אורנה ושתי שקיות חלב

בעקבות דיון תרבותי (קרי, ויכוח) ישן-נושן שהתגלע הבוקר במשפחתנו, אני מפרסם סיפור שכתבתי לפני כשנתיים וחצי ורלוונטי כאז כן היום (שיניתי את הסיפור קצת ועידנתי את הסוף). ותודה לאחותי הרופאה שנתנה לי את ההשראה לסיפור.

.

את הורגת את אימא שלך, צעק לעברי עומרי, נראה לי שזה היה עומרי, כי עומרי אומר לי כל הזמן את הורגת את אימא שלך – אני שמה את הנעליים על הספה ואימא מתעצבנת, את הורגת את אימא שלך, אני משאירה את המטבח מטונף ואימא מתכעסת, את הורגת את אימא שלך – זה הפך להיות ביטוי קבוע אצלנו בבית, עד כי הוא פיתח סעיפים וגרורות – אני שופכת קולה על הספה, את הורגת את הספה שלך, אני משפשפת את הישבן של האוטו, את הורגת את האוטו שלך – וביטוי זה היה לחלק מאותה שפה מוצפנת השייכת לבני הבית שלנו, כמו המעבר לדיבור באנגלית, גם אם אנגלית עילגת ורצוצה למכביר, כאשר רוצים להדגיש שמדובר בנושא חשוב ורגיש -So you say she became pregnant before she get married? – כי פעם יעל לא הבינה אנגלית, וכאשר לא רצינו שהיא תבין את הנושא התחלנו לדבר באנגלית, אבל היום היא מבינה-גם-מבינה, ואף-על-פי שטעם המנהג בטל, המנהג עצמו שריר וקיים.

זה קרה כשהיינו בבית המשפט, לקראת סופו של משפט רגיש, ממש לקראת סיומו, לאחר שכלו כל הקיצין וראיתי שבלי ארטילריה כבדה – קרי, מסמך אנושי מזעזע – הסיכויים שלי לצאת עם איזה הישג – קלושים, ובמלחמה כמו במלחמה יש נפגעים, אז אמרתי משפט שפגע בה, ככל הנראה, למרות שאני לא יודעת לְמה היא ציפתה, הרי היא תבעה אותי בבית משפט בגין פלישה לנכס, קרי, הבית שלנו, או יותר נכון הבית שלה. תמיד היא אומרת טוב בת רחוקה מבת קרובה, ואם היא לא אומרת, אז ראוי לה שתאמר, כי אני יודעת שככה היא חושבת, אני באמת חושבת שהיא אוהבת אותי, אבל אוהבת אותי מרחוק, כשאני לא חיה על חשבונה ושותה את דמיה, ומבזבזת את מימיה, ומקצרת את ימיה, לטענתה. נערכתי למשפט הזה ברצינות, למרות שהחלטתי שאני לא לוקחת עורך דין, כי אני לא מוכנה שאף אחד יגיד לי מה לעשות, לא השוטר בכביש שיגיד לי תעצרי בצד – אני אעצור, ואשלם, ואמשיך לנהוג לפי החוקים שלי, שהם אמנם די דומים לחוקים של כולם, אבל עם כמה השגות – ולא איזה שרינקולוג שיגיד לי שאני חייבת לעשות שינוי בחיים, ובטח שלא איזה פוץ עם תיק ג'יימס בונד שלובש גלימה שחורה ומדבר בלשון גבוהה, גבוהה.

לא היה לי סיכוי לנצח במשפט, כי אין מה לעשות, אני בת למעלה משמונה-עשרה, והבית באמת שייך לאימא – וגם לאבא, למען האמת, למרות שאימא נוטה לשכוח את זה, ולא אחת קרה שאבא חזר הביתה לאחר יום עבודה ארוך וגילה קיר שבור, או מצא פריט ישן בתוך האשפה, והוא כעס – וכשאני אומרת "כעס", זו כמובן באנדרסטייטמנט – לא שהיו לו סנטימנטים לקיר או לחפץ הזה, כי אני בכלל מסופקת אם יש לו סנטימנטים למשהו, פשוט הוא אדם מאוד "מחושב" ו"קפדן" בהוצאת הכספים – ולכן לא הופתעתי שהשופט פסק שעליי לפנות את הנכס תוך שלושים יום, ולפצות את ההורים רטרואקטיבית על כל הוצאות השכר דירה-חשמל-מים-גז מרגע שהם ביקשו לפנות אותי מהנכס. עכשיו אני נזכרת שתמיד אבא אמר לי שאני צריכה להתחיל לשלם על ההוצאות שלי, ועל אף הטון הרציני שלו, סברתי שהוא צוחק, כי אני הרי הבת שלו, למרות שבתוך תוכי כרסם בי החשש שהוא עלול לממש את תוכניותיו, כפי שאכן קרה.

לאחר פרסום פסק הדין ניסיתי להמתיק את הגזרה דרך עדות אופי חיובית לגביי, ולצורך העניין הבאתי מהעבר את בת דמותי, אורנה הילדה, שתבוא להעיד על דוכן העדים ותספר על החוויות שלה, חוויות שבוודאי יגעו לליבו של השופט הכי אטום, למרות שזו הייתה משימה בהחלט לא קלה, גם לאורנה-דאז, שהיתה ילדה מאוד ביישנית, ולא הירבתה לצאת מביתה, ולא נתנה אמון בזרים, כמוני – כמובן שהיא לא זיהתה אותי – אבל בעיקר לי, אורנה-דהיום, בגלל שאני עדיין מתביישת בה – כי היא עדיין מוצצת אצבע בפה ומשתרכת עם החיתול המלוכלך שלה בין אצבעותיה, מהחיתול היא תיפטר בגיל מוקדם יחסית, אבל האצבע בפה תישאר איתה להרבה זמן, וגם בגלל שהיא היתה ילדה שמנה, ובערך באותו גיל היא תאמר את המשפט האלמותי לגננת שלה: "אלגרה, הקציצות שלך מ-אוד ט-עי-מות", משפט שאת אורנה-דהיום מבייש מאוד, כי הוא מזכיר לה את אורנה הגרגרנית, זו שסיימה הכול מהצלחת אבל התנדבה גם לעזור לאחרים לסיים, אך את המשפחה הוא מאוד ישעשע, והוא ייכנס ללקסיקון המשפחתי, לאותה שפה מוצפנת של המשפחה, שתשתמש בו בכל פעם שאוכלים קציצות בשר, או סתם שנסב סביב שולחן האוכל ומישהו יגיד: "אימא, האוכל שלך מ-אוד ט-עים".

כבוד השופט, אמרתי לכבוד השופט, אני רוצה בבקשה להציג את העדה הראשונה שלי, אורנה-דאז, שתעיד עליי עדות אופי, הוא קצת התבלבל, אבל לאחר הסבר קצר הוא הבין, ואורנה-דאז, עדיין עם האצבע בפה והחיתול המטונף, התהלכה בצעדים קטנים לעבר דוכן העדים, שכמובן היה גבוה מאוד בשבילה, אז היא התיישבה על ספסל עץ כבד ליד, ספסל שתואם את כל התפאורה הארכאית מלאת-העץ של בית המשפט, עץ כבד כזה, מלא, ולאחר שאורנה-דאז הוציאה את האצבע מהפה, ולאחר שקצת עודדתי אותה, היא התחילה לדבר:

"אתמול אימא ביקשה ממני שאבוא איתה לסוּפר. כמובן שהסכמתי. שמחתי. לעזור לאימא, כמובן. היא גם הבטיחה לי שקית שוקו. אימא החזיקה לי יד, לימדה אותי לחצות את הכביש. אדון שופט, אתה יודע איך חוצים כביש, נכון? שמאל-ימין-שמאל. אחרי שהגענו לסוּפר, אימא ביקשה ממני להביא לה ביצים. גבינה. חלב. לחם שחור. ואז אימא התחילה לברור ירקות. אני שונאת שהיא בוררת ירקות. אז התחלתי לשוטט במבוך של הסוּפר. אחרי כמה זמן, לא יודעת בדיוק, אין לי שעון, אני רואה שאימא עדיין לא באה לחפש אותי. הייתי באותו זמן ליד הצנצנות עם השוקולדים. אדון שופט, אתה מכיר את הסוּפרים האלו שיש להם כל מיני שוקולדים, נכון? לא דאגתי. הרגשתי כמו עמי ותמי שהלכו לקטוף תותים ביער, ומצאו בית שכולו עשוי ממתקים. ואיך שהם חיו באושר ועושר בבית הממתקים שלהם. ואכלו שוקולד לארוחת בוקר, וואפלות לארוחת צהריים, וגלידה לארוחת ערב. אדון שופט, אתה מכיר את הסיפור, נכון? אז טעמתי. קצת אגוזים מצופים שוקולד, וקצת נחשים מצופים שוקולד. רק טעמתי.

"אבל אז התחלתי לחשוש. יכול להיות שאימא שכחה אותי? לא יכול להיות שאימא תשכח את הילדה שלה". אורנה-דאז לא יודעת, את מה שאני, אורנה-דהיום, ידעתי בדיעבד, שלא רק שאימא יכולה לשכוח את הילדה שלה, היא בכלל לא שמה לב שחסר לה משהו, ולאחר שהיא חזרה הביתה עם כל המוצרים, ואבא עזר לה לסדר את המוצרים בארונות ובמקרר, הוא פתאום נעצר עם הלחם ביד, הצמיד אותו לחזהו, ושאל את אימא בפנים תמהות, פנינה, את לא חושבת ששכחת משהו? ואימא תגיד לו, לא, עברתי על כל הרשימה פעמיים, ואני יכולה לעבור איתך עליה עוד פעם: 2 שקיות חלב, 2 קוטג', לחם שח.. ומה עם אורנה? אבא התפרץ, איפה אורנה? ואימא הייתה כל כך מבוהלת, איך לא שמתי לב, איך לא שמתי לב, השאירה את המקרר פתוח, ויחד עם הסלרי שהיה לה ביד, רצה בחזרה לסוּפר. "ואחרי שהבנתי שאימא שכחה אותי", המשיכה אורנה-דאז, "התחלתי לבכות. ישבתי מתחת לצנצנות השוקולדים, מצצתי אצבע, ובכיתי. אחת הסדרניות של המוצרים, אדון שופט, אתה מכיר את הסדרניות האלו, נכון? היא ראתה אותי בוכה, ושאלה אותי: ילדה, למה את בוכה? ילדה, איפה אימא שלך? ומתוך הבכי, אמרתי לה: א-אני לא יו-ד-עת". בשלב זה אורנה-דאז התחילה לבכות, בכי איטי, עם הפסקות קצרות באמצע, עם ניסיונות לסיים את הסיפור, אבל אף אחד לא הבין מה היא אומרת, חוץ מהמשפט שהיא הפנתה לאימא: "אי-מא, ל-מה ש-כ-חת או-תי? ל-מה, אי-מא, ל-מה?"

וליבה של אימא, שהאירוע הזה נחרט עמוק בלבה וגרם לה צער רב, ומאז היא לא שוכחת כלום, ובראש רשימת המכולת, לפני החלב ותבנית הביצים, היא הייתה רושמת את הילדים שהיא לקחה איתה לסופר, ברצינות מלאה, ומתעכבת בקופה לעבור על הרשימה שוב, לבדוק שכל הילדים נמצאים, למרות שהעומדים אחריה בתור האיצו בה להזדרז – ושהמשפט הזה היה מאוד אמוציונאלי בשבילה, ליבה פשוט לא עמד בכך, אז אימא התיישבה על הספסל, או יותר נכון נשמטה על הספסל, על ספסל העץ הכבד של בית המשפט, או מה שהיא חשבה שהיה הספסל שכן היא התיישבה ברברס, בצעד וחצי אחורה, מבלי להביט במראות, וישבנה פגע רק בקצה-קצהו של הספסל ומשם היא החליקה אל רצפת בית המשפט, ראשה נחבט קלות בספסל וצנח מטה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “אורנה ושתי שקיות חלב

  1. פוגע, נוקב,
    אהבתי את המעבר ללשון ילדים. קצת פחות את השפה הרזה של אורנה-דהיום – אבל כנראה שזה חלק מההבדל בינינו.

  2. נחמד ביותר.
    אני מרים ואני גרה בישראל, אני יכולה להבין את הבלבול שהמתרגמים יכולים לבצע אבל כפי שגלעד אמר, זה חלק מההבדל בינינו.
    הסיפור מתחיל בעצם בעובדה שאורנה קונה שקיות חלב, ומשם זה מסתבך במעין תעלומה עלומה.
    לא משהו שהייתי מקריבה את בני עבורו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s