הלגיטימציה לשנוא

ביום שישי האחרון (12.8.2011), עלינו לקברו של סבי מצד אימי לציון עשר שנים ליום פטירתו, ולאחר מכן התכנסנו בבית דודי ל"סעודת הבראה", במהלכה מסר בן-דודי המוכשר דבר-תורה, דבר תורה שהתגלגל והתפתח למיני-שיעור. כמו שאומרים בעגת הרחוב: פייר? אני נהניתי. מהלך האירועים העיר מתרדמתו את בן-הישיבה שהייתי בעברי, אף-על-פי שכיום אני עם רגל-וחצי מחוץ לעולם זה, ורחוק אני מבן הישיבה שהייתי כרחוק מזרח ממערב. ומכיוון שהקהל לא היה סבלני לפלפולי-סרק והזמן אץ לנו – היה זה יום שישי, והשעה הייתה ארבע אחר הצהריים, והבצק במטבח המתין לי בחוסר-איפוק שאלוּש אותו ואצור ממנו שתי חלות לשבת – ועל חלק מן הדברים חשבתי רק לאחר-מכן ולא היה לי עם מי לחלוק אותם – ולשמור דברים בבטן איני אוהב, גם ככה בטני מלאה – העליתי לבלוג את עיקרי הדברים.

בעקבות ציון חורבן בית המקדש בתשעה באב, שמקובל לטעון שנחרב בשל שנאת חינם, נושא השיעורון היה מתי השנאה היא לגיטימית. במסגרת השיעור הביא בן-דודי המלומד – בואו נקרא לילד בשמו: הראל מוטרו – את הטקסט הבא (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיג ע"ב):

"שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבן: מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי".

מרשימת האוהבים ניתן להסיק שהקב"ה אוהב את מי שנוח לבריות. גם ברשימה השחורה של הקב"ה, רשימת השנואים, המכנה המשותף נשאר במסגרת היחסים האנושיים והבין-אישיים: הראשון הוא הצבוע, השני הוא אחד שאינו מוכן לעזור לחברו והשלישי הוא זה שמעיד על חברו יחידי (רק שני עדים יכולים להועיל לצורך הענשת החוטא), ובכך מוציא שם רע לחברו.

בהכללה ניתן לומר שיש כאן סוג של מידה כנגד מידה: הקב"ה אוהב את מי שאוהב את הבריות ושונא את מי ששונא את הבריות, ויחסי השנאה/ אהבה שלו אינם בשום קורלציה לשומרי מצוותיו ולהולכים בדרכיו או מאידך – לסוטים ממנה. בנוגע למקרה השלישי, יש מקום לטעון שמדובר בכל חטא, אך השימוש במילה "ערווה" זורק אותנו אסוציאטיבית לחטא הנוגע ליחסי אישות (וראי משנה גטין, פרק ט' משנה י'). בנוגע למקרה זה, מביא התלמוד את הסיפור הבא (תרגמתי את הטקסט לעברית):

"כמו המקרה שטוביה חטא ובא זיגוד לרב פפא והעיד על חטאו של טוביה. היכה רב פפא את זיגוד. אמר לו (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא ואותי אתה מכה? אמר לו: כן, שכתוב: 'לא יקום עד אחד באיש', ואתה באת לבדך והעדת עליו (על טוביה), והוצאת לו שם רע. 

"אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב: מותר לשנאתו, שנאמר: 'כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו'. רב נחמן בר יצחק אמר: מצווה לשנאתו, שנאמר: 'יראת ה' שנאת רע'".

הפרדתי את הציטטות שהביא רב נחמן בר יצחק (בן-דורו של רב פפא מהסיפור), תחילה בשם רבו ואחר-כך בשמו, כיוון שכלל לא ברור למי הוא מתייחס. הראל טען שהכוונה היא לטוביה, האדם שחטא, אך מעבר לכך שאין זה ברור לחלוטין, נראה יותר לומר שהכוונה היא לזיגוד, זה שהוציא שם רע – אל"ף כי זה הבחור שגם הקב"ה שונא אותו, בי"ת – חוטאים יש הרבה מאוד, והם לא מיוחדים, אך מוציאי שם רע לחוטאים יש פחות, וגימ"ל – החוטאים יכולים לחטוא גם לבני-אדם וגם לקב"ה, אך מוציאי שם-רע חוטאים רק לבני-אדם ומכאן שהם פוגעים במרקם החברתי, וניתן להבין את השנאה.

הפריע לי מאוד הניכוס שעושה רב בפסוק לצורך הוכחת דבריו, ממנו הוא מסיק שיש לגיטימציה לשנוא. הפסוק המלא הוא: "כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג, 5), כלומר רב אומר למעשה – לגיטימציה לשנוא יש, אך אסור שזו תתורגם למעשים ועליך לעזור לשנאך – שוב, מחשש לפגיעה במרקם החיים החברתיים – אך נראה לי נכון יותר לומר שדיברה התורה בלשון בני-אדם, התורה מכירה בחולשות בני האדם – היא אינה נותנת לגיטימציה לשנוא, היא מתמודדת עם סיטואציה חברתית שסביר מאוד שתתרחש. האם כשהתורה אומרת "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" (דברים כ"א) התורה נותנת לגיטימציה לבנים כאלו?! אפשר גם לומר יותר מזה – גם עשיית מצווה מסוימת אינה נותנת לה לגיטימציה, ואולי המקרה המובהק ביותר היא פרשת אשת יפת-תואר (שם, פס' 10-14), בו התורה מתמודדת עם מציאות בעייתית, אך אין הכרח, ונכון יותר לומר, שהיא לא ממליצה לעשות זאת.

בסיום דבריו הביא הראל את ההלכה הבאה ברמב"ם (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ה'):

"כל השונא אחד מישראל (אגב, גם בתלמוד מזדקק שהדיון על יהודים בלבד, ואין בעיה לשנוא אינם-יהודים; א"נ) בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה. ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא"

כפי שניתן לראות, בהלכות דעות, שהם בבחינת הלכות דרך-ארץ (ובחלקן אינן רלוונטיות בעליל ואינן מחייבות-הלכתית), הרמב"ם אינו עושה את החילוקים שעושה התלמוד. אך בהלכות רוצח ושמירת נפש, שהראל לא ציטט בשיעור, הרמב"ם מתייחס למצווה לפרוק ולטעון את משא שונאך, ואגב כך הוא אומר: "והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר "לא תשנא את אחיך בלבבך"? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה, והתרה בו ולא חזר הרי זה מצווה לשונאו, עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו" (פרק י"ג, הלכה י"ג).

מעבר לכך שפוסקי ההלכה זנחו את כל השלישייה שהקב"ה שונא, בעקבות דברי רב – ואגב שעטנז בין דבריו לבין דברי רב נחמן בר יצחק, שהרי רב  הוא זה שאמר שמותר לשנוא והביא את הפסוק הנ"ל, ואילו רב נחמן בר יצחק אמר שמצווה לשנוא, והביא פסוק אחר – הרמב"ם הבין שזה שמצווה לשנאו הוא זה שחוטא, ולא זה שמוציא עליו שם רע, כלומר הרמב"ם הבין כדברי הראל בן-דודי.

נחזור להלכות דעות. מדברים אלו ביקש הראל להסיק שלפעמים מוטב לשחרר אגרסיות מאשר לשנוא בלב – והראיה שלשנוא בלב זו מצוות לא-תעשה ואילו התורה לא אסרה להרביץ – על פי ההיגיון שאם אתה שונא מישהו ומכה אותו אתה ממשיך הלאה בחייך, ואילו אם רק תשנא אותו בלבבך – אתה לעולם לא תשתחרר מזה. בעקבות מסקנה זו, ניטש וויכוח בקרב המשפחה המורחבת על המסקנה הלא-חינוכית הזו. מעבר לכך שניתן לערער על הסקת המסקנה של הרמב"ם בקל-וחומר, וכנראה שהוא עצמו לא ממש התכוון לכך – שהרי ניתן לתבוע אדם על גרימת חבלה לחברו וכולי – אני חושב שאולי המסר הלא-חינוכי מאתגר את המחשבה שלנו: לא תמיד חייבים לקחת את הדברים כפשוטם או להביאם לידי מעשה, אלא פשוט לחשוב ולהתמודד עם הטענה הזו, בשקלא וטריא שכל אחד יעשה עם עצמו – מבלי להגיע למסקנה אחת חד-משמעית.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הלגיטימציה לשנוא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s