למה כובע

ביום חמישי שעבר (23.6) הייתי בחתונה הכי משעממת בחיים שלי. ומכיוון שהחתן המאושר – ומעתה, גם הכלה המהוללה – הם קרובי משפחה שלי, המתנתי עד שייבש הדיו על הכתובה ויאפסנו אותה בבוידעם, עד תום ימי שבע הברכות, על מנת לכתוב את הרשומה הנוכחית.

כשאנו ניגשים לטקסט – וכשאני אומר טקסט אני מתכוון למשמעות הרחבה של המושג, כולל סיטואציות שאנו נתקלים בהן או שותפים להן – אנו באים אליו עם ידע מוקדם, עם ציפיות מסוימות, וחוויית הקריאה – ושוב, קריאת סיטואציה בכלל זה – מורכבת מהלימה או עימות של הטקסט עם תבניות הידע המוקדם שלנו. בסיטואציות חברתיות, הלימה עם הידע המוקדם יכולה לחסוך לנו הרבה מאוד מאמץ מחשבתי: לדוגמא, אם אנחנו הולכים לקניות במכולת, אנחנו יודעים פחות או יותר מה מתבקש מאיתנו, ואנחנו נעדיף שלא להיות מופתעים. אבל כשאנחנו קוראים ספר, אנחנו לא מעוניינים לקרוא את אותו ספר בשינוי אדרת, אנחנו נעדיף שהספר יפתיע אותנו, יהמם אותנו, יהפוך לנו – ולו מחשבתית – את כל מה שאנחנו יודעים. אחרת, למה אנחנו קוראים אותו?

ובזמן שישבתי וטחנתי את אותן מנות שמעטרות את שולחן הסועדים בכל חתונה – הדיאטנית שבתוכי, שהיא כמובן הדיאטנית המחמירה מכולן, כבר נזפה בי: לביס הראשון יש אותו טעם כמו לביס השני, או במקרה שלך, כמו לביס העשרים – חשבתי על החתונה כמו קורא או צופה בסרט, ואמרתי לעצמי: בסרט הזה כבר הייתי, את הסרט הזה כבר ראיתי עשרות פעמים. הסרט הזה מתנהל בדיוק לפי הציפיות שלי, לפי הנראטיב הרגיל של סרטי חתונה: אין בו ולו סטייה אחת מהתסריט המקורי, ועל אחת כמה וכמה שאין שום טוויסט בעלילה. אז אני לא מצפה לרב מזמר או רב מפלרטט או שהכלה תברח מתחת לחופה, תפנה לאח של החתן ותגיד לו: אבל בעצם אני אוהבת אותך – אם כי כל אלו כמובן יכולים להוסיף עניין לחתונה; אבל לפחות שתהיה תזוזה כלשהי, ולו תזוזה-קוסמטית בלבד. אבל החתונה הזו תיזכר אצלי – אם כי, ימים יגידו, ואולי מה שאספר יתגלה כחסר משמעות – בגלל דבר אחר, צדדי, שלא קשור לחתונה. ולפני שאני מספר על מה שהיה בחתונה, אני צריך ללכת יומיים אחורה.

ביום שלישי (21.6) עמדתי ברציף תחנת הרכבת, כשלפתע משב-רוח העיף את הכיפה שעל ראשי עד פסי הרכבת. ברגע הראשון סיננתי קללה מבין שיניי, ואף הוספתי קללה עסיסית לבחור – חילוני על-פי מראהו – שעמד כשני מטרים ממני וצחק מהסיטואציה. ברגע השני תהיתי האם ניתן לעשות משהו, והאם הייתי נוקט פעולה כלשהי אם היה מדובר בפלאפון או ארנק שנפל לפסים, אפילו אם זה חסר-סיכוי. נזכרתי במחלוקת בית שמאי ובית הלל, האם מי ששכח לברך ברכת המזון והלך לדרכו צריך לחזור למקום בו אכל ולברך, כשבית שמאי מכריעים שכן ואומרים: "מי ששכח ארנק בראש הבירה לא יעלה וייטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל שכן?!" (ברכות נ"ב ע"ב) – אבל אז ביטלתי את האפשרות; מילא אם היה מדובר בתפילין או בתשמיש קדושה אחר, אבל הכיפה היא רק חתיכת בד, וברור שאני לא ארד מן הפסים בשביל להציל אותה.

וברגע השלישי אמרתי לעצמי, כמו קואצ'ר מיומן, כל משבר הוא גם הזדמנות, והנה ההזדמנות שלי לעשות את מה שכחצי שנה אני חושב עליו וללכת ללא כיפה. למה ללכת בלי כיפה? כפי שהסברתי ברשומה "עלילות הדתי בעיר הגדולה", לכיפה כפריט לבוש במרחב הציבורי יש רק משמעות אחת והיא להצביע על חובשה שהוא דתי, ואילו אני חש זמן רב שהכיפה שלי היא סימן שקרי, סימן שאינו משקף את המסומן שלו, אותי. אני לא מייצג את הכיפה והכיפה לא מייצגת אותי. ואני חייב לציין שמבחינה סמנטית וסנטימנטלית, הרבה יותר קל לי להגיד ולהרגיש ש"נפלה לי הכיפה" מאשר "הורדתי את הכיפה", שזו פעולה שמעולם לא עשיתי, וספק אם הייתי עושה אי-פעם. ומכיוון שאני כן מאמין בכיסוי ראש כביטוי ל"יראת שמיים", מונח ומקום שגם אם אני לא אוחז בו אני שואף אליו, החלטתי ללכת עם כובע. והפעם הראשונה שהלכתי עם כובע הייתה בחתונה ההיא.

מתחת לכובע יש סיפור. בעוד כיפה היא מתבקשת, מובנת-מאליה, לכל כובע יש סיפור. יש אנשים שחובשים כובע כי הם מקריחים או שלא-עלינו יש להם סרטן, יש שחובשים כובע כאמירה אופנתית או בכדי למשוך תשומת-לב – תראו אותי! תראו אותי! – ויש שחובשים כובע כי הזהות הדתית שלהם אינה-מוגדרת. אף אחד לא חובש כובע סתם (כמובן, שלא כאמצעי-הגנה מפני השמש). ומכיוון שכובע אינו חד-משמעי, הוא משדר עמימות מסוימת, עמימות שנוח לי איתה.

ביחס לאפשרות הראשונה, כובע כמחפה על קרחת, נזכרתי בשני קטעים משעשעים מאוד מ"סיינפלד". בראשון, בפרק "The Parking Space" (עונה 3, פרק מס. 39) ג'ורג' קונה כובע שמסתיר את התקרחותו, וכשאישה מתחילה איתו הוא מסרב להסירו. הקטע השני מופיע בפרק "The beard" (עונה 6, פרק מס. 102), והוא מדבר על כיסוי ראש מסוג אחר, על פאה שג'ורג' מחליט לעטות על עצמו בכדי להסתיר את קרחתו. אז אמנם הקטע לא מדבר על כובע, אבל נזכרתי בו לאחר שאחותי הרופאה ראתה אותי עם הכובע בחתונה, ואמרה לי שאני נראה מגוחך, וקינן בי החשש שהיא תעשה בי כמעשה איליין באותה סצנה.

אני באמת נראה מגוחך. אני לא נראה כמו אדם ברוך זי"ע, מודל החיקוי שלי, ואפילו לא כמו ג'קי לוי בעברו, שיבדל"א. אני נראה כמו נהג-מונית, ואני לא רוצה להיות נהג-מונית! שלא לדבר על צרות של נשים-דתיות-שחובשות-כיסוי-ראש שפוקדות אותי: נשירת שיער, גירודים בשיער, תחושה שהשיער שלי לא-נושם, ובעיקר הבלורית שהלכה לבלי שוב, הו הבלורית! ונזכור את כולם, את יפי הבלורית והתואר.

אז בינתיים אני מזגזג בין הליכה עם כובע לבין הליכה כגלוי-ראש, כאשר אף אחת מן האפשרויות אינה מניחה את דעתי: כגלוי-ראש אני מרגיש חשוף מדי, כמו אין ביני ובין השמיים חציצה, ועם כובע אני פשוט נראה מכוער, שזה הרה-אסון לפחות כמו האפשרות הראשונה, אם לא יותר. וכל אלו כמובן בנוסף לתחושת אי-נחת כללית שאוחזת בעקבי אותו צעד.

אז עמימות זה טוב יפה, אבל בסופו של יום נשאלת השאלה: מי אני, או מה אני. השדה הסמנטי הרלוונטי, לפיו אני נאלץ להגדיר את עצמי, אינו נותן לי פיסת-אדמה להניח את רגלי. פוריה גל-גץ כתבה ספר על הדתל"שים ("הדתל"שים: מסע אל עולמם של דתיים לשעבר", הוצאת עם-עובד 2011), ובכדי לקדם הספר היא פרסמה כתבה ב"סופשבוע" של "מעריב" ("האקס המיתולוגי: מסע לעולם של הדתל"שים, 24.6.2011), שלמיטב זיכרוני הוא כור-מחצבתה העיתונאי. במהלך הכתבה גל-גץ מתייחסת לביטוי, דתל"ש, וכך היא כותבת:

"נדמה לי שהשמות מספרים את כל הסיפור כולו. פעם קראו לנו מתפקרים, אפיקורסים, מתחלנים. שמות טעונים למדי, שיש בהם שיפוט ערכי ומטען שלילי, אפילו אבל. היום קוראים לנו דתיים לשעבר, שם כמעט נייטרלי, נקי משיפוט ומרגש, שמציין בעיקר עובדה ביוגרפית. בוודאי אין בו את אותה קינה והאשמה של ההורים והקהילה כלפי הבן שנטש, כמו שהיה ב'מתפקרים'".

אז אולי הביטוי דתל"ש מציג איזו ניטרליות חסרת שיפוט, כפי שגל-גץ כותבת, אבל לפי דעתי גם הוא לא מספק, והוא אפילו ביטוי מזלזל, כיוון שהוא גוזר את הדתל"שים להיות חסרי זהות, חסרי ממשות, חסרי הגדרה עצמית; הם לא מוגדרים על-פי מה שהם, הם מוגדרים על פי מה הם היו פעם. והביטוי כמובן קורע אותם לגזרים, דן אותם סמנטית לחיים של ישיבה על הגדר, רגל פה רגל שם. פוגעני לא פחות הוא הביטוי דתל"פ, דתי לפעמים – שוב, כי הוא מגדיר את האדם על-פי "המוצא" שלו, על פי האב שלו, ואגב כך הוא משדר חוסר-רצינות וחוסר עקביות.

אני אישית מעדיף את המונח "מסורתי", שהוא אמנם משותף להרבה מאוד אנשים, ולא רק לאנשים שהיו בעברם דתיים (כמו הדתל"ש), אבל הוא קודם כל נותן הגדרה עצמית, לא-מתנצלת ולא-כרוכה אחר משהו שהיה ואינו, והוא גם מאפשר מרחב גדול של זיקות ליהדות וקיום מצוות וכמובן מאפשר לי להיות גם דתי-100% – שלא כמו הדתל"פ והדתל"ש, שמצמצמים את מרחב הקיום הזה. ולכן כך אני מעדיף להגדיר את עצמי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s