אשכול נבו עומד על המקפצה: על הספר "נוילנד"

[1] אשכול נבו בדרך לבצע קפיצת-ראש. הוא עומד על המקפצה, בברֵכה של הגדולים, לוקח תנופה קטנה בשתי רגליו, וקופץ. עד כה, במשך כעשר שנים – מאז כתב את ספרו הראשון, "צימר בגבעתיים" (זמורה-ביתן, 2001) – נבו שחה במיומנוּת בברֵכה של הקטנים, במהלכן כתב ספר אחד מצוין, "ארבעה בתים וגעגוע" (2004), ואחד מצוין-אבל-פחות, "משאלה אחת ימינה" (2007). אבל שני אלו היו טובים רק בפרמטרים של הקטנים, כלומר כרבי-מכר להמונים, ולא עמדו למבחן מול הגדולים, המבקרים. ונבו החליט (לי ברור שזו החלטה מודעת) שהוא השתכשך מספיק במים הרדודים והגיעה העת שהוא יקפוץ לברֵכה של הגדולים, וכשמטרה זו עומדת מול עיניו, כתב את ספרו החדש, "נוילנד" (2011). אז נבו קפץ. ונבו טבע במצולות.

"נוילנד" מספר על דורי פלג, היוצא למסע חיפוש אחר אביו בדרום אמריקה, לאחר שהאחרון יצא לטייל שם ולא יצר קשר עם ילדיו במשך כחודש. בדרך הוא פוגש את ענבר בנבנישתי, שמגיעה לדרום-אמריקה בעקבות משבר שהיא חווה בחיים, וביחד הם מחפשים את אבא של דורי. אם בספריו הקודמים נבו ביקש לתאר את ההוויה הישראלית, את ה"ביחד" הישראלי, מבלי לזעזע או לייצר אמירה משמעותית, בספרו האחרון נבו יוצא את גבולות הארץ המובטחת בשביל לשאול: מה משמעות חיינו במדינת ישראל? למה אנחנו ממשיכים להיאחז בה? האם הגשמנו את התקוות של ראשי הציונות? האם הורשנו לילדנו מדינה טובה יותר מזו שהורישו לנו הורינו?

[2] לאחר שסיימתי לקרוא את "ארבעה בתים וגעגוע" נותרתי עם תחושה של אובדן, שאיבדתי חבר-טוב – כשלרוב אפילו כשאני קורא ספרים טובים יש לי דחף לסיים את הספר, להיות אחרי, לעבד את החוויה – ועם התחושה הנעימה של קריאת "ארבעה בתים" ניגשתי ל"משאלה אחת ימינה", שטיפ'לה אכזב, אבל בגדול היה גם מצוין, וכך גם ניגשתי ל"נוילנד". אבל מעבר לניסיון של נבו לצלוח את הברֵכה של הגדולים – ניסיון שכאמור לא צלח, ועל כך בהמשך – הכושר הרטורי והכוח המְדָמֶה של נבו, אלו שהפכו את שני ספריו הקודמים לכל-כך טובים, נחלשו, וכך כל האמצעים הפיגורטיביים בספר.

לדוגמא, אופן מסירת הסיפור. את הסיפור מוסרות כמה דמויות – אמצעי שנבו השתמש בו כבר ב"ארבעה בתים", ומאפשר לנבו ולקוראים לחדור לתודעתם של כמה דמויות. אלא שב"ארבעה בתים" נבו לא ציין מראש מי מוסר את הסיפור, וזה כבר הבדל משמעותי, שכן מלבד המלאכותיות שבמבנה ספרו האחרון, אי-הבהירות הראשונית בהבנה "מי מדבר אלינו" כמו ב"ארבעה בתים", תורמת רבות למסתורין שאופף אותנו בכל חוויית הקריאה. אך מעבר לכך, לא חשתי שיש הצדקה בריבוי המספרים, שהריבוי תורם לסיפור – כולם מדברים בקול אחיד (למעט אלפרדו, המְאתֵר שדורי ואחותו שוכרים) במקום שנבו ינסה ליצור פוליפוניה (ריבוי קולות). אך גרוע מכך – אין מספר אחד נוגע במספר חברו ואין סיפור אחד עולה על סיפור חברו, כולם משלימים את חלקי הסיפור במקום שנבו יעמת אותן אלו עם אלו וייצור תמונה מורכבת יותר של המציאות.

[3] בסוף מסע החיפושים שלו, דורי מגלה שאבא שלו הקים ארץ-חדשה, "נוילנד", שלפי דף המידע לאורח שלה מוגדרת כ"מרחב קהילתי טיפולי", ודוגלת באי-אלימות, שוויון פרוגרסיבי, נתינה, פתיחות אל האחר וכולי (עמ' 455). כל ניסיון לברוא מרחב-חדש הוא יומרני (ובפרט מרחב חדש ריאליסטי, שמתכתב באופן ברור עם המציאות, שלא כמו בבריאת-עולם של פנטזיה או מדע-בדיוני, שדורש אמנם מעוף-יצירתי אך "מסוכן" פחות), והניסיון של נבו לברוא ארץ חדשה שתפקידה הוא "לאתגר, להציב מראה… שתזכיר למדינת ישראל מה היא צריכה להיות" (שם, עמ' 456) –  הוא יומרני עוד יותר, ולכן סופו של נבו שהוא מסיים את הקפיצה לברֵכה של הגדולים בטביעה. נבו לא באמת מציב מראה למדינת ישראל, לא משקיע זמן בתיאור ובמחשבה על המרחב שהוא בורא, שהוא בסופו של דבר גיבוב של הרבה מאוד דברים שאנחנו מכירים – בזיקה של קצת תובנות ניו-אייג', קצת רמץ מאפר שרידי הקיבוץ – אבל לא ארץ-חדשה.

[4] אחד ההיפוכים התבניתיים שנבו נוקט בהם הוא העמדת דור הבנים בתפקיד "המבוגר האחראי". כך מי שיוצא לטיול של אחרי הצבא, בדיליי של 40 שנה, הוא אבא של דורי, מני, ודורי הוא גם זה שיוצא לחפש את אביו, ובכלל דור ההורים הוא זה ש"יורד מהארץ" – אבא של דורי בנוילנד, אימא של ענבר בגרמניה – כשאנו היינו מצפים שיתרחש להיפך. באופן רחב יותר, הבנים מזוהים עם ההיסטוריה, הם אלו שמופקדים על המורשת, בעוד אנו מורגלים לחשוב שהאבות אחראים על העברת לפיד המסורת. דורי הוא מורה להיסטוריה, שגר בירושלים (בירת ההיסטוריה), וגם שם החיבה שלו, דורי, מייצג מושג כרונולוגי, שמרפרר לנו לשדה-הידע של ההיסטוריה. ואילו משמעות השם ענבר, שותפתו של דורי, היא אבן חן שלוכדת בתוכה את ההיסטוריה.

הדמויות הראשיות בספר עוברות במהלכו שני מסעות שונים – המסע של דור ההורים הוא מסע לבריחה מן העבר, ואילו המסע של דור הבנים הוא שיבה אל העבר: חנה, אימא של ענבר, חיה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וענבר לא יכולה לשאת אפילו ביקור בן כמה ימים בגרמניה; מני, אבא של דורי, ממשיך במנוסתו מן המיגים במלחמת יום-כיפור ורוצה להקים בדרום-אמריקה (שידועה גם כעיר-מקלט לפושעי הנאצים) ארץ-חדשה, נוילנד, כשההשמטה של ה"אלט" (ישן), מהמושג שטבע הרצל, אלטנוילנד, מודגשת וצורמת. הוא לא מנסה להקים ארץ-חדשה על גבי חורבות העבר או לבנות ולהיבנות מן העבר, הוא רוצה להתחיל מההתחלה. ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך שסופו של המסע של דורי וענבר הוא שיבה אל העבר, היא העובדה שהמסע שלהם מסתיים בכותל, לכאורה באופן מקרי (דורי מניח פתק שנתן לו בעל-מסבאה בדרום אמריקה), אבל למעשה זה יותר ממכוון: הכותל מייצג גם את ההיסטוריה הקרובה – מלחמת ששת-הימים – אך בעיקר את זו הרחוקה – הכותל הוא שריד בית המקדש, ואולי אין דבר המייצג את ההיסטוריה של עם ישראל יותר ממנו.

אחת המטרות של "חוות נוילנד" היא לרפא את כל הפצועים ממלחמות ישראל בפרט וממדינת ישראל בכלל. ולכן נראה לי שהמחלוקת העיקרית בין דור ההורים לדור הבנים היא האם ההיסטוריה היא פצע או מקור להעצמה, האם יסודות ההיסטוריה הם יסודות מעורערים, שיש להחריבם ולהתחיל לבנות מההתחלה, או יסודות מוצקים עליהם ניתן לבנות קומה שנייה. ולמרות שאין תשובה חד-משמעית לכך, חתימת הספר בביקור בכותל מותירה את הרושם שהאפשרות השנייה היא הנכונה, ואת הכוחות להכרעה שנותרה פתוחה בסוף הספר – האם דורי וענבר יממשו את אהבתם – שני אלו ישאבו מן ההיסטוריה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “אשכול נבו עומד על המקפצה: על הספר "נוילנד"

  1. בפסח קראתי את נוילנד.
    זכרתי שכתבת על זה פעם…
    אמנם לא קראתי את ארבעה בתים אבל סך הכל חשתי שהדברים שכתבת על נוילנד די מדוייקים, ובלי ספק הקריאה בפוסט העשירה את חוויתי (המעט מאכזבת) מהספר.
    אבקש לציין שבעיניי שלל סיפורי האהבה ברומן מהווים גם כן תווך משמעותי לדיון בסוגיית העבר או החידוש. אולי לזה התכוונת במשפט הסיום, אבל אני חושב שזה ממש מלווה את הסיפור – דור ההורים (בחלקו) מחליף בן זוג (או מת) ודור הסבאים חי בצער מתמיד על כך שלא החליף בן זוג, ולעומת זאת דור הילדים עדיין מתלבט אם הפתרון לחוסר האהבה הוא גירושין או ילד נוסף. אולי זה לא מדוייק לגמרי אבל זה נראה לי קיים.
    סימסטר נעים שיהיה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s