פנאי פלוס עם כיפה

העיתון "מקור ראשון" מתיימר – ולא אחת גם מצליח – להוות אלטרנטיבה לכלל העיתונים הקיימים כיום בישראל, סלמון בודד במרחב בו שוחים דגי המיינסטרים התקשורתי. אך עם זאת נראה שהעיתון לא לחלוטין החליט שהוא רוצה להיות כזה, לפעמים נראה שהוא מפחד מלהיות כזה, ולא אחת הוא נקרע בין האפשרות להוות חלופה רצינית לבין חיקוי של עיתונים אחרים רק בשינוי אדרת.

העובדה שלרוב "מקור ראשון" אינו מיישר קו עם הברנז'ה התקשורתית גורמת להאיר את הפינות האפלות ששאר העיתונים אינם מכוונים לשם את פנסיהם, מסייעת בהדברת הבּוֹרוּת ובראייה רחבה יותר של המציאות, וזו כבר בשורה חיובית. אגב, אלטרנטיבה היא לאו-דווקא דבר חיובי או נכון לעשות – אני כל חיי ביקשתי להיות אלטרנטיבי, דתי אלטרנטיבי, גבר אלטרנטיבי, וטעיתי ונפלתי וקמתי ושילמתי על כך מחיר כבד – אך אלטרנטיבה היא לכל הפחוֹת חיובית בכך שהיא אינה מכפיפה ומכניעה את עצמה לדעת הקהל או לנהוג והמקובל, ובכך היא מאפשרת כביש-עוקף בו יכולים לנסוע כל אלו שאינם רואים עין בעין עם המוסכמות החברתיות-לכאורה, פיסת אדמה להניח עליה את כף רגליהם.

כפי שכתבתי בפוסט קודם ("בשולי גל המחאה"), הדוגמא הבולטת ביותר לקו המתבדל שנוקט "מקור ראשון", היא סירובו של העיתון לסקר באופן נרחב את גל המחאה החברתית ועל אחת כמה וכמה מִאוּנו לסקר זאת באופן אוהד. אך בשבוע שעבר נוספה סוגיה נוספת, שהטיפול התקשורתי בה מאוד הפריע לי, ומולה התבלט לטובה הסיקור של "מקור ראשון", וזו פרשת "סיום חייו" של עדי טלמור, איש גלי צה"ל שלאחר שנודע לו שסובל מסרטן-ריאות החליט לשים קץ לחייו. אז מעבר למילים הניטרליות-לכאורה כמו "החליט לשים קץ לחייו", ישנו הסיקור האוהד שהוענק לפרשה שבא לידי ביטוי הן כשנודע הדבר והן בטקס הפרידה מטלמור ביום שישי שעבר (12.8.2011), טקס שהוא תכנן עוד בחייו, וכמובן מתבטא בפרסום של "7 ימים" (12.8.2011) את התיעוד שערך טלמור בשבועות האחרונים לחייו. ועוד לא הזכרנו את הסגידה למותו שהוא מקבל בתחנה  שהיא "הבית של החיילים".

ב"מקור ראשון" בחרו להתעלם מהפרשה בכותרות, כלומר לא לדווח עליה, כאומרים – אם אתה לא שם אתה לא קיים, ולעומת זאת, כן התייחסו לכך בעמודים הפנימיים של גיליון "יומן" באותה שבת, והכתבת חגית ריטמן קראה לילד בשמו כשאמרה: איך שלא תהפכו את זה – טלמור התאבד, ומחקרים מוכיחים שההתאבדות מדבקת, יש חשש שפרסום בפומבי על דבר התאבדות של פלוני יגרום לאנשים אחרים להתאבד, ולכן בצה"ל מקפידים על כך מאוד ומצניעים את הסטטיסטיקה על התאבדויות בצבא. אז אמנם יותר מש"מקור ראשון" מרד בברנז'ה התקשורתית הוא דבק בערכים השמרניים שלו, ערכים שרואים את חיינו כמופקדים בידי אלוהים ולכן אין לנו סמכות לסיימם, אך בכל זאת מרענן לראות עיתון שנוקט בגישה אחרת.

"במדינה מתוקנת", כמו שפובליציסטים אוהבים לפנטז, פרשת עדי טלמור הייתה יכולה לפתוח פתח לדיון ערכי בנושא "למות בכבוד". דיון אמביוולנטי ורגיש כזה נערך בסרט "למות באורגון", שבצירוף מקרים מעורר-חשד שודר ב-yes-דוקו סמוך לפרשת עדי טלמור. אורוגון היא המדינה הראשונה בארה"ב שהתירה בחוק "המתות חסד", חוק שמאפשר לחולים סופניים לשתות רעל קטלני כמו ששתה טלמור – בסרט מביאים אנשים שעושים זאת בקלות, ואחרים שעושים זאת לאחר ייסורים רבים – אך גם יוצר מצב אבסורדי שבשל החוק אורגון מעדיפה כספית לממן המתת חסד ולא לממן טיפולים כימותרפיים. במדינה מתוקנת.

אך על מנת ש"מקור ראשון" יהפוך לאלטרנטיבה משמעותית, עליו להיגמל מכמה הרגלים רעים, שכולם או רובם יורדים לאותו שורש. ואני מדגיש שההרגלים שאמנה אינם מובהקים, בדיוק בשל אותו דיסוננס שהעיתון מצוי בו בין הרצון להוות אלטרנטיבה לבין הנטייה להיות חיקוי מכובס של עיתונים אחרים. הראשון שבהם הוא להיפטר מתחושת הנחיתוּת שמאפיינת את הציבור ימני, תחושה שמתבטאת בהתעסקות האובססיבית בצדקת הימין ואיוולת השמאל, ולא אחת תחושה זו משתרבבת עד לבין השיטין של הידיעות והכתבות ומסקלת מכתביו את האפשרות ליצור "דיבור נקי".  כמו שאומר הפתגם היהודי: קשה יותר להוציא את הפרנויה מהימניים מאשר להוציא את הימניים מארץ הפרנויה.

הפעולה השנייה שעל העיתון לעשות היא "רצח אב" לאבא המגזרי, כלומר על "מקור ראשון" להפסיק להתייחס לעצמו בתור "הצופה ב'", להפסיק לדבר לעצמו בקוד הפנימי של העולם הדתי-לאומי. בתהליך זה העיתון גם ייפתח לקהל רחב יותר ונתח שוק גדול יותר, גם ירחיב את מנעד הנושאים שהוא מתייחס אליהם והוא גם ייפטר מהעילגות והחובבניות שעיתונים מגזריים נוטים ליפול אליהן. ניתן לעשות עיתון יהודי/ ימני מבלי שהוא יהפוך לעיתון דתי-לאומי. בנוסף לכך, עליו כמובן להיזהר מלהפוך לצל הימני של היומונים הגדולים.

"מוצש" – האח הקטן והשובב של  "שבת" – משקף את כל הרעות החולות שיש ב"מקור ראשון" ומניתי לעיל. ראשית, ואולי בניגוד למה שמקובל לחשוב, "מוצש" אינו קונספט חדשני, אלא חיקוי כשר של "פנאי פלוס" של "ידיעות אחרונות" או "רייטינג" של מעריב, רייטינג לדתיים. יותר מכל חלקי "מקור ראשון", "מוצש" הוא המגזרי לכולם, רואה בציבור הדתי בלבד את קהל קוראיו וכל הזמן נוקט בביטוי "המגזר", בה"א הידיעה (כמו במדור "ברחובות שלנו"), ולפי דעתי מכאן סלולה הדרך לשכונתיות, כמו זו שמאפיינת את המדור "אחד משלנו" (שמות המדורים מדברים בעד עצמם), שבו מציגים את אחד מחברי מערכת העיתון ושופע בבדיחות פנימיות של חברי המערכת. יש בזה משהו מאוד עולץ ועליז, אך לא פחות מכך – חובבני, שלא לומר: שכונתי, שלא לומר: זְנוּתי.

ואולי העובדה המוצקה ביותר לכך ש"מוצש" מדבר אך ורק עם עצמו ומדברר את המגזר הדתי לדעת, הוא הגיליון הקודם (גיליון מס. 18) שהביא את רשימת 100 הרווקים והרווקות של הציבור הדתי. אז מעבר למעגל הקסמים הדתי שהגיליון לא יוצא ממנו – לא רק בבחירה של דתיים בלבד אלא בעצם העיסוק הלעוס ב"תופעת הרווקוּת בציבור הדתי" – "מוצש" שוב מעלה באוב פורמט ישן, כמו רשימת "20 הרווקים המבוקשים ביותר של פנאי פלוס" – אלא שבניגוד לנהוג בדירוגים מעין אלו, העיתון אינו מנמק כלל את בחירתו באותם 100 מאושרים/ אומללים. הניסיון של "מוצש" להכשיר את השרץ נועד לכישלון ולו בשל העובדה שכל היררכיזציה מועדת לכישלון,  ובפרט בנושא חסר כלים כמותניים ואיכותניים למדידה, אך הוא בעיקר מצביע על כך שהעיתון הוא לא אוונגרדי כלל ועיקר אלא פשוט פנאי פלוס עם כיפה.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פנאי פלוס עם כיפה

  1. בכל הקשור לנושא המחאה החברתית, הייתי שמחה להבין לעומק את הריחוק של הציבור הימני-דתי ממנה.
    האם באמת הימין הדתי הינו ניאו ליברל בהשקפותיו – כפי שהעלת בפוסט קודם שלך?
    כדתל"שית שמכירה את הציבור הזה, אני מוצאת את עצמי קצת נבוכה מול ההתבדלות הזו, בעיקר בשלב השיא של המחאה (שאני מקווה שאינה בשלבי התפוגגות ותחדש ימיה לאחר ההתאוששות מהפיגוע בדרום), כאשר רוב מוחלט של הציבור תמך בה.
    אכן, ישנו ציבור דתי-לאומי רחב אשר הינו בורגני במלוא מובן המילה, ומבוסס כלכלית. אני יכולה לראות אותם כניאו-קונסרבטיבים אשר אין להם אינטרס להפוך עולמות כלכליים, הרי חינוך פרטי לבני הקהילה הפך מזמן לנורמה מקובלת ובלתי ניתנת לערעור.
    אך דווקא הדתיים המתנחלים (אשר אני חלוקה לחלוטין על דיעותיהם בתחום המדיני), נתפסים בעיני בעלי פוטנציאל למאבק עבור צדק חברתי. והנה הנ"ל יושבים על הגדר או מביטים במיאוס על המתרחש.

    ההסברים שאני מוצאת כרגע, הם אלו:
    1. ההיבט הדתי הפריע למי שאינו כזה להתחכך בהמוני אדם, ביולי-אוגוסט, כאשר חלק גדול מהמשתתפים הן נשים הלבושות בחוסר צניעות מופלג (אני מכירה כמה מבני משפחתי שזה מפריע להם), גם יושבי המאהל ברוטשילד אינם בדיוק צנועים וחסודים ומקרינים אווירת סיקסטיז פרועה.
    2. חוסר היכולת לצאת למאבק כתף אל כתף עם שמאלנים עוכרי ישראל. בעוד הימין החילוני מצליח להתגמש ולעבוד יחד עם השמאל, והשמאל מצידו מוכן לשתף פעולה עם הימין המדיני החילוני – הימין הדתי פשוט לא מסוגל לכך. הרתיעה ואולי התיעוב, כה גדולים, שגם אם המטרות הגדולות משותפות – אין גמישות מחשבתית שתאפשר זאת.
    3. ואולי זה פשוט החשש שהמחאה תפיל את ממשלת הימין, ותעלה במקומה ממשלת שמאל (יש מפלגת שמאל כרגע?). אבל זה נראה לי פשוט ופשטני מדי…

    ובלי קשר לנ"ל, הגעתי לבלוג שלך בטעות 🙂 ונשארתי.. אני מוצאת שאתה מעלה נקודות מעניינות למחשבה, גם כשאיני מסכימה לכולן.

  2. ביום שישי ראיתי רק את הכותרת שלך למוצ"ש כפנאי פלוס, והשבת כשראיתי את הגיליון של שבוע שעבר, כבר ציטטתי אותך. עכשיו התיישבתי לקרוא ואני מסכים עם הדברים מאוד .אני תוהה לעצמי כמה סיכוי יש למוסף שמיועד לקהל מאוד מצומצם, כי לענ"ד מוצ"ש ממש לא מדבר אל המגזר , אלא אל פלח מאוד מסוים (שמכונה בחוגים מסויימים 'הביצה'). תמיד אני מדמיין לעצמי מהו הסיכוי שבאמת העיתון יתחיל לחצות מגזרים? מה צריך לקרות לצורך כך?
    אגב, אני אצטט את אשתי שתמיד מציינת לטובה את מדור ההתנדבויות של מוצ"ש, ככה שיש במיגזריות גם דברים טובים.

    • היי יאיר,
      בשלב ראשון אני מפרסם את התגובה שלהלן:
      תודה רבה על החיזוק החיובי, אני שמח שנמצאתי מכוון לדעת גדוילים. אני חושב שמוצש מדבר לאו דווקא ל"ביצה", ובכולופן לכל נרקיס או צפרדע יש הורים וקרובי משפחה שמתעניינים במה-מי-מו שמתרחש ב"ביצה".
      ובנוגע לפינת ההתנדבות – אני קצת חלוק עם עצמי בנושא, אבל אכן, יש בזה צד חיובי מאוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s