שתי הערות וחצי על הספר "נופל מחוץ לזמן"

[1] דויד גרוסמן הוא גדול הסופרים העבריים החיים איתנו, לעניות דעתי, אך הטרגדיה של גרוסמן היא שדמותו הציבורית מאפילה על דמותו הפרטית. על מנת להמחיש את הטרגדיה, גרוסמן ברא בספרו החדש, "נופל מחוץ לזמן" (הספרייה החדשה, 2011), דמות בשם קנטאור – לפי דעתי, הדמות שהכי מזוהה עם גרוסמן, למרות שפרטים אוטוביוגרפיים אחרים מפוזרים אצל דמויות אחרות – מין דמות מיתולוגית שפלג גופה העליון כשל אדם ופלג גופה התחתון מחובר לשולחן כתיבה – כאומר שישנו חיבור בל-יינתק בין הגוף הפרטי לבין דמות הסופר, המאופיין עם שולחן הכתיבה. גרוסמן נהיה כל-כך מזוהה עם דמות הסופר, מזוהה עם המקצוע שלו, שהוא לא מסוגל להבין דבר עד שהוא כותב אותו, כפי שקנטאור אומר בעמ' 76 בספר (כל הציטוטים להלן לקוחים מהספר, אלא אם צוין אחרת): "ככה זה אצלי לבלרוש. ככה אני בנוי. פאקט. לא מסוגל להבין משהו עד שאני כותב אותו. להבין באמת, אני מתכוון, לאשורו!" (ההדגשה במקור; א"נ).

אך הטרגדיה של גרוסמן מוּעצמת כאשר הוא מבקש לעבד את האבל שלו באמצעות הכתיבה – כפי שהוא ציין, אין לו ברירה אחרת – אך כיוון שהמוות "כמו בולע לתוכו את כל המילים… עד שאין לי מקום לפעמים לעצמי" (עמ' 87-88), הדבר לא מתאפשר בקלות, עד כדי כך לא אפשרי שקנטאור עצמו אפילו לא מצליח לכתוב זאת: "אני רוצה, צריך, מוכרח, תמיד ככה זה אצלי, שיזרמו לי לסיפור… שלא יהיה כל-כך כל-כך בלתי ניתן ל- כלום" (עמ' 78; ההדגשה שלי, א"נ). כלומר, הסיפור מתרחש בשני רבדים לפחות: מחסום הכתיבה של קנטאור נפרץ במהלך הסיפור, ועוד ארחיב על כך בהמשך, ואת שבירת המחסום של גרוסמן אנחנו קוראים כעת, או לפחות מנסים, כי התחושה שלי היא שגרוסמן כשל. אז אולי גרוסמן ניסה לכתוב ספר על כך שאי אפשר לכתוב על-כך ספר – ולהלן הראיה – אך האפשרות השנייה היא שהוא באמת ובתמים ניסה "למצוא לזה מילים", ניסה ולא הצליח.

[2] אחד הפרדוקסים של האומנות לגווניה הוא שהרבה פעמים היא מבקשת לשקף את המציאות בעוד למעשה היא מסרסת אותה, מעדנת אותה. ניקח לדוגמא נושא קונצנזוסיאלי: השואה. צלם שיבקש להנציח את השואה, מעביר למעשה את השואה מקטגוריה של "מציאות" לקטגוריה של "אומנות", הוא לא מאפשר מגע בלתי-אמצעי עם המציאות, ולא אחת תמונות מסוג זה יוצרות קהות-חושים (חשבו לדוגמא על גלריה שמארחת תצוגה של תצלומי שואה). דויד גרוסמן יודע את זה, ובאחד הקטעים החזקים בספר אומר קנטאור לרושם קורות העיר: "זה לא מזל אדיר שאתה, במסגרת העבודה שלך, ובלי ספק גם תמורת משכורת יפה, יכול להציץ כמה שמתחשק לך לתוך גיהינום של אחרים בלי להכניס לשם אפילו את קצה הזרת הלבנבנה שלך?… ובכלל, תסכים איתי שכאב יד-שנייה עדיף מכאב יד-ראשונה? שהוא יותר בריא למשתמש, וגם יותר 'אמנותי', במובן הנשגב, זאת-אומרת המסורס, של המילה?" (עמ' 64-65).

אך הסובלימציה של האומנות היא הרבה פעמים נצרכת, היא זו שמאפשרת לנו "לגשת" ליצירת האומנות, ולא פחות מכך – היא זו שמאפשרת ליוצרה להביא לעולם יצירת אומנות טובה. אחת התובנות של וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך" היא ההכרח של האמן לבוא לאומנות ממקום של שלווה, ללא מרירות, כעס או עצב: "נפש האמן, כדי שתוכל לעמוד במאמץ האיתנים של חילוץ היצירה כשהיא שלמה ומוגמרת, חייבת ללהוט בלהבה טהורה (עמ' 68, מעברית: יעל רנן, הוצאת "ידיעות אחרונות", 2004). או במקום אחר, כשהיא מבקשת להבחין בין סופרות פמיניסטיות טובות וטובות פחות, היא כותבת: "אפשר לטעון… שכשרונה של שרלוט ברונטה היה גדול מזה של ג'יין אוסטין; אבל החריקה הזאת, ההתמרמרות הזאת, מעידה על כך שכשרונה לא הצליח לקבל ביטוי מלא. ספרים סובלים מעיוות ועיקוּם. פה ושם היא כותבת מתוך זעם במקום מתוך שלווה" (שם, עמ' 81-82).

ולפי דעתי גרוסמן כשל כאן מכיוון שהוא לא הצליח לעדן מספיק את החוויה האישית שלו לכדי ספר, והוציא מתחת ידו יצירה שבורה, כמו השורות השבורות, הקצוצות, שמפרנסות את רוב הספר. קריאת הספר החזירה אותי לנאום של דויד גרוסמן בעצרת הזיכרון ליצחק רבין לאחר ששכל את בנו אוּרי במלחמת לבנון השנייה, והתחושה שלי הייתה שגרוסמן הגיע לנאום כמו דב שַכּוּל, ונאומו היה מלא בזעם ובשְכוֹל שהוציאו אותו מכליו.

[3] כבר בעמוד הראשון של הספר, "האיש" (שבהמשך הופך ל"האיש ההולך") מגדיר את המטרה שלו כ"ללכת לשם" (עמ' 7), ומעבר לכך שגרוסמן בוחר שלא לקרוא לילד בשמו – עולם המתים – אני חושב שהנקיטה ב"שם" המנוגד ל"כאן", מכוונת. כפי שלמדתי ממו"ר פרופ' מנחם פרי, ניתן לחלק את הניגודים הבינאריים לשלושה זוגות יסודיים: ניגודים אבסולוטיים. מונח אחד הוא ההיעדר של האחר: סטאטי ודינמי, חי ומת, יש ואין; ניגודים יחסיים. זוגות של קטבים הנמצאים בהשוואה לנורמה מסוימת באותו תחום: קצר וארוך, מהיר ואיטי (מה שמהיר לאדם איטי למטוס); ניגודים של נקודת ראות. ניגודים שתלויים בנקודת התצפית שלנו כמו שמאל וימין, מעל ומתחת. כפי שניתן להבין, "כאן" ו"שם" שייכים לקטגוריה השלישית. אולי זו לא אסמכתא, אך הסבר משעשע על כך, ניתן למצוא בקטע "רוצה להיות שם" מרחוב סומסום (ובכלל, מומלץ לראות).

כפי שניתן לראות ברחוב סומסום, "כאן" ו"שם" יוצרים את האשליה שניתן לעבור מאופוזיציה אחת לשנייה, וזו גם האשליה שמניעה את הדמויות בסיפור ומניעה את המסע שלהם ל"שם", וכפי שאומר האיש: "אם נלך לשם יהיה שם" (עמ' 38). לכן ניתן להגדיר את המסע שעורכים גיבורי הספר כמסע נפשי, מסע שתחילתו במחשבה שניתן להגיע לשם, וסופו בהבנה שמה שמפריד בינם לבין צאצאיהם הוא לא יחסי ולא שאלה של נקודת ראות – הוא אבסולוטי: חי ומת, יש ואין – הם שייכים לעולם החי והיש, ובניהם ובנותיהם לעולם המת והאין – ובין שני העולמות יש חומה, כמו החומה שהם נתקלו בה (עמ' 146), חומה בלתי-עבירה בין המתים לחיים. זו ההשלמה האמתית עם עובדת המוות, וכפי שאומר האיש ההולך בעמודים האחרונים של הספר: "והוא עצמו הוא מת, אני מבין, כמעט, את פירושם של הצלילים: הילד מת, אני מכיר בכך שבמילים האלו יש אמת. הוא מת" (עמ' 187-186).

ההשלמה עם עובדת המוות בדמות החומה הבלתי-עבירה, היא זו שמאפשרת לקנטאור להתחיל לכתוב (עמ' 158), ולרושם קורות העיר לקטוע את תענית הדיבור שהוא גזר על עצמו מאז מות בתו, ולהתחיל לספר עליה (עמ' 167). מהחומה הזו גרוסמן גוזר תובנה יפה: החומה מסמלת חיץ והבדלה, אך החיץ וההבדלה הם פתח להכלה והשלמה, ולחומה יש פוטצניאל לאפשר דברים שלא היינו יכולים בלעדיה. ומכיוון שהחומה הזכירה לי אסוציאטיבית את "הכותל המערבי", אני מוסיף: כמו "הכותל", החומה היא לא מקום של חיץ אלא דווקא של התקשרות וחיבור – דמויות הסיפור ליקיריהם שנפטרו, המתפללים לאלוהים – כל אחד לאן שיבקש.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שתי הערות וחצי על הספר "נופל מחוץ לזמן"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s