שתי הערות וחצי על הספר "נופל מחוץ לזמן"

[1] דויד גרוסמן הוא גדול הסופרים העבריים החיים איתנו, לעניות דעתי, אך הטרגדיה של גרוסמן היא שדמותו הציבורית מאפילה על דמותו הפרטית. על מנת להמחיש את הטרגדיה, גרוסמן ברא בספרו החדש, "נופל מחוץ לזמן" (הספרייה החדשה, 2011), דמות בשם קנטאור – לפי דעתי, הדמות שהכי מזוהה עם גרוסמן, למרות שפרטים אוטוביוגרפיים אחרים מפוזרים אצל דמויות אחרות – מין דמות מיתולוגית שפלג גופה העליון כשל אדם ופלג גופה התחתון מחובר לשולחן כתיבה – כאומר שישנו חיבור בל-יינתק בין הגוף הפרטי לבין דמות הסופר, המאופיין עם שולחן הכתיבה. גרוסמן נהיה כל-כך מזוהה עם דמות הסופר, מזוהה עם המקצוע שלו, שהוא לא מסוגל להבין דבר עד שהוא כותב אותו, כפי שקנטאור אומר בעמ' 76 בספר (כל הציטוטים להלן לקוחים מהספר, אלא אם צוין אחרת): "ככה זה אצלי לבלרוש. ככה אני בנוי. פאקט. לא מסוגל להבין משהו עד שאני כותב אותו. להבין באמת, אני מתכוון, לאשורו!" (ההדגשה במקור; א"נ).

אך הטרגדיה של גרוסמן מוּעצמת כאשר הוא מבקש לעבד את האבל שלו באמצעות הכתיבה – כפי שהוא ציין, אין לו ברירה אחרת – אך כיוון שהמוות "כמו בולע לתוכו את כל המילים… עד שאין לי מקום לפעמים לעצמי" (עמ' 87-88), הדבר לא מתאפשר בקלות, עד כדי כך לא אפשרי שקנטאור עצמו אפילו לא מצליח לכתוב זאת: "אני רוצה, צריך, מוכרח, תמיד ככה זה אצלי, שיזרמו לי לסיפור… שלא יהיה כל-כך כל-כך בלתי ניתן ל- כלום" (עמ' 78; ההדגשה שלי, א"נ). כלומר, הסיפור מתרחש בשני רבדים לפחות: מחסום הכתיבה של קנטאור נפרץ במהלך הסיפור, ועוד ארחיב על כך בהמשך, ואת שבירת המחסום של גרוסמן אנחנו קוראים כעת, או לפחות מנסים, כי התחושה שלי היא שגרוסמן כשל. אז אולי גרוסמן ניסה לכתוב ספר על כך שאי אפשר לכתוב על-כך ספר – ולהלן הראיה – אך האפשרות השנייה היא שהוא באמת ובתמים ניסה "למצוא לזה מילים", ניסה ולא הצליח.

[2] אחד הפרדוקסים של האומנות לגווניה הוא שהרבה פעמים היא מבקשת לשקף את המציאות בעוד למעשה היא מסרסת אותה, מעדנת אותה. ניקח לדוגמא נושא קונצנזוסיאלי: השואה. צלם שיבקש להנציח את השואה, מעביר למעשה את השואה מקטגוריה של "מציאות" לקטגוריה של "אומנות", הוא לא מאפשר מגע בלתי-אמצעי עם המציאות, ולא אחת תמונות מסוג זה יוצרות קהות-חושים (חשבו לדוגמא על גלריה שמארחת תצוגה של תצלומי שואה). דויד גרוסמן יודע את זה, ובאחד הקטעים החזקים בספר אומר קנטאור לרושם קורות העיר: "זה לא מזל אדיר שאתה, במסגרת העבודה שלך, ובלי ספק גם תמורת משכורת יפה, יכול להציץ כמה שמתחשק לך לתוך גיהינום של אחרים בלי להכניס לשם אפילו את קצה הזרת הלבנבנה שלך?… ובכלל, תסכים איתי שכאב יד-שנייה עדיף מכאב יד-ראשונה? שהוא יותר בריא למשתמש, וגם יותר 'אמנותי', במובן הנשגב, זאת-אומרת המסורס, של המילה?" (עמ' 64-65).

אך הסובלימציה של האומנות היא הרבה פעמים נצרכת, היא זו שמאפשרת לנו "לגשת" ליצירת האומנות, ולא פחות מכך – היא זו שמאפשרת ליוצרה להביא לעולם יצירת אומנות טובה. אחת התובנות של וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך" היא ההכרח של האמן לבוא לאומנות ממקום של שלווה, ללא מרירות, כעס או עצב: "נפש האמן, כדי שתוכל לעמוד במאמץ האיתנים של חילוץ היצירה כשהיא שלמה ומוגמרת, חייבת ללהוט בלהבה טהורה (עמ' 68, מעברית: יעל רנן, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004). או במקום אחר, כשהיא מבקשת להבחין בין סופרות פמיניסטיות טובות וטובות פחות, היא כותבת: "אפשר לטעון… שכשרונה של שרלוט ברונטה היה גדול מזה של ג'יין אוסטין; אבל החריקה הזאת, ההתמרמרות הזאת, מעידה על כך שכשרונה לא הצליח לקבל ביטוי מלא. ספרים סובלים מעיוות ועיקוּם. פה ושם היא כותבת מתוך זעם במקום מתוך שלווה" (שם, עמ' 81-82).

ולפי דעתי גרוסמן כשל כאן מכיוון שהוא לא הצליח לעדן מספיק את החוויה האישית שלו לכדי ספר, והוציא מתחת ידו יצירה שבורה, כמו השורות השבורות, הקצוצות, שמפרנסות את רוב הספר. קריאת הספר החזירה אותי לנאום של דויד גרוסמן בעצרת הזיכרון ליצחק רבין לאחר ששכל את בנו אוּרי במלחמת לבנון השנייה, והתחושה שלי הייתה שגרוסמן הגיע לנאום כמו דב שַכּוּל, ונאומו היה מלא בזעם ובשְכוֹל שהוציאו אותו מכליו.

[3] כבר בעמוד הראשון של הספר, "האיש" (שבהמשך הופך ל"האיש ההולך") מגדיר את המטרה שלו כ"ללכת לשם" (עמ' 7), ומעבר לכך שגרוסמן בוחר שלא לקרוא לילד בשמו – עולם המתים – אני חושב שהנקיטה ב"שם" המנוגד ל"כאן", מכוונת. כפי שלמדתי ממו"ר פרופ' מנחם פרי, ניתן לחלק את הניגודים הבינאריים לשלושה זוגות יסודיים: ניגודים אבסולוטיים. מונח אחד הוא ההיעדר של האחר: סטאטי ודינמי, חי ומת, יש ואין; ניגודים יחסיים. זוגות של קטבים הנמצאים בהשוואה לנורמה מסוימת באותו תחום: קצר וארוך, מהיר ואיטי (מה שמהיר לאדם איטי למטוס); ניגודים של נקודת ראות. ניגודים שתלויים בנקודת התצפית שלנו כמו שמאל וימין, מעל ומתחת. כפי שניתן להבין, "כאן" ו"שם" שייכים לקטגוריה השלישית. אולי זו לא אסמכתא, אך הסבר משעשע על כך, ניתן למצוא בקטע "רוצה להיות שם" מרחוב סומסום (ובכלל, מומלץ לראות).

כפי שניתן לראות ברחוב סומסום, "כאן" ו"שם" יוצרים את האשליה שניתן לעבור מאופוזיציה אחת לשנייה, וזו גם האשליה שמניעה את הדמויות בסיפור ומניעה את המסע שלהם ל"שם", וכפי שאומר האיש: "אם נלך לשם יהיה שם" (עמ' 38). לכן ניתן להגדיר את המסע שעורכים גיבורי הספר כמסע נפשי, מסע שתחילתו במחשבה שניתן להגיע לשם, וסופו בהבנה שמה שמפריד בינם לבין צאצאיהם הוא לא יחסי ולא שאלה של נקודת ראות – הוא אבסולוטי: חי ומת, יש ואין – הם שייכים לעולם החי והיש, ובניהם ובנותיהם לעולם המת והאין – ובין שני העולמות יש חומה, כמו החומה שהם נתקלו בה (עמ' 146), חומה בלתי-עבירה בין המתים לחיים. זו ההשלמה האמתית עם עובדת המוות, וכפי שאומר האיש ההולך בעמודים האחרונים של הספר: "והוא עצמו הוא מת, אני מבין, כמעט, את פירושם של הצלילים: הילד מת, אני מכיר בכך שבמילים האלו יש אמת. הוא מת" (עמ' 187-186).

ההשלמה עם עובדת המוות בדמות החומה הבלתי-עבירה, היא זו שמאפשרת לקנטאור להתחיל לכתוב (עמ' 158), ולרושם קורות העיר לקטוע את תענית הדיבור שהוא גזר על עצמו מאז מות בתו, ולהתחיל לספר עליה (עמ' 167). מהחומה הזו גרוסמן גוזר תובנה יפה: החומה מסמלת חיץ והבדלה, אך החיץ וההבדלה הם פתח להכלה והשלמה, ולחומה יש פוטצניאל לאפשר דברים שלא היינו יכולים בלעדיה. ומכיוון שהחומה הזכירה לי אסוציאטיבית את "הכותל המערבי", אני מוסיף: כמו "הכותל", החומה היא לא מקום של חיץ אלא דווקא של התקשרות וחיבור – דמויות הסיפור ליקיריהם שנפטרו, המתפללים לאלוהים – כל אחד לאן שיבקש.

מדלג בין המוסך לבית החולים

(1) בעוד עיני כל העולם נשואות בדאגה לחודש ספטמבר הבא עלינו לרעה בשל ההכרזה הצפויה באו"ם על מדינה פלסטינית – או כך לפחות מצפים מאיתנו בעיתונות, לעקוב בדאגה – אני חששתי הרבה יותר מספטמבר מכיוון שזה החודש שבו פוקע תוקף הרישיון של האוטו שלי והוא נדרש לעבור טסט – וסליחה מראש על האגוצנטריות – ולמרות שאין בכוחה של מכוניתי לארגן אינתיפאדה שלישית – ידעתי שבזול אני לא אצא מזה, כפי שאכן קרה. ובניגוד לרוח העליצות שאפפה אותי בטסט של שנה שעברה (תחושה שניסיתי להעביר בפוסט "הצעה ליום כיף בסוף אוגוסט"), השנה יצאתי מהטסט כפוף ותשוש, וכמובן עם הרבה פחות כסף בכיס.

[א] כפי שקורה לזוגות נשואים רבים, אשר במרוצת השנים מתחילים לחקות אחד את תנועותיו ומנהגיו של השני, בשנה וחצי שהאוטו אצלי פיתחתי איתו הזדהות מסוימת, וכשם שאני – ולתחושתי, רוב העולם – נוהג להתעלם מכל הכחכוחים והחריקות של האוטו כל השנה ולהשקיע בו לקראת הימים הנוראים של הטסט, כך גם אני נוהג ביחס לעצמי: אני מזניח את עצמי רפואית תקופה ארוכה, וכשאני כבר מתחיל עם הבדיקות, אני עושה מן סבב-רופאים, over-all על כל הגוף, כולל כל מיני רשרושים בלב וריצודים בעין. או בשפת המכוניות, אני עובר טיפול 10,000.

(2) בעל המשנה בפרק ה' במסכת אבות, נותן סימנים בכל גילאי האדם וקובע ש"בן שישים לזקנה", ולפי תוחלת החיים של הרכבים, שתים-עשרה השנים בהן הרכב שלי על הכביש שוות לגיל שישים של בני אדם (לפי החישוב ש"משרד הרישוי" לוקח רכב לגריטה לאחר עשרים שנה, והמשנה באבות מגיעה עד גיל 100, אז היא קובעת "בן מאה כאילו מת"), כך שלקראת יומולדת שישים של הרכב החלטתי לפנק אותו בטיפול 160,000 (הקילומטרז' שהוא צבר), מתוך תקווה – ולא פחות, מתוך בקשה מפורשת מהמוסכניק שלי – שלפחות בכל הקשור לתחום אחריותו, לא אצטרך להיכנס למוסך שנית לאחר הטסט.

[ב] בחודשיים האחרונים ביקרתי אצל חמישה רופאים שונים, ובסך הכל ביקרתי רופאים והלכתי לקופת חולים/ בית-חולים 13 פעם, כאשר הפעם האחרונה שהייתי אצל רופא כלשהו לפני כן הייתה לפני שלוש שנים – ועדיין "הבעיה העיקרית", שהתחילה את סבב הביקורים הנוכחי ומצצה את רוב זמני, לא נפתרה; ממש תעלומה רפואית. בהיעדר תימוכין קליניים שמאששים את תחושותיי, הופתעתי לטובה שרוב הרופאים האמינו לי, ואחת מהן אף אמרה לי כמה פעמים: "אני חס וחלילה לא מזלזלת במה שאתה מרגיש". אני לא אומר ששיקרתי או הגזמתי ביודעין ובכוונה, אך כיוון שהביקור אצל רופא הוא מעין ניסוי, וכידוע אפילו אם עורכים ניסוי על אדם בסביבתו הטבעית הוא לעולם לא יתנהג באופן טבעי, רק מעצם העובדה שהוא יודע שהוא משתתף בניסוי – ולכן כאשר הרופא שואל אותי מה אני מרגיש עכשיו, אני רוצה מאוד "להצליח" בניסוי – כשהצלחה זו יכולה להתפרש לשני פנים: יש שירצו לגמד את התחושות שלהם, ולכן ימעיטו במה שהם מספרים רק בכדי להוכיח לעצמם שהם בריאים, ויש שירצו להראות שהם לא "חולים בעיתיים", שהם עונים אחת לאחת על ההגדרות למחלה זו או אחרת.

חשבתי גם על האמון הרב שניתן לדברים שאמרתי במונחים משפטיים. ראשית, ידוע שהזיכרון האנושי הוא דבר מתעתע, ויש מחקרים רבים שמראים שבני אדם בונים לעצמם נראטיב משפטי על סמך זיכרון כזב (False memory), כמו המחקר בו אמרו לאדם שהוא חווה אירוע מסוים בילדותו, ובסופו של דבר הוא השתכנע בכך וידע לספר את אותו אירוע לפרטיו, אך למעשה לא היו דברים מעולם. מאותה סיבה, ויתקנו אותי עמיתיי המשפטנים, הודאת בעל הדין אינה העידית שבהוכחות, והרבה פעמים זו נגבית באיומים ותחת לחץ החקירות וכולי, וההוכחה הטובה ביותר אינה ההודאה כי אם ראיות ממשיות.

(3) אז כמובן שכשלתי בטסט הראשון וחזרתי למוסך בגלל בעיה בגומיות למסרק – זה בסדר אם אתם כעת מגרדים בפדחתכם בתמיהה, גם אני לא ידעתי שיש כזה דבר – ותפילותיי שהמוסכניק לא ידרוש ממני תשלום נוכח זה שרק אתמול הייתי אצלו וביקשתי שיכין את הרכב לטסט – הושבו ריקם, ובנוסף ל-1995 ש"ח של אתמול הוא לקח היום עוד 174 ש"ח. אמנם האמנתי לו כשאמר שזו בעיה שאתמול הם לא הבחינו בה, אך למרות שהיום הוא טיפל בי עוד כשעה, הייתי מצפה שיספוג את זה על עצמו.

ובכלל, בטח אצא כאן צעיר ותמים, אך כל הארץ מפגינה על יוקר המחיה ועל עוד שני שקלים לקוטג' – רק עכשיו ראיתי כתבה על החרמת רשת "שופרסל" – אבל המוסכניקים הם אלו שמשתמשים במניפולציות הרבה פחות מתוחכמות אך קשות הרבה יותר להתמקחות מבחינת הלקוח, מאשר אלו שנוקטות רשתות המזון וההלבשה הגדולות. לאחר שנכשלתי בטסט הראשון על אורות דהויים, הלכתי לקרצף את הפנסים הקדמיים, כשהחשמלאי הודיע לי שהעבודה עולה 200 ש"ח לא כולל מע"מ, ושמתי לב שזו "תרבות עבודה" שנהוגה ברוב המוסכים, להכניס את המע"מ רק לחשבונית. ואני שואל את עצמי, מזה השטויות האלה?! למה אמור לעניין אותי המחיר ללא מע"מ, אם הרי אין לי דרך להתחמק מלשלם אותו. האם כשאני קונה טלוויזיה אומרים לי כמה היא עולה ללא מע"מ? כשאני קונה קוטג' כתוב לי כמה הוא עולה ללא מע"מ? וכשאני מתדלק, האם כתוב לי כמה עולה "הדלק הגולמי", וכמה מס הבלו על הדלק? מה אכפת לי, תגיד לי בהתחלה כמה זה יעלה לי בקופה ואז אני אחליט. אין לי ספק שזו דרך ליצוג מצג-שווא לכך שהמחיר זול יותר, כמו לכתוב 99.9 ש"ח במקום 100, רק כשכאן ההבדל הוא בעשרות שקלים ולא באגורה אחת.

כשהחשמלאי סיים לקרצף את הפנסים אחרי עשר דקות עבודה, הוא הבחין שהאורות לא מכוונים וגם הייתה בעיה במגעים של האורות הגבוהים, אז הוא תיקן מבלי שביקשתי ממנו ומבלי לציין שזה כרוך במחיר, ולכן קיוויתי בלבי שהוא יעשה לי את זה בחינם (הרי על הקרצוף כבר שילמתי והוא לא החליף לי אביזר כלשהו), אך כשנכנסנו למשרד הוא אמר לי שזה עוד 150 ש"ח (לפני מע"מ, כמובן לפני מע"מ; 406 ש"ח אחרי, כולל הקרצוף), ואני חושב שהמינימום שהוא יכל לעשות זה לתת לי "הערכת מחיר" מראש. הערכת מחיר כזו נתן לי הבחור שהחליף לי את לוחיות הרישוי בתום הטסט, וזה ייאמר לזכותו, רק שלא ממש ברור לי מה הבעיה בלוחיות שלי, ומיקומו של מחליף הלוחיות בתוך המכון, כשאתה כבר מותש ומתחנן לסיים עם זה (כל הטסט לקחת לי ברוטו חמש שעות) מאשש את חששותיי שזו עוד דרך של משרד הרישוי לעשות עליך סיבוב.

[ג] מבין כל ביקוריי אצל הרופאים, הביקור המעניין ביותר היה אצל רופא עיניים, אליו הלכתי בעקבות הילה שאני רואה סביב שדה הראייה שלי. אחרי שבדק אותי כעשרים דקות וראה שהעין שלי במצב מצוין, רופא העיניים – בחור ממושקף, אלא מה – קבע: "יכול להיות שההילה שאתה רואה נובעת מכך שהעין שלך מתאמצת יותר מדי, ואולי משקפיים יעזרו לך. אם משקפיים הם לא הפתרון, תבוא שוב וננסה לפתור את הבעיה", שזה בעצם אומר: אני משלים הכנסה גם ב"אופטיקנה", ואני כמובן לעולם אודה בזה, אז תקפוץ לבקר, אוקיי? כפי שפירטתי ברשומה קודמת ("האיש שחצה את הקווים"), לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שחבישת משקפיים תהיה למעשה ההוכחה הניצחת לכך שעברתי למפלגת החכמים במשפחתי. ובכל זאת התקשיתי להשלים עם זה, אז השבתי לרופא "תראה, ואל תבין אותי לא נכון, אבל משקפיים זה לא רק כלי עזר, זה גם פוגע בדימוי העצמי", ועוד לא דיברתי בכלל על העלות הכספית הכרוכה בכך, ואני לא מוכן לשלם את המחיר – תרתי משמע –  כאשר אני רואה טוב ורק כי אולי זו הבעיה ואולי משקפיים הם הפתרון.

(4) לכל אחד מאיתנו יש אידיאולוגיות קטנות (ידידה שלי אמרה לי פעם שבשום מחיר היא לא עושה "לייק" בפייסבוק), ואחת מהאידיאולוגיות הקטנות שלי היא שאני לא מוכן להשקיע זמן או כסף על שטיפה חיצונית של המכונית (מבפנים היא נקייה מאוד עד שאפשר לאכול מהשטיחונים), ולבי מלא רחמים על כל אותם אלו ש"מבלים" את בוקר יום שבת בטקס שטיפת המכונית שלהם. ואתמול כשהבאתי את האוטו למוסך, המוסכניק אמר לי שפעם הבאה שאני מביא את האוטו לפני שעבר שטיפה – הוא לא מטפל בו, והיום הגדיל לעשות אחד הבוחנים שאמר לי שבכך שאני לא לוקח את האוטו לשטיפה – בי נשבעתי – אני מזלזל/ מעליב (אני לא סגור לחלוטין על הביטוי שהוא נקט בו) את העבודה שלהם, הבוחנים.

והעובדה שלטסטר "אכפת" מהרכב שלי יותר ממני, הזכירה לי מאוד את הפרק הכפול "The Bottle Deposit" ב"סיינפלד" (עונה 7, פרקים 131-132), שם המוסכניק של ג'רי נעלב מההזנחה של ג'רי את מכוניתו ולכן גונב לו את המכונית, והאירועים מתגלגלים לאחד הפרקים המצחיקים ביותר בסיינפלד (קטע אחד מן הפרק ניתן לראות כאן). אז אמנם היומיים האלו עלו לי 3463 ש"ח, אבל לפחות הרכב שלי לא סיים כמו הרכב של ג'רי באותו פרק.

על מיטת החלמתו של אבי

[1] מיום רביעי האחרון (24 לאוגוסט 2011), אז עבר אבי ניתוח-מעקפים, ועד היום, ה-28 לחודש, שהיתי במחיצת אבי בבית החולים "בילינסון" בפתח-תקווה כמה שעות טובות בכל יום, לכל הדעות "זמן האיכות" הארוך ביותר שבילינו ביחד בשנים האחרונות, וללא כל צל של ספק השלמתי פערים עצומים של "כיבוד הורים" מ…עשרים ושש השנים האחרונות, ואפילו צברתי כמה רזרבות לשבע שנות הרזון שיבואו, והם יבואו. אלא שהמציאות רומנטית הרבה פחות ממה שאולי עלול להשתמע, גם מכיוון שלערבי אבות ובנים אלו – יותר נכון: בקרי אבות ובנים – היו שותפים אימי ואחיי – בהחלט התחלקנו שווה בשווה במשמרות – ואורחים מזדמנים, גם בשל "הנכוּת הרגשית" של אבי, עליה דיברתי ברשומה הקודמת ("ליום ההולדת של אבא"), ובעיקר מכיוון שברוב הזמן הייתי על תקן הפיליפיני הטוב, מאשר על תקן הבן הטוב.

רק שבניגוד לפיליפיני, שהדבר היחיד שמחבר בינו ובין המטופל שלו הוא כסף, ולכן אין לו מניעות לעשות את עבודתו, במקרה שלי, שהקשר ביני ובין אבי אינו מבוסס – תיקון: אינו רק מבוסס – על כסף, נתקלתי במספר קשיים רגשיים. הקושי הראשון הוא לראות את אבי בחולשתו, נזקק כל-כך, או למעלה מכך – לראותו חסר אונים. לאחר הניתוח ניגשנו אני ואחותי למיטה עליה שכב אבי המורדם, והמראה שנגלה לעינינו – ראינו רק את פניו וצינורות רבים שיוצאים ממנו – לא היה מזעזע או מפחיד, הוא פשוט המחיש את הפער העצום שבין חוסר הישע של אבי, לבין תחושת האומניפוטנטיות שלי באותו רגע, בנו הקטן.

אני חושב שהקושי הרגשי הזה נובע, לפחות בחלקו, מן המיתוס "אבא שלי הוא הכי בעולם", שגם אם התבגרנו והבנו שאין זה נכון – בתוך תוכנו יש עדיין גרעין שמאמין-מקווה שהמיתוס נכון. זה מתקשר אצלי לדברים שאמרה לי אימי אחרי מות אימה, סבתי, שכאשר ההורה שלנו בחיים יש לנו תחושה שהוא מגן עלינו – אפילו במקרה הקיצוני ביותר שהוא נזקק לנו יותר מאשר אנו נזקקים לוֹ – ולוּ במובן הפשוט שהוא זה שחוצץ בינינו לבין המוות, וכאשר הוא נפטר מן העולם נוצרת התחושה שאנו הבאים בתור. בזמנו, לפני כשש שנים, לא ירדתי לסוף דעתה של אימי, אך מנקודת מבטי היום אני בהחלט יכול להבין זאת, ואפילו לחוש את תחילת הסרת החסוּת, החסות המטאפיזית, המטפורית – של אבי מעלי.

[2] הקושי השני שחשתי אוחז בעקבו של הראשון, והוא שבירת ההיררכיה, שבירת המחיצות, ביני ובין אבי, בעקבות כך שסייעתי לו (מעט אמנם) להתלבש או ללכת לשירותים. בכל אותם רגעים לא יכולתי שלא לחשוב על פרשת השתכרות נוח (בראשית ט'), ואת המאמצים שעשו שם ויפת על מנת לשמור על כבודו ולא לחזות באביהם במערומיו – "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (שם, פס' 23). באופן מעניין הקללה שמטיל נח על כנען בן חם, שלא התבייש לראות את ערוות אביו, נגזרת מהחטא שלו: הוא ביקש לשבור את ההיררכיה בכך שראה את ערוות אביו, ועונשו הוא בדירוגו המקום הנמוך ביותר בהיררכיה המשפחתית – "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (פס' 25).

כשהעליתי את הדברים בפני גיסי, הוא אמר שבמובן מסוים הסרת המחיצות יכולה להיות פעולה מבורכת – כך הוא חש כשאמו הייתה מרותקת למיטה בעקבות שבר בירך – הזדמנות טובה להפסיק את מרד הנעורים שטרם הגיע לקיצו. ואילו אני אמרתי לו ממה נפשך: אם כוונתך לזכוּת לגמול חסד עם הורינו בזמן האשפוז – זה קל מאוד להירתם ולהיות "הבן הטוב" למאמץ שחשיבותו ידועה מראש והוא תָחוּם בזמן, כמו האשפוז הנוכחי, אך הניסיון הגדול הוא בכל השנים שלאחר מכן, ונוכח כל משקעי העבר, לי קשה להאמין שזה יקרה; ואם כוונתך להסרת המחיצות הנפשיות בזמן האשפוז עצמו, ובכן זו חייבת להיות פעולה הדדית ומשום הסגירוּת של אבי, גם הסבירות שזה יקרה – נמוכה (אגב, גיסי טען שהאוטיזם החברתי שאני מייחס לאבי מופרז מדי). גיסי טען על כך שהזעזוע שהמשפחה עוברת בשל כך מחייב ביי-דפנישן יחס שונה, ואילו אני אמרתי לו שהנחת היסוד שלו היא שיש משמעות לכל הדבר שמתרחש לנו, ואילו הגישה שלי קרובה יותר ל"shit happens".

[3] לארווין גופמן יש אבחנה סוציולוגית מרתקת על "מוסדות כוללניים", שם למוסדות להם יש אותו היגיון חברתי שמפעיל אותם, כמו צבא, בית סוהר, או בית חולים. מוסדות אלו הם מוסדות טוטאליים: החוסים הם אנשים שהופרדו משאר החברה לתקופת זמן משמעותית, וביחד יש להם מעגל חיים שלם במסגרת חלל מוסדי מסוים. במוסדות אלו יש סדר, פעילות אחת מובילה למשניה. במוסדות אלו יש הבחנה בין שתי קבוצות, הצוות והחוסים: אין מוֹבִּיליות בין סוהר ואסיר. זה אמנם יכול לקרות, חולה-נפש יכול להיות פסיכיאטר, אבל זה לא חלק מהתוכנית. יש מערכות של דימויים של כל קבוצה על השנייה, יש א-סימטריה רטורית בין החוסה לצוות: מי יכול להגיד מה. הצוות יכול לצאת החוצה, ולעתים הוא משתמש במידע זה בכדי לשלוט בחוסה. גם מערכת קבלת ההחלטות לא מצויה בידו. מאפיין נוסף למוסד כוללני הוא היות החוסים נמצאים במצב של חיץ ביניהם לעולם החיצון, בין המוסד לתרבות של החוסים בחוץ. אגב, גם העולם המדומיין שיוצרים בתוכניות כמו "האח הגדול" עונה על כל המאפיינים של מוסד כוללני, ואילו הייתי צופה את עתידי כסוציולוג – הייתי כותב על כך מאמר.

אולם מכיוון שעברו חמישים שנה מאז פרסום המחקר הביקורתי הזה, התחושה שלי היא שבתי-החולים משתדלים מאוד לרכך את התחושה שכאן זה לא מחנה צבאי, וזה בא לידי ביטוי ביצירת "מרחבים לימינאליים" בתוך בית החולים, מרחבים סִפיים, או מרחבים גבוליים שתפקידם לרכך את הדיכוטומיה בין המוסד לעולם שבחוץ. דוגמא נפוצה היא הקמת מרכזי קניות של ממש בבתי חולים הגדולים, בהם ניתן לראות אנשים בבגדים אזרחיים מסתובבים בצוותא עם חולים בפיג'מות, או מבקרים וחולים שנשענים על מקלות אינפוזיה המסבים יחדיו לקפה ב"ארומה", במקום הקפה העבש הניתן במחלקות. בבילינסון, מעבר למרכז קטן שכזה, כל הלובי של בניין האשפוז רצוף רפרודוקציות של גדולי ציירי העולם והמקום נראה כמוזיאון אומנות של ממש. החלל המוזיאוני הזה כל-כך בולט לעין שניכר שתפקידו לשדר נורמליות, אלא שלא כמו במרכזי הקניות, לטעמי הצרימה בין חלל זה לשאר בית החולים גדולה מדי.

וכששחררו את אבי היום מבית החולים והוא עבר לבית הבראה, נעצבתי לראות שהוא עצוב על כך, כי מבחינתי זה הראה את הסכנה שבהתמכרות לנזקקות, כיוון שפרט להשגחה הרפואית שיש במקום – ושהמכנה המשותף לכל שוכניו שהם בתהליך החלמה – כל מראהו של בית ההבראה אומר נורמליות, משדר עסקים כרגיל. ולכן חשבתי שאם תציעו למחלימים שיוצאים מבית החולים קצת נורמליות, אוכל של בתי קפה ולא אוכל תעשייתי של בית-חולים, הם יקפצו על כך בשמחה, רק תתנו להם להישאר להסתובב בפיג'מה.

ברוך השם או חמדולילה?

יותר מהשאלה "היכן היה אלוהים בשואה", אחת השאלות המעצבנות ביותר – אמנם לא שאלה שתוציא אותי מכליי, אך עדיין מעצבנת – היא השאלה "מה שלומך", וזאת כיוון שלרוב היא שאלה-חלולה, שאלה שאין מוֹענה מצפה שתתן לו צילום סי-טי של עולמך הפנימי, ואין נמענה מתכוון לספק לו זאת, שאלה מאחוריה לא עומד דבר לבד מנימוס-עקר. כשפעם אחת מו"ר פרופ' גדי אלגזי שאל אותי לשלומי באחד ממסדרונות האוניברסיטה, השבתי לו "שורדים", ולפי ההנחיות שלעיל המשכתי לדרכי, אך גדי כנראה חונך יותר טוב ממני ולכן השיב לי: "שורדים זה לא מספיק", ואני רק שמעתי את הד-דבריו נבלע בחלל בניין גילמן, ולמרות שאני מספמט את גדי מאוד, היה זה מאוחר מדי מכדי לסוב על עקביי ולנהל על כך שיחה.

"שורדים" אגב היא אחת התגובות האהובות עליי – כמובן כשמצב רוחי הולם את התשובה, כלומר בברירת המחדל שלו – לצד "חראגיל" שלמדתי לומר מדודתי (אחות אבי), אישה שהחיים התאכזרו אליה ולכן היא התאכזרה אליהם – ואל כל שאר העולם – בחזרה. בצבא הייתה מורגלת בפי התשובה "לא יכול להיות יותר טוב!" כשהקונטקסט  – חייל בצבא ההגנה לישראל – מעיד כאלף עדים על הסרקזם החבוי בתשובה, וכך גם הבין הסמ"פ שלי, כשעניתי לו כך, והוא השיב לי בחיוך מכיל.

הציבור הדתי, בצד המצאות נהדרות כמו מאחזי-דמה או שו"ת אס.אם.אס, המציא את התשובה האולטימטיבית לשאלות ממשפחת ה"מה נשמע?", והיא "ברוך השם", תשובה שעונה על השאלה בערך כמו שתשיב "פלפל אדום", רק בהבדל ניכר אחד: יצאת צדיק. לא זו בלבד שחמקת באלגנטיות מעימות חזיתי עם השאלה, שואל השאלה התרשם ממך כאדם המשליך יהבו על בורא עולם, אינו בוחש ברגשותיו האישיים ומודה להשם על כל הטוּב שגמל עמו.

את הדברים שכתבתי עד כאן פרסמתי לפני כארבע שנים בפורום קטן יותר – עשיתי קצת שיפוצים קוסמטיים, כמו שעושים אנשים שמזדקנים – ובסך הכל הדברים ידועים ואין בהם מן החידוש. נזכרתי בהם והעליתי אותם לבלוג בעקבות שיחה שניהלתי במסגרת עבודתי עם בחורה ערבייה, ששאלה אותי לשלומי – לכאורה, בהחלט מראה על אכפתיות והתעניינות, למעשה, כשאתה עונה על מאות שיחות בכל יום, אתה לא תתחיל לשפוך קינתך בפני פונה אנונימי ואתה מהר מאוד חותר לענייניות; let's talk business – וכששאלתי אותה בחזרה לשלומה – הנימוס מחייב – היא ענתה לי "ברוך השם". לכל אלו שפיספסו – הבחורה ערבייה.

בהתחלה יצא ממני פרץ צחוק לא רצוני, אך תוך כדי שאלתי את עצמי מה גורם לערבייה להשתמש בביטוי יהודי לחלוטין. כשאדם שאינו מאמין משתמש בביטוי כזה הדבר מעורר בי קצת אי-נחת, משום אותה אי-אמירת אמת שטמונה בתשובה, וזו מתעצמת כשהמשיב מפטיר זאת ללא מחשבה וכוונה, וזו גם יכולה להיות הסיבה שערבי תושב המדינה משתמש בביטוי זה, ללא כוונה תחילה, כחלק מאוצר הלשון שמרחף במרחב הישראלי. אולם חוששני שהסיבה שהערבייה נקטה בביטוי זה נעוצה בכך שדווקא בגלל שהביטוי הוא יהודי היא ביקשה להשתמש בו, או על-מנת להחניף ליהודי שעמו היא מדברת או בכדי להכניס את עצמה תחת אותה חופה עם היהודי, לכלול את עצמה באותה ציבוריות ישראלית מדומיינת, לומר לו: ראה, שפה אחת ודברים אחדים לנו. מעניין הוא שהדוברת סברה שאם תנקוט בביטוי זה היא מכניסה עצמה תחת כנפי הישראליות, בעוד אני הרבה פעמים נמנע מלהשתמש בו משום שהוא מסגיר את השורשים הדתיים שלי, מבלי שארצה שאלו יהיו חשופים לעיני כל.

בין כך ובין כך, בין אם בת-שיחתי אמרה "ברוך השם" בכוונה גדולה ובין אם אמרה זאת באגביות – התוצאה מצערת, כיוון שהיא מצביעה על טשטוש הזהות של אותה ערבייה, שיכלה להשתמש בביטויים "ניטרליים" כמו "בסדר" או ביטויים מתוך תרבותה שלה, כמו "על הכיפאק" או אפילו "חמדולילה". מילא שערבים מדברים בעברית – יש שיאמרו "שפת האויב" או "שפת האדון" – לצורך פונקציונלי, בכדי ליצור שפה משותפת לצורך התקיימותם, אך כשהשימוש נעשה "בהתנדבות" – הוא אינדיקציה ל"הצלחה" שנחלה הציונות בהטמעת התרבות היהודית בקרב ערביי האזור, סממן לעומק הכיבוש הציוני.

ליום ההולדת של אבא

ביום שלישי האחרון (ט"ז אב), מלאו לאבי-מורי שיבדל"א, 60 שנים, ולרגל יום הולדתו, וכפי שעשיתי לכבוד יום הולדתה של אימי, גמרתי אומר בלבי להקדיש לו רשומה, מחווה שאין לי ספק שהוא ראוי לה. וכפי שנהגתי ברשומה על אמי ("ליום ההולדת של אימא") אנהג גם אצל אבי, ואספר מקצת משבחו ומקצת מגנותו. ומכיוון שלכבוד יום הולדתו זימן לו הגורל ניתוח-מעקפים (אין ספק שהגורל השתדרג מאז יום הולדת 59 של אבא, אז הוא נתן לו במתנה מכתב פיטורין) – אקדיש את הדברים לרפואתו השלמה ולהחלמתו המהירה.

[1] לאבא היו – ועודנה – שלוש אהבות גדולות בחיים: מקום העבודה שלו, אימא שלי ולימוד תורה (פעם שמעתי שיעור מרתק של ד"ר חנה קהת שהסבירה את הדברים הקשים שאמרו חז"ל בגנות לימוד תורה לנשים – לדוגמא: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים – בכך שהן הנשים והן התורה מתחרות על ליבו של הגבר), כאשר המשותף לשלושתן הוא מסירותו המוחלטת של אבא אליהן. על אימא שלי הרחבתי ברשומה אודותיה ומסיבות מובנות אני מנוע מלפרט יותר – אם כי, אני מניח שחדי העין יבחינו בין השיטין בטיב אהבת הוריי – על אהבתו של אבי לעבודה הרחבתי בפוסט אחר ("5 הערות על העבודה"), וכעת אפרט קצת אודות אהבתו של אבי ללימוד התורה.

בניגוד לשתי אהבותיו האחרות, התורה מעולם לא אכזבה את אבי, וגם ברגעיו הקשים ביותר הוא מצא נחמה בתורה, ואולי הסיבה נעוצה בכך שבלימוד התורה שלו מצאתי תשוקה, שלא ראיתי הן בנוגע לעבודה והן בנוגע לאמי (פעם שאלתי אותו האם להיות רואה חשבון היה החלום שלו, והוא השיב לי: אף אחד לא בוחר עבודה מתוך חלום; עובדים כי צריך להתפרנס). איני יודע אם אבי צדיק – איני בוחן כליות ולב, ומה שאני כן רואה קצת סותר את התזה – אך מסירותו ללימוד תורה והקפדתו על קיום מצוות תמיד הרשימו אותי, שלא לומר הפליאו אותי, אני עם נקודת מבטי הספקנית והצינית.

מעבר לכך שהוא מקפיד לקבוע עתים לתורה בכל יום (להערכתי בסדר הדף היומי הוא כבר סיים את הש"ס שלוש פעמים לפחות), ומעבר לכך שאני ער להקרבה וההקפדה שלו לקיום מצוות, מדי פעם אני שומע ריקושטים של סיפורי עבר על אהבתו זו. לדוגמא, לאחר שעזב את ישיבת ההסדר, והוא כבול בנישואיו, לאורך שנים הוא היה נוסע לכל זמן-אלול לישיבה להמית עצמו באוהלה של תורה (ישנה מחלוקת גרסאות האם הוא עשה את זה בזמן ששקד על התואר הראשון בחשבונאות וכלכלה, ואז זה מתקבל על הדעת, כי הסטודנטים בחופשת סמסטר בתקופה זו, או האם זה התרחש כבר במהלך שנות עבודתו כרואה חשבון, ואז זה ממש מעורר הערצה).

[2] כשהייתי בכיתה ו', נסעתי עם אמי וכמה מאחיי לבקר את בת-דודתי, שלמדה בפנימייה ליד רחובות. היום היה יום שישי והשעה שעת-צהריים, ומצאנו את בת-דודתי וחברותיה-לחדר כשהן במהלך שטיפת החדר לשבת. ומראה הבנות בנות-החמש עשרה עושות ספונג'ה לבדן הקסים אותי, ומיד אמרתי לעצמי: גם אני רוצה לגור בפנימייה, גם אני רוצה חדר משלי שאוכל לעשות בו ספונג'ה! ומיד חיפשתי מוסד לימודים שיש לו פנימייה כבר בכיתה ז', ונמצא שיש רק אחד כזה, הישיבה התיכונית שעלבים. כיוון שהייתי נעוּל על המטרה – הספונג'ה – לא עזרו מחאות הוריי ועצות מורותיי, אני החלטתי, ולא היה דבר שיניא אותי מכך.

איני מרחיב בגנות/ שבח עצמי – ועוד ברשומה שעוסקת באבי – בכדי לשתף אתכם בפֶטיש שיש לי לסדר וניקיון, אלא על מנת לספר לכם שבחו של אבי. הרפתקת הספונג'ה הסתיימה פחות מ-24 שעות מיום תחילת שנת הלימודים, כשאבא שלי בא לאסוף אותי מהפנימייה שאליה מעולם לא שבתי. הרחבתי בדוגמא זו כיוון שיש לה פן משעשע – מאוד תרפויטי מצדי למצוא את הצד המשעשע בכל הטראומות שלי – אבל היא רק פעם אחת מני רבות. קלישאתי ככל שזה יישמע (כנראה שכשזה מגיע ליחסי הורים וילדים אין מנוס מקלישאות), בהרבה מאוד שלבים בחיי, אבא שלי היה שם בשבילי, היה שם פיזית, מה שמראה שהמסירות שלו לעבודה לא סתרה את המסירות שלו למשפחה. כך סיפרו לי שהיה כששברתי רגל בגיל שנתיים ואושפזתי לשבוע בבית חולים, וכך אני זוכר שהיה כשנכוויתי ממים רותחים בגיל ארבע (וזה לא היה האשפוז האחרון שלי; התיק הרפואי שלי שמן יותר מתיק החקירות של אולמרט) ובמהלך כל עשרת הלילות ששהיתי בבית החולים, אבי ישן על ספה צרה ולחוצה ליד מיטתי. ורק עכשיו אני יכול לחשוב על עוד שני מקרים שאבי עזב את עיסוקיו לאלתר כשהייתי במצוקה.

[3] ולמרות כל הסיפורים ההרואיים האלו, ישנו זיכרון אחד שלי ושל אבי, שחוזר על עצמו בווריאציות שונות, שאנצור בלבי לעד (עוד קלישאה; כנראה שבגלל שהקלישאות דביקות, זה נדבק): יום שישי בערב, לפני יותר מעשרים שנה, אני ואבי הולכים ביחד לבית הכנסת, אבי ממהר בכדי שלא יפספס את תפילת מנחה, אני משתרך מאחור. ואז אני אומר לו בקול מתחנן: אבא, תלך בבקשה פחות מהר. ואבי משיב לי: זה נראה לך ללכת מהר? זה מהר, ומחיש את צעדיו לכמה רגעים, אך לאחר מכן חוזר ללכת בקצב שלי.

[4] אבא הוא אדם שכל חייו הסתפק במועט, והדבר נכון גם בכל הנוגע למנעד הרגשות שלו, שמסתכם למעשה ברגש אחד: כעס. כשהוא רוצה להביע כעס – הוא כועס, כשהוא שמח הוא כועס, וכשהוא עצוב הוא כועס, וכשהוא רוצה להביע אהבה הוא כועס, וכשהוא פוחד הוא כועס. ורק בחוג המשפחה אנחנו מבינים את הניואנסים הדקים שבין כעס שהוא כעס, לבין כעס שהוא אהבה. וכנראה שהדבר נובע מהיותו של אבי אדם מופנם-רגשית. על אדם מופנם נהוג לומר שיש לו עור של פיל, ועל פילים נהוג לומר שיש להם את העור של אבא שלי, שהוא האדם הכי מופנם/ מדחיק שאני מכיר עלי-אדמות, וגם אם יחקרו אותו במרתפי האינקוויזיציה, הוא יחרוק שיניים ולא יוציא הגה. לכל היותר הוא יכעס.

והיותו של הכעס ברירת המחדל של רגשותיו הוא שילוב קטלני עם פרט ביוגרפי חשוב בחייו, והוא שאבי נולד לשני הורים חרשים, ולכן ווסת הדציבלים שלו – כמו גם של אחותו הקטנה – מושבת, והוא מתקשה לכייל את קולו לטון הקול הנכון, או במילים מכובסות פחות: הוא מרבה לצעוק. והעובדה שכל חייו התנהלו בטונים גבוהים גרמה במרוצת הזמן לעור התוף שלו נזק בלתי-הפיך, והרבה פעמים הוא שומע מילים שאנחנו לא העלינו על דל שפתינו, מה שיוצר סיטואציות קומיות מאוד (אבא, עשיתי תאונה; כן ראיתי, אימא עלתה לשכנה) וגרוע מכך – יוצר שיח של צעקות, שדופק את ווסת הדציבלים שלנו, וחוזר חלילה.

[5] למרות שחלוקת התפקידים המגדרית אצלנו בבית היא מאוד "מסורתית", לפיה האבא הוא המפרנס העיקרי המרוחק מילדיו, וכשהוא חוזר הביתה מעמל יומו הוא זוכה לכבוד מלכים, ואילו האימא מופקדת על מטלות הבית וגידול הילדים – כשהייתי ילד קטן אימא שלי הייתה הטיפוס הנוקשה והמפחיד, שלא שנאה בניה ולכן לא חסכה שבטה, ואילו אבי זכור לי כצלע המפנקת והמרחמת שתמיד התרצה לכל בקשותינו, מקניות מיותרות שהתאווינו אליהן ועד פתקי שחרורים ואיחורים לבית הספר. ומבחינת חלוקת התפקידים, זה היה נראה לי טבעי לחלוטין – האבא רך והאימא קשה. וכשראיתי אצל זוג חברים שלנו שהאבא הוא המכה והאימא המפייסת, אמרתי לעצמי: מגניב, יש להם מודל משפחתי אלטרנטיבי.

[6] כפי שניתן היה לשים לב מהרשומה על אימי ומהרשומה הנוכחית, בהרבה מאוד תחומים בחיים אבי ואימי הם שני הפכים, ואין ספק שלאחר למעלה משלושים שנות נישואים, הדינמיקה ביניהם משכה כל אחד לקוטב הנגדי, אך הדבר מפליא אותי במיוחד בכל הנוגע ליחסם ולצורך שלהם בחברים. בניגוד לאימא שמוקפת חברות מכל עבר, לאבא שלי – וכאן אני פוסע בעקבותיו בצעדי ענק – אין חברים, יש לו לכל היותר עמיתים – עמיתים לעבודה, עמיתים לתפילת שחרית בבוקר, עמיתים לשיעור השבועי. ובאמת אבא הוא האדם הכי קולגיאלי שאני מכיר – נאמן למקום העבודה שלו, נאמן לחברים שלו, נאמן לאשתו (לפחות עד כמה שאני יודע), אבל ההבדל המהותי שבין עמית לחבר הוא מידת המעורבות הרגשית. לעמית יש קו שהוא אינו בר-חציה.

וכשבאנו אתמול (20 לאוגוסט) לבקר את אבא בבית החולים, הבנתי לראשונה את המובן מאליו. במשך כל הביקור שלנו אבי כל הזמן חזר ושאל, באובססיביות מטרידה, האם "העולם יודע", האם אנשים יודעים שהוא בבית חולים, וכשהדבר נמאס עלינו התמודדנו עם זה כמו שאנו מיטיבים לעשות, בציניות, ואמרנו שנפרסם סטטוס על הקיר בפייסבוק: "Moshe Neuman is now in Kaplan Hospital", ויותר מאוחר ניצור event ביום רביעי: "Moshe Neuman surgery in Beilinson Hospital", וכל אחד יוכל לעשות  ignore או  attending. והאבסורד היה שמרוב התעסקות האם הדבר נודע בציבור, אבי לא נהנה מחברתנו אנו, שהלכנו כשעה ברגל על מנת לבקרו. אלא שאז הבנתי: לחברה שלנו, המשפחה, שתמיד עמדנו לצדו, הוא לא נצרך; את החברים האובדים שלו הוא מבקש.

פנאי פלוס עם כיפה

העיתון "מקור ראשון" מתיימר – ולא אחת גם מצליח – להוות אלטרנטיבה לכלל העיתונים הקיימים כיום בישראל, סלמון בודד במרחב בו שוחים דגי המיינסטרים התקשורתי. אך עם זאת נראה שהעיתון לא לחלוטין החליט שהוא רוצה להיות כזה, לפעמים נראה שהוא מפחד מלהיות כזה, ולא אחת הוא נקרע בין האפשרות להוות חלופה רצינית לבין חיקוי של עיתונים אחרים רק בשינוי אדרת.

העובדה שלרוב "מקור ראשון" אינו מיישר קו עם הברנז'ה התקשורתית גורמת להאיר את הפינות האפלות ששאר העיתונים אינם מכוונים לשם את פנסיהם, מסייעת בהדברת הבּוֹרוּת ובראייה רחבה יותר של המציאות, וזו כבר בשורה חיובית. אגב, אלטרנטיבה היא לאו-דווקא דבר חיובי או נכון לעשות – אני כל חיי ביקשתי להיות אלטרנטיבי, דתי אלטרנטיבי, גבר אלטרנטיבי, וטעיתי ונפלתי וקמתי ושילמתי על כך מחיר כבד – אך אלטרנטיבה היא לכל הפחוֹת חיובית בכך שהיא אינה מכפיפה ומכניעה את עצמה לדעת הקהל או לנהוג והמקובל, ובכך היא מאפשרת כביש-עוקף בו יכולים לנסוע כל אלו שאינם רואים עין בעין עם המוסכמות החברתיות-לכאורה, פיסת אדמה להניח עליה את כף רגליהם.

כפי שכתבתי בפוסט קודם ("בשולי גל המחאה"), הדוגמא הבולטת ביותר לקו המתבדל שנוקט "מקור ראשון", היא סירובו של העיתון לסקר באופן נרחב את גל המחאה החברתית ועל אחת כמה וכמה מִאוּנו לסקר זאת באופן אוהד. אך בשבוע שעבר נוספה סוגיה נוספת, שהטיפול התקשורתי בה מאוד הפריע לי, ומולה התבלט לטובה הסיקור של "מקור ראשון", וזו פרשת "סיום חייו" של עדי טלמור, איש גלי צה"ל שלאחר שנודע לו שסובל מסרטן-ריאות החליט לשים קץ לחייו. אז מעבר למילים הניטרליות-לכאורה כמו "החליט לשים קץ לחייו", ישנו הסיקור האוהד שהוענק לפרשה שבא לידי ביטוי הן כשנודע הדבר והן בטקס הפרידה מטלמור ביום שישי שעבר (12.8.2011), טקס שהוא תכנן עוד בחייו, וכמובן מתבטא בפרסום של "7 ימים" (12.8.2011) את התיעוד שערך טלמור בשבועות האחרונים לחייו. ועוד לא הזכרנו את הסגידה למותו שהוא מקבל בתחנה  שהיא "הבית של החיילים".

ב"מקור ראשון" בחרו להתעלם מהפרשה בכותרות, כלומר לא לדווח עליה, כאומרים – אם אתה לא שם אתה לא קיים, ולעומת זאת, כן התייחסו לכך בעמודים הפנימיים של גיליון "יומן" באותה שבת, והכתבת חגית ריטמן קראה לילד בשמו כשאמרה: איך שלא תהפכו את זה – טלמור התאבד, ומחקרים מוכיחים שההתאבדות מדבקת, יש חשש שפרסום בפומבי על דבר התאבדות של פלוני יגרום לאנשים אחרים להתאבד, ולכן בצה"ל מקפידים על כך מאוד ומצניעים את הסטטיסטיקה על התאבדויות בצבא. אז אמנם יותר מש"מקור ראשון" מרד בברנז'ה התקשורתית הוא דבק בערכים השמרניים שלו, ערכים שרואים את חיינו כמופקדים בידי אלוהים ולכן אין לנו סמכות לסיימם, אך בכל זאת מרענן לראות עיתון שנוקט בגישה אחרת.

"במדינה מתוקנת", כמו שפובליציסטים אוהבים לפנטז, פרשת עדי טלמור הייתה יכולה לפתוח פתח לדיון ערכי בנושא "למות בכבוד". דיון אמביוולנטי ורגיש כזה נערך בסרט "למות באורגון", שבצירוף מקרים מעורר-חשד שודר ב-yes-דוקו סמוך לפרשת עדי טלמור. אורוגון היא המדינה הראשונה בארה"ב שהתירה בחוק "המתות חסד", חוק שמאפשר לחולים סופניים לשתות רעל קטלני כמו ששתה טלמור – בסרט מביאים אנשים שעושים זאת בקלות, ואחרים שעושים זאת לאחר ייסורים רבים – אך גם יוצר מצב אבסורדי שבשל החוק אורגון מעדיפה כספית לממן המתת חסד ולא לממן טיפולים כימותרפיים. במדינה מתוקנת.

אך על מנת ש"מקור ראשון" יהפוך לאלטרנטיבה משמעותית, עליו להיגמל מכמה הרגלים רעים, שכולם או רובם יורדים לאותו שורש. ואני מדגיש שההרגלים שאמנה אינם מובהקים, בדיוק בשל אותו דיסוננס שהעיתון מצוי בו בין הרצון להוות אלטרנטיבה לבין הנטייה להיות חיקוי מכובס של עיתונים אחרים. הראשון שבהם הוא להיפטר מתחושת הנחיתוּת שמאפיינת את הציבור ימני, תחושה שמתבטאת בהתעסקות האובססיבית בצדקת הימין ואיוולת השמאל, ולא אחת תחושה זו משתרבבת עד לבין השיטין של הידיעות והכתבות ומסקלת מכתביו את האפשרות ליצור "דיבור נקי".  כמו שאומר הפתגם היהודי: קשה יותר להוציא את הפרנויה מהימניים מאשר להוציא את הימניים מארץ הפרנויה.

הפעולה השנייה שעל העיתון לעשות היא "רצח אב" לאבא המגזרי, כלומר על "מקור ראשון" להפסיק להתייחס לעצמו בתור "הצופה ב'", להפסיק לדבר לעצמו בקוד הפנימי של העולם הדתי-לאומי. בתהליך זה העיתון גם ייפתח לקהל רחב יותר ונתח שוק גדול יותר, גם ירחיב את מנעד הנושאים שהוא מתייחס אליהם והוא גם ייפטר מהעילגות והחובבניות שעיתונים מגזריים נוטים ליפול אליהן. ניתן לעשות עיתון יהודי/ ימני מבלי שהוא יהפוך לעיתון דתי-לאומי. בנוסף לכך, עליו כמובן להיזהר מלהפוך לצל הימני של היומונים הגדולים.

"מוצש" – האח הקטן והשובב של  "שבת" – משקף את כל הרעות החולות שיש ב"מקור ראשון" ומניתי לעיל. ראשית, ואולי בניגוד למה שמקובל לחשוב, "מוצש" אינו קונספט חדשני, אלא חיקוי כשר של "פנאי פלוס" של "ידיעות אחרונות" או "רייטינג" של מעריב, רייטינג לדתיים. יותר מכל חלקי "מקור ראשון", "מוצש" הוא המגזרי לכולם, רואה בציבור הדתי בלבד את קהל קוראיו וכל הזמן נוקט בביטוי "המגזר", בה"א הידיעה (כמו במדור "ברחובות שלנו"), ולפי דעתי מכאן סלולה הדרך לשכונתיות, כמו זו שמאפיינת את המדור "אחד משלנו" (שמות המדורים מדברים בעד עצמם), שבו מציגים את אחד מחברי מערכת העיתון ושופע בבדיחות פנימיות של חברי המערכת. יש בזה משהו מאוד עולץ ועליז, אך לא פחות מכך – חובבני, שלא לומר: שכונתי, שלא לומר: זְנוּתי.

ואולי העובדה המוצקה ביותר לכך ש"מוצש" מדבר אך ורק עם עצמו ומדברר את המגזר הדתי לדעת, הוא הגיליון הקודם (גיליון מס. 18) שהביא את רשימת 100 הרווקים והרווקות של הציבור הדתי. אז מעבר למעגל הקסמים הדתי שהגיליון לא יוצא ממנו – לא רק בבחירה של דתיים בלבד אלא בעצם העיסוק הלעוס ב"תופעת הרווקוּת בציבור הדתי" – "מוצש" שוב מעלה באוב פורמט ישן, כמו רשימת "20 הרווקים המבוקשים ביותר של פנאי פלוס" – אלא שבניגוד לנהוג בדירוגים מעין אלו, העיתון אינו מנמק כלל את בחירתו באותם 100 מאושרים/ אומללים. הניסיון של "מוצש" להכשיר את השרץ נועד לכישלון ולו בשל העובדה שכל היררכיזציה מועדת לכישלון,  ובפרט בנושא חסר כלים כמותניים ואיכותניים למדידה, אך הוא בעיקר מצביע על כך שהעיתון הוא לא אוונגרדי כלל ועיקר אלא פשוט פנאי פלוס עם כיפה.

הלגיטימציה לשנוא

ביום שישי האחרון (12.8.2011), עלינו לקברו של סבי מצד אימי לציון עשר שנים ליום פטירתו, ולאחר מכן התכנסנו בבית דודי ל"סעודת הבראה", במהלכה מסר בן-דודי המוכשר דבר-תורה, דבר תורה שהתגלגל והתפתח למיני-שיעור. כמו שאומרים בעגת הרחוב: פייר? אני נהניתי. מהלך האירועים העיר מתרדמתו את בן-הישיבה שהייתי בעברי, אף-על-פי שכיום אני עם רגל-וחצי מחוץ לעולם זה, ורחוק אני מבן הישיבה שהייתי כרחוק מזרח ממערב. ומכיוון שהקהל לא היה סבלני לפלפולי-סרק והזמן אץ לנו – היה זה יום שישי, והשעה הייתה ארבע אחר הצהריים, והבצק במטבח המתין לי בחוסר-איפוק שאלוּש אותו ואצור ממנו שתי חלות לשבת – ועל חלק מן הדברים חשבתי רק לאחר-מכן ולא היה לי עם מי לחלוק אותם – ולשמור דברים בבטן איני אוהב, גם ככה בטני מלאה – העליתי לבלוג את עיקרי הדברים.

בעקבות ציון חורבן בית המקדש בתשעה באב, שמקובל לטעון שנחרב בשל שנאת חינם, נושא השיעורון היה מתי השנאה היא לגיטימית. במסגרת השיעור הביא בן-דודי המלומד – בואו נקרא לילד בשמו: הראל מוטרו – את הטקסט הבא (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג ע"ב):

"שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי".

מרשימת האוהבים ניתן להסיק שהקב"ה אוהב את מי שנוח לבריות. גם ברשימה השחורה של הקב"ה, רשימת השנואים, המכנה המשותף נשאר במסגרת היחסים האנושיים והבין-אישיים: הראשון הוא הצבוע, השני הוא אחד שאינו מוכן לעזור לחברו והשלישי הוא זה שמעיד על חברו יחידי (רק שני עדים יכולים להועיל לצורך הענשת החוטא), ובכך מוציא שם רע לחברו.

בהכללה ניתן לומר שיש כאן סוג של מידה כנגד מידה: הקב"ה אוהב את מי שאוהב את הבריות ושונא את מי ששונא את הבריות, ויחסי השנאה/ אהבה שלו אינם בשום קורלציה לשומרי מצוותיו ולהולכים בדרכיו או מאידך – לסוטים ממנה. בנוגע למקרה השלישי, יש מקום לטעון שמדובר בכל חטא, אך השימוש במילה "ערווה" זורק אותנו אסוציאטיבית לחטא הנוגע ליחסי אישות (וראי משנה גטין, פרק ט' משנה י'). בנוגע למקרה זה, מביא התלמוד את הסיפור הבא (תרגמתי את הטקסט לעברית):

"כמו המקרה שטוביה חטא ובא זיגוד לרב פפא והעיד על חטאו של טוביה. היכה רב פפא את זיגוד. אמר לו (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא ואותי אתה מכה? אמר לו: כן, שכתוב: 'לא יקום עד אחד באיש', ואתה באת לבדך והעדת עליו (על טוביה), והוצאת לו שם רע. 

"אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאתו, שנאמר: 'כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו'. רב נחמן בר יצחק אמר: מצווה לשנאתו, שנאמר: 'יראת ה' שנאת רע'".

הפרדתי את הציטטות שהביא רב נחמן בר יצחק (בן-דורו של רב פפא מהסיפור), תחילה בשם רבו ואחר-כך בשמו, כיוון שכלל לא ברור למי הוא מתייחס. הראל טען שהכוונה היא לטוביה, האדם שחטא, אך מעבר לכך שאין זה ברור לחלוטין, נראה יותר לומר שהכוונה היא לזיגוד, זה שהוציא שם רע – אל"ף כי זה הבחור שגם הקב"ה שונא אותו, בי"ת – חוטאים יש הרבה מאוד, והם לא מיוחדים, אך מוציאי שם רע לחוטאים יש פחות, וגימ"ל – החוטאים יכולים לחטוא גם לבני-אדם וגם לקב"ה, אך מוציאי שם-רע חוטאים רק לבני-אדם ומכאן שהם פוגעים במרקם החברתי, וניתן להבין את השנאה.

הפריע לי מאוד הניכוס שעושה רב בפסוק לצורך הוכחת דבריו, ממנו הוא מסיק שיש לגיטימציה לשנוא. הפסוק המלא הוא: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג, 5), כלומר רב אומר למעשה – לגיטימציה לשנוא יש, אך אסור שזו תתורגם למעשים ועליך לעזור לשנאך – שוב, מחשש לפגיעה במרקם החיים החברתיים – אך נראה לי נכון יותר לומר שדיברה התורה בלשון בני-אדם, התורה מכירה בחולשות בני האדם – היא אינה נותנת לגיטימציה לשנוא, היא מתמודדת עם סיטואציה חברתית שסביר מאוד שתתרחש. האם כשהתורה אומרת "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (דברים כ"א) התורה נותנת לגיטימציה לבנים כאלו?! אפשר גם לומר יותר מזה – גם עשיית מצווה מסוימת אינה נותנת לה לגיטימציה, ואולי המקרה המובהק ביותר היא פרשת אשת יפת-תואר (שם, פס' 10-14), בו התורה מתמודדת עם מציאות בעייתית, אך אין הכרח, ונכון יותר לומר, שהיא לא ממליצה לעשות זאת.

בסיום דבריו הביא הראל את ההלכה הבאה ברמב"ם (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ה'):

"כל השונא אחד מישראל (אגב, גם בתלמוד מזדקק שהדיון על יהודים בלבד, ואין בעיה לשנוא אינם-יהודים; א"נ) בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא"

כפי שניתן לראות, בהלכות דעות, שהם בבחינת הלכות דרך-ארץ (ובחלקן אינן רלוונטיות בעליל ואינן מחייבות-הלכתית), הרמב"ם אינו עושה את החילוקים שעושה התלמוד. אך בהלכות רוצח ושמירת נפש, שהראל לא ציטט בשיעור, הרמב"ם מתייחס למצווה לפרוק ולטעון את משא שונאך, ואגב כך הוא אומר: "והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר הרי זה מצווה לשונאו, עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו" (פרק י"ג, הלכה י"ג).

מעבר לכך שפוסקי ההלכה זנחו את כל השלישייה שהקב"ה שונא, בעקבות דברי רב – ואגב שעטנז בין דבריו לבין דברי רב נחמן בר יצחק, שהרי רב  הוא זה שאמר שמותר לשנוא והביא את הפסוק הנ"ל, ואילו רב נחמן בר יצחק אמר שמצווה לשנוא, והביא פסוק אחר – הרמב"ם הבין שזה שמצווה לשנאו הוא זה שחוטא, ולא זה שמוציא עליו שם רע, כלומר הרמב"ם הבין כדברי הראל בן-דודי.

נחזור להלכות דעות. מדברים אלו ביקש הראל להסיק שלפעמים מוטב לשחרר אגרסיות מאשר לשנוא בלב – והראיה שלשנוא בלב זו מצוות לא-תעשה ואילו התורה לא אסרה להרביץ – על פי ההיגיון שאם אתה שונא מישהו ומכה אותו אתה ממשיך הלאה בחייך, ואילו אם רק תשנא אותו בלבבך – אתה לעולם לא תשתחרר מזה. בעקבות מסקנה זו, ניטש וויכוח בקרב המשפחה המורחבת על המסקנה הלא-חינוכית הזו. מעבר לכך שניתן לערער על הסקת המסקנה של הרמב"ם בקל-וחומר, וכנראה שהוא עצמו לא ממש התכוון לכך – שהרי ניתן לתבוע אדם על גרימת חבלה לחברו וכולי – אני חושב שאולי המסר הלא-חינוכי מאתגר את המחשבה שלנו: לא תמיד חייבים לקחת את הדברים כפשוטם או להביאם לידי מעשה, אלא פשוט לחשוב ולהתמודד עם הטענה הזו, בשקלא וטריא שכל אחד יעשה עם עצמו – מבלי להגיע למסקנה אחת חד-משמעית.