

  3. עמיחי- סלחתי, כמובן. בעיקר כי לימדת אותי הרגע שיש אתרים עם נוסחי ברכות. רעיון הדת המתגלגלת לעבר המאה ה-21 הוא, אני חייב להודות, די מגניב. השלב הבא- רובוט מוהל החותך את העניינים שם למטה בעזרת קרן לייזר מדויקת (כל הזכויות לסטארט-אפ שלי, נא לא לגנוב וכו' וכו').

    אמיתי- שני דברים.
    א. עיה"ק תובב"א? אפשר תרגום?
    ב. אם החלוקה אכן נכונה ויש כל מיני דתיים שנהיים טכנו-דוסים (כל הזכויות שמורות #2), מה זה אומר בדיוק? האם המהפכה הטכנולוגית גורמת להפקרות ולחזרה בשאלה, או שמא מדובר בעוד זרם אחד מני רבים בחברה הדתית.

    (וואו, לא דיברתי על נושאים כאלו מאז… הטירונות. הממ, מעניין.)

  4. בועז, המהפכה הטכנולוגית היא לא האשמה בחילון (במובן של לחיות חיים חומריים שעיקרם הוא החול, ולא במובן הסוציולוגי), אלא התרבות המערבית שבוחרת לכמת את העולם למספרים, ושטרות מדידים. העולם המערבי הקפיטליסטי הופך את חיינו לשורה של משימות שכל מטרתנו היא רק לסיימם, על מנת לחוש "סיפוק". בתוך עולם מעין זה שרק כוסף להיות אחרי, תפילות או ברכות נראות לא רלוונטיות במקרה אחד, או במקרה אחד הם מצטרפות לשאר המשימות שקיימות בסדר יומנו: לעשות כביסה, ללמוד למבחן, לסדר דברים בבנק ולהתפלל. אלה שהפנימו את מערכת הערכים המערבית ניצבים בפני שוקת שבורה.
    אחת המילים השגורות ביותר במסדורנות הפקולטה שלי (ובכלכלה קל וחומר) היא ייעול- כלומר לעמוד במשימה במינימום זמן ואמצעים תוך מיקסום הרווחים. האמצעים הטכנולוגיים מבקשים לייעל את חיי הרוח. אך הרוחניות מסרבת לדבר בשפה הכלכלית.
    במובן הזה החלוקה היא לאו דווקא בתוך החברה הדתית, אלא רחבה יותר.
    מקווה שאמרתי משהו מובן

  5. בועז –
    א. עיה"ק תובב"א = "עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימנו אמן". הכוונה כמובן לירושלים, והמשפט גולם כמיהה לחידושה של ירושלים לא רק במובן הפשוט של עיר חיה ותוססת כמו שהיא היום, אלא גם כינון העיר כמוקד של קדושה וקשר בין האל לברואיו. בהקשר זה ניתן לקשור את היותה של ירושלים (בעבר, אך גם בהווה במידת מה) מוקד של קדושה ורוח, לעובדה שתושביה (לא דווקא במובן הגיאוגרפי, אלא גם במובן הרעיוני) לעיתים מחפשים ביתר שאת, להכיל במעשיהם היומיומיים מימד של רוח.
    ב. כיוון שעמיחי ענה במקומי על שאלתך, אף אני אענה במקומו. הסטארט-אפ שהצעת ליצור מוהל-רובוט, הוא אמנם רעיון יפה ומבורך, אלא שאין בו מן החידוש. קיימים רעיונות מורכבים יותר ומורכבים פחות לדרכים לייעל את הליך המילה, העושים שימוש בטכנולוגיות וידע חדשים. הבעיה עם רעיונות אלו היא שמקבלי ההחלטות בתחום זה (קרי, פוסקי ההלכה העוסקים בדיני מילה), אינם ששים לשנות ממנהגי אבותינו, ומקובלת בתחום הטענה שהאופן המהודר ביותר לקצץ את הנטיעות (מעשה המילה), הוא זה המסורתי על אף היותו פרימיטיבי מאוד מבחינה רפואית.

    עמיחי –
    אהבתי מאוד את מה שכתבת. יש בזה, לדעתי, הרבה אמת. אבקש להאיר את דבריך גם בפריזמתי שלי, ואוסיף מעט בכיוון בו פתחת. החיפוש המערבי אחר היעילות בהחלט מחלחל בין שאר תחומי החיים גם אל הריטואל הדתי, ובפרט לתפילה, ופעמים רבות מביא לחילולה (הפיכתה לחלולה מתוכן רוחני) כיוון שנסיכת רוח ואינטנציה הכרתית במעשה החומרי שבמלמול הטקסט, איננה מייעלת אותו, כי אם להיפך, מסרבלת אותו, בכך שהיא נדרשת למשאבים מנטליים נוספים.
    בשלב שני, האדם הבריא אך המערבי (היילכו שניהם יחדיו?!) עלול לתהות על הטעם שבריטואל מן הסוג המתמלמל, כאשר זה האחרון נבוב מתוכן רוחני וסמנטי. תהיה זו עשויה להפתר בשתי דרכים דומות ובשלישית שונה. האחת היא לחדול מקיום הריטואל הנבוב, והשניה היא להמשיך לקיימו בצורתו הפגומה כמצוות אנשים מלומדה. שתי דרכים אלו מותירות את האדם יבש מלחלוחיות הרוח שבקיום. דרך שלישית היא להסיג את התפיסה המערבית המבקשת יעילות ממרחב הריטואל הדתי, ולתחום איים של שפיות הרוויים בחדוות האהבה לאל ובעבודתו, בימה השוצף של ההתנהלות היומיומית המהירה מדיי. כלומר, כאשר פוסקים משטף העמל במשרד לצורך כמה דקות של מלמול הכרחי חברתית, להתאמץ ולמזוג אל תוכן את תהומות הנפש ואת פסגותיה. את הרגשות הלוהטים ואת הרצונות הקמאיים. לא להתפלל באמצע העבודה, אלא לעבוד קצת בין תפילה לתפילה.

    מקווה שאמרתי משהו מובן, על אף שהתפלצנתי כהוגן.

    אודי –
    תודה לך על שיצרת את הדיון הנוכחי וכן דיונים (או מונולוגים) רבים ומשובחים אחרים. כמו כן, תודה על שפתחת בפנינו את דלתות בלוגך המאמםם. מי יתן וגם אנו, כמוך, נזכה להתוודע במייל לכל תגובה נוספת בשרשור מרתק זה.

    כיתה 3ב שולתתתת!!!!!111

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s