ליום ההולדת של אבא

ביום שלישי האחרון (ט"ז אב), מלאו לאבי-מורי שיבדל"א, 60 שנים, ולרגל יום הולדתו, וכפי שעשיתי לכבוד יום הולדתה של אימי, גמרתי אומר בלבי להקדיש לו רשומה, מחווה שאין לי ספק שהוא ראוי לה. וכפי שנהגתי ברשומה על אמי ("ליום ההולדת של אימא") אנהג גם אצל אבי, ואספר מקצת משבחו ומקצת מגנותו. ומכיוון שלכבוד יום הולדתו זימן לו הגורל ניתוח-מעקפים (אין ספק שהגורל השתדרג מאז יום הולדת 59 של אבא, אז הוא נתן לו במתנה מכתב פיטורין) – אקדיש את הדברים לרפואתו השלמה ולהחלמתו המהירה.

[1] לאבא היו – ועודנה – שלוש אהבות גדולות בחיים: מקום העבודה שלו, אימא שלי ולימוד תורה (פעם שמעתי שיעור מרתק של ד"ר חנה קהת שהסבירה את הדברים הקשים שאמרו חז"ל בגנות לימוד תורה לנשים – לדוגמא: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים – בכך שהן הנשים והן התורה מתחרות על ליבו של הגבר), כאשר המשותף לשלושתן הוא מסירותו המוחלטת של אבא אליהן. על אימא שלי הרחבתי ברשומה אודותיה ומסיבות מובנות אני מנוע מלפרט יותר – אם כי, אני מניח שחדי העין יבחינו בין השיטין בטיב אהבת הוריי – על אהבתו של אבי לעבודה הרחבתי בפוסט אחר ("5 הערות על העבודה"), וכעת אפרט קצת אודות אהבתו של אבי ללימוד התורה.

בניגוד לשתי אהבותיו האחרות, התורה מעולם לא אכזבה את אבי, וגם ברגעיו הקשים ביותר הוא מצא נחמה בתורה, ואולי הסיבה נעוצה בכך שבלימוד התורה שלו מצאתי תשוקה, שלא ראיתי הן בנוגע לעבודה והן בנוגע לאמי (פעם שאלתי אותו האם להיות רואה חשבון היה החלום שלו, והוא השיב לי: אף אחד לא בוחר עבודה מתוך חלום; עובדים כי צריך להתפרנס). איני יודע אם אבי צדיק – איני בוחן כליות ולב, ומה שאני כן רואה קצת סותר את התזה – אך מסירותו ללימוד תורה והקפדתו על קיום מצוות תמיד הרשימו אותי, שלא לומר הפליאו אותי, אני עם נקודת מבטי הספקנית והצינית.

מעבר לכך שהוא מקפיד לקבוע עתים לתורה בכל יום (להערכתי בסדר הדף היומי הוא כבר סיים את הש"ס שלוש פעמים לפחות), ומעבר לכך שאני ער להקרבה וההקפדה שלו לקיום מצוות, מדי פעם אני שומע ריקושטים של סיפורי עבר על אהבתו זו. לדוגמא, לאחר שעזב את ישיבת ההסדר, והוא כבול בנישואיו, לאורך שנים הוא היה נוסע לכל זמן-אלול לישיבה להמית עצמו באוהלה של תורה (ישנה מחלוקת גרסאות האם הוא עשה את זה בזמן ששקד על התואר הראשון בחשבונאות וכלכלה, ואז זה מתקבל על הדעת, כי הסטודנטים בחופשת סמסטר בתקופה זו, או האם זה התרחש כבר במהלך שנות עבודתו כרואה חשבון, ואז זה ממש מעורר הערצה).

[2] כשהייתי בכיתה ו', נסעתי עם אמי וכמה מאחיי לבקר את בת-דודתי, שלמדה בפנימייה ליד רחובות. היום היה יום שישי והשעה שעת-צהריים, ומצאנו את בת-דודתי וחברותיה-לחדר כשהן במהלך שטיפת החדר לשבת. ומראה הבנות בנות-החמש עשרה עושות ספונג'ה לבדן הקסים אותי, ומיד אמרתי לעצמי: גם אני רוצה לגור בפנימייה, גם אני רוצה חדר משלי שאוכל לעשות בו ספונג'ה! ומיד חיפשתי מוסד לימודים שיש לו פנימייה כבר בכיתה ז', ונמצא שיש רק אחד כזה, הישיבה התיכונית שעלבים. כיוון שהייתי נעוּל על המטרה – הספונג'ה – לא עזרו מחאות הוריי ועצות מורותיי, אני החלטתי, ולא היה דבר שיניא אותי מכך.

איני מרחיב בגנות/ שבח עצמי – ועוד ברשומה שעוסקת באבי – בכדי לשתף אתכם בפֶטיש שיש לי לסדר וניקיון, אלא על מנת לספר לכם שבחו של אבי. הרפתקת הספונג'ה הסתיימה פחות מ-24 שעות מיום תחילת שנת הלימודים, כשאבא שלי בא לאסוף אותי מהפנימייה שאליה מעולם לא שבתי. הרחבתי בדוגמא זו כיוון שיש לה פן משעשע – מאוד תרפויטי מצדי למצוא את הצד המשעשע בכל הטראומות שלי – אבל היא רק פעם אחת מני רבות. קלישאתי ככל שזה יישמע (כנראה שכשזה מגיע ליחסי הורים וילדים אין מנוס מקלישאות), בהרבה מאוד שלבים בחיי, אבא שלי היה שם בשבילי, היה שם פיזית, מה שמראה שהמסירות שלו לעבודה לא סתרה את המסירות שלו למשפחה. כך סיפרו לי שהיה כששברתי רגל בגיל שנתיים ואושפזתי לשבוע בבית חולים, וכך אני זוכר שהיה כשנכוויתי ממים רותחים בגיל ארבע (וזה לא היה האשפוז האחרון שלי; התיק הרפואי שלי שמן יותר מתיק החקירות של אולמרט) ובמהלך כל עשרת הלילות ששהיתי בבית החולים, אבי ישן על ספה צרה ולחוצה ליד מיטתי. ורק עכשיו אני יכול לחשוב על עוד שני מקרים שאבי עזב את עיסוקיו לאלתר כשהייתי במצוקה.

[3] ולמרות כל הסיפורים ההרואיים האלו, ישנו זיכרון אחד שלי ושל אבי, שחוזר על עצמו בווריאציות שונות, שאנצור בלבי לעד (עוד קלישאה; כנראה שבגלל שהקלישאות דביקות, זה נדבק): יום שישי בערב, לפני יותר מעשרים שנה, אני ואבי הולכים ביחד לבית הכנסת, אבי ממהר בכדי שלא יפספס את תפילת מנחה, אני משתרך מאחור. ואז אני אומר לו בקול מתחנן: אבא, תלך בבקשה פחות מהר. ואבי משיב לי: זה נראה לך ללכת מהר? זה מהר, ומחיש את צעדיו לכמה רגעים, אך לאחר מכן חוזר ללכת בקצב שלי.

[4] אבא הוא אדם שכל חייו הסתפק במועט, והדבר נכון גם בכל הנוגע למנעד הרגשות שלו, שמסתכם למעשה ברגש אחד: כעס. כשהוא רוצה להביע כעס – הוא כועס, כשהוא שמח הוא כועס, וכשהוא עצוב הוא כועס, וכשהוא רוצה להביע אהבה הוא כועס, וכשהוא פוחד הוא כועס. ורק בחוג המשפחה אנחנו מבינים את הניואנסים הדקים שבין כעס שהוא כעס, לבין כעס שהוא אהבה. וכנראה שהדבר נובע מהיותו של אבי אדם מופנם-רגשית. על אדם מופנם נהוג לומר שיש לו עור של פיל, ועל פילים נהוג לומר שיש להם את העור של אבא שלי, שהוא האדם הכי מופנם/ מדחיק שאני מכיר עלי-אדמות, וגם אם יחקרו אותו במרתפי האינקוויזיציה, הוא יחרוק שיניים ולא יוציא הגה. לכל היותר הוא יכעס.

והיותו של הכעס ברירת המחדל של רגשותיו הוא שילוב קטלני עם פרט ביוגרפי חשוב בחייו, והוא שאבי נולד לשני הורים חרשים, ולכן ווסת הדציבלים שלו – כמו גם של אחותו הקטנה – מושבת, והוא מתקשה לכייל את קולו לטון הקול הנכון, או במילים מכובסות פחות: הוא מרבה לצעוק. והעובדה שכל חייו התנהלו בטונים גבוהים גרמה במרוצת הזמן לעור התוף שלו נזק בלתי-הפיך, והרבה פעמים הוא שומע מילים שאנחנו לא העלינו על דל שפתינו, מה שיוצר סיטואציות קומיות מאוד (אבא, עשיתי תאונה; כן ראיתי, אימא עלתה לשכנה) וגרוע מכך – יוצר שיח של צעקות, שדופק את ווסת הדציבלים שלנו, וחוזר חלילה.

[5] למרות שחלוקת התפקידים המגדרית אצלנו בבית היא מאוד "מסורתית", לפיה האבא הוא המפרנס העיקרי המרוחק מילדיו, וכשהוא חוזר הביתה מעמל יומו הוא זוכה לכבוד מלכים, ואילו האימא מופקדת על מטלות הבית וגידול הילדים – כשהייתי ילד קטן אימא שלי הייתה הטיפוס הנוקשה והמפחיד, שלא שנאה בניה ולכן לא חסכה שבטה, ואילו אבי זכור לי כצלע המפנקת והמרחמת שתמיד התרצה לכל בקשותינו, מקניות מיותרות שהתאווינו אליהן ועד פתקי שחרורים ואיחורים לבית הספר. ומבחינת חלוקת התפקידים, זה היה נראה לי טבעי לחלוטין – האבא רך והאימא קשה. וכשראיתי אצל זוג חברים שלנו שהאבא הוא המכה והאימא המפייסת, אמרתי לעצמי: מגניב, יש להם מודל משפחתי אלטרנטיבי.

[6] כפי שניתן היה לשים לב מהרשומה על אימי ומהרשומה הנוכחית, בהרבה מאוד תחומים בחיים אבי ואימי הם שני הפכים, ואין ספק שלאחר למעלה משלושים שנות נישואים, הדינמיקה ביניהם משכה כל אחד לקוטב הנגדי, אך הדבר מפליא אותי במיוחד בכל הנוגע ליחסם ולצורך שלהם בחברים. בניגוד לאימא שמוקפת חברות מכל עבר, לאבא שלי – וכאן אני פוסע בעקבותיו בצעדי ענק – אין חברים, יש לו לכל היותר עמיתים – עמיתים לעבודה, עמיתים לתפילת שחרית בבוקר, עמיתים לשיעור השבועי. ובאמת אבא הוא האדם הכי קולגיאלי שאני מכיר – נאמן למקום העבודה שלו, נאמן לחברים שלו, נאמן לאשתו (לפחות עד כמה שאני יודע), אבל ההבדל המהותי שבין עמית לחבר הוא מידת המעורבות הרגשית. לעמית יש קו שהוא אינו בר-חציה.

וכשבאנו אתמול (20 לאוגוסט) לבקר את אבא בבית החולים, הבנתי לראשונה את המובן מאליו. במשך כל הביקור שלנו אבי כל הזמן חזר ושאל, באובססיביות מטרידה, האם "העולם יודע", האם אנשים יודעים שהוא בבית חולים, וכשהדבר נמאס עלינו התמודדנו עם זה כמו שאנו מיטיבים לעשות, בציניות, ואמרנו שנפרסם סטטוס על הקיר בפייסבוק: "Moshe Neuman is now in Kaplan Hospital", ויותר מאוחר ניצור event ביום רביעי: "Moshe Neuman surgery in Beilinson Hospital", וכל אחד יוכל לעשות  ignore או  attending. והאבסורד היה שמרוב התעסקות האם הדבר נודע בציבור, אבי לא נהנה מחברתנו אנו, שהלכנו כשעה ברגל על מנת לבקרו. אלא שאז הבנתי: לחברה שלנו, המשפחה, שתמיד עמדנו לצדו, הוא לא נצרך; את החברים האובדים שלו הוא מבקש.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s