ברוך השם או חמדולילה?

יותר מהשאלה "היכן היה אלוהים בשואה", אחת השאלות המעצבנות ביותר – אמנם לא שאלה שתוציא אותי מכליי, אך עדיין מעצבנת – היא השאלה "מה שלומך", וזאת כיוון שלרוב היא שאלה-חלולה, שאלה שאין מוֹענה מצפה שתתן לו צילום סי-טי של עולמך הפנימי, ואין נמענה מתכוון לספק לו זאת, שאלה מאחוריה לא עומד דבר לבד מנימוס-עקר. כשפעם אחת מו"ר פרופ' גדי אלגזי שאל אותי לשלומי באחד ממסדרונות האוניברסיטה, השבתי לו "שורדים", ולפי ההנחיות שלעיל המשכתי לדרכי, אך גדי כנראה חונך יותר טוב ממני ולכן השיב לי: "שורדים זה לא מספיק", ואני רק שמעתי את הד-דבריו נבלע בחלל בניין גילמן, ולמרות שאני מספמט את גדי מאוד, היה זה מאוחר מדי מכדי לסוב על עקביי ולנהל על כך שיחה.

"שורדים" אגב היא אחת התגובות האהובות עליי – כמובן כשמצב רוחי הולם את התשובה, כלומר בברירת המחדל שלו – לצד "חראגיל" שלמדתי לומר מדודתי (אחות אבי), אישה שהחיים התאכזרו אליה ולכן היא התאכזרה אליהם – ואל כל שאר העולם – בחזרה. בצבא הייתה מורגלת בפי התשובה "לא יכול להיות יותר טוב!" כשהקונטקסט  – חייל בצבא ההגנה לישראל – מעיד כאלף עדים על הסרקזם החבוי בתשובה, וכך גם הבין הסמ"פ שלי, כשעניתי לו כך, והוא השיב לי בחיוך מכיל.

הציבור הדתי, בצד המצאות נהדרות כמו מאחזי-דמה או שו"ת אס.אם.אס, המציא את התשובה האולטימטיבית לשאלות ממשפחת ה"מה נשמע?", והיא "ברוך השם", תשובה שעונה על השאלה בערך כמו שתשיב "פלפל אדום", רק בהבדל ניכר אחד: יצאת צדיק. לא זו בלבד שחמקת באלגנטיות מעימות חזיתי עם השאלה, שואל השאלה התרשם ממך כאדם המשליך יהבו על בורא עולם, אינו בוחש ברגשותיו האישיים ומודה להשם על כל הטוּב שגמל עמו.

את הדברים שכתבתי עד כאן פרסמתי לפני כארבע שנים בפורום קטן יותר – עשיתי קצת שיפוצים קוסמטיים, כמו שעושים אנשים שמזדקנים – ובסך הכל הדברים ידועים ואין בהם מן החידוש. נזכרתי בהם והעליתי אותם לבלוג בעקבות שיחה שניהלתי במסגרת עבודתי עם בחורה ערבייה, ששאלה אותי לשלומי – לכאורה, בהחלט מראה על אכפתיות והתעניינות, למעשה, כשאתה עונה על מאות שיחות בכל יום, אתה לא תתחיל לשפוך קינתך בפני פונה אנונימי ואתה מהר מאוד חותר לענייניות; let's talk business – וכששאלתי אותה בחזרה לשלומה – הנימוס מחייב – היא ענתה לי "ברוך השם". לכל אלו שפיספסו – הבחורה ערבייה.

בהתחלה יצא ממני פרץ צחוק לא רצוני, אך תוך כדי שאלתי את עצמי מה גורם לערבייה להשתמש בביטוי יהודי לחלוטין. כשאדם שאינו מאמין משתמש בביטוי כזה הדבר מעורר בי קצת אי-נחת, משום אותה אי-אמירת אמת שטמונה בתשובה, וזו מתעצמת כשהמשיב מפטיר זאת ללא מחשבה וכוונה, וזו גם יכולה להיות הסיבה שערבי תושב המדינה משתמש בביטוי זה, ללא כוונה תחילה, כחלק מאוצר הלשון שמרחף במרחב הישראלי. אולם חוששני שהסיבה שהערבייה נקטה בביטוי זה נעוצה בכך שדווקא בגלל שהביטוי הוא יהודי היא ביקשה להשתמש בו, או על-מנת להחניף ליהודי שעמו היא מדברת או בכדי להכניס את עצמה תחת אותה חופה עם היהודי, לכלול את עצמה באותה ציבוריות ישראלית מדומיינת, לומר לו: ראה, שפה אחת ודברים אחדים לנו. מעניין הוא שהדוברת סברה שאם תנקוט בביטוי זה היא מכניסה עצמה תחת כנפי הישראליות, בעוד אני הרבה פעמים נמנע מלהשתמש בו משום שהוא מסגיר את השורשים הדתיים שלי, מבלי שארצה שאלו יהיו חשופים לעיני כל.

בין כך ובין כך, בין אם בת-שיחתי אמרה "ברוך השם" בכוונה גדולה ובין אם אמרה זאת באגביות – התוצאה מצערת, כיוון שהיא מצביעה על טשטוש הזהות של אותה ערבייה, שיכלה להשתמש בביטויים "ניטרליים" כמו "בסדר" או ביטויים מתוך תרבותה שלה, כמו "על הכיפאק" או אפילו "חמדולילה". מילא שערבים מדברים בעברית – יש שיאמרו "שפת האויב" או "שפת האדון" – לצורך פונקציונלי, בכדי ליצור שפה משותפת לצורך התקיימותם, אך כשהשימוש נעשה "בהתנדבות" – הוא אינדיקציה ל"הצלחה" שנחלה הציונות בהטמעת התרבות היהודית בקרב ערביי האזור, סממן לעומק הכיבוש הציוני.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “ברוך השם או חמדולילה?

  1. כתיבה טובה, וטוויסט מעניין-פוליטי לטקסט המוכר..
    חשוב לשים לב – שהכיבוש עליו אתה מדבר הוא הכיבוש של 48'!
    – בו נכבש מן הסתם כפר מגוריה של חברתך ללימודים וכמובן הישוב שיח' מוניס שם נבנתה האוני' בה נפגשתם..
    שזה מסר פוליטי 'כנגד-הכיבוש' מעניין אך לא ברור לאן הוא מוביל…
    — עניין שני הוא שלמרות שבהחלט ניתן לומר שהניב של הערבים תושבי הארץ הושפע עמוקות מהשפה העברית השכנה-שלטת כאן – קשה לי לחשוב על שיחה שבה כל צד מדבר בשפתו. כלומר אתה מציע לה להגיד לך 'חמדוללה' כתשובה – אבל אם הייתה פונה אליך בשאלה:
    'כיפאק'?
    האם היית עונה לה 'היי!' או שהיית עונה "ברוך ה'\חראגיל"?
    אתה אמנם אומר שזה מובן למה להשתמש בעברית לצרכים פונקציונאליים – אבל זה כבר התנדבות – מה הגבול? ומה יותר פונקציונלי מקשירת קשרים עם האנשים שסביבך..
    ובכלל איך היית מתמודד עם משפט שינסה לשקף באמת את מצב רוחה, כמובן מבלי להרגיש צורך להיכנע לשפתך – 'חמדוללה, כל יום ואנת בחיר, פי מושקילאת, באס חמדוללה מש כתיר ופיש ואשכיה..'
    האם שיח חרשים שכזה יקדם או יעכב?
    ושוב, מאד מאד אהבתי, מעורר מחשבה – כפי שאתה רואה מהגיגיי הבלתי מסודרים
    גלעד

  2. הגזמת לדעתי.
    ממה נפשך?
    אם היא השתמשה בביטוי בלי לייחס לו משמעות מילולית אלא כתשובה אוטומטית, אין בכך כלום. זה חלק מהשפה, וזו שפת הרוב ובה משתמשים, כשם שאמרה "שלום" "תודה" ו"בבקשה". ואגב, "ברוך השם" איננה רק תשובה של דתיים, ואין צורך להימנע ממנה כדי להסתיר את זהותך. עומק הכיבוש הציוני? נו.
    ומנגד, אם היא השתמשה בביטוי תוך שהתכוונה למשמעותו המילולית – הרי סביר להניח שכמו רוב הערבים ורוב בני האדם בכלל, היא מאמינה באלוהים – מה זה משנה באיזו שפה לברך אותו? מסתמא אם הדבר מתרחש במסגרת שיחה, ולא בתפילה אישית, סביר לעשות זאת בשפתה של השיחה כולה.

    • גלעד ואריאל –
      תודה רבה על התגובות. כרגיל, מצאתם את נקודות החולשה בדברים שכתבתי, ואני מודה לכם על שאפשרתם לי לחדד את דבריי.
      לגבי עניין הכיבוש – אולי ההקדמה שלהלן מיותרת, אבל אני ציוני גאה וכו', ומבחינתי אין הבדל בין כיבוש לוד לכיבוש חברון, בין כיבוש 48' לכיבוש 67', והדברים לא סותרים את העובדה שאני בעד פשרה טריטוריאלית וכו'. לכן אני גם לא מרגיש צורך להתנצל שהעברית כבשה את הארץ. באותו הקשר, דוגמא שהיא דומה אך שונה – אני מצפה מאזרחי ישראל הערבים שיהיו "שומרי חוק", אבל אני לא מצפה מהם שישירו את "התקווה" או שישננו כל ערך ציוני אחר.

      גלעד, מהדברים שכתבת אני חושב שלא הבהרתי מספיק את הסיטואציה – דיברתי עם מישהי בטלפון, מתוקף תפקידי כמוקדן טלפוני. הערבייה אינה חברה שלי. היא לא חייבת להשתמש במושגים מהשפה והתרבות הערבית, כמו שאני לא מצפה שתשמש בטרמינולוגיה יהודית. הפונקציונליות מתבטאת בעיקר בשפה – העברית – ובמושגים ניטרליים ככל הניתן – באותה מידה היא הייתה יכולה להשיב "בסדר", או "על הכיפאק". אם היא הייתה משיבה לי במילה אחת בערבית – הייתי מכבד אותה. אם זה ייצור שיח חירשים, זה יסתור את עקרון הפונקציונליות.

      אריאל – אני חושב שאם הדברים נאמרים כתשובה אוטומטית יש לכך משמעות, ובכך אנחנו כנראה חולקים. דוגמא קיצונית יותר – כשאתה משתמש בלשון זכר בגוף שלישי רבים אתה סובר שמדובר בלשון גנרית, אוטומטית, מבלי שעשית "בחירה פוליטית", אבל ברור – לי לפחות – שהעובדה שלשון הזכר היא הלשון הסתמית מבטאת את ההטיה המגדרית שיש בשפה, ודווקא את ההצלחה של הטיה זו, כי אתה אפילו לא חושב שעשית בחירה פוליטית.
      לפי דעתי – זה משנה מאוד אם היא אמרה "ברוך השם" או "חמדולילה", אפילו שבשניהם היא מצהירה על אמונתה באלוהים. ובאותו עניין, ביחס לשימוש המילה על ידי חילונים – אני חלוק בכך עם עצמי. מחד, כאדם שמילה שלו זאת מילה, כלומר שמייחס למילים משמעות, אני משתדל מאוד שפי ולבי יהיו שווים, ולכן מפריע לי כשאנשים שאינם מאמינים אומרים ברוך השם, ופעם הערתי לחבר שלי על כך שבערב יום הכיפורים השדרנית איחלה לכולם "גמר חתימה טובה". מאידך, כפי שציינת, זה עניין תרבותי-יהודי ויש בכך יופי.
      ושוב, תודה לשניכם

  3. הערה..
    גם אותי הנושא של 'שאלות תפל' קצת מטריד (זה הניסוח העדין שבו בחרתי..). אבל חשוב לזכור שני דברים. א. זאת שאלת נימוסין. בנימוסים אין היגיון. למה מה ההיגיון של מרפקים על שולחן האוכל? אין. ב. התשובה הרווחת 'ברוך ה' רק הופכת את השאלה הזאת בעיניי ללגיטימית. בחיי היום-יום לפעמים קצת שוכחים מי מנהל את העולם, וגם אם אנו אומרים 99 פעמים ביום 'ברוך ה' בלי לחשוב על המשמעות, זה שווה בשביל הפעם האחת שאולי כן נחשוב עליה..
    תחשבו על זה..
    ואגב, ממש אהבתי את הטור..שנון וכתוב בצורה קולחת .

    • הי דבורה,
      תודה רבה על התגובה.
      לגבי העניין הראשון, אני מבין ומסכים; לגבי העניין השני – זו נקודה יפה שלא חשבתי עליה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s