מה קורה כשהרב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף

[1] רבות דובר ונכתב על מעצרו של הרב דב ליאור בעקבות הסכמה שכתב לספר "תורת המלך" שכתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור, ספר שלפי הפרסומים מכשיר הלכתית הריגת גויים חפים מפשע. חברי-כנסת מהמרכז הפוליטי ושמאלה שהתייחסו לפרשה, הדגישו את חשיבות הציות לחוק. כך לדוגמא אמר ח"כ נחמן שי: "במדינת ישראל החוק הוא מעל הכל, אפילו מעל הרב". והייתי רוצה לגעת בנקודה הזו, כלומר בחיוב הציות לחוקי המדינה ולחוקים בכלל.

החוקים תפקידם להסדיר את מערכת החיים החברתיים, וככאלו הם תמיד באי-כוחם של ערכים שונים, או פשרה בין אותם ערכים. הם אינם קדושים, בוודאי לא קדושה אינהרנטית, כלומר קדושים בגלל מה שהם; הם לא "תורה מסיני". לכל היותר הם מקודשים מכיוון שנציגי החברה קבעו אותם כבסיס להסכמה חברתית. בשל כך, ומבחינה זו, אין הבדל בין חוקי תנועה לחוקי הלשון. ושני קבצי החוקים שהבאתי יכולים לשמש דוגמא לכך. חוקי תנועה הם אולי הדוגמא הפשוטה ביותר לחוקים שהם שרירותיים, שלא מבטאים התנגשות בין ערכים שונים (אם כי, ניתן לטעון שהם מכילים ערכים כמו הגבלת החירות של האחד היא מתן חירות לאחר וכולי). לעומת זאת, חוקי הלשון והשפה מכילים בתוכם ערכים שונים. לדוגמא, ביקורת פמיניסטית יכולה לטעון שהשימוש הגנרי (הסתמי) בלשון זכר, מבטא הטיה מגדרית אפילו בשפה שהיא לכאורה נקייה מכך.

ולפי התפישה שלי, דווקא מכיוון שהחוקים מבטאים הסכמה חברתית, אני רואה לעצמי חובה שלא ללכת כצאן (לטבח) אחרי כל מה שהחברה קבעה, אך עם זאת מקבל על עצמי לשאת בסנקציות שהחברה תטיל עליי בגין מרידה בחוקים. ומכיוון שהבאתי את חוקי הלשון וחוקי התנועה, אביא שתי דוגמאות מקבצי חוקים אלו. מדי פעם, אפילו על בימה זו, כשאני נדרש ללשון רבים גנרית אני נוקט בלשון נקבה, או כשאני מתייחס לקבוצה שיש בה נשים וגברים, אני משתמש בלשון נקבה. וכשאני נוקט כך בתכתובות מיילים פנימיות, תמיד מפתיעה אותי עוצמת ההתנגדות שהדבר מעורר (התנגדות היא סנקציה חברתית), אפילו מצד נשים, שאמרו לי: "אבל האקדמיה ללשון עברית קבעה שהלשון הסתמית היא לשון זכר". ולא פעם אני אומר לעצמי ולהן: "האם מתפקידה של האקדמיה ללשון עברית ללמד אותי שיעור במגדר?".

הדוגמא מחוקי התנועה היא לימינאלית יותר ולכן אני נזהר בלשוני. ובכל זאת: אם אני חושב שבכביש מסוים מותר לנסוע במהירות של 70 קמ"ש כאשר המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, אני אסע בו כפי שאני רואה לנכון, ושוב – תוך שאני מקבל על עצמי את ההנחה שחוקי התנועה הם חוקים אנושיים ומכיוון שכך אני מקבל על עצמי סנקציות כספיות שהחברה תטיל עליי על בגידה בחוקיה, אך לא מתוך קבלת הדין. אם שוטר יתפוס אותי על עבירת תנועה אני אשלם את הקנס, אך זה לא ימנע ממני לחזור על אותה עבירה.

ולכן, אני לא מצפה שהרב ליאור יקבל על עצמו את כל חוקי המדינה, ואם הוא חושב שדיני התורה שלו עולים על חוקי המדינה – זכותו לחשוב ולפעול לשם כך; אולם כן הייתי מצפה ממנו שיתייצב לחקירה – לא משום שהמדינה צודקת אלא משום שזו המסגרת החברתית שקבעה החברה שבה הוא חי וזו הסנקציה (החקירה אליה הוזמן המובילה להעמדה לדין) שהחברה קבעה למי שחורג מהמסגרת הזו; שלא יקבל עליו את הדין, שיקבל עליו את הסנקציה.

[2] לפני כמעט שנתיים ערך ארי שביט ראיון עם שמואל הספרי ואלדד יניב, מחברי "מניפסט השמאל הלאומי", לרגל השקתו. במסגרת הראיון שביט מספר שהמסמך הוא תוצאה של השיחות הארוכות של יניב והספרי, בהן יניב הזין את את הספרי במעללי הפוליטיקה המקומית וכך יצרו את הסדרה "פולישוק", שמציגה את הפוליטיקה הישראלית באור הכי אפלולי שיכול להיות. כלומר, הריק המדיני והחברתי שהמחברים חשים בו ובעקבותיו כתבו את המסמך הוא תוצאה של סחי הפוליטיקה המקומית וחוסר מנהיגות, וכך גם אומר סעיף 76 והלפני-אחרון הנקרא "דרוש מנהיג". מתוך הסעיף: "אנחנו צריכים להחליט מי יוביל את המחנה. המחנה של השמאל הלאומי. אנחנו מביטים שמאלה ושמאלה ולא מזהים אף אחד". ואלדד יניב גם כתב דברים מפורשים יותר על החיבור בין התוכנית למניפסט, לקראת עליית העונה השנייה של התוכנית.

ראיתי כמה פרקים של הסדרה, ומכיוון שהיא מציגה את ביבֵי הפוליטיקה הישראלית במלוא גסותם וכיעורם, הצפייה בתוכנית לא מומלצת לאזרחי המדינה בעלי לב חלש ונשים בהריון. ואני חש שיניב והספרי נוקטים כאן בשני כיוונים מנוגדים: אם פרסום המניפסט היה "נקיטת אחריות" בדרך להובלה לפוליטיקה אחרת (כמובן ברמת הכתיבה בלבד; אף-אחד לא חשב וציפה שהם ממש יעשו מעשה), הסדרה "פולישוק" כורתת את הספסל שהספרי ויניב בנו ועליו הם יושבים. כיצד יניב רוצה שהפוליטיקה הישראלית תמשוך צעירים מצליחים לשורותיה, כמו שקורה בעשור וחצי האחרון ברוב העולם המערבי, כפי שהוא כותב, כאשר מייצגה של בית המחוקקים הישראלים הוא, כדברי יניב, "כלומניק, בובת חוטים, סמרטוט שמטפס במעלה הג'ובים. העתק נאמן למקור של הפוליטיקאים שהשתלטו לחלוטין על (אי) ניווט מציאות חיינו"?

גם אם "פולישוק" היא סדרת דוקו על הפוליטיקה, כפי שיניב – אחד שיודע – כותב, מדוע שצעירים חדורי מוטיבציה ירצו להכניס את ראשם למיטה חולה? למה שיכניסו ידם למדמנה הזו? אם עד-כה הייתה בצעירים איזו רוח-תמימות ביחס לפוליטיקה הישראלית, או "תמימות מפוכחת", כעת הם יודעים בוודאות מה מחכה להם, דבר הירחיק את אותם בני-טובים שיניב משווע להם וידביק כמו זבובים לצואה אותם פוליטיקאים שהוא סולד מהם. הסדרה מרפה את ידי הדור הבא בפוליטיקה.

וכמו בטענה הפוסטמודרנית על החיקוי והמציאות, זה לא ממש משנה האם "פולישוק" מציגה תמונה אמיתית של המציאות או שהיא מצג-שווא; מבחינת אותו צעיר שירצה להיכנס לפוליטיקה, הסדרה היא חזות הכל, מבחינתו היא המציאות ומה שהוא יעשה מכאן והלאה זה חיקוי של המציאות, חיקוי של המציאות הפולישוקית. וזו מסקנה שאינה מבשרת טובות.

[3] לפני שבועיים עלתה לשידור העונה השנייה של "מאסטר שף", תוכנית ריאליטי במסגרתה אזרחים מהשורה מציגי את כישורי הבישול שלהם בדרך להיות "המאסטר שף" של ישראל. כפי שכתבתי בפוסט קודם ("5 הערות על תוכניות ריאליטי"), יש בתוכנית רגעים מאוד יפים בזכות קאסט השופטים הססגוני, ולא פחות – הבאתו לקדמת הבמה של הרחוב הישראלי, ואני חושב שלית מאן דפליג שזו תוכנית המציאות שהכי-פחות מבזה את משתתפיה, מאפיין שאני טענתי ברשומה הנ"ל שהוא כמעט הכרחי בתוכניות ריאליטי.

אחת מצוות מבקרי-הטלוויזיה של "הארץ", מיה סלע (וקראתי עוד כמה שטענו כמוה), טענה שהבחירה במתמודדים נעשתה לפי הסיפור האישי שלהם ולא לפי איכות התבשילים, ושזו בעצם מניפולציה צינית של צוות התוכנית על חשבון המתמודדים וקהל הצופים. ופרט לעמדה הבעייתית של סלע, כפי שאראה להלן, רואים שהיא כותבת בחסד.  "אין ספק שאייל שני מבין היטב שלא מדובר פה רק באוכל, שמדובר בעצם בקניבליזם", כותבת סלע. "שמה שמתבשל בסירים זה לא מרק דגים אלא בשר מתמודדים, ואולי לכן מיכל אנסקי בוכה. היא בוכה על המתחרים, על הצופים בבית, ואולי היא בוכה גם על עצמה שככה היא נאלצת לאכול אנשים".

יש אכן מקום לטעון שהבחירה של המתמודדים נעשתה לא רק לפי כישורי הבישול כי אם לפי הסיפור האישי שלהם, והבחירה הזו נעשתה לא רק מטעמי חסד – לשקם את העבריין, לפצות את הסבתא שמגדלת את נכדתה – כי אם מטעמי רייטינג. אך כשסלע טוענת שהכול מניפולציה, כמו שדמעותיה של אנסקי הם דמעות-תנין ולא דמעות אמיתיות – יותר משהיא מעידה על התוכנית היא מעידה על עצמה, כשם שאדם שמתקרבן וטוען שכל העולם דופק אותו – יותר משהוא מעיד על העולם הוא מעיד על עצמו. הציניות היא של המבקר לא פחות משהיא של התוכנית. כנראה שסלע מספיק זמן בתקשורת על-מנת לבשל לנו מנת ציניות כזו.

אבל אני רוצה להתייחס גם לגוף הביקורת, כלומר לטענה שהאוכל הוא רק ערך נלווה לסיפור, ולהפוך אותה על ראשה. ברור שאוכל הוא לא רק אוכל, כלומר מזין וטעים, אלא הוא גם סיפור (ואייל שני מנסה להדגים את זה בביקורות שלו על האוכל). אבל אולי הדוגמא המובהקת ביותר היא המאכלים שאוכלים בחגים, ובראשם ליל הסדר. כשם שטועמים את הביצים ממולאות של הפנסיונר בן ה-83 טועמים גם את ריח בית-סבא, הונגריה וכו' – כך כשנוגסים במצה לא נוגסים רק בדיקט וסובלים מעצירוּת לשבוע; כי כשטועמים מצה, טועמים את טעם החירות.

* אגב, אם שאלתן את עצמכן מה קורה כשהרב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף, התשובה היא: הרשומה הנוכחית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s