שלמה המלך לא נפגש עם אבן גבירול

אחד היתרונות-חסרונות של עולם מורכב – ויש אומרים: עולם מבולבל או עולם-ירא-החלטות – הוא חוסר-היכולת להגדיר, לקבוע יתדות בגדרות, לומר על פנומן מסוים או אדם כזה או אחר שהם אל"ף-בי"ת-גימ"ל, והתופעה הזו, כמובן, לא פסחה עליי, יציר כפה של התרבות הזו ובורח-מהגדרות סדרתי, אך יתרה מזו – התופעה הזו מאפיינת מאוד את גל המחאה הנוכחי. ולאור כל זאת, יהיה זה מן הראוי – וקל ופשוט בהרבה – אם אנסה להגדיר את המחאה הנוכחית על דרך השלילה, לומר מה היא לא, ולאחר ההפגנה אמש (6 באוגוסט 2011) הזדקר לי מאוד מה ההפגנה הזו היא לא – היא לא הפגנה יהודית.

כי בימי בין-המצרים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב – לפי המסורת, הימים שבין הבקעת חומות ירושלים לבין חורבן בית המקדש – נהגו ישראל ללבוש מנהגי אבלות, ובין השאר נהגו בימים אלו שלא לשמוע מוזיקה וללכת להופעות מוזיקה, ובהופעה אתמול בעצרת של ריטה, יהודית רביץ ושלמה ארצי בשבוע שחל בו תשעה באב, יומיים לפני ליל-התקדש-תענית – יש משהו מתריס, מנקר עיניים – כניקור עיני צדקיהו בשעתו (מלכים ב', כ"ב, 7) – יש מן ההצהרה שהעצרת הזו, על רבע מיליון המשתתפים שלה – אינה חלק מן המדינה היהודית, מן ההיסטוריה היהודית, משלשלת הדורות.

איני בא להתחסד ולומר שאני מקפיד על דיני אבלות אלו בקלה כבחמורה ואיני בודק מה כל אחד שומע באוהלו או במכוניתו, וקל וחומר שלא אהיה הדתי באוהל הצבאי שאבקש לכבד את מנהגיי ואשבית את השמחה – אך כיוון שאנו חיים במדינה יהודית יש מקום לייצוג היהדות בפרהסיה, יש משקל למסורת היהודית במרחב הציבורי, ובפרט שההופעות הנ"ל אינם חלק אינטגרלי מההפגנות, שהרי המוחים היו באים גם לולא העצה של רביץ לנציגי המחאה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" (שורה מהשיר שהיא שרה, "לקחת את ידי בידך"). מחאה שבאה לומר "העם דורש צדק חברתי" צריכה לזכור על איזה עם היא מדברת – העם היהודי.

ויותר משזה מכעיס, זה מעציב, מעציב שאין סולידריות בין חילונים לדתיים ומעציב שהניתוק מן המסורת כל-כך גדול, שנציגי המחאה לא חשבו כלל על הבעייתיות שבאפשרות הזו. אין בכוונתי לטעון שהמופע של ריטה את רביץ את ארצי הדיר את הציבור הדתי מן העצרות – לי אישית, ואני מאמין שגם לדתיים רבים, זה יותר מציק במישור הרגשי מאשר במישור ההלכתי – הקישור הסיבתי הוא הפוך: זו דינמיקה שלילית שהתחילה מהנפקדות של הציבור הדתי מן המחאה וההופעות בעצרת האחרונה הן רק הסימפטום שלה. היעדר דתיים ברדיוס של רוטשילד וסביבותיו גרם לכך שמן השיח על הצדק החברתי נעדרת כליל מסורת ישראל – מן הנביאים התנ"כיים ועד להלכות שכנים וצדקה וכיוצא בזה, ובימים אלו שהיהודים אבלים על חורבן הבית – לפי פרשני הדורות, בין השאר מטעמים חברתיים וחוסר סולידריות – ואלפי ישראלים מוחים על מצוקת הדיור ו"נלחמים על הבית" – במקום לחגוג על צירוף המקרים הזה, נציגי המחאה מביאים אותו למסלול של התנגשות. איש לאהליך ישראל.

אז גל המחאה הנוכחי סובל מהיעדר חיבור למסורת היהודית, אבל הוא גם סובל מההיעדר מנהיגות, היעדר דובר אחד כריזמטי ורהוט שיסחוף אחריו את כל העם, שינהיג את צאן מרעיתו אל העצרת המרכזית, ימלא כיכרות ויישא נאום חוצב להבות – מה שמוכיח אולי יותר מכל את החלק הנכבד של העם בגל הנוכחי. כשדפני ליף דיברה, ערוץ 2  – דרכו צפיתי בעצרת – העדיף לשמוע לעצותיו המלומדות של מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, ירום אריאב (לפני כן כתב הערוץ שאל את ליף לדעתה על העצרת, והיא אמרה משהו כמו: "אין לי מילים להגיד אז אני רק אומר 'ואו'", והניפה ידה כצ'יר-לידר, ורק הפונפון היה חסר), וכשאיציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, דיבר – אני העדפתי להנמיך; באמת בחור חמוד, שמולי, עם השי"ן השורקת והצדי"ק המצחקקת, ובשמחה הייתי מוכן שהוא יהיה הגיס שלי (בעצם זה נכון ל-90% מהגברים שיביעו נכונות להתחתן עם אחותי) – אבל הנאום שלו היה כל-כך מגמגם-רטורית ופסדו-מתלהם, שהבעת פניי נדדה ממבוכה לחמלה. בנאדם, הייתה לך שבת שלמה לכתוב נאום וזה כל מה שהצלחת להוציא?!

ולכן לא פלא שהנואם המרכזי של העצרת היה שלמה ארצי, היחיד שיודע להתמודד עם קהל של רבבות אנשים, האיש שגרם אתמול ליונית לוי להזיל דמעה (לוי קריינה בקול עולה ויורד ומתרגש כאשר המצלמה התמקדה בקהל), שלא היה צריך להגיד הרבה פרט ל"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" של אמיר גלבוע, "עולה, עולה לנו, כמה זה עולה לנו" וסיים את הנאום ב"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה". הוא לא צריך לדבר – שיריו מדברים בשבילו (אגב, שמתם לב שהוא לא שר: "את הגשם תן רק בעיתו/ ובאביב פזר לנו פרחים/… יותר מזה אנחנו לא צריכים"? בקשה צנועה כזו פחות מתאימה למחאה הנוכחית). שלמה המלך דפק עוד הופעה אתמול בערב, רק חבל שהרחובות שלמה המלך ואבן גבירול הם שני רחובות מקבילים, והם לעולם לא ייפגשו אחד עם השני.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “שלמה המלך לא נפגש עם אבן גבירול

  1. אני חושבת שלכנות את ההפגנה לא יהודית עקב השמעת מוזיקה בתשעת הימים, זו הגזמה לא קטנה. מנהגי האבלות בתשעה באב, ובוודאי תשעת הימים או שלושת השבועות, אינם נוכחים כמעט בציבוריות החילונית. רוב עם ישראל עסוק בימים אלו במירוץ סביב העסקת הילדים באירועים שונים ומשונים, קייטנות, בריכה, הצגות, מופעי מוזיקה ועוד.
    אולי זה נובע מכך שהם נופלים תמיד בחופש הגדול ולא "זכו" ליחסי ציבור של משרד החינוך ואולי זה נובע מן העובדה שאנו עם ריבוני בארצו, ואבל על החורבן נתפס כאנכרוניזם.
    בכל מקרה, אין ספק שפסח או אפילו חנוכה משמעותיים יותר בחיי הציבור החילוני מימי האבלות הללו.

    • ריקי, תודה רבה על התגובה.
      אני מסכים שכעת, שעם ישראל יושב לבטח בארצו, קצת קשה להרגיש את החורבן או להבין על מה בעצם אנחנו מתענים. עם זאת, אני כן חושב שיש מקום רב לכבד את המסורת היהודית ולתת לה ייצוג במרחב הציבורי ואני חושב שיש הבדל בין מה עושה כל אזרח בביתו לבין הפגנה שמתיימרת לייצג את כל העם, במקרה שלנו העם היהודי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s