על מיטת החלמתו של אבי

[1] מיום רביעי האחרון (24 לאוגוסט 2011), אז עבר אבי ניתוח-מעקפים, ועד היום, ה-28 לחודש, שהיתי במחיצת אבי בבית החולים "בילינסון" בפתח-תקווה כמה שעות טובות בכל יום, לכל הדעות "זמן האיכות" הארוך ביותר שבילינו ביחד בשנים האחרונות, וללא כל צל של ספק השלמתי פערים עצומים של "כיבוד הורים" מ…עשרים ושש השנים האחרונות, ואפילו צברתי כמה רזרבות לשבע שנות הרזון שיבואו, והם יבואו. אלא שהמציאות רומנטית הרבה פחות ממה שאולי עלול להשתמע, גם מכיוון שלערבי אבות ובנים אלו – יותר נכון: בקרי אבות ובנים – היו שותפים אימי ואחיי – בהחלט התחלקנו שווה בשווה במשמרות – ואורחים מזדמנים, גם בשל "הנכוּת הרגשית" של אבי, עליה דיברתי ברשומה הקודמת ("ליום ההולדת של אבא"), ובעיקר מכיוון שברוב הזמן הייתי על תקן הפיליפיני הטוב, מאשר על תקן הבן הטוב.

רק שבניגוד לפיליפיני, שהדבר היחיד שמחבר בינו ובין המטופל שלו הוא כסף, ולכן אין לו מניעות לעשות את עבודתו, במקרה שלי, שהקשר ביני ובין אבי אינו מבוסס – תיקון: אינו רק מבוסס – על כסף, נתקלתי במספר קשיים רגשיים. הקושי הראשון הוא לראות את אבי בחולשתו, נזקק כל-כך, או למעלה מכך – לראותו חסר אונים. לאחר הניתוח ניגשנו אני ואחותי למיטה עליה שכב אבי המורדם, והמראה שנגלה לעינינו – ראינו רק את פניו וצינורות רבים שיוצאים ממנו – לא היה מזעזע או מפחיד, הוא פשוט המחיש את הפער העצום שבין חוסר הישע של אבי, לבין תחושת האומניפוטנטיות שלי באותו רגע, בנו הקטן.

אני חושב שהקושי הרגשי הזה נובע, לפחות בחלקו, מן המיתוס "אבא שלי הוא הכי בעולם", שגם אם התבגרנו והבנו שאין זה נכון – בתוך תוכנו יש עדיין גרעין שמאמין-מקווה שהמיתוס נכון. זה מתקשר אצלי לדברים שאמרה לי אימי אחרי מות אימה, סבתי, שכאשר ההורה שלנו בחיים יש לנו תחושה שהוא מגן עלינו – אפילו במקרה הקיצוני ביותר שהוא נזקק לנו יותר מאשר אנו נזקקים לוֹ – ולוּ במובן הפשוט שהוא זה שחוצץ בינינו לבין המוות, וכאשר הוא נפטר מן העולם נוצרת התחושה שאנו הבאים בתור. בזמנו, לפני כשש שנים, לא ירדתי לסוף דעתה של אימי, אך מנקודת מבטי היום אני בהחלט יכול להבין זאת, ואפילו לחוש את תחילת הסרת החסוּת, החסות המטאפיזית, המטפורית – של אבי מעלי.

[2] הקושי השני שחשתי אוחז בעקבו של הראשון, והוא שבירת ההיררכיה, שבירת המחיצות, ביני ובין אבי, בעקבות כך שסייעתי לו (מעט אמנם) להתלבש או ללכת לשירותים. בכל אותם רגעים לא יכולתי שלא לחשוב על פרשת השתכרות נוח (בראשית ט'), ואת המאמצים שעשו שם ויפת על מנת לשמור על כבודו ולא לחזות באביהם במערומיו – "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ" (שם, פס' 23). באופן מעניין הקללה שמטיל נח על כנען בן חם, שלא התבייש לראות את ערוות אביו, נגזרת מהחטא שלו: הוא ביקש לשבור את ההיררכיה בכך שראה את ערוות אביו, ועונשו הוא בדירוגו המקום הנמוך ביותר בהיררכיה המשפחתית – "עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (פס' 25).

כשהעליתי את הדברים בפני גיסי, הוא אמר שבמובן מסוים הסרת המחיצות יכולה להיות פעולה מבורכת – כך הוא חש כשאמו הייתה מרותקת למיטה בעקבות שבר בירך – הזדמנות טובה להפסיק את מרד הנעורים שטרם הגיע לקיצו. ואילו אני אמרתי לו ממה נפשך: אם כוונתך לזכוּת לגמול חסד עם הורינו בזמן האשפוז – זה קל מאוד להירתם ולהיות "הבן הטוב" למאמץ שחשיבותו ידועה מראש והוא תָחוּם בזמן, כמו האשפוז הנוכחי, אך הניסיון הגדול הוא בכל השנים שלאחר מכן, ונוכח כל משקעי העבר, לי קשה להאמין שזה יקרה; ואם כוונתך להסרת המחיצות הנפשיות בזמן האשפוז עצמו, ובכן זו חייבת להיות פעולה הדדית ומשום הסגירוּת של אבי, גם הסבירות שזה יקרה – נמוכה (אגב, גיסי טען שהאוטיזם החברתי שאני מייחס לאבי מופרז מדי). גיסי טען על כך שהזעזוע שהמשפחה עוברת בשל כך מחייב ביי-דפנישן יחס שונה, ואילו אני אמרתי לו שהנחת היסוד שלו היא שיש משמעות לכל הדבר שמתרחש לנו, ואילו הגישה שלי קרובה יותר ל"shit happens".

[3] לארווין גופמן יש אבחנה סוציולוגית מרתקת על "מוסדות כוללניים", שם למוסדות להם יש אותו היגיון חברתי שמפעיל אותם, כמו צבא, בית סוהר, או בית חולים. מוסדות אלו הם מוסדות טוטאליים: החוסים הם אנשים שהופרדו משאר החברה לתקופת זמן משמעותית, וביחד יש להם מעגל חיים שלם במסגרת חלל מוסדי מסוים. במוסדות אלו יש סדר, פעילות אחת מובילה למשניה. במוסדות אלו יש הבחנה בין שתי קבוצות, הצוות והחוסים: אין מוֹבִּיליות בין סוהר ואסיר. זה אמנם יכול לקרות, חולה-נפש יכול להיות פסיכיאטר, אבל זה לא חלק מהתוכנית. יש מערכות של דימויים של כל קבוצה על השנייה, יש א-סימטריה רטורית בין החוסה לצוות: מי יכול להגיד מה. הצוות יכול לצאת החוצה, ולעתים הוא משתמש במידע זה בכדי לשלוט בחוסה. גם מערכת קבלת ההחלטות לא מצויה בידו. מאפיין נוסף למוסד כוללני הוא היות החוסים נמצאים במצב של חיץ ביניהם לעולם החיצון, בין המוסד לתרבות של החוסים בחוץ. אגב, גם העולם המדומיין שיוצרים בתוכניות כמו "האח הגדול" עונה על כל המאפיינים של מוסד כוללני, ואילו הייתי צופה את עתידי כסוציולוג – הייתי כותב על כך מאמר.

אולם מכיוון שעברו חמישים שנה מאז פרסום המחקר הביקורתי הזה, התחושה שלי היא שבתי-החולים משתדלים מאוד לרכך את התחושה שכאן זה לא מחנה צבאי, וזה בא לידי ביטוי ביצירת "מרחבים לימינאליים" בתוך בית החולים, מרחבים סִפיים, או מרחבים גבוליים שתפקידם לרכך את הדיכוטומיה בין המוסד לעולם שבחוץ. דוגמא נפוצה היא הקמת מרכזי קניות של ממש בבתי חולים הגדולים, בהם ניתן לראות אנשים בבגדים אזרחיים מסתובבים בצוותא עם חולים בפיג'מות, או מבקרים וחולים שנשענים על מקלות אינפוזיה המסבים יחדיו לקפה ב"ארומה", במקום הקפה העבש הניתן במחלקות. בבילינסון, מעבר למרכז קטן שכזה, כל הלובי של בניין האשפוז רצוף רפרודוקציות של גדולי ציירי העולם והמקום נראה כמוזיאון אומנות של ממש. החלל המוזיאוני הזה כל-כך בולט לעין שניכר שתפקידו לשדר נורמליות, אלא שלא כמו במרכזי הקניות, לטעמי הצרימה בין חלל זה לשאר בית החולים גדולה מדי.

וכששחררו את אבי היום מבית החולים והוא עבר לבית הבראה, נעצבתי לראות שהוא עצוב על כך, כי מבחינתי זה הראה את הסכנה שבהתמכרות לנזקקות, כיוון שפרט להשגחה הרפואית שיש במקום – ושהמכנה המשותף לכל שוכניו שהם בתהליך החלמה – כל מראהו של בית ההבראה אומר נורמליות, משדר עסקים כרגיל. ולכן חשבתי שאם תציעו למחלימים שיוצאים מבית החולים קצת נורמליות, אוכל של בתי קפה ולא אוכל תעשייתי של בית-חולים, הם יקפצו על כך בשמחה, רק תתנו להם להישאר להסתובב בפיג'מה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s