מדלג בין המוסך לבית החולים

(1) בעוד עיני כל העולם נשואות בדאגה לחודש ספטמבר הבא עלינו לרעה בשל ההכרזה הצפויה באו"ם על מדינה פלסטינית – או כך לפחות מצפים מאיתנו בעיתונות, לעקוב בדאגה – אני חששתי הרבה יותר מספטמבר מכיוון שזה החודש שבו פוקע תוקף הרישיון של האוטו שלי והוא נדרש לעבור טסט – וסליחה מראש על האגוצנטריות – ולמרות שאין בכוחה של מכוניתי לארגן אינתיפאדה שלישית – ידעתי שבזול אני לא אצא מזה, כפי שאכן קרה. ובניגוד לרוח העליצות שאפפה אותי בטסט של שנה שעברה (תחושה שניסיתי להעביר בפוסט "הצעה ליום כיף בסוף אוגוסט"), השנה יצאתי מהטסט כפוף ותשוש, וכמובן עם הרבה פחות כסף בכיס.

[א] כפי שקורה לזוגות נשואים רבים, אשר במרוצת השנים מתחילים לחקות אחד את תנועותיו ומנהגיו של השני, בשנה וחצי שהאוטו אצלי פיתחתי איתו הזדהות מסוימת, וכשם שאני – ולתחושתי, רוב העולם – נוהג להתעלם מכל הכחכוחים והחריקות של האוטו כל השנה ולהשקיע בו לקראת הימים הנוראים של הטסט, כך גם אני נוהג ביחס לעצמי: אני מזניח את עצמי רפואית תקופה ארוכה, וכשאני כבר מתחיל עם הבדיקות, אני עושה מן סבב-רופאים, over-all על כל הגוף, כולל כל מיני רשרושים בלב וריצודים בעין. או בשפת המכוניות, אני עובר טיפול 10,000.

(2) בעל המשנה בפרק ה' במסכת אבות, נותן סימנים בכל גילאי האדם וקובע ש"בן שישים לזקנה", ולפי תוחלת החיים של הרכבים, שתים-עשרה השנים בהן הרכב שלי על הכביש שוות לגיל שישים של בני אדם (לפי החישוב ש"משרד הרישוי" לוקח רכב לגריטה לאחר עשרים שנה, והמשנה באבות מגיעה עד גיל 100, אז היא קובעת "בן מאה כאילו מת"), כך שלקראת יומולדת שישים של הרכב החלטתי לפנק אותו בטיפול 160,000 (הקילומטרז' שהוא צבר), מתוך תקווה – ולא פחות, מתוך בקשה מפורשת מהמוסכניק שלי – שלפחות בכל הקשור לתחום אחריותו, לא אצטרך להיכנס למוסך שנית לאחר הטסט.

[ב] בחודשיים האחרונים ביקרתי אצל חמישה רופאים שונים, ובסך הכל ביקרתי רופאים והלכתי לקופת חולים/ בית-חולים 13 פעם, כאשר הפעם האחרונה שהייתי אצל רופא כלשהו לפני כן הייתה לפני שלוש שנים – ועדיין "הבעיה העיקרית", שהתחילה את סבב הביקורים הנוכחי ומצצה את רוב זמני, לא נפתרה; ממש תעלומה רפואית. בהיעדר תימוכין קליניים שמאששים את תחושותיי, הופתעתי לטובה שרוב הרופאים האמינו לי, ואחת מהן אף אמרה לי כמה פעמים: "אני חס וחלילה לא מזלזלת במה שאתה מרגיש". אני לא אומר ששיקרתי או הגזמתי ביודעין ובכוונה, אך כיוון שהביקור אצל רופא הוא מעין ניסוי, וכידוע אפילו אם עורכים ניסוי על אדם בסביבתו הטבעית הוא לעולם לא יתנהג באופן טבעי, רק מעצם העובדה שהוא יודע שהוא משתתף בניסוי – ולכן כאשר הרופא שואל אותי מה אני מרגיש עכשיו, אני רוצה מאוד "להצליח" בניסוי – כשהצלחה זו יכולה להתפרש לשני פנים: יש שירצו לגמד את התחושות שלהם, ולכן ימעיטו במה שהם מספרים רק בכדי להוכיח לעצמם שהם בריאים, ויש שירצו להראות שהם לא "חולים בעיתיים", שהם עונים אחת לאחת על ההגדרות למחלה זו או אחרת.

חשבתי גם על האמון הרב שניתן לדברים שאמרתי במונחים משפטיים. ראשית, ידוע שהזיכרון האנושי הוא דבר מתעתע, ויש מחקרים רבים שמראים שבני אדם בונים לעצמם נראטיב משפטי על סמך זיכרון כזב (False memory), כמו המחקר בו אמרו לאדם שהוא חווה אירוע מסוים בילדותו, ובסופו של דבר הוא השתכנע בכך וידע לספר את אותו אירוע לפרטיו, אך למעשה לא היו דברים מעולם. מאותה סיבה, ויתקנו אותי עמיתיי המשפטנים, הודאת בעל הדין אינה העידית שבהוכחות, והרבה פעמים זו נגבית באיומים ותחת לחץ החקירות וכולי, וההוכחה הטובה ביותר אינה ההודאה כי אם ראיות ממשיות.

(3) אז כמובן שכשלתי בטסט הראשון וחזרתי למוסך בגלל בעיה בגומיות למסרק – זה בסדר אם אתם כעת מגרדים בפדחתכם בתמיהה, גם אני לא ידעתי שיש כזה דבר – ותפילותיי שהמוסכניק לא ידרוש ממני תשלום נוכח זה שרק אתמול הייתי אצלו וביקשתי שיכין את הרכב לטסט – הושבו ריקם, ובנוסף ל-1995 ש"ח של אתמול הוא לקח היום עוד 174 ש"ח. אמנם האמנתי לו כשאמר שזו בעיה שאתמול הם לא הבחינו בה, אך למרות שהיום הוא טיפל בי עוד כשעה, הייתי מצפה שיספוג את זה על עצמו.

ובכלל, בטח אצא כאן צעיר ותמים, אך כל הארץ מפגינה על יוקר המחיה ועל עוד שני שקלים לקוטג' – רק עכשיו ראיתי כתבה על החרמת רשת "שופרסל" – אבל המוסכניקים הם אלו שמשתמשים במניפולציות הרבה פחות מתוחכמות אך קשות הרבה יותר להתמקחות מבחינת הלקוח, מאשר אלו שנוקטות רשתות המזון וההלבשה הגדולות. לאחר שנכשלתי בטסט הראשון על אורות דהויים, הלכתי לקרצף את הפנסים הקדמיים, כשהחשמלאי הודיע לי שהעבודה עולה 200 ש"ח לא כולל מע"מ, ושמתי לב שזו "תרבות עבודה" שנהוגה ברוב המוסכים, להכניס את המע"מ רק לחשבונית. ואני שואל את עצמי, מזה השטויות האלה?! למה אמור לעניין אותי המחיר ללא מע"מ, אם הרי אין לי דרך להתחמק מלשלם אותו. האם כשאני קונה טלוויזיה אומרים לי כמה היא עולה ללא מע"מ? כשאני קונה קוטג' כתוב לי כמה הוא עולה ללא מע"מ? וכשאני מתדלק, האם כתוב לי כמה עולה "הדלק הגולמי", וכמה מס הבלו על הדלק? מה אכפת לי, תגיד לי בהתחלה כמה זה יעלה לי בקופה ואז אני אחליט. אין לי ספק שזו דרך ליצוג מצג-שווא לכך שהמחיר זול יותר, כמו לכתוב 99.9 ש"ח במקום 100, רק כשכאן ההבדל הוא בעשרות שקלים ולא באגורה אחת.

כשהחשמלאי סיים לקרצף את הפנסים אחרי עשר דקות עבודה, הוא הבחין שהאורות לא מכוונים וגם הייתה בעיה במגעים של האורות הגבוהים, אז הוא תיקן מבלי שביקשתי ממנו ומבלי לציין שזה כרוך במחיר, ולכן קיוויתי בלבי שהוא יעשה לי את זה בחינם (הרי על הקרצוף כבר שילמתי והוא לא החליף לי אביזר כלשהו), אך כשנכנסנו למשרד הוא אמר לי שזה עוד 150 ש"ח (לפני מע"מ, כמובן לפני מע"מ; 406 ש"ח אחרי, כולל הקרצוף), ואני חושב שהמינימום שהוא יכל לעשות זה לתת לי "הערכת מחיר" מראש. הערכת מחיר כזו נתן לי הבחור שהחליף לי את לוחיות הרישוי בתום הטסט, וזה ייאמר לזכותו, רק שלא ממש ברור לי מה הבעיה בלוחיות שלי, ומיקומו של מחליף הלוחיות בתוך המכון, כשאתה כבר מותש ומתחנן לסיים עם זה (כל הטסט לקחת לי ברוטו חמש שעות) מאשש את חששותיי שזו עוד דרך של משרד הרישוי לעשות עליך סיבוב.

[ג] מבין כל ביקוריי אצל הרופאים, הביקור המעניין ביותר היה אצל רופא עיניים, אליו הלכתי בעקבות הילה שאני רואה סביב שדה הראייה שלי. אחרי שבדק אותי כעשרים דקות וראה שהעין שלי במצב מצוין, רופא העיניים – בחור ממושקף, אלא מה – קבע: "יכול להיות שההילה שאתה רואה נובעת מכך שהעין שלך מתאמצת יותר מדי, ואולי משקפיים יעזרו לך. אם משקפיים הם לא הפתרון, תבוא שוב וננסה לפתור את הבעיה", שזה בעצם אומר: אני משלים הכנסה גם ב"אופטיקנה", ואני כמובן לעולם אודה בזה, אז תקפוץ לבקר, אוקיי? כפי שפירטתי ברשומה קודמת ("האיש שחצה את הקווים"), לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שחבישת משקפיים תהיה למעשה ההוכחה הניצחת לכך שעברתי למפלגת החכמים במשפחתי. ובכל זאת התקשיתי להשלים עם זה, אז השבתי לרופא "תראה, ואל תבין אותי לא נכון, אבל משקפיים זה לא רק כלי עזר, זה גם פוגע בדימוי העצמי", ועוד לא דיברתי בכלל על העלות הכספית הכרוכה בכך, ואני לא מוכן לשלם את המחיר – תרתי משמע –  כאשר אני רואה טוב ורק כי אולי זו הבעיה ואולי משקפיים הם הפתרון.

(4) לכל אחד מאיתנו יש אידיאולוגיות קטנות (ידידה שלי אמרה לי פעם שבשום מחיר היא לא עושה "לייק" בפייסבוק), ואחת מהאידיאולוגיות הקטנות שלי היא שאני לא מוכן להשקיע זמן או כסף על שטיפה חיצונית של המכונית (מבפנים היא נקייה מאוד עד שאפשר לאכול מהשטיחונים), ולבי מלא רחמים על כל אותם אלו ש"מבלים" את בוקר יום שבת בטקס שטיפת המכונית שלהם. ואתמול כשהבאתי את האוטו למוסך, המוסכניק אמר לי שפעם הבאה שאני מביא את האוטו לפני שעבר שטיפה – הוא לא מטפל בו, והיום הגדיל לעשות אחד הבוחנים שאמר לי שבכך שאני לא לוקח את האוטו לשטיפה – בי נשבעתי – אני מזלזל/ מעליב (אני לא סגור לחלוטין על הביטוי שהוא נקט בו) את העבודה שלהם, הבוחנים.

והעובדה שלטסטר "אכפת" מהרכב שלי יותר ממני, הזכירה לי מאוד את הפרק הכפול "The Bottle Deposit" ב"סיינפלד" (עונה 7, פרקים 131-132), שם המוסכניק של ג'רי נעלב מההזנחה של ג'רי את מכוניתו ולכן גונב לו את המכונית, והאירועים מתגלגלים לאחד הפרקים המצחיקים ביותר בסיינפלד (קטע אחד מן הפרק ניתן לראות כאן). אז אמנם היומיים האלו עלו לי 3463 ש"ח, אבל לפחות הרכב שלי לא סיים כמו הרכב של ג'רי באותו פרק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s