מניפסט התריס

את הספר "תריס" של אמילי עמרוסי (הוצאת זמורה-ביתן, 2009) צריך לקרוא פעמיים – לא יודע אם צריך כמו שכדאי, כך לפחות אני קראתי אותו – בפעם הראשונה לקרוא מהעמוד הראשון, עדיף לגמוע את ההתחלה בשלוק אחד, להניח אותו לחודש, חודשיים, חצי שנה – אני לא יכולתי לצלוח את כולו בתקופה אחת רציפה – לקרוא בינתיים ספר-שניים, ואז לחזור אליו, הפעם בשביל לסיים, הפעם לתמיד (יש כאלו, בעלי אופי חלש לטעמי, שיאמרו למה לחזור לקרוא ולסיים ספר לא-מוצלח? אבל אני אומר: מה קרה, קצת קשה אז מתייאשים?! זה מתחיל בפרישה מספר ונגמר בנשירה מהלימודים).

"תריס" מספר על נעמה, נשואה לעמי ואם לשלושה ילדים, המתגוררת בהתנחלות אלרום. לאחר לידת ילדה השלישי, כשהיא מבחינה שהפכה מאישה נמרצת לאישה מותשת ועייפה, מנסה נעמה להבין מה עומד מאחורי החולשה האופפת אותה, והיא מוצאת שהיא סובלת מהיפותירואיד, תת-פעילות של בלוטת התריס, וכשזו נפגעת יש ירידה בייצור ההורמונים, דבר הגורם לעייפות שנעמה חשה. כשהיא מגלה שנשים אחרות בישוב סובלות מכך, היא מחליטה לפנות לרשויות, אך משאלו מגלות אדישות לסיפור, היא יוזמת שיתוף-פעולה עם נשים פלסטיניות הסובלות מאותה תופעה ומחוללת בישוב סערה.

עמרוסי לא עושה עבודה קלה לקהל-קוראיה, לא מפתה אותם בתופינים ומגדנים להמשיך לקרוא, להפוך דף, לגלות מה יעלה בגורלה של דמות זו או אחרת. היא כמו אומרת: אני רוצה שרק מי שבאמת רוצה לקרוא את הספר שלי, בלי התניות ובלי הבטחות-להמשך, יקרא אותו. אני רוצה רק את ההארד-קור של הקוראים שלי, רק את קהל המעריצים. היא כמעט ולא משתמשת במניפולציות שונות שכל סופר נוקט בהם, מניפולציות בגינן, כמו שנאמר, הקורא "לא יכול להניח את הספר", או "שותה את הספר בלילה אחד".

אם אפשר לפרק את מרכיבי הסיפור, כל סיפור, באופן סכמטי ביותר – ואי-אפשר, שכן תמיד מרכיבי הסיפור משורגים זה בזה – ניתן לומר שכל סיפור מורכב משני מרכיבים, צורה ותוכן, כאשר תחת הצורה נכללים כל האמצעים הפיגורטיביים, ואילו התוכן הוא הסיפור היבש, הסיפור הערום, המתומצת, קורות האירועים. אז כמובן שאין סיפור שהוא רק תוכן, אבל ניתן לומר שבשירים או באופרות לאמצעים הפיגורטיביים יש נפח גדול יותר, ואילו באגדות-עם – שבהגדרתן נמסרות מפה לאוזן ו"הקישוטים הצורניים" שמסביב הסיפור נשמטים – הדגש הוא יותר על הסיפור הגרעיני.

ולפי החלוקה הזו, ניתן לנקוט בשני אמצעים שיגרמו לקורא להמשיך לקרוא. הדרך הפשוטה יותר היא להציב חידה או חוטים סבוכים/ מוּתרים, כשבמהלך העלילה החידה תיפתר והחוטים יפרמו או ייקשרו, כלומר לגרום לקורא להמשיך לקרוא בגלל העלילה. הדרך המורכבת יותר היא למשוך את הקורא באמצעות השפה ושאר האמצעים הפיגורטיביים, להכניס את הקורא למערבולת של קריאה שתגרום לו להמשיך לקרוא – להפנט את הקורא באמצעות השפה. כפי שציינתי, תמיד הצורה והתוכן משמשים בעירבוביה, אבל ניתן לומר, לדוגמא, שספרים של הרלן קובן מושכים יותר את הקורא בגלל רצח או אדם שנעלם, וספרים של יעקב שבתאי או – להבדיל – מאיר שלו, מושכים אותנו יותר בגלל השפה, והעלילה תופסת מקום משני בסיפוריהם.

אז אצל עמרוסי השפה אינה גבוהה או שנונה באופן מיוחד – ואפילו לא "יהודית", כמו בספרים של חיים סבתו – אך מעבר לכך – או בהתאם לכך – היא ממעטת בשימוש באמצעים פיגורטיביים. לדוגמא, לטשטש או לשחק עם ההבדלים שבין פאבולה וסוז'ט, כמו להתחיל את הספר מהסוף או מהאמצע; נעמה (הדמות הראשית) מוסרת את הסיפור לפי רצף האירועים (כמובן שיש "כניסות" של פלאשבקים וזיכרונות מן העבר, אבל העלילה המרכזית נמסרת כסדרה). אמצעי נוסף שניתן להיעזר בו הוא שימוש בכמה מְסַפְּרִים, או מסירת הסיפור מפי כמה דמויות, באופן שיהפוך את הסיפור לפוליפוני (רב-קולי), או לפחות יקנה לו כמה זוויות ראייה. אבל אצל עמרוסי, נעמה היא שמוסרת לנו את כל הסיפור, ומנקודת התצפית שלה אנחנו רואים איך היא מתבוננת בכל העולם, ובפרט בתושבי אלרום, ולדעתי זו נקודת-תצפית מאוד רכילותית – שכן הרכילות למעשה מחפצנת את מושאיה בכך שגוזלת מהם את זכות הדיבור, והרחבתי על כך בפוסט "רכילות כהחפצה" – מנחם המשיגענר, ליאת המושלמת או בעלה הרבש"צ הסתום.

אז אין דרייב לקרוא את הספר מצד הלשון המיוחדת שלו, אבל גם אין מניע עלילתי. הסיפור גדוש בהסברים של נעמה על חיי המתנחלים וחיי הדתיים בכלל – וגם אז, לתחושתי, הרוב נמסר בהתחלה, כאילו עמרוסי חושפת את כל הקלפים ישר בתחילת המשחק, במקום לפזר את הפרטים האלו בתוך הספר. רק לאחר כמאה עמודים נעמה מוצאת שהעייפות שהיא חשה היא תוצאה של תפקוד-חסר של בלוטת-התריס (ואני קצת הצטערתי שעמרוסי ישר "מנמקת" את זה בהסבר רציונלי, במקום לקחת את הסיפור לכיוון ריאליסטי או סוריאליסטי), ורק לאחר כשני-שלישים מהספר היא פותחת את תריסי חלונה ומתכננת את המפגש עם הפלסטיניות מהכפר הסמוך לאלרום, ראניה, בהתחלה בכדי לבדוק האם גם אצלן יש חוסר-תפקוד של בלוטת התריס, ולאחר-מכן מפגש לשמה, לשם הכרת הפלסטיניות שמעבר לגדר. אז גם לאחר כ-200 עמודים שהעלילה ממריאה, קצת קשה להישאר מרותקים לספר על מנת לדעת האם המתנחלות והפלסטיניות יצליחו להיפגש? (עמרוסי מצילה את הסיפור מלהפוך לשמאלצי, כשהסיפור מסתיים ב"סוף פתוח", מבלי לדעת האם המפגש התקיים, כשרעש של פיצוץ – כנראה פיגוע טרור, אבל גם זה נשאר מעומעם – חותם את הסיפור).

וכל אלו – מְסַפֵּר אחד, שמוסר את הטקסט כסדר התרחשותו ולא מנסה להמם או להפתיע את הקוראים – ביחד עם היותה של עמרוסי פעילה בתנועת "ארץ שלום" – יוצר את התחושה שיותר מש"תריס" הוא ספר פרוזה, הוא בעיקר מניפסט, מניפסט שמצד אחד נכתב לכל הציבור הישראלי ומתאר את המתנחלים על כל גוונם במין דרך מתריסה, לא-מתנצלת – אנחנו כאן בכדי להישאר – מצד שני עונה לאנשי "מדינת תל-אביב" הנאורים, שנעמה מציגה באירוניה עצמית ובסרקזם את ההתרפסות של המתנחלים בפניהם, ומצד שלישי פונה למתנחלים ומציע להם שיטת פעולה, פותחת להם תריס להידברות עם שכניהם לגדה, אותה גדת-נהר. אז ככותבת פרוזה לפי דעתי עמרוסי נכשלה, אבל כמנסחת מניפסט, עמרוסי עושה עבודה טובה בכך שהיא כותבת מסמך אחד המתכתב עם קהלים שונים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s