5 הערות על הסרט "הערת שוליים*"

[1] הלכתי היום (יום ראשון, 3.7.2011) לראות את הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר. כשנכנסנו לאולם, ידידי ואני, הופתעתי לראות את החתך הגילאי של היושבים. אמרתי לבן-זוגי לסרט שאנחנו מורידים משמעותית את ממוצע הגילאים של היושבים באולם: לבד מכך שהיינו הצופים הכי צעירים, פרט אלינו הממוצע של היושבים באולם היה בערך 60. וכשאמרתי לבן-זוגי שכדאי לבדוק עם הסדרן שיש רופא באולם לפני שיעלה המסך, הוא השיב לי, בעוצמת-קול שאינה נופלת משלי: תדבר יותר בשקט, יכול להיות שחלקם עדיין יכולים לשמוע אותך.

[2] הסרט "הערת שוליים" מספר על אב ובנו, פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בראבא) ופרופ' אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי), שני חוקרי תלמוד שהלכו לכיוונים שונים מאוד: האב הוא פילולוג, כלומר חוקר העוסק במילה הכתובה, ובמקרה של אליעזר – בנוסחים השונים של התלמוד הירושלמי, ואילו הבן נוטה לכיוונים יותר פופוליסטיים, והוא חוקר היבטים שונים העולים מן הטקסט התלמודי (לדוגמא: חיי האישות בתקופת התלמוד). בשורה התחתונה – כדאי לראות. ועכשיו קצת פירוט (זהירות, יש ספוילרים בהמשך).

בניית דמויות הבן והאב נעשתה לפי המודלים התרבותיים של הבן והאב – האב הוא מרוחק, אוטיסט רגשי, ואילו הבן הוא נחמד, או מתנחמד, ובהתאם לכך האבא מזוהה עם "האמת" ואילו הבן עם "השלום", ואשתו של אוריאל, דקלה (עלמה זק), אומרת את זה לאוריאל מפורשות – אבא שלך ילך עם האמת שלו עד הסוף ואילו אתה תעדיף להימנע מעימותים. ומכיוון שהסרט נע בין האב לבן, ודמות האב מייצגת את האמת והריחוק, גם כאשר אוריאל נאלץ לשחק את תפקיד האב, כאשר הוא מטיח בבנו יוש (דניאל מרקוביץ') שהוא צריך לעשות משהו עם החיים שלו – הוא מגלה חוסר-רגישות משווע. וניתן כמובן להוסיף את הפירוש הבנאלי של "רצח אב" שניתן להדביק לסרט, כלומר רצח אב כמרידה באב, ואפשר לראות את זה בנתיב שאוריאל בוחר בו דווקא בתוך שדה חקר התלמוד, שדה המחקר של אביו.

הצבת הבן על קוטב זה שנמנע מעימותים, כאחד שמכופף את האמת מפני השלום, משרתת גם את המבחן שהסרט מציב לו, והוא עד היכן מגיעה הנחמדוּת של אוריאל, ובפרט – עד היכן מגיעה מצוות כיבוד ההורים שלו. המבחן הזה הזכיר לי את הדיון התלמודי "עד היכן כיבוד אב ואם?" (תלמוד בבלי קידושין ל"א, ע"א-ע"ב), כאשר באותו דיון, התלמוד בעצם מכריע שאין-גבול למצוות כיבוד הורים, ומביא סיפורים קיצוניים להמחשת הדבר: רב דימי מספר על אחד ש"היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה (הבן את האימא)", ומסופר על רבי טרפון שבכל פעם שאימו הייתה רוצה לעלות למיטה היה מתכופף ועושה עצמו כהדום לרגלי אימו בכדי שתעלה למיטה. ומכיוון שמצוות כיבוד הורים היא חסרת-גבולות, רבי יוחנן אומר: אשרי מי שאין לו הורים (רבי יוחנן היה יתום), שכן לעולם ייכשל אדם במצווה זו. ואין ספק שאוריאל עומד בכבוד במבחן הזה, במבחן הערכי, כאשר הוא מוותר על זכייתו לעולמי-עד בפרס ישראל על מנת שאביו יזכה בפרס ושומר זאת בסוד, למרות מה שאביו אומר עליו בראיון לרגל זכייתו בפרס.

[3] אז אמנם במבחן הערכי אוריאל עומד בכבוד, אבל בשאלה מהו לב לבו של המחקר – אוריאל הבן, וכל שאר חברי האקדמיה שהוא מייצג, מוצגים באופן נלעג, ולכן אני סובר שהסרט נמסר אלינו מנקודת התצפית של האב (חיזוק לטענתי שהסרט מסופר מנקודת התצפית של אליעזר אני מוצא בכך שהסרט נפתח ומסתיים בקלוז-אפ על האב). בתחילת הסרט, אוריאל נואם לרגל קבלתו לאקדמיה הלאומית למדעים ואומר שהתפקיד העיקרי של המרצה הוא להורות. וכאן הוא חושף הבדלי גישה מהותיים בין האב לבן – האבא משקיע את כל חייו בפענוח הכתבים, מרחב המחיה שלו הוא ממנו ופנימה, ואילו אצל הבן נוצר הרושם שהוא עסוק כל הזמן בהרצאות (דבר המומחש באופן גרוטסקי בלוח הזמנים של אוריאל ב"תיקון ליל שבועות") – מרחב המחיה שלו הוא ממנו והחוצה. בסרט עצמו אנחנו נחשפים כל הזמן לפועלו של האב, אליעזר, ולא נחשפים בכלל לפועלו המחקרי של הבן.

יתרה מזו: ברור לכל בר בי רב באקדמיה, שהאוניברסיטה נשענת אך ורק על מחקר ולא על הרצאות, זה המנוע הפנימי של כל עולם האקדמיה. מעבר לכך שמבחינת לוח-זמנים המרצים מקדישים פרק זמן מועט מזמנם להעברת שיעורים – המחקר לא יתפתח אם המרצה הוא פרפורמר מהשורה הראשונה והוא לא ייסוג אם לשיעור תגיע רק תלמידה אחת. ולכן, רוב אנשי האקדמיה מעדיפים להתמיד במחקר שלהם ולא להעביר את אותו שיעור שנה אחר שנה. ובנושא הזה כתבתי לפני כשנתיים שיר קטן, שאני מביא אותו כאן:

שְׁעָת הַנַקָה

וְיוֹתֶר מִשֶׁרוֹצָה הַפָּרָה לְהָנִיק,

רוֹצָה הִיא לַעֲבוֹד עַל הַמֶּחְקָר הַבָּא שֶׁלָה.

וּבֶטַח שֶׁאֵינָּה רוֹצָה שֶׁתָחְלוֹב מִמֶּנָּה עוֹד שְׁלוּק בָּהַפְסָקָה –

הִיא צְרִיכָה לֶאֱכוֹל, לִשְׁתוֹת, לֶאֱגוֹר כּוֹחוֹת,

לִפְרָקִים לְעַשֵּׁן, לְעִתִים לְחַרְבֵּן,

(כֵּן, גָם לְפָרוֹת יֵשׁ צְרָכִים).

 .

יֵשׁ שְׁאֵלוֹת? – אֵין שְׁאֵלוֹת!

אָתֶם כִּתָּה נְהֱדֶרֶת,

נִתְרָאֶה בִּשְׁעַת הָהַנָקָה הַבָּאָה.

[4] מעבר לצילומים הממושכים של האב מול הכתבים, הסרט גם ממחיש בזעיר-אנפין את שיטת העבודה המחקרית שלו, כאשר הוא מראה כיצד הוא עולה על כך שבעצם הפרס לא היה אמור להיות מוענק לו אלא לבנו, וזאת באמצעות מחקר פילולוגי של המילה "מצודה" שמופיעה בנימוקי השופטים להעניק לו את פרס ישראל. זה אמנם לא נאמר מפורשות, אך לנו הצופים יש יותר מ"ספק סביר" שאכן הוא יודע.

הסרט מסתיים רגע לפני הענקת הפרס, במה שמכונה "סוף פתוח", ולנו אין דרך לדעת האם האב אליעזר יפוצץ את הטקס ויגיד שהוא לא ראוי לפרס או לא. וקראתי לפני כשבוע-שבועיים טור של רענן שקד שבו הוא מתרעם על כך שהסוף בסרט חסר. מקובלני ממו"ר פרופ' מנחם פרי שאין כזה דבר "סוף פתוח"; יש סוף שהיוצר סגר אותו במהלך היצירה, ויש סוף שהקורא סגר אותו בדמיונו לאחר שסיים לקרוא או לראות את היצירה. והסוג השני הוא מתוחכם יותר, כיוון שהוא מאפשר לקוראים כמה אפשרויות לאינטרפרטציות, וככלל – יצירה היא משחק של הסתר וגילוי ולעולם לא יחשפו בפנינו את כל הפרטים (שלא לדבר על כך שאליבא דפרי גם "סוף סגור" הוא אף פעם לא סגור, כי הדמויות ממשיכות לחיות בתום היצירה, ואנחנו יכולים לשער מה יקרה בתום היצירה המקורית).

ולעניות דעתי סידר יותר מרומז לנו כיצד הסוף אמור להסתיים – שוב, כאשר הוא משאיר לנו את האפשרות לחשוב אחרת. אליעזר האב מבקר לאורך כל הסרט את מפעל פרסי ישראל, את הפופוליזציה שאופפת את המפעל (למרות שהוא היה מועמד לפרס ישראל ב-16 השנים האחרונות, הוא מעולם לא הגיש את המועמדות אלא בנו, המזוהה בסרט כפופוליסט), וגם רואים במהלך ההכנות לטקס כיצד הוא סולד מכל זה – מהלבוש הרשמי (ובפרט הנעליים), דרך החזרות שעושים לפני הטקס, ועד רגע לפני שהחתנים והכלות עולים לבמה – המצלמה תופסת אותו באופן ברור שלא באותה שורה עם כולם. אולם מעבר לכך – מכיוון שאליעזר מזוהה עם האמת, שהאמת היא נר לרגליו, לי אין ספק שהוא יפוצץ את הטקס ויכריז שהפרס למעשה לא מגיע לו, אלא לבנו, אוריאל.

[5] למה הערת שוליים? בסרט כתוב שגאוותו היחידה של אליעזר היא שמורו ורבו, י"נ פיינשטיין, ציין אותו בהערת שוליים באחד מספריו. מכיוון שאני טענתי שנקודת התצפית בסרט היא של אליעזר, לעניות דעתי הערת השוליים מייצגת שני דברים: הראשון הוא התחושה של אליעזר שהוא רק הערת שוליים בהיסטוריה של חקר-התלמוד. מבחינה פונטית, הערות השוליים מזכירות גם הפירושים הנמצאים בשולי דפי התלמוד (רש"י ותוספות) כמו גם את "המצודות" – כאשר המצודה מייצגת את אליעזר בסרט כמי שמסוגר בתוך עצמו ובודד מול כל העולם – הפירושים בשולי הדף של ספרי "הנביאים". הדבר השני הוא שהערת השוליים היא מאפיין מובהק של עולם המחקר, ויותר מכך של הצורך לדיוק במחקר, להבאת אסמכתאות ורפרנסים, וככזה היה רוצה אליעזר שקולניק שיזכרו אותו.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “5 הערות על הסרט "הערת שוליים*"

  1. אודי,

    מעניין מאוד. ראשית, אני מאוד נהנתי מהסרט אבל ייתכן שאני מוטה לאור העובדה שאני נוגע בדבר (וככזה אני יכול להעיד על דיוקים רבים בסרט).
    ביחס לדבריך, הייתי מתייחס גם לטענה שהסרט מוצג מעמדתו של האב שאינני בטוח לגביה, ורק אתהה לגבי השאלה כלפי מי הסרט יוצר תחושת הזדהות חזקה יותר.
    שנית, אני סיימתי את הסרט בתחושה ברורה שהאב יקח את הפרס. אמנם לא התייחסתי לרמזים כגון אי העמידה בשורהץ אך התחושה שלי הייתה הדיוק הפוכה ממך. למרות ש"דרך האמת" והמחקר הפילולוגי הובילו אותו להבנה (ככל הנראה) שרשמית הוא לא זכה, הוא לא יתמיד בדרך זו כי היא תמנע ממנו את הכבוד וההערכה. ודווקא התחושה שהנה גם הוא "בן אדם" היא התחושה היותר חזקה.
    בכלליות הסרט מציג את העולם האקדמי כרווי במאבקי כוח, ברדיפה אחר הכבוד ועוד כדומה ממעלות האנושיות, המוכרות לכולנו. בהקשר זה, מתעצמת התחושה שהאב יקח את הפרס.
    אולם, כאמור, זו התחושה שלי והיא הייתה לי ברורה, מעניין שלך ברור שהוא לא יקח (מה זה אומר עלינו?)

    נהנתי לקרואף
    נתן

    • הי נתן,
      ראשית, תודה רבה על התגובה. טובה לי תגובה אחת שלך מאלפי זהב וכסף.
      לא הבנתי לאשורה את טענתך הראשונה: כלפי מי אתה חושב שהסרט יוצר הזדהות? אני אישית דווקא הרגשתי הזדהות גדולה יותר עם האב, אליעזר שקולניק, ומכאן התחושה שלי שהסרט מוצג מנקודת המבט שלו.
      לגבי טענתך השנייה, אני לא נתתי את דעתי לכך שבסופו של דבר האגו ינצח, ולכן אליעזר שקולניק ייקח את הפרס. אין ספק שהסרט מלא במאבקי כוח, אך התחושה שלי היא שמכיוון שאליעזר מוצג כטיפוס מופנם, האגו שלו תופש מקום קטן יחסית בסרט, ולכן גם "יאולף" והוא ימחל על כבודו לקבל פרס שלא מגיע לו. אם כי, תשובה חד-משמעית בנושא אינה בנמצא.
      ושוב תודה
      אודי

  2. לא ראיתי את הסרט ולבטח לא אראה ולא מסיבות אידיאלוגיות כי פשוט לא יצא לי, מה גם אני חי בחו"ל אבל מאוד נהנתי מההסתכלות ומהכתיבה המעמיקה תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s