ליום ההולדת של אימא

לרגל יום ההולדת ה-59 של אימי, שתבדל"א, גמרתי אומר בלבי להקדיש לה רשומה, מחווה שאין לי ספק שהיא ראויה לה.

כשבאים לספר על אדם כלשהו, העולם מתחלק לשלוש כתות: אלו המספרים רק בשבחו של האדם, כמו בהספד, ומכיוון שאימא שלי אפילו לא "הפכה תקליט", כלומר עדיין לא הגיעה למחצית שנות חייה, ואיני רוצה לפתוח פה לשטן – לא אנקוט בדרך זו; אלו המספרים רק בגנותו של האדם, להלן עיתונאים; ואילו אני אלך בדרך הכת השלישית, אלו המספרים הרבה בגנותו ומעט בשבחו של אותו אדם, שבמיוחד בשבילם ייסדו בעל-מקצוע חדש, פסיכולוג (או ליתר דיוק: פסיכואנליטיקן), ומילה חדשה לתיאור אותו אדם: "אימא". עם זאת, כתלמידו של פרופ' מנחם פרי, מקובלת עליי גישת הגשטלט, לפיה יש חשיבות נרטולוגית לסדר הצגת הדברים, ובעיקר לרושם הראשוני ולאפקט הסיום, ולכן אתחיל בשבח ואסיים בשבח.

אימא שלי היא האדם הכי חברותי שאני מכיר, ולא אחרוג מן האמת אם אומר שעשרות אנשים מייחלים לקשר איתה, שוחרים לפתחה. אילו הייתה צעירה בעשרים שנה – ואילו הייתה יודעת כיצד מדליקים את המחשב – אין לי ספק שהיא הייתה מאלו שדף הפייסבוק שלהם מונה מאות ואלפי חברים. החברות שלה מסוגלות להזמין אותה למסעדה או לנסוע כשעה על מנת לפגוש אותה, והעובדה המדהימה ביותר היא שאימא שלי לא נדרשת לתחזוקה-שוטפת של קשרי החברות שלה. היא חולשת על עשרות קשרי-חברות אפילו ללא מאמץ. מה הסוד שלה? על כך בהמשך.

אימא שלי היא עובדת-סוציאלית בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה, ולא לחינם היא הגיעה לאן שהגיעה – חצי משרה, סוגרת רביעייה בחודש במקרה הטוב – לאחר כשלושים שנות וותק במקצוע. מה שהופך אותה לעובדת כל-כך מסורה היא התחושה שלה שאין חציצה בינה לבין הזולת. אם היא רואה עוול מוסרי שנגרם לפלוני, היא חשה שהעוול המוסרי נגרם לה. מאותה סיבה, היא אינה יכולה להשלים עם העובדה שאחד מצאצאיה יעשה משהו שהיא תופשת כלא-נכון, ואם אותו צאצא – באופן היפותטי, כן? – יחזור בשאלה, תעשן או תתמכר למשהו, היא תעשה ככל שלאל ידה להניא אותם מכך – כי אם זה לא-נכון לאימא, זה לא-נכון לילדים.

לאימא שלי יש פרופורציות בחיים. לנו, צאצאיה, כנראה אין.  ובכדי להסביר את זה, עליי להקדים בסיפור. לפני כחמש-עשרה שנה, באחת מארוחות השבת אצל סבתא וסבא שלי (ההורים של אימא), סבתא הביאה לשולחן בקבוק דיאט-קינלי שהיא קנתה בצרכניה של המושב. כשהשמענו כולנו, הנכדים, אנחת-אכזבה, סבתא אמרה: "מה יש? זה לא נפט". ואימא שלי, בנושא הנ"ל ובכלל, היא גרסה משודרגת של אימא שלה, וגם העולם של אימא שלי מתחלק לנפט ולא-נפט, כלומר לדברים שהם מאוד-מאוד חשובים, 0.01% מכלל הדברים שמקיפים אותנו בחיים, ולכל השאר. אם לדוגמא אימא שוטפת כלים – שזה, בעברית-תקינה, מעבירה את הכלים מהכיור למייבש-הכלים כשהם רטובים אך מלוכלכים כשהיו – ואחד מצאצאיה יתלונן בפניה על זה, היא תעטה על פניה ארשת-נונשלנטית שאומרת: על זה אתה מתלונן?!, ותפטיר לעברו: "אתה צריך קצת פרופורציות בחיים". התוצאה הנלווית של לקיחת הדברים בפרופורציה, אליבא דאימא, היא קידוש הבינוניות, כי בינוניות שווה פרופורציה.

אצל אימא שלי יום שישי הוא קדוש. הוא אינו יום מימות השבוע שיש לו קיום בפני עצמו, אלא הוא משועבד כולו לבישולים והכנות לשבת, וכל פעילות הנעשית ביום זה שאינה לצורך הכנות לשבת – זוכה לגינוי מצדה, וכשפעם נתפסתי קורא ספר ביום שישי, אימא שלי כמעט יצאה מכליה. כשמדי פעם בפעם אבא שלי מטיח באימא שלי על כך שהקדיחה את תבשילו – בדרך-כלל האורז – היא משיבה לו את המשפט האלמותי: "לא ישבתי היום בבית קפה", שזה אבי-אבות החטאים ביום שישי. אימא גם חייבת למנות בקול, בפנינו, ילדיה, את רשימת המטלות שהיא הספיקה לעשות עד אותה נקודת זמן ואת מה שנותר לה לעשות – בדרך-כלל האורז – בכדי להוכיח לעצמה ולנו שיש תמורה בעד האגרה. היא גם חייבת להוכיח לעצמה ולנו שהיא עבדה הכי קשה מכולם, ולכן היא הכי עייפה מכולם. ואם חס וחלילה אני אוכיח לה שאני עבדתי קשה יותר ממנה ("אני על הרגליים משש בבוקר", תאמר אימא שלי; ואני אשיב: "אני קמתי בחמש וחצי"), היא תחתום את הדיון במילים "אבל אני בת 59", שזה באמת טיעון מנצח לצעיר כמוני. case close.

אימא שלי היא הגרסה-הניסיונית-העולמית – לפני מקצה השיפורים – למולטי-טסקינג. היא אף פעם לא תתחיל לעשות דבר אחד ותסיים אותו, תפתח בעשיית דבר נוסף ותסגור אותו, אלא תתחיל לעשות כמה דברים במקביל, כשלרוב אחת או שתיים מן המטלות שהיא התחילה תמיד תישארנה "בטיפול", וכך ניתן למצוא – באותו זמן, כמובן – קובץ מחשב שלא נשמר, חצי עגבנייה על השולחן במטבח, ספל-קפה מסובן אך לא שטוף או דלת-בית פתוחה למחצה. מבט של עובר-אורח בעין-בלתי-מזוינת יתלה זאת ב"פיזור הנפש", הסבר שהוא כמובן נכון, אבל לטעמי יש כאן הסבר נוסף והוא שהמים המעופשים בדלי לאחר שטיפת הרצפה או נוזל הכביסה שמחכה מיותם על השיש מזכירים לאימי את הנצחיות של החיים, את כך שהיא טרם סיימה את מלאכתה בעולם ותמיד יש מה לעשות: לשפוך את דלי המים המעופשים לאסלה או לסיים לשטוף את הכלים. לא עליה המלאכה לגמור, ואין היא בת-חורין להיבטל ממנה.

אימא שלי מסוגלת לקשור-שיחה עם כל אדם בדקות ספורות, וכמובן לחוש כלפיו סימפתיה – מילת מפתח אצל אימא, וכשהיא רוצה לומר שהיא אוהבת מישהו, וזה נכון ל-99% מהאוכלוסייה, היא תגיד שהיא מסמפטת אותו – וזו כנראה הסיבה שהיא מוקפת חברות מכל עבר. לפני כעשר שנים אושפזתי בבית-החולים "זיו" בצפת, כשבאותו חדר איתי שכב בחור שנראה כמו אוּד מוצל מאש (ביחד היינו אוד ואודי). ולמשך יום שלם, מלבד החלפת אנחות הדדית, ממש סימפוניה של גניחות, לא דיברנו אחד עם השני בכלל, עד שהגיעה אימא שלי  וקשרה אתו שיחה ותוך זמן קצר כבר ידעה עליו הכל – מה קרה לו, מאיפה הוא בארץ, מצבו המשפחתי וכולי.

והסיפור האחרון ממחיש את הנקודה עליה ניסיתי להצביע ברשומה הנוכחית: מכלל הן ניתן להסיק על לאו; כל שבחיה של אימי הן המגרעות שלי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s