הבריחה

יצאתי בשבוע שעבר לאחד הדייטים מהפחות נעימים שאי פעם חוויתי. למרות שהשתדלתי מאוד שהעובדה ששפשפתי את הרכב של השכנים ברגע שיצאתי מהחניה (השארתי מכתב התנצלות ומספר פלאפון; בינתיים הפלאפון דומם) לא תשפיע על המשך הערב – והצלחתי, לדעתי – לכל אורך הפגישה ליוותה אותי התחושה שאני לא רצוי במעמד הזה – מעמד שכלל כמובן רק אותי ואת הבחורה – והתחושה שלי קיבלה גושפנקא רשמית כאשר יום למחרת הבחורה הודיעה לי שזה לא ילך.

מקובלני מאחותי הבכורה, שיאנית גינס במספר הדייטים אליהם יצאה – ואם לא שיאנית גינס, לפחות שיאנית המשפחה (היי, בסופו של דבר רואים תוצאות, ועכשיו היא נשואה-פלוס-שניים) – כלל מספר אחת בדייטים: למעט מקרים חריגים מאוד, לעולם לא מחליטים אחרי דייט אחד, דייט אחד הוא תמיד מעט מדי על מנת לקבוע אם לשבט או לחסד, וכנראה שלדייטית שלי לא הייתה מנטורית כמו אחותי. ומכיוון שסגולה בדוקה להתגבר על דייט גרוע היא לדבר עליו – בלשון חכמים: "תרפיה ברכילות", ויש אומרים: "תרפיה בנקמה" – להלן קטעים נבחרים מהדייט (כמובן, ללא פרטים מזהים).

אחד הדברים שהפריעו לי בפגישה הוא שהיו שאלות שהגיברת לא אהבה ופשוט לא ענתה עליהן, מה שגרם להורדת סף הביטחון-העצמי שלי הנמוך ממילא, כי אם עד עכשיו תפסתי את עצמי כאדם-בר-שיחה, לאחר הדייט ההוא נראה שגם את התכונה הזו אוכל להוריד מרשימת התכונות-המתכווצת-ומתמעטת שמעטרת את קורות החיים שלי. אז כמובן שאין לי יכולת לנבא אלו שאלות יקלעו לטעמה, אך במקרים כגון אלו, גם אם בת-שיחתי לא אהבה את השאלה, היא הייתה יכולה לזרום עם זה, או לפחות להביע את מורת רוחה בדרכים אחרות, פרט להשתקתי.

ובאותה סיטואציה, לא יכולתי להימנע מלחשוב על הפרק "The Engagement" בסיינפלד (עונה 7, פרק 111), בתחילתו ג'רי זורק בחורה כיוון שהיא השתיקה אותו בזמן שהם צפו בטלוויזיה, וכשג'ורג' מבקר אותו על כך הוא אומר: "!Hey, I got a real thing about shushing" (האיכות אמנם לא טובה, אבל ניתן לראות קטע מהפרק כאן). אמנם הסיטואציה אינה זהה לחלוטין, אך זרעי העלבון שהבחורה זרעה בתוכי הם אותם זרעים, וגם הם נקלטו באדמתי.

אחת השאלות שהבחורה שאלה אותי היא מהם תחביביי, ולאחר שפירטתי את שלי, השבתי לה כגמולה ושאלתיה על שלה. ומתברר שלבחורה יש סדר יום מאוד עמוס, ובכל יום יש לה עיסוק אחר, באופן קבוע: יום שחייה, יום לימוד, יום התנדבות וכולי. ברגע הראשון חשבתי עליה כמו על ילד בבית הספר שבכל יום יש לו חוג אחר. וברגע השני היה נדמה לי שהיא מפחדת מעצמה, מפחדת מלהיות עם עצמה, מפחדת מהשקט, אם כל-כך חשוב לה למלא את סדר יומה.

כשהיא אמרה לי שבין שאר המטלות שלה היא מתנדבת על בסיס שבועי, היא גרמה לי, שאיני נמצא באופן קבוע במסגרות וולנטריות – לתחושת נחיתוּת. תחושת הנחיתות הזו היא בלתי-נמענת, וכנראה מוצדקת, אולם אחד הדברים שלמדתי מאריאל הרטמן, בספרו "בשביל הנפש" (שעליו כתבתי בפוסט אחר) הוא שלפעמים כאשר מישהו מונה בפנינו את שבחי עצמו, הוא ביודעין או במשתמע מנסה להקטין אותנו או מנסה לגרום לנו לקנא – כפיצוי על חסכים אחרים ומסיבות שונות אחרות – כלומר, אם אני חש כך כנראה שבן-שיחי רצה בכך.

וכשיום למחרת הבחורה החליטה שלא, כשאני מוצף בחומציות מהדייט ההוא, חשתי שההתנדבות הזו באמת מכסה על פגם אחר, והוא חוסר היכולת לנהוג בסבר פנים יפות באנשים שסביבה, וההתנדבות היא סוג של טפיחה על הכתף שמחפה על כך, היא בעצם בריחה. היא אירוע נקודתי שמאפשר לה לברוח ולחוש עליונות לפרק זמן קצר, אבל לאחר מכן היא חוזרת לשאר החיים שלה, לחיים האמיתיים. וזה התחבר לי למה שכתבתי למעלה, שסדר יומה העמוס מעורר את הרושם שהיא קצת מפחדת מעצמה.

ויכול להיות – קרוב לוודאי – שכל מה שכתבתי הוא שטויות במקרה הטוב ופסיכולוגיה בגרוש במקרה הרע (או להיפך), ושאם היא לא הייתה חותכת אחרי דייט אחד, אם היא הייתה נותנת לי רק עוד צ'אנס אחד – הייתי זוכה להכיר אותה באמת.

מניפסט התריס

את הספר "תריס" של אמילי עמרוסי (הוצאת זמורה-ביתן, 2009) צריך לקרוא פעמיים – לא יודע אם צריך כמו שכדאי, כך לפחות אני קראתי אותו – בפעם הראשונה לקרוא מהעמוד הראשון, עדיף לגמוע את ההתחלה בשלוק אחד, להניח אותו לחודש, חודשיים, חצי שנה – אני לא יכולתי לצלוח את כולו בתקופה אחת רציפה – לקרוא בינתיים ספר-שניים, ואז לחזור אליו, הפעם בשביל לסיים, הפעם לתמיד (יש כאלו, בעלי אופי חלש לטעמי, שיאמרו למה לחזור לקרוא ולסיים ספר לא-מוצלח? אבל אני אומר: מה קרה, קצת קשה אז מתייאשים?! זה מתחיל בפרישה מספר ונגמר בנשירה מהלימודים).

"תריס" מספר על נעמה, נשואה לעמי ואם לשלושה ילדים, המתגוררת בהתנחלות אלרום. לאחר לידת ילדה השלישי, כשהיא מבחינה שהפכה מאישה נמרצת לאישה מותשת ועייפה, מנסה נעמה להבין מה עומד מאחורי החולשה האופפת אותה, והיא מוצאת שהיא סובלת מהיפותירואיד, תת-פעילות של בלוטת התריס, וכשזו נפגעת יש ירידה בייצור ההורמונים, דבר הגורם לעייפות שנעמה חשה. כשהיא מגלה שנשים אחרות בישוב סובלות מכך, היא מחליטה לפנות לרשויות, אך משאלו מגלות אדישות לסיפור, היא יוזמת שיתוף-פעולה עם נשים פלסטיניות הסובלות מאותה תופעה ומחוללת בישוב סערה.

עמרוסי לא עושה עבודה קלה לקהל-קוראיה, לא מפתה אותם בתופינים ומגדנים להמשיך לקרוא, להפוך דף, לגלות מה יעלה בגורלה של דמות זו או אחרת. היא כמו אומרת: אני רוצה שרק מי שבאמת רוצה לקרוא את הספר שלי, בלי התניות ובלי הבטחות-להמשך, יקרא אותו. אני רוצה רק את ההארד-קור של הקוראים שלי, רק את קהל המעריצים. היא כמעט ולא משתמשת במניפולציות שונות שכל סופר נוקט בהם, מניפולציות בגינן, כמו שנאמר, הקורא "לא יכול להניח את הספר", או "שותה את הספר בלילה אחד".

אם אפשר לפרק את מרכיבי הסיפור, כל סיפור, באופן סכמטי ביותר – ואי-אפשר, שכן תמיד מרכיבי הסיפור משורגים זה בזה – ניתן לומר שכל סיפור מורכב משני מרכיבים, צורה ותוכן, כאשר תחת הצורה נכללים כל האמצעים הפיגורטיביים, ואילו התוכן הוא הסיפור היבש, הסיפור הערום, המתומצת, קורות האירועים. אז כמובן שאין סיפור שהוא רק תוכן, אבל ניתן לומר שבשירים או באופרות לאמצעים הפיגורטיביים יש נפח גדול יותר, ואילו באגדות-עם – שבהגדרתן נמסרות מפה לאוזן ו"הקישוטים הצורניים" שמסביב הסיפור נשמטים – הדגש הוא יותר על הסיפור הגרעיני.

ולפי החלוקה הזו, ניתן לנקוט בשני אמצעים שיגרמו לקורא להמשיך לקרוא. הדרך הפשוטה יותר היא להציב חידה או חוטים סבוכים/ מוּתרים, כשבמהלך העלילה החידה תיפתר והחוטים יפרמו או ייקשרו, כלומר לגרום לקורא להמשיך לקרוא בגלל העלילה. הדרך המורכבת יותר היא למשוך את הקורא באמצעות השפה ושאר האמצעים הפיגורטיביים, להכניס את הקורא למערבולת של קריאה שתגרום לו להמשיך לקרוא – להפנט את הקורא באמצעות השפה. כפי שציינתי, תמיד הצורה והתוכן משמשים בעירבוביה, אבל ניתן לומר, לדוגמא, שספרים של הרלן קובן מושכים יותר את הקורא בגלל רצח או אדם שנעלם, וספרים של יעקב שבתאי או – להבדיל – מאיר שלו, מושכים אותנו יותר בגלל השפה, והעלילה תופסת מקום משני בסיפוריהם.

אז אצל עמרוסי השפה אינה גבוהה או שנונה באופן מיוחד – ואפילו לא "יהודית", כמו בספרים של חיים סבתו – אך מעבר לכך – או בהתאם לכך – היא ממעטת בשימוש באמצעים פיגורטיביים. לדוגמא, לטשטש או לשחק עם ההבדלים שבין פאבולה וסוז'ט, כמו להתחיל את הספר מהסוף או מהאמצע; נעמה (הדמות הראשית) מוסרת את הסיפור לפי רצף האירועים (כמובן שיש "כניסות" של פלאשבקים וזיכרונות מן העבר, אבל העלילה המרכזית נמסרת כסדרה). אמצעי נוסף שניתן להיעזר בו הוא שימוש בכמה מְסַפְּרִים, או מסירת הסיפור מפי כמה דמויות, באופן שיהפוך את הסיפור לפוליפוני (רב-קולי), או לפחות יקנה לו כמה זוויות ראייה. אבל אצל עמרוסי, נעמה היא שמוסרת לנו את כל הסיפור, ומנקודת התצפית שלה אנחנו רואים איך היא מתבוננת בכל העולם, ובפרט בתושבי אלרום, ולדעתי זו נקודת-תצפית מאוד רכילותית – שכן הרכילות למעשה מחפצנת את מושאיה בכך שגוזלת מהם את זכות הדיבור, והרחבתי על כך בפוסט "רכילות כהחפצה" – מנחם המשיגענר, ליאת המושלמת או בעלה הרבש"צ הסתום.

אז אין דרייב לקרוא את הספר מצד הלשון המיוחדת שלו, אבל גם אין מניע עלילתי. הסיפור גדוש בהסברים של נעמה על חיי המתנחלים וחיי הדתיים בכלל – וגם אז, לתחושתי, הרוב נמסר בהתחלה, כאילו עמרוסי חושפת את כל הקלפים ישר בתחילת המשחק, במקום לפזר את הפרטים האלו בתוך הספר. רק לאחר כמאה עמודים נעמה מוצאת שהעייפות שהיא חשה היא תוצאה של תפקוד-חסר של בלוטת-התריס (ואני קצת הצטערתי שעמרוסי ישר "מנמקת" את זה בהסבר רציונלי, במקום לקחת את הסיפור לכיוון ריאליסטי או סוריאליסטי), ורק לאחר כשני-שלישים מהספר היא פותחת את תריסי חלונה ומתכננת את המפגש עם הפלסטיניות מהכפר הסמוך לאלרום, ראניה, בהתחלה בכדי לבדוק האם גם אצלן יש חוסר-תפקוד של בלוטת התריס, ולאחר-מכן מפגש לשמה, לשם הכרת הפלסטיניות שמעבר לגדר. אז גם לאחר כ-200 עמודים שהעלילה ממריאה, קצת קשה להישאר מרותקים לספר על מנת לדעת האם המתנחלות והפלסטיניות יצליחו להיפגש? (עמרוסי מצילה את הסיפור מלהפוך לשמאלצי, כשהסיפור מסתיים ב"סוף פתוח", מבלי לדעת האם המפגש התקיים, כשרעש של פיצוץ – כנראה פיגוע טרור, אבל גם זה נשאר מעומעם – חותם את הסיפור).

וכל אלו – מְסַפֵּר אחד, שמוסר את הטקסט כסדר התרחשותו ולא מנסה להמם או להפתיע את הקוראים – ביחד עם היותה של עמרוסי פעילה בתנועת "ארץ שלום" – יוצר את התחושה שיותר מש"תריס" הוא ספר פרוזה, הוא בעיקר מניפסט, מניפסט שמצד אחד נכתב לכל הציבור הישראלי ומתאר את המתנחלים על כל גוונם במין דרך מתריסה, לא-מתנצלת – אנחנו כאן בכדי להישאר – מצד שני עונה לאנשי "מדינת תל-אביב" הנאורים, שנעמה מציגה באירוניה עצמית ובסרקזם את ההתרפסות של המתנחלים בפניהם, ומצד שלישי פונה למתנחלים ומציע להם שיטת פעולה, פותחת להם תריס להידברות עם שכניהם לגדה, אותה גדת-נהר. אז ככותבת פרוזה לפי דעתי עמרוסי נכשלה, אבל כמנסחת מניפסט, עמרוסי עושה עבודה טובה בכך שהיא כותבת מסמך אחד המתכתב עם קהלים שונים.

אורנה ושתי שקיות חלב

בעקבות דיון תרבותי (קרי, ויכוח) ישן-נושן שהתגלע הבוקר במשפחתנו, אני מפרסם סיפור שכתבתי לפני כשנתיים וחצי ורלוונטי כאז כן היום (שיניתי את הסיפור קצת ועידנתי את הסוף). ותודה לאחותי הרופאה שנתנה לי את ההשראה לסיפור.

.

את הורגת את אימא שלך, צעק לעברי עומרי, נראה לי שזה היה עומרי, כי עומרי אומר לי כל הזמן את הורגת את אימא שלך – אני שמה את הנעליים על הספה ואימא מתעצבנת, את הורגת את אימא שלך, אני משאירה את המטבח מטונף ואימא מתכעסת, את הורגת את אימא שלך – זה הפך להיות ביטוי קבוע אצלנו בבית, עד כי הוא פיתח סעיפים וגרורות – אני שופכת קולה על הספה, את הורגת את הספה שלך, אני משפשפת את הישבן של האוטו, את הורגת את האוטו שלך – וביטוי זה היה לחלק מאותה שפה מוצפנת השייכת לבני הבית שלנו, כמו המעבר לדיבור באנגלית, גם אם אנגלית עילגת ורצוצה למכביר, כאשר רוצים להדגיש שמדובר בנושא חשוב ורגיש -So you say she became pregnant before she get married? – כי פעם יעל לא הבינה אנגלית, וכאשר לא רצינו שהיא תבין את הנושא התחלנו לדבר באנגלית, אבל היום היא מבינה-גם-מבינה, ואף-על-פי שטעם המנהג בטל, המנהג עצמו שריר וקיים.

זה קרה כשהיינו בבית המשפט, לקראת סופו של משפט רגיש, ממש לקראת סיומו, לאחר שכלו כל הקיצין וראיתי שבלי ארטילריה כבדה – קרי, מסמך אנושי מזעזע – הסיכויים שלי לצאת עם איזה הישג – קלושים, ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, אז אמרתי משפט שפגע בה, ככל הנראה, למרות שאני לא יודעת לְמה היא ציפתה, הרי היא תבעה אותי בבית משפט בגין פלישה לנכס, קרי, הבית שלנו, או יותר נכון הבית שלה. תמיד היא אומרת טוב בת רחוקה מבת קרובה, ואם היא לא אומרת, אז ראוי לה שתאמר, כי אני יודעת שככה היא חושבת, אני באמת חושבת שהיא אוהבת אותי, אבל אוהבת אותי מרחוק, כשאני לא חיה על חשבונה ושותה את דמיה, ומבזבזת את מימיה, ומקצרת את ימיה, לטענתה. נערכתי למשפט הזה ברצינות, למרות שהחלטתי שאני לא לוקחת עורך דין, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי מה לעשות, לא השוטר בכביש שיגיד לי תעצרי בצד – אני אעצור, ואשלם, ואמשיך לנהוג לפי החוקים שלי, שהם אמנם די דומים לחוקים של כולם, אבל עם כמה השגות – ולא איזה שרינקולוג שיגיד לי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, ובטח שלא איזה פוץ עם תיק ג'יימס בונד שלובש גלימה שחורה ומדבר בלשון גבוהה, גבוהה.

לא היה לי סיכוי לנצח במשפט, כי אין מה לעשות, אני בת למעלה משמונה-עשרה, והבית באמת שייך לאימא – וגם לאבא, למען האמת, למרות שאימא נוטה לשכוח את זה, ולא אחת קרה שאבא חזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך וגילה קיר שבור, או מצא פריט ישן בתוך האשפה, והוא כעס – וכשאני אומרת "כעס", זו כמובן באנדרסטייטמנט – לא שהיו לו סנטימנטים לקיר או לחפץ הזה, כי אני בכלל מסופקת אם יש לו סנטימנטים למשהו, פשוט הוא אדם מאוד "מחושב" ו"קפדן" בהוצאת הכספים – ולכן לא הופתעתי שהשופט פסק שעליי לפנות את הנכס תוך שלושים יום, ולפצות את ההורים רטרואקטיבית על כל הוצאות השכר דירה-חשמל-מים-גז מרגע שהם ביקשו לפנות אותי מהנכס. עכשיו אני נזכרת שתמיד אבא אמר לי שאני צריכה להתחיל לשלם על ההוצאות שלי, ועל אף הטון הרציני שלו, סברתי שהוא צוחק, כי אני הרי הבת שלו, למרות שבתוך תוכי כרסם בי החשש שהוא עלול לממש את תוכניותיו, כפי שאכן קרה.

לאחר פרסום פסק הדין ניסיתי להמתיק את הגזרה דרך עדות אופי חיובית לגביי, ולצורך העניין הבאתי מהעבר את בת דמותי, אורנה הילדה, שתבוא להעיד על דוכן העדים ותספר על החוויות שלה, חוויות שבוודאי יגעו לליבו של השופט הכי אטום, למרות שזו הייתה משימה בהחלט לא קלה, גם לאורנה-דאז, שהיתה ילדה מאוד ביישנית, ולא הירבתה לצאת מביתה, ולא נתנה אמון בזרים, כמוני – כמובן שהיא לא זיהתה אותי – אבל בעיקר לי, אורנה-דהיום, בגלל שאני עדיין מתביישת בה – כי היא עדיין מוצצת אצבע בפה ומשתרכת עם החיתול המלוכלך שלה בין אצבעותיה, מהחיתול היא תיפטר בגיל מוקדם יחסית, אבל האצבע בפה תישאר איתה להרבה זמן, וגם בגלל שהיא היתה ילדה שמנה, ובערך באותו גיל היא תאמר את המשפט האלמותי לגננת שלה: "אלגרה, הקציצות שלך מ-אוד ט-עי-מות", משפט שאת אורנה-דהיום מבייש מאוד, כי הוא מזכיר לה את אורנה הגרגרנית, זו שסיימה הכול מהצלחת אבל התנדבה גם לעזור לאחרים לסיים, אך את המשפחה הוא מאוד ישעשע, והוא ייכנס ללקסיקון המשפחתי, לאותה שפה מוצפנת של המשפחה, שתשתמש בו בכל פעם שאוכלים קציצות בשר, או סתם שנסב סביב שולחן האוכל ומישהו יגיד: "אימא, האוכל שלך מ-אוד ט-עים".

כבוד השופט, אמרתי לכבוד השופט, אני רוצה בבקשה להציג את העדה הראשונה שלי, אורנה-דאז, שתעיד עליי עדות אופי, הוא קצת התבלבל, אבל לאחר הסבר קצר הוא הבין, ואורנה-דאז, עדיין עם האצבע בפה והחיתול המטונף, התהלכה בצעדים קטנים לעבר דוכן העדים, שכמובן היה גבוה מאוד בשבילה, אז היא התיישבה על ספסל עץ כבד ליד, ספסל שתואם את כל התפאורה הארכאית מלאת-העץ של בית המשפט, עץ כבד כזה, מלא, ולאחר שאורנה-דאז הוציאה את האצבע מהפה, ולאחר שקצת עודדתי אותה, היא התחילה לדבר:

"אתמול אימא ביקשה ממני שאבוא איתה לסוּפר. כמובן שהסכמתי. שמחתי. לעזור לאימא, כמובן. היא גם הבטיחה לי שקית שוקו. אימא החזיקה לי יד, לימדה אותי לחצות את הכביש. אדון שופט, אתה יודע איך חוצים כביש, נכון? שמאל-ימין-שמאל. אחרי שהגענו לסוּפר, אימא ביקשה ממני להביא לה ביצים. גבינה. חלב. לחם שחור. ואז אימא התחילה לברור ירקות. אני שונאת שהיא בוררת ירקות. אז התחלתי לשוטט במבוך של הסוּפר. אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק, אין לי שעון, אני רואה שאימא עדיין לא באה לחפש אותי. הייתי באותו זמן ליד הצנצנות עם השוקולדים. אדון שופט, אתה מכיר את הסוּפרים האלו שיש להם כל מיני שוקולדים, נכון? לא דאגתי. הרגשתי כמו עמי ותמי שהלכו לקטוף תותים ביער, ומצאו בית שכולו עשוי ממתקים. ואיך שהם חיו באושר ועושר בבית הממתקים שלהם. ואכלו שוקולד לארוחת בוקר, וואפלות לארוחת צהריים, וגלידה לארוחת ערב. אדון שופט, אתה מכיר את הסיפור, נכון? אז טעמתי. קצת אגוזים מצופים שוקולד, וקצת נחשים מצופים שוקולד. רק טעמתי.

"אבל אז התחלתי לחשוש. יכול להיות שאימא שכחה אותי? לא יכול להיות שאימא תשכח את הילדה שלה". אורנה-דאז לא יודעת, את מה שאני, אורנה-דהיום, ידעתי בדיעבד, שלא רק שאימא יכולה לשכוח את הילדה שלה, היא בכלל לא שמה לב שחסר לה משהו, ולאחר שהיא חזרה הביתה עם כל המוצרים, ואבא עזר לה לסדר את המוצרים בארונות ובמקרר, הוא פתאום נעצר עם הלחם ביד, הצמיד אותו לחזהו, ושאל את אימא בפנים תמהות, פנינה, את לא חושבת ששכחת משהו? ואימא תגיד לו, לא, עברתי על כל הרשימה פעמיים, ואני יכולה לעבור איתך עליה עוד פעם: 2 שקיות חלב, 2 קוטג', לחם שח.. ומה עם אורנה? אבא התפרץ, איפה אורנה? ואימא הייתה כל כך מבוהלת, איך לא שמתי לב, איך לא שמתי לב, השאירה את המקרר פתוח, ויחד עם הסלרי שהיה לה ביד, רצה בחזרה לסוּפר. "ואחרי שהבנתי שאימא שכחה אותי", המשיכה אורנה-דאז, "התחלתי לבכות. ישבתי מתחת לצנצנות השוקולדים, מצצתי אצבע, ובכיתי. אחת הסדרניות של המוצרים, אדון שופט, אתה מכיר את הסדרניות האלו, נכון? היא ראתה אותי בוכה, ושאלה אותי: ילדה, למה את בוכה? ילדה, איפה אימא שלך? ומתוך הבכי, אמרתי לה: א-אני לא יו-ד-עת". בשלב זה אורנה-דאז התחילה לבכות, בכי איטי, עם הפסקות קצרות באמצע, עם ניסיונות לסיים את הסיפור, אבל אף אחד לא הבין מה היא אומרת, חוץ מהמשפט שהיא הפנתה לאימא: "אי-מא, ל-מה ש-כ-חת או-תי? ל-מה, אי-מא, ל-מה?"

וליבה של אימא, שהאירוע הזה נחרט עמוק בלבה וגרם לה צער רב, ומאז היא לא שוכחת כלום, ובראש רשימת המכולת, לפני החלב ותבנית הביצים, היא הייתה רושמת את הילדים שהיא לקחה איתה לסופר, ברצינות מלאה, ומתעכבת בקופה לעבור על הרשימה שוב, לבדוק שכל הילדים נמצאים, למרות שהעומדים אחריה בתור האיצו בה להזדרז – ושהמשפט הזה היה מאוד אמוציונאלי בשבילה, ליבה פשוט לא עמד בכך, אז אימא התיישבה על הספסל, או יותר נכון נשמטה על הספסל, על ספסל העץ הכבד של בית המשפט, או מה שהיא חשבה שהיה הספסל שכן היא התיישבה ברברס, בצעד וחצי אחורה, מבלי להביט במראות, וישבנה פגע רק בקצה-קצהו של הספסל ומשם היא החליקה אל רצפת בית המשפט, ראשה נחבט קלות בספסל וצנח מטה.

אשכול נבו עומד על המקפצה: על הספר "נוילנד"

[1] אשכול נבו בדרך לבצע קפיצת-ראש. הוא עומד על המקפצה, בברֵכה של הגדולים, לוקח תנופה קטנה בשתי רגליו, וקופץ. עד כה, במשך כעשר שנים – מאז כתב את ספרו הראשון, "צימר בגבעתיים" (זמורה-ביתן, 2001) – נבו שחה במיומנוּת בברֵכה של הקטנים, במהלכן כתב ספר אחד מצוין, "ארבעה בתים וגעגוע" (2004), ואחד מצוין-אבל-פחות, "משאלה אחת ימינה" (2007). אבל שני אלו היו טובים רק בפרמטרים של הקטנים, כלומר כרבי-מכר להמונים, ולא עמדו למבחן מול הגדולים, המבקרים. ונבו החליט (לי ברור שזו החלטה מודעת) שהוא השתכשך מספיק במים הרדודים והגיעה העת שהוא יקפוץ לברֵכה של הגדולים, וכשמטרה זו עומדת מול עיניו, כתב את ספרו החדש, "נוילנד" (2011). אז נבו קפץ. ונבו טבע במצולות.

"נוילנד" מספר על דורי פלג, היוצא למסע חיפוש אחר אביו בדרום אמריקה, לאחר שהאחרון יצא לטייל שם ולא יצר קשר עם ילדיו במשך כחודש. בדרך הוא פוגש את ענבר בנבנישתי, שמגיעה לדרום-אמריקה בעקבות משבר שהיא חווה בחיים, וביחד הם מחפשים את אבא של דורי. אם בספריו הקודמים נבו ביקש לתאר את ההוויה הישראלית, את ה"ביחד" הישראלי, מבלי לזעזע או לייצר אמירה משמעותית, בספרו האחרון נבו יוצא את גבולות הארץ המובטחת בשביל לשאול: מה משמעות חיינו במדינת ישראל? למה אנחנו ממשיכים להיאחז בה? האם הגשמנו את התקוות של ראשי הציונות? האם הורשנו לילדנו מדינה טובה יותר מזו שהורישו לנו הורינו?

[2] לאחר שסיימתי לקרוא את "ארבעה בתים וגעגוע" נותרתי עם תחושה של אובדן, שאיבדתי חבר-טוב – כשלרוב אפילו כשאני קורא ספרים טובים יש לי דחף לסיים את הספר, להיות אחרי, לעבד את החוויה – ועם התחושה הנעימה של קריאת "ארבעה בתים" ניגשתי ל"משאלה אחת ימינה", שטיפ'לה אכזב, אבל בגדול היה גם מצוין, וכך גם ניגשתי ל"נוילנד". אבל מעבר לניסיון של נבו לצלוח את הברֵכה של הגדולים – ניסיון שכאמור לא צלח, ועל כך בהמשך – הכושר הרטורי והכוח המְדָמֶה של נבו, אלו שהפכו את שני ספריו הקודמים לכל-כך טובים, נחלשו, וכך כל האמצעים הפיגורטיביים בספר.

לדוגמא, אופן מסירת הסיפור. את הסיפור מוסרות כמה דמויות – אמצעי שנבו השתמש בו כבר ב"ארבעה בתים", ומאפשר לנבו ולקוראים לחדור לתודעתם של כמה דמויות. אלא שב"ארבעה בתים" נבו לא ציין מראש מי מוסר את הסיפור, וזה כבר הבדל משמעותי, שכן מלבד המלאכותיות שבמבנה ספרו האחרון, אי-הבהירות הראשונית בהבנה "מי מדבר אלינו" כמו ב"ארבעה בתים", תורמת רבות למסתורין שאופף אותנו בכל חוויית הקריאה. אך מעבר לכך, לא חשתי שיש הצדקה בריבוי המספרים, שהריבוי תורם לסיפור – כולם מדברים בקול אחיד (למעט אלפרדו, המְאתֵר שדורי ואחותו שוכרים) במקום שנבו ינסה ליצור פוליפוניה (ריבוי קולות). אך גרוע מכך – אין מספר אחד נוגע במספר חברו ואין סיפור אחד עולה על סיפור חברו, כולם משלימים את חלקי הסיפור במקום שנבו יעמת אותן אלו עם אלו וייצור תמונה מורכבת יותר של המציאות.

[3] בסוף מסע החיפושים שלו, דורי מגלה שאבא שלו הקים ארץ-חדשה, "נוילנד", שלפי דף המידע לאורח שלה מוגדרת כ"מרחב קהילתי טיפולי", ודוגלת באי-אלימות, שוויון פרוגרסיבי, נתינה, פתיחות אל האחר וכולי (עמ' 455). כל ניסיון לברוא מרחב-חדש הוא יומרני (ובפרט מרחב חדש ריאליסטי, שמתכתב באופן ברור עם המציאות, שלא כמו בבריאת-עולם של פנטזיה או מדע-בדיוני, שדורש אמנם מעוף-יצירתי אך "מסוכן" פחות), והניסיון של נבו לברוא ארץ חדשה שתפקידה הוא "לאתגר, להציב מראה… שתזכיר למדינת ישראל מה היא צריכה להיות" (שם, עמ' 456) –  הוא יומרני עוד יותר, ולכן סופו של נבו שהוא מסיים את הקפיצה לברֵכה של הגדולים בטביעה. נבו לא באמת מציב מראה למדינת ישראל, לא משקיע זמן בתיאור ובמחשבה על המרחב שהוא בורא, שהוא בסופו של דבר גיבוב של הרבה מאוד דברים שאנחנו מכירים – בזיקה של קצת תובנות ניו-אייג', קצת רמץ מאפר שרידי הקיבוץ – אבל לא ארץ-חדשה.

[4] אחד ההיפוכים התבניתיים שנבו נוקט בהם הוא העמדת דור הבנים בתפקיד "המבוגר האחראי". כך מי שיוצא לטיול של אחרי הצבא, בדיליי של 40 שנה, הוא אבא של דורי, מני, ודורי הוא גם זה שיוצא לחפש את אביו, ובכלל דור ההורים הוא זה ש"יורד מהארץ" – אבא של דורי בנוילנד, אימא של ענבר בגרמניה – כשאנו היינו מצפים שיתרחש להיפך. באופן רחב יותר, הבנים מזוהים עם ההיסטוריה, הם אלו שמופקדים על המורשת, בעוד אנו מורגלים לחשוב שהאבות אחראים על העברת לפיד המסורת. דורי הוא מורה להיסטוריה, שגר בירושלים (בירת ההיסטוריה), וגם שם החיבה שלו, דורי, מייצג מושג כרונולוגי, שמרפרר לנו לשדה-הידע של ההיסטוריה. ואילו משמעות השם ענבר, שותפתו של דורי, היא אבן חן שלוכדת בתוכה את ההיסטוריה.

הדמויות הראשיות בספר עוברות במהלכו שני מסעות שונים – המסע של דור ההורים הוא מסע לבריחה מן העבר, ואילו המסע של דור הבנים הוא שיבה אל העבר: חנה, אימא של ענבר, חיה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וענבר לא יכולה לשאת אפילו ביקור בן כמה ימים בגרמניה; מני, אבא של דורי, ממשיך במנוסתו מן המיגים במלחמת יום-כיפור ורוצה להקים בדרום-אמריקה (שידועה גם כעיר-מקלט לפושעי הנאצים) ארץ-חדשה, נוילנד, כשההשמטה של ה"אלט" (ישן), מהמושג שטבע הרצל, אלטנוילנד, מודגשת וצורמת. הוא לא מנסה להקים ארץ-חדשה על גבי חורבות העבר או לבנות ולהיבנות מן העבר, הוא רוצה להתחיל מההתחלה. ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שסופו של המסע של דורי וענבר הוא שיבה אל העבר, היא העובדה שהמסע שלהם מסתיים בכותל, לכאורה באופן מקרי (דורי מניח פתק שנתן לו בעל-מסבאה בדרום אמריקה), אבל למעשה זה יותר ממכוון: הכותל מייצג גם את ההיסטוריה הקרובה – מלחמת ששת-הימים – אך בעיקר את זו הרחוקה – הכותל הוא שריד בית המקדש, ואולי אין דבר המייצג את ההיסטוריה של עם ישראל יותר ממנו.

אחת המטרות של "חוות נוילנד" היא לרפא את כל הפצועים ממלחמות ישראל בפרט וממדינת ישראל בכלל. ולכן נראה לי שהמחלוקת העיקרית בין דור ההורים לדור הבנים היא האם ההיסטוריה היא פצע או מקור להעצמה, האם יסודות ההיסטוריה הם יסודות מעורערים, שיש להחריבם ולהתחיל לבנות מההתחלה, או יסודות מוצקים עליהם ניתן לבנות קומה שנייה. ולמרות שאין תשובה חד-משמעית לכך, חתימת הספר בביקור בכותל מותירה את הרושם שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ואת הכוחות להכרעה שנותרה פתוחה בסוף הספר – האם דורי וענבר יממשו את אהבתם – שני אלו ישאבו מן ההיסטוריה.

מה קורה כשהרב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף

[1] רבות דובר ונכתב על מעצרו של הרב דב ליאור בעקבות הסכמה שכתב לספר "תורת המלך" שכתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, ספר שלפי הפרסומים מכשיר הלכתית הריגת גויים חפים מפשע. חברי-כנסת מהמרכז הפוליטי ושמאלה שהתייחסו לפרשה, הדגישו את חשיבות הציות לחוק. כך לדוגמא אמר ח"כ נחמן שי: "במדינת ישראל החוק הוא מעל הכל, אפילו מעל הרב". והייתי רוצה לגעת בנקודה הזו, כלומר בחיוב הציות לחוקי המדינה ולחוקים בכלל.

החוקים תפקידם להסדיר את מערכת החיים החברתיים, וככאלו הם תמיד באי-כוחם של ערכים שונים, או פשרה בין אותם ערכים. הם אינם קדושים, בוודאי לא קדושה אינהרנטית, כלומר קדושים בגלל מה שהם; הם לא "תורה מסיני". לכל היותר הם מקודשים מכיוון שנציגי החברה קבעו אותם כבסיס להסכמה חברתית. בשל כך, ומבחינה זו, אין הבדל בין חוקי תנועה לחוקי הלשון. ושני קבצי החוקים שהבאתי יכולים לשמש דוגמא לכך. חוקי תנועה הם אולי הדוגמא הפשוטה ביותר לחוקים שהם שרירותיים, שלא מבטאים התנגשות בין ערכים שונים (אם כי, ניתן לטעון שהם מכילים ערכים כמו הגבלת החירות של האחד היא מתן חירות לאחר וכולי). לעומת זאת, חוקי הלשון והשפה מכילים בתוכם ערכים שונים. לדוגמא, ביקורת פמיניסטית יכולה לטעון שהשימוש הגנרי (הסתמי) בלשון זכר, מבטא הטיה מגדרית אפילו בשפה שהיא לכאורה נקייה מכך.

ולפי התפישה שלי, דווקא מכיוון שהחוקים מבטאים הסכמה חברתית, אני רואה לעצמי חובה שלא ללכת כצאן (לטבח) אחרי כל מה שהחברה קבעה, אך עם זאת מקבל על עצמי לשאת בסנקציות שהחברה תטיל עליי בגין מרידה בחוקים. ומכיוון שהבאתי את חוקי הלשון וחוקי התנועה, אביא שתי דוגמאות מקבצי חוקים אלו. מדי פעם, אפילו על בימה זו, כשאני נדרש ללשון רבים גנרית אני נוקט בלשון נקבה, או כשאני מתייחס לקבוצה שיש בה נשים וגברים, אני משתמש בלשון נקבה. וכשאני נוקט כך בתכתובות מיילים פנימיות, תמיד מפתיעה אותי עוצמת ההתנגדות שהדבר מעורר (התנגדות היא סנקציה חברתית), אפילו מצד נשים, שאמרו לי: "אבל האקדמיה ללשון עברית קבעה שהלשון הסתמית היא לשון זכר". ולא פעם אני אומר לעצמי ולהן: "האם מתפקידה של האקדמיה ללשון עברית ללמד אותי שיעור במגדר?".

הדוגמא מחוקי התנועה היא לימינאלית יותר ולכן אני נזהר בלשוני. ובכל זאת: אם אני חושב שבכביש מסוים מותר לנסוע במהירות של 70 קמ"ש כאשר המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, אני אסע בו כפי שאני רואה לנכון, ושוב – תוך שאני מקבל על עצמי את ההנחה שחוקי התנועה הם חוקים אנושיים ומכיוון שכך אני מקבל על עצמי סנקציות כספיות שהחברה תטיל עליי על בגידה בחוקיה, אך לא מתוך קבלת הדין. אם שוטר יתפוס אותי על עבירת תנועה אני אשלם את הקנס, אך זה לא ימנע ממני לחזור על אותה עבירה.

ולכן, אני לא מצפה שהרב ליאור יקבל על עצמו את כל חוקי המדינה, ואם הוא חושב שדיני התורה שלו עולים על חוקי המדינה – זכותו לחשוב ולפעול לשם כך; אולם כן הייתי מצפה ממנו שיתייצב לחקירה – לא משום שהמדינה צודקת אלא משום שזו המסגרת החברתית שקבעה החברה שבה הוא חי וזו הסנקציה (החקירה אליה הוזמן המובילה להעמדה לדין) שהחברה קבעה למי שחורג מהמסגרת הזו; שלא יקבל עליו את הדין, שיקבל עליו את הסנקציה.

[2] לפני כמעט שנתיים ערך ארי שביט ראיון עם שמואל הספרי ואלדד יניב, מחברי "מניפסט השמאל הלאומי", לרגל השקתו. במסגרת הראיון שביט מספר שהמסמך הוא תוצאה של השיחות הארוכות של יניב והספרי, בהן יניב הזין את את הספרי במעללי הפוליטיקה המקומית וכך יצרו את הסדרה "פולישוק", שמציגה את הפוליטיקה הישראלית באור הכי אפלולי שיכול להיות. כלומר, הריק המדיני והחברתי שהמחברים חשים בו ובעקבותיו כתבו את המסמך הוא תוצאה של סחי הפוליטיקה המקומית וחוסר מנהיגות, וכך גם אומר סעיף 76 והלפני-אחרון הנקרא "דרוש מנהיג". מתוך הסעיף: "אנחנו צריכים להחליט מי יוביל את המחנה. המחנה של השמאל הלאומי. אנחנו מביטים שמאלה ושמאלה ולא מזהים אף אחד". ואלדד יניב גם כתב דברים מפורשים יותר על החיבור בין התוכנית למניפסט, לקראת עליית העונה השנייה של התוכנית.

ראיתי כמה פרקים של הסדרה, ומכיוון שהיא מציגה את ביבֵי הפוליטיקה הישראלית במלוא גסותם וכיעורם, הצפייה בתוכנית לא מומלצת לאזרחי המדינה בעלי לב חלש ונשים בהריון. ואני חש שיניב והספרי נוקטים כאן בשני כיוונים מנוגדים: אם פרסום המניפסט היה "נקיטת אחריות" בדרך להובלה לפוליטיקה אחרת (כמובן ברמת הכתיבה בלבד; אף-אחד לא חשב וציפה שהם ממש יעשו מעשה), הסדרה "פולישוק" כורתת את הספסל שהספרי ויניב בנו ועליו הם יושבים. כיצד יניב רוצה שהפוליטיקה הישראלית תמשוך צעירים מצליחים לשורותיה, כמו שקורה בעשור וחצי האחרון ברוב העולם המערבי, כפי שהוא כותב, כאשר מייצגה של בית המחוקקים הישראלים הוא, כדברי יניב, "כלומניק, בובת חוטים, סמרטוט שמטפס במעלה הג'ובים. העתק נאמן למקור של הפוליטיקאים שהשתלטו לחלוטין על (אי) ניווט מציאות חיינו"?

גם אם "פולישוק" היא סדרת דוקו על הפוליטיקה, כפי שיניב – אחד שיודע – כותב, מדוע שצעירים חדורי מוטיבציה ירצו להכניס את ראשם למיטה חולה? למה שיכניסו ידם למדמנה הזו? אם עד-כה הייתה בצעירים איזו רוח-תמימות ביחס לפוליטיקה הישראלית, או "תמימות מפוכחת", כעת הם יודעים בוודאות מה מחכה להם, דבר הירחיק את אותם בני-טובים שיניב משווע להם וידביק כמו זבובים לצואה אותם פוליטיקאים שהוא סולד מהם. הסדרה מרפה את ידי הדור הבא בפוליטיקה.

וכמו בטענה הפוסטמודרנית על החיקוי והמציאות, זה לא ממש משנה האם "פולישוק" מציגה תמונה אמיתית של המציאות או שהיא מצג-שווא; מבחינת אותו צעיר שירצה להיכנס לפוליטיקה, הסדרה היא חזות הכל, מבחינתו היא המציאות ומה שהוא יעשה מכאן והלאה זה חיקוי של המציאות, חיקוי של המציאות הפולישוקית. וזו מסקנה שאינה מבשרת טובות.

[3] לפני שבועיים עלתה לשידור העונה השנייה של "מאסטר שף", תוכנית ריאליטי במסגרתה אזרחים מהשורה מציגי את כישורי הבישול שלהם בדרך להיות "המאסטר שף" של ישראל. כפי שכתבתי בפוסט קודם ("5 הערות על תוכניות ריאליטי"), יש בתוכנית רגעים מאוד יפים בזכות קאסט השופטים הססגוני, ולא פחות – הבאתו לקדמת הבמה של הרחוב הישראלי, ואני חושב שלית מאן דפליג שזו תוכנית המציאות שהכי-פחות מבזה את משתתפיה, מאפיין שאני טענתי ברשומה הנ"ל שהוא כמעט הכרחי בתוכניות ריאליטי.

אחת מצוות מבקרי-הטלוויזיה של "הארץ", מיה סלע (וקראתי עוד כמה שטענו כמוה), טענה שהבחירה במתמודדים נעשתה לפי הסיפור האישי שלהם ולא לפי איכות התבשילים, ושזו בעצם מניפולציה צינית של צוות התוכנית על חשבון המתמודדים וקהל הצופים. ופרט לעמדה הבעייתית של סלע, כפי שאראה להלן, רואים שהיא כותבת בחסד.  "אין ספק שאייל שני מבין היטב שלא מדובר פה רק באוכל, שמדובר בעצם בקניבליזם", כותבת סלע. "שמה שמתבשל בסירים זה לא מרק דגים אלא בשר מתמודדים, ואולי לכן מיכל אנסקי בוכה. היא בוכה על המתחרים, על הצופים בבית, ואולי היא בוכה גם על עצמה שככה היא נאלצת לאכול אנשים".

יש אכן מקום לטעון שהבחירה של המתמודדים נעשתה לא רק לפי כישורי הבישול כי אם לפי הסיפור האישי שלהם, והבחירה הזו נעשתה לא רק מטעמי חסד – לשקם את העבריין, לפצות את הסבתא שמגדלת את נכדתה – כי אם מטעמי רייטינג. אך כשסלע טוענת שהכול מניפולציה, כמו שדמעותיה של אנסקי הם דמעות-תנין ולא דמעות אמיתיות – יותר משהיא מעידה על התוכנית היא מעידה על עצמה, כשם שאדם שמתקרבן וטוען שכל העולם דופק אותו – יותר משהוא מעיד על העולם הוא מעיד על עצמו. הציניות היא של המבקר לא פחות משהיא של התוכנית. כנראה שסלע מספיק זמן בתקשורת על-מנת לבשל לנו מנת ציניות כזו.

אבל אני רוצה להתייחס גם לגוף הביקורת, כלומר לטענה שהאוכל הוא רק ערך נלווה לסיפור, ולהפוך אותה על ראשה. ברור שאוכל הוא לא רק אוכל, כלומר מזין וטעים, אלא הוא גם סיפור (ואייל שני מנסה להדגים את זה בביקורות שלו על האוכל). אבל אולי הדוגמא המובהקת ביותר היא המאכלים שאוכלים בחגים, ובראשם ליל הסדר. כשם שטועמים את הביצים ממולאות של הפנסיונר בן ה-83 טועמים גם את ריח בית-סבא, הונגריה וכו' – כך כשנוגסים במצה לא נוגסים רק בדיקט וסובלים מעצירוּת לשבוע; כי כשטועמים מצה, טועמים את טעם החירות.

* אגב, אם שאלתן את עצמכן מה קורה כשהרב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף, התשובה היא: הרשומה הנוכחית.

ראיתי את עצמי אוזל מול עיני

רָאִיתִי אֶת עַצְמִי אוֹזֵל מוּל עֵינַי,

לֹא אֶת עַצְמִי בָּהֹוֶה (זֶה בְּוַדַּאי),

אֶלָּא עַצְמִי שֶׁהָיִיתִי,

זֶה שֶׁנִּבְנָה כְּאָרִיחַ עַל גַּבֵּי לְבֵנָה מִזִּכרוֹנוֹת

שֶׁנּוֹזְלִים מִמֶּנִּי עִם כֹּל שֶׁעַל

קָדִימָה, מוֹרִידִים אֶת מִפְלָס מֵי-הַהֲוָיָה,

חוֹשְׂפִים קַרְקָעִית-יָם חֲרֵבָה וּפְזוּרָה

שֶׁל אִידְרוֹת דָּגִים.

5 הערות על הסרט "הערת שוליים*"

[1] הלכתי היום (יום ראשון, 3.7.2011) לראות את הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר. כשנכנסנו לאולם, ידידי ואני, הופתעתי לראות את החתך הגילאי של היושבים. אמרתי לבן-זוגי לסרט שאנחנו מורידים משמעותית את ממוצע הגילאים של היושבים באולם: לבד מכך שהיינו הצופים הכי צעירים, פרט אלינו הממוצע של היושבים באולם היה בערך 60. וכשאמרתי לבן-זוגי שכדאי לבדוק עם הסדרן שיש רופא באולם לפני שיעלה המסך, הוא השיב לי, בעוצמת-קול שאינה נופלת משלי: תדבר יותר בשקט, יכול להיות שחלקם עדיין יכולים לשמוע אותך.

[2] הסרט "הערת שוליים" מספר על אב ובנו, פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) ופרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), שני חוקרי תלמוד שהלכו לכיוונים שונים מאוד: האב הוא פילולוג, כלומר חוקר העוסק במילה הכתובה, ובמקרה של אליעזר – בנוסחים השונים של התלמוד הירושלמי, ואילו הבן נוטה לכיוונים יותר פופוליסטיים, והוא חוקר היבטים שונים העולים מן הטקסט התלמודי (לדוגמא: חיי האישות בתקופת התלמוד). בשורה התחתונה – כדאי לראות. ועכשיו קצת פירוט (זהירות, יש ספוילרים בהמשך).

בניית דמויות הבן והאב נעשתה לפי המודלים התרבותיים של הבן והאב – האב הוא מרוחק, אוטיסט רגשי, ואילו הבן הוא נחמד, או מתנחמד, ובהתאם לכך האבא מזוהה עם "האמת" ואילו הבן עם "השלום", ואשתו של אוריאל, דקלה (עלמה זק), אומרת את זה לאוריאל מפורשות – אבא שלך ילך עם האמת שלו עד הסוף ואילו אתה תעדיף להימנע מעימותים. ומכיוון שהסרט נע בין האב לבן, ודמות האב מייצגת את האמת והריחוק, גם כאשר אוריאל נאלץ לשחק את תפקיד האב, כאשר הוא מטיח בבנו יוש (דניאל מרקוביץ') שהוא צריך לעשות משהו עם החיים שלו – הוא מגלה חוסר-רגישות משווע. וניתן כמובן להוסיף את הפירוש הבנאלי של "רצח אב" שניתן להדביק לסרט, כלומר רצח אב כמרידה באב, ואפשר לראות את זה בנתיב שאוריאל בוחר בו דווקא בתוך שדה חקר התלמוד, שדה המחקר של אביו.

הצבת הבן על קוטב זה שנמנע מעימותים, כאחד שמכופף את האמת מפני השלום, משרתת גם את המבחן שהסרט מציב לו, והוא עד היכן מגיעה הנחמדוּת של אוריאל, ובפרט – עד היכן מגיעה מצוות כיבוד ההורים שלו. המבחן הזה הזכיר לי את הדיון התלמודי "עד היכן כיבוד אב ואם?" (תלמוד בבלי קידושין ל"א, ע"א-ע"ב), כאשר באותו דיון, התלמוד בעצם מכריע שאין-גבול למצוות כיבוד הורים, ומביא סיפורים קיצוניים להמחשת הדבר: רב דימי מספר על אחד ש"היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה (הבן את האימא)", ומסופר על רבי טרפון שבכל פעם שאימו הייתה רוצה לעלות למיטה היה מתכופף ועושה עצמו כהדום לרגלי אימו בכדי שתעלה למיטה. ומכיוון שמצוות כיבוד הורים היא חסרת-גבולות, רבי יוחנן אומר: אשרי מי שאין לו הורים (רבי יוחנן היה יתום), שכן לעולם ייכשל אדם במצווה זו. ואין ספק שאוריאל עומד בכבוד במבחן הזה, במבחן הערכי, כאשר הוא מוותר על זכייתו לעולמי-עד בפרס ישראל על מנת שאביו יזכה בפרס ושומר זאת בסוד, למרות מה שאביו אומר עליו בראיון לרגל זכייתו בפרס.

[3] אז אמנם במבחן הערכי אוריאל עומד בכבוד, אבל בשאלה מהו לב לבו של המחקר – אוריאל הבן, וכל שאר חברי האקדמיה שהוא מייצג, מוצגים באופן נלעג, ולכן אני סובר שהסרט נמסר אלינו מנקודת התצפית של האב (חיזוק לטענתי שהסרט מסופר מנקודת התצפית של אליעזר אני מוצא בכך שהסרט נפתח ומסתיים בקלוז-אפ על האב). בתחילת הסרט, אוריאל נואם לרגל קבלתו לאקדמיה הלאומית למדעים ואומר שהתפקיד העיקרי של המרצה הוא להורות. וכאן הוא חושף הבדלי גישה מהותיים בין האב לבן – האבא משקיע את כל חייו בפענוח הכתבים, מרחב המחיה שלו הוא ממנו ופנימה, ואילו אצל הבן נוצר הרושם שהוא עסוק כל הזמן בהרצאות (דבר המומחש באופן גרוטסקי בלוח הזמנים של אוריאל ב"תיקון ליל שבועות") – מרחב המחיה שלו הוא ממנו והחוצה. בסרט עצמו אנחנו נחשפים כל הזמן לפועלו של האב, אליעזר, ולא נחשפים בכלל לפועלו המחקרי של הבן.

יתרה מזו: ברור לכל בר בי רב באקדמיה, שהאוניברסיטה נשענת אך ורק על מחקר ולא על הרצאות, זה המנוע הפנימי של כל עולם האקדמיה. מעבר לכך שמבחינת לוח-זמנים המרצים מקדישים פרק זמן מועט מזמנם להעברת שיעורים – המחקר לא יתפתח אם המרצה הוא פרפורמר מהשורה הראשונה והוא לא ייסוג אם לשיעור תגיע רק תלמידה אחת. ולכן, רוב אנשי האקדמיה מעדיפים להתמיד במחקר שלהם ולא להעביר את אותו שיעור שנה אחר שנה. ובנושא הזה כתבתי לפני כשנתיים שיר קטן, שאני מביא אותו כאן:

שְׁעָת הַנַקָה

וְיוֹתֶר מִשֶׁרוֹצָה הַפָּרָה לְהָנִיק,

רוֹצָה הִיא לַעֲבוֹד עַל הַמֶּחְקָר הַבָּא שֶׁלָה.

וּבֶטַח שֶׁאֵינָּה רוֹצָה שֶׁתָחְלוֹב מִמֶּנָּה עוֹד שְׁלוּק בָּהַפְסָקָה –

הִיא צְרִיכָה לֶאֱכוֹל, לִשְׁתוֹת, לֶאֱגוֹר כּוֹחוֹת,

לִפְרָקִים לְעַשֵּׁן, לְעִתִים לְחַרְבֵּן,

(כֵּן, גָם לְפָרוֹת יֵשׁ צְרָכִים).

 .

יֵשׁ שְׁאֵלוֹת? – אֵין שְׁאֵלוֹת!

אָתֶם כִּתָּה נְהֱדֶרֶת,

נִתְרָאֶה בִּשְׁעַת הָהַנָקָה הַבָּאָה.

[4] מעבר לצילומים הממושכים של האב מול הכתבים, הסרט גם ממחיש בזעיר-אנפין את שיטת העבודה המחקרית שלו, כאשר הוא מראה כיצד הוא עולה על כך שבעצם הפרס לא היה אמור להיות מוענק לו אלא לבנו, וזאת באמצעות מחקר פילולוגי של המילה "מצודה" שמופיעה בנימוקי השופטים להעניק לו את פרס ישראל. זה אמנם לא נאמר מפורשות, אך לנו הצופים יש יותר מ"ספק סביר" שאכן הוא יודע.

הסרט מסתיים רגע לפני הענקת הפרס, במה שמכונה "סוף פתוח", ולנו אין דרך לדעת האם האב אליעזר יפוצץ את הטקס ויגיד שהוא לא ראוי לפרס או לא. וקראתי לפני כשבוע-שבועיים טור של רענן שקד שבו הוא מתרעם על כך שהסוף בסרט חסר. מקובלני ממו"ר פרופ' מנחם פרי שאין כזה דבר "סוף פתוח"; יש סוף שהיוצר סגר אותו במהלך היצירה, ויש סוף שהקורא סגר אותו בדמיונו לאחר שסיים לקרוא או לראות את היצירה. והסוג השני הוא מתוחכם יותר, כיוון שהוא מאפשר לקוראים כמה אפשרויות לאינטרפרטציות, וככלל – יצירה היא משחק של הסתר וגילוי ולעולם לא יחשפו בפנינו את כל הפרטים (שלא לדבר על כך שאליבא דפרי גם "סוף סגור" הוא אף פעם לא סגור, כי הדמויות ממשיכות לחיות בתום היצירה, ואנחנו יכולים לשער מה יקרה בתום היצירה המקורית).

ולעניות דעתי סידר יותר מרומז לנו כיצד הסוף אמור להסתיים – שוב, כאשר הוא משאיר לנו את האפשרות לחשוב אחרת. אליעזר האב מבקר לאורך כל הסרט את מפעל פרסי ישראל, את הפופוליזציה שאופפת את המפעל (למרות שהוא היה מועמד לפרס ישראל ב-16 השנים האחרונות, הוא מעולם לא הגיש את המועמדות אלא בנו, המזוהה בסרט כפופוליסט), וגם רואים במהלך ההכנות לטקס כיצד הוא סולד מכל זה – מהלבוש הרשמי (ובפרט הנעליים), דרך החזרות שעושים לפני הטקס, ועד רגע לפני שהחתנים והכלות עולים לבמה – המצלמה תופסת אותו באופן ברור שלא באותה שורה עם כולם. אולם מעבר לכך – מכיוון שאליעזר מזוהה עם האמת, שהאמת היא נר לרגליו, לי אין ספק שהוא יפוצץ את הטקס ויכריז שהפרס למעשה לא מגיע לו, אלא לבנו, אוריאל.

[5] למה הערת שוליים? בסרט כתוב שגאוותו היחידה של אליעזר היא שמורו ורבו, י"נ פיינשטיין, ציין אותו בהערת שוליים באחד מספריו. מכיוון שאני טענתי שנקודת התצפית בסרט היא של אליעזר, לעניות דעתי הערת השוליים מייצגת שני דברים: הראשון הוא התחושה של אליעזר שהוא רק הערת שוליים בהיסטוריה של חקר-התלמוד. מבחינה פונטית, הערות השוליים מזכירות גם הפירושים הנמצאים בשולי דפי התלמוד (רש"י ותוספות) כמו גם את "המצודות" – כאשר המצודה מייצגת את אליעזר בסרט כמי שמסוגר בתוך עצמו ובודד מול כל העולם – הפירושים בשולי הדף של ספרי "הנביאים". הדבר השני הוא שהערת השוליים היא מאפיין מובהק של עולם המחקר, ויותר מכך של הצורך לדיוק במחקר, להבאת אסמכתאות ורפרנסים, וככזה היה רוצה אליעזר שקולניק שיזכרו אותו.