בשולי גל המחאה

קוראי הבלוג הנאמנים בוודאי יוכלו להעיד על כך שאין הוא מצר את עצמו לעיסוק בתחום אחד בלבד, ולכן, אם ניתן להגדירו במילה אחת, המילה יומרה תשקף אותו באופן המדויק ביותר, כלומר יומרנותו של בעליו להבין בהרבה שדות-ידע בחיים כאשר כל הכשרתו לשם כך היא שמוריו לימדו אותו קרוא וכתוב (כאן המקום לציין שיש ביומרה ברכה-רבה, והיא אחד הזרזים שמצעידים את העולם קדימה). אולם אם יש תחום אחד שאיני מתיימר להבין בו הוא התחום הכלכלי ולכן המחאה החברתית שהתחילה במחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב וסופה מי ישורנה – תפסה אותי ללא-מילים. אך מכיוון שענוותי נדחקה זה מכבר לקרן זווית, גם במקרה הנוכחי לא הצלחתי להשבית את מקלדתי, ולהעיר כמה הערות בשולי העניין.

[1] טען היום (31.7.2011) חנוך דאום ב"מה בוער" עם רזי ברקאי (ומוטי קירשנבאום) שהתקשורת מנפחת את האירוע יותר ממה שהוא באמת. מעבר לשאלה האם אכן התקשורת מלבה את גחלי המחאה – לאור העצרות שהתקיימו אתמול ברחבי הארץ אני כלל לא בטוח – אני שב ומדגיש את מה שהרחבתי עליו בפוסט על צעדת שליט (אגב, ולמרות שהם כמובן לא יודו בזה, משפחת שליט הם הניזוקים העיקריים מהמחאה, כיוון שבחצי השנה האחרונה, כאשר לא היה אף אירוע מרכזי אחר שעשה כותרות, משפחת שליט הצליחה להגניב פה ושם פרובוקציה, על בסיס שבועי, כמו פינת "הציור השבועי לילד") – לתקשורת ההמונים אין באמת קו-מנחה-אידיאולוגי (חוץ מאולי לבקר את השלטונות, או בשפת השכונה: "לחמם" את הנצים זה על זה). התקשורת רק "רוכבת על הגל", מחפשת לראות לאן נושבת דעת הקהל, ואז מלבה את דעת הקהל לאותו כיוון. התקשורת רק מחפשת רייטינג. התקשורת לעולם לא תצא בקמפיין שהיא חושבת שהציבור לא יאהב. ומכיוון שכל העיתונים הגדולים עשויים מאותו השטאנץ, לא התפלאתי שגם "ישראל היום", המכונה בפי כל "הביביתון", לא טומן ידו בצלחת ולמיטב שפיטתי מסקר את המחאה באופן אוהד. אם כבר העלינו את צעדת שליט על ראש שמחתנו, לעניות דעתי הסיקור של הצעדה היה מנופח הרבה יותר מהסיקור של המחאה הנוכחית.

לאור כל זאת, ראוי לשבח העיתון "מקור ראשון", שבין אם תסכימו לכך ובין אם לא, החליט שלא ללכת עם הזרם, ולא זו בלבד שבאופן הפגנתי בחר שלא למרוח לכל אורך הברואדשיט כותרות על גל-המחאות, ואת הכותרת הראשית שלו העניק לידיעה משמימה של סוכנות הידיעות על "דרמה בגבעת הקפיטול" – בעמוד הראשי הוא נתן תמונה מתריסה של נתב"ג, ובאופן מפורט יותר בעמוד הבא פתח את הידיעה על המחאות במילים הבאות: "61 אלף ישראלים לא ישתתפו בשום מחאה שתיערך בימים הקרובים. הם יצאו אתמול בטיסות לחו"ל לחופשת הקיץ – שיא של כל הזמנים למספר הטסים ביום אחד. זה לא גורע מכאב הראש של משטרת ישראל, הגובר לנוכח צבירת התאוצה של המחאה החברתית".

"מקור ראשון" ראוי לשבח אמנם על הארת גל המחאות מזווית אחרת, באופן גרוטסקי-משהו, אך מעבר לכך הוא לא מצליח להתאפק מתחושת הנחיתות שמאפיינת את הימין ולהצביע על דעותיהם הפוליטיות של מארגני המחאות. כך בעמוד הראשי אחת הכותרות אומרת "מנהיגת צעדת העגלות: סרבנית שירות ופעילת חד"ש", וכותרת נוספת בעמוד השני: "חשד מבוסס: רוב הגופים שמניעים את מאבק הדיור נאבקים גם בכיבוש". וכמובן שכל הפובליציסטים של העיתון עוסקים בכך בהרחבה. אבל אני מבקש לטעון שבין אם הדברים נכונים לחלוטין – ולא רק חשד מבוסס – אין זה משנה. בשפת העיתונות, "מקור ראשון" – או כל אחד אחר שטוען זאת – עוסק בקונספירציה.

באחד מהשיעורים של ברוך קרא, דיברנו על פרשת הנשיקה של חיים רמון. אחד הקמפיינים של רמון היה להפיץ תיאוריית קונספירציה לפיה ראש אגף החקירות יוחנן דנינו, מירי גולן, השופטת דורית בייניש, היועמ"ש מני מזוז, פרקליט המדינה ערן שנדר – כולם חברו כדי להפיל אותו מתפקידו, בגלל שרמון רצה להוביל עם כניסתו לתפקיד רפורמות במשרד המשפטים. הבעיה העיקרית בקונספירציות היא שהן מסיתות את תשומת הלב מהעובדות, ובמקרה של רמון – מפרשת הנשיקה עצמה, ועל הפרשה עצמה לא הייתה מחלוקת בנושא של העובדות, והעובדות הן שרמון נישק את אותה קצינה; המחלוקת הייתה האם הדבר נעשה בכפייה או לא. וכמו בפרשת רמון, כך בגל המחאות הנוכחי: ההתעסקות ברקע הפוליטי של המארגנים היא קונספרטיבית והיא מסיתה את תשומת הלב מהבעיות האמתיות שהמוחים משליכים לפתחנו. תתמודדו עם הטענות שלהם, תגידו שהן לא רציניות, אך הפניית הזרקור לעבר הדעות הפוליטיות של המארגנים גורמת לבריחה מהתמודדות עם העובדות.

ואם בעיתונות עסקינן, הרי בעולם העיתונות ידוע לכל שגם הידיעה החשובה ביותר מודלפת אך ורק מאינטרס אישי, והעיתונאי אין תפקידו לבדוק את הרקע האישי של המדליף – אפילו אם הוא איש שמאל שדואג להדליף רק על אישים מהימין; העיתונאי תפקידו לוודא שהעובדות נכונות ושהאינטרס הציבורי בפרסום הידיעה גדול מהאינטרס הפרטי. הרי אם, לדוגמא, איש חד"ש היה מוצא שנתניהו גנב מכספי המדינה – אפילו אם לדידו זה רק תירוץ להפיל את ממשלת הימין של ביבי, אין חולק על כך שהדבר היה צריך להתפרסם וביבי היה צריך לתת את הדין על כך.

[2] זיהוי המחאה עם אנשי שמאל, נטען, מבריח דתיים וימנים מלהצטרף למחאה (ועוד ח"ח ל"מקור ראשון", שלמרות הקו-התקיף בו נקט בכותרות, מצא ימני אחד לרפואה, שדברר את המחאה מהזווית שלו, וראיון איתו התפרסם בגיליון "דיוקן" השבועי). מכיוון שאני נמנע מלהוציא דיבה על הזולת, וקל-וחומר על ציבור שלם, לא אנסה למנות את הסיבות לישיבה על הגדר של הציבור הדתי, ואסתפק בהרבה פחות מכך – אנסה להראות כיצד ההימנעות של אנשי מחנה זה מלבוא בקהל המפגינים מחזקת או מחלישה את שלל הדימויים שדבקו בו. שכן אף-על-פי שדימויים יכולים להיות בקורלציה מוחלטת עם המציאות, אך גם יכולים להתכתב באופן קלוש עם המציאות או אפילו שלא להלום את המציאות כלל – על קיומם של הדימויים אין עוררין, ולעתים תקפותו של הדימוי עולה על המציאות.

הימנעותו של הציבור הדתי מלהצטרף למחאה, מחזקת את הדימוי כאילו כל קיומו הוא לשם גאולת הארץ – ובשטחי יהודה ושומרון בפרט – ולא לגאולת האדם: הרי אם הייתה זו הפגנה על חיזוק ההתיישבות או תמיכה בראש הממשלה מול לחצי ממשלת ארצות-הברית – ציבור זה היה מתייצב בהמוניו, כמו אזרח שקיבל צו 8; המכנה המשותף של המפלגות הדתיות – שלכאורה מייצגות את כל הציבור הזה – הוא התנגדותן לכל נסיגה מיהודה ושומרון (לא יעלה על הדעת שלא יהיה סעיף כזה במצע המפלגה) – וכל אלו תורמים לדימוי כאילו השיח של הציבור הדתי מוגבל רק לנושאים לאומיים ולא פורץ את גבולותיו לתחומים חברתיים, וגרוע מכך, הם יוצרים את הרושם אצל עמי-ארצות כאילו אין ל"תורת ישראל" דריסת רגל בנושאים חברתיים. זכורני שבעיצומה של שביתת המורים ב-2008, עצרו בישיבת ההסדר בה למדתי את סדר הלימוד על מנת לקיים דיון שמטרתו לגבש צעדים למניעת וועידת אנאפוליס, ואילו בנושא שביתת המורים קברניטי הישיבה סכרו פיהם מים.

ההימנעות הזו גם תורמת לדימוי שהציבור הדתי הוא ציבור אליטיסטי, חברה סגורה, שכל מעייניה היא לדאוג לרווחת בניה בלבד, והיא בונה בתי ספר פרטיים על בתי ספר פרטיים על-מנת לסנן כל מי שיכול לקלקל את לב הנוער. אין לציבור זה עניין באינטגרציה עם קהלים אחרים שאינם חושבים כמוהו, שיכולים לערער את אמונתו. במובן מסוים, נוח לקהילה הדתית להתגדר בשכונותיה ומושבותיה, בדל"ת יהודה ושומרוניה. אם לחברה זו יש רצון כלשהו להתחכך עם חברות אחרות אין זה מתוך רצון להיפתחות ולמידה אלא מעמדה של פטרונות והשפעה.

ואולי הסיבה העיקרית לכך שהציבור הדתי לא משתתף במחאות – וסיבה זו קשורה במישרין לשני הדימויים שפירטתי לעיל – היא שהציבור הדתי דוגל בניאו-ליברליזם, הוא ברובו ימני לא רק בנושאים לאומיים אלא גם בנושאים כלכליים וחברתיים – ובעיקר בצורת המחשבה שלו – כלומר הוא שמרן, ולכן אין הוא חפץ בערעור המוסדות הקיימים, בערעור "הסדר הישן". אבל כאמור, אלו רק דימויים שדבקו בשולי גלימתו של הציבור הדתי, והקורא יחליט עד כמה הם מחוברים למציאות.

[3] אחת הטענות שמושמעות לא אחת על-ידי מלחכי פנכתו של נתניהו היא שלא ניתן להפיל את כל מצוקת הדיור על הממשלה הנוכחית, כאשר המחסור בדירות נפרש על-פני עשור שלם. ואני מבקש לטעון שאין זה משנה האם המחדלים נמשכים שנה, מתחילת הקדנציה של נתניהו או עשור שלם – בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה של מדינת ישראל, ולכן הוא אחראי לכל המחדלים שבתקופת כהונתו, אפילו אם הוא צריך לסחוב מחדלים משנים עברו.

השבוע נכנסנו לתשעת הימים שבין ראש חודש מנחם-אב לתשעה באב, היום בו לפי המסורת נחרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, וביהדות כידוע, כל מועד הוא הזדמנות לתיקון. והטענה כאילו נתניהו לא אשם במחדלים שהשאירו קודמיו הזכירה לי את אחת האימרות הקשות שנאמרו בהקשר זה: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי יומא פ"א, ה"א).

יש כאן אשמה מוסרית עצומה שמוטלת על היהודים בכל הדורות – ידי כולנו מגואלות באפר החורבן. אני חושב שהמשפט הזה הוא כל-כך חריף לא בכדי להטיל רפש ביהודי כל הדורות כי אם כוונתו לנטוע בהם אחריות לכך שהוא עדיין לא נבנה – לרכז את הבכי שלהם לא על העבר אלא על העתיד, העתיד שלא נבנה. והדברים נכונים גם לגבי בנימין נתניהו: הטענה כאילו זה לא אשמתו והוא צריך לאסוף את הצרכים שעשו אחרים – משילה ממנו את האחריות לכך, ולפיכך בהכרח פוטרת אותו מאחריותו המלאה, כראש הממשלה, לפעול לשיפור המצב.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “בשולי גל המחאה

  1. אודי יקירי שלום,
    ברצוני להסכים ואף לחלוק על דבריך.
    ראשית הדרך בה הצגת את הציבור הדתי כמי שהיה מתייצב כצו שמונה לנושאים מסוימים ומתעלם מנושאים אחרים, היא נכונה.
    אין מה לעשות כולנו תקועים בשטאנצים מסוימים, לכל אדם ולכל ציבור יש עולם קצת צר.
    ואכן זה נכון, הציבור הדתי לא מתעניין בצורה חזקה, או לפחות מתרגש כשאר המגזרים מהמחאה.
    אך כאן בדיוק נכנסת טענתי.
    ישנן אנשים בישראל שכל מאוייהם ומחשבותיהם הם סביב הכסף ורמת החיים הפרטיים.
    אלו אנשים פרטיים, האידיאלים רחוקים מהם, חזון ארץ ישראל איננו בראש מעיניהם
    הם רוצים לסגור את החודש.
    וכמובן, ומובן מאליו שהם ייצאו למחאה כספית, בין אם הם פרקליטים, רופאים, נכים, עובדים סוציאלים, או סתם אזרחים.
    הם יילחמו על הכסף, ועל המעמד.
    ומה שעצוב, זה שנראה לי שגם ראש ממשלתנו העמיד את המצב הכלכלי בראש מעייניו.
    והתוצר הלאומי הגולמי זו הצלחתו. והוא הביא את זה על עצמו.
    עד כמה זו מצוקה כלכלית ועד כמה זו קנאה כספית זו שאלה קריטית, אך אינני רואה ללבב.
    אבל אני גאה להיות שייך לציבור עיוור, שמצבו הכלכלי, אפילו האישי, איננו בראש מעייניו.
    והאישום שזהו ציבור אטום לדאגות העם, הוא מבחינתי אישום מוגזם,
    כי אינך יכול לדרוש מאדם שכל עולמו במקום אחד להציב את כל מעייניו במקום שונה, שהוא לעיתים מאוד אגוצנטרי.
    ומה שאני טוען בעצם זה שהציבור הדתי מתוך דיסוננס קוגנטיבי בכלל לא שומע את עוצמת המחאה, וזה קצת בצדק.

    בברכת שכל אלו הנזקקים יזכו למה שהם צריכים,
    איתי

    • היי איתי,
      תודה רבה על התגובה. אם ייתן איש את כל הון ביתו בתגובה ממך – בוז יבוזו לו.
      הצגת את הדברים בזווית מעניינת, שאני לא חשבתי עליה. לי אישית זו נראית זווית אידיאלית מדי, כאילו הציבור הדתי לא שקוע בחומרניות בכלל…
      ובכל זאת, פתחת לי פתח למחשבה.
      אודי

    • איתי ידידי, הייתי רוצה להסכים עמך ואשריך שאתה מלמד זכות על אנשי שלומנו.
      אך לצערי אינני יכול. מבט חטוף בפרסומות הממלאות את עלוני השבת מראה שהציבור הדתי הוא פשוט ציבור בורגני, או כפי שנוהגים לומר: "הציבור שלנו ברוך השם מבוסס", ואיננו מתעניין כמעט בכלל בעוול הנוראי שמחוללות ממשלות ישראל בתחום הכלכלי, ונתניהו – כשר אוצר וכראש ממשלה – בראש כולם. בכך אין הוא שונה משאר בני המעמד הבינוני-גבוה, אלא בכך ששאר בני המעמד הזה החליטו, מכל מיני סיבות, לצאת למאבק, והדתיים שבהם נמנעים ברובם מלהשתתף בו.
      הציבור הדתי מכר באדמה עני ואביון בעבור קרוואן. לא חלילה בגלל הטיעון השגוי ש"אותו כסף" שהגיע להתנחלויות יכול היה להגיע לעניים. לא. זו סתם התנגדות ל"כיבוש" במסווה של דאגה לצדק. הכסף לא הגיע לעניים, ולא הגיע למעמד הביניים, ולא לחינוך הציבורי, ולדיור הציבורי, ולרפואה הציבורית, ולתחבורה הציבורית, ולתרבות הציבורית, ולכל שאר צרכי עמך ישראל המרובים – בגלל הערכים המוסריים שראשי המדינה דוגלים בהם. לפי ערכים אלה יש להקטין את המעורבות הממשלתית בכל התחומים שהזכרתי, ולהעביר כמה שיותר לידי אנשים פרטיים, מן הסתם ועל פי רוב בעלי ממון. אלה הם ערכים פסולים מנקודת המבט של התורה כפי שאני מבין אותה, ובוודאי של הנבואה, ולמרבה הצער הציבור הדתי תמך בהם במשך עשרות שנים, אם במעשה ואם בשתיקה.
      בשנים האחרונות החל שינוי בדבר, ויהי רצון שהשינוי יעמיק ויתרחב ומתוך כך נזכה לגאולה שלמה, ואומר: ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s