ועוד בעניין "מקור ראשון" והערת שוליים קטנה

כתבתי בעבר הלא-רחוק שהעיתון "מקור ראשון" עדיין לא החליט אם הוא עיתון אוונגרדי ופורץ-דרך או שהוא חיקוי-דתי של היומונים הארציים כמו "ידיעות אחרונות" או "מעריב" ("פנאי פלוס עם כיפה"). כשכתבתי את הרשומה לא עמד לנגד עיני המגזין "נשים", שמוציא "מקור ראשון" אחת לשבועיים (כך לפי ויקיפדיה, אך אין לכך עדות לא באתר הבית של "מקור ראשון" ולא בגיליון עצמו), מגזין שמוכיח ללא כל צל של ספק שהעיתון הוא שלוחה דתית של "ידיעות".

מעבר לדמיון שבשמות המגזינים ("נשים" ו"לאישה" מבית "ידיעות"), ישנו כמובן הקונספט, והקונספט הינו בעייתי משתי בחינות, כשהשנייה חמורה יותר מהראשונה, לדעתי, ושתיהן כאחת מוכיחות את אשר כתבתי ברשומה הקודמת, אם כי הראשונה מעידה על כך יותר מהשנייה. הבחינה הבעייתית הראשונה היא ש"נשים" מכוון נמוך מאוד, למכנה המשותף הנמוך ביותר, כמו אימו-הורתו "לאישה", שעל הרדידות שלו נכתב הבית בשיר "ישנן בנות": "ישנן בנות ישנן בנות/ אשר קוראות ללא בושה/ את השטויות ב"לאישה"/ וזה אם תשאלו אותי/ כל עולמן התרבותי". ההבדל הוא ש"נשים" קצת יותר צנוע, אין בו כמובן דיבורים על יחסי מין וכיוצא בזה, אך הרוח היא אותה רוח, או יותר נכון – החומר אותו חומר; הנושאים מאוד חומריים ורדודים, כאשר תמיד יימצא המדור שעוסק ב"רוחניות" ("משהו לנשמה", עמ' 10 בגיליון האחרון), ומכשיר לכאורה את השרץ. כלומר, מהבחינה הראשונה הבעיה יותר דומה לבעיית "מוצש", עליה הרחבתי בפוסט הנ"ל.

אבל אפשר לכאורה להקדיש מגזין שלם לנשים הכתוב ברמה גבוהה, ומכאן אני מגיע לבעיה השנייה, והיא הבעיה המגדרית, כלומר עצם הייחוד של מגזין לנשים. אני באמת לא הבנתי מדוע מדורים כמו אלו השוכנים ב"נשים" לא יכולים למצוא את מקומם ב"דיוקן", או ב"מוצש", אלא אם כן הוא באמת קורץ לאחיו הגדול ב"ידיעות". מגזין שמוקדש כולו לנשים גורם למעשה להגבהת החומות המדומיינות החוצצות בין גברים לנשים, וקובעות שיש נושאים שמעניינים נשים ויש נושאים שמעניינים גברים.

וכאן הבעיה היא קצת יותר מורכבת. נניח לדוגמא שאכן יש נושאים "נשיים" ונושאים "גבריים". כאשר אלו מתויגים ככאלו, הם מונעים מהמין השני להתעניין בהן. לדוגמא, ישנה כתבה חשובה ב"נשים" על רצח נשים בטורקיה על רקע "כבוד המשפחה", נושא באמת חשוב. האם זה נושא שאמור לעניין רק נשים? האם זו אינה בעיה של כל החברה כולה, נשים וגברים כאחד? אז אולי גברים "מקולקלים" כמוני כן יעזו לפתוח את המגזין, אך אין ספק שכותרת המשנה (הלא-כתובה) "עיתון לנשים", תדיר גברים מלקרוא אותו, כשם שלרוב לא נראה גברים שקוראים "לאישה".

בעיה נוספת, דומה, חופפת, היא בעיית השעתוק (אפשר גם: השכפול). כאשר אני מכריז על נושא שהוא נשי – אני מקבע אותו ככזה, וכאן זה לא משנה אם הנושא הוא אכן נשי או לא – העיתון מודיע שהוא כזה והעיתון הוא המציאות מבחינת הקורא שלא מכיר את המציאות. אבל גם אם אכן מדובר בנושא נשי, עצם ההצהרה עליו ככזה לא מאפשרת לו שלא להיות נשי. לדוגמא, נניח שקרין גורן, לה מוקדש השער הראשי בגיליון האחרון, מעניינת רק נשים, ומכאן קצרה הדרך למשוואה הבאה: נשים עסוקות בהכנת אוכל, משמע נשים הן אלו שמבשלות בבית, רוצה לומר – מקומן של הנשים במטבח. גם אם אכן זו המציאות ברוב המקרים, לית מאן דפליג שזו מציאות שאינה רצויה, אך דא עקא "נשים" משעתק את המציאות, יוצר את המשוואה נשים = מטבח, ולפיכך מדיר גברים מלהתקרב למטבח.

נזכרתי בטענת השעתוק כאשר אימי טענה טענה זהה לאחר שקראה קטע מהגיליון הנוכחי. הקטע בעיתון שהעלה את חמתה של אימי הוא מין סיכום שנה של כל הדברים שמעצבנים את כותבות העיתון, ואחת הכותבות (דנה יופה), שמתוסכלת מאידיאל הרזון המצופה מנשים, כותבת כך: "על-פי סקר מקרי שערכתי, 100% מהגברים לא ייצאו עם בחורה מלאה". שוב, כנראה שהמציאות היא אחרת, ויש בכל זאת 5% מהגברים (בחישובים המחמירים ביותר, כן?) שייצאו עם נשים מלאות – וכאן יש בעייתיות שהכותבת מציגה את הנתון הזה כעובדה מחקרית ומהימינה שבעצם מכסה על כך שהיא מדגם לא מייצג בכלל. אבל נגיד שזו אמת. יבוא בחור חדש-דנדש, טענה אימי, שלא הכיר את הסטטיסטיקה הזו, ויאמר לעצמו: היי, אם כולם לא יוצאים עם שמנות אז למה שאני אצא?! וזאת כמובן למרות שהכותבת מתכוונת לתקוף את הנושא באופן ביקורתי.

ובלי קשר, אהבתי את כך שאימי טענה פוסטמודרנית מבלי לדעת כמובן שהיא טוענת טענה פוסטמודרנית קלאסית.

* ורק עוד הערת שוליים על "הערת שוליים" – בטקס פרסי אופיר של 2011 ("האוסקר הישראלי"), זכה הסרט "הערת שוליים" בתשעה פרסי אופיר, וביניהם גם על השחקן הראשי (שלמה בראבא) והשחקן המשני (ליאור אשכנזי). אין לי ספק שההכרעה המלאכותית מי נחשב שחקן ראשי ומי שחקן משני, ובפרט בסרט המדובר שמובל תמידית בכוח חלוץ דו-ראשי, היא תוצאה של פרשנות. ולדעתי זה מוכיח את אשר טענתי ברשומה שכתבתי על הסרט הנ"ל ("חמש הערות על הסרט הערת שוליים*"), שנקודת התצפית ממנה מסופר הסרט היא של האבא, אליעזר, אותו משחק בראבא, ולא של הבן, אוריאל, בכיכובו של אשכנזי.

מודעות פרסומת

הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ?

מהיום הראשון בו הנחתי את ישבני על ספסלי האקדמיה – כלומר, מהפעם הראשונה שהייתי באמת מיעוט חברתי ובהיעדר סביבה-תומכת – העסיקה אותי השאלה – למעשה, אני מניח שהשאלה הזו העסיקה אותי עוד לפני-כן, בצורות שונות, אך כנראה רק מאז ידעתי לעמוד עליה ולהגדיר אותה כפי שאגדיר אותה להלן – מתי אני מורד או הולך נגד הנורמות והמוסכמות החברתיות, ומתי אני מכפיף ראשי ונענה לאותן מוסכמות חברתיות. השאלה הזו מעסיקה אותי לא מעט, וחדרה אפילו לכמה פוסטים בבלוג (לדוגמא, בפוסט "כשהרב דב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף"), עד שמהעיסוק האובססיבי הזה יכול להיווצר הרושם שאני אדם שובר מוסכמות סדרתי, כשבעצם אני אדם די ממוצע, common man – כלפי חוץ לפחות – ואני מתהדר באצטלה אוונגרדית, לא-לי.

ומכיוון שהשאלה הזו מעסיקה אותי רבות, זו גם אחת השאלות שאני שואל את הבחורות איתן אני יוצא לדייטים (לאט לאט אני חושף את כל קלפי-הדייטים שלי, ובסוף בדייטים לא יהיו לי יותר שפנים לשלוף מהכובע, והמבין הבין, ובנות זוגי לפגישה יבואו עם תשובות מוכנות מראש) – כלומר מתי הן חשו שהן מרכינות את הראש וזורמות עם המובן-מאליו ומתי הן מרגישות שהן חייבות לעצב את חייהן בעצמן, מבלי ללכת בדרך שסללו רבות לפניהן. וזה תמיד מפתיע אותי מחדש שהרבה בנות אינן מבינות בכלל את השאלה – חלקן לא יודעות לנסח אותה לעצמן וחלקן כנראה תמיד הלכו יד ביד עם הנורמות החברתיות – ואני נאלץ להסביר להן אותה באמצעות הדוגמאות שאביא בעצמי, כפי שאפרט להלן. מה שאני מנסה לראות או להראות בפגישות הוא שהחיים שלנו מורכבים מהרבה מאוד בחירות, שבחלקן אנחנו מחליטים להתיישר עם המקובל ובחלקן אנחנו מחליטים ללכת נגד הזרם, וגם בני אדם "נורמטיביים" מבצעים לעתים בחירות לא מקובלות. כשמישהי או מישהו בוחרים תמיד ללכת עם המוסכמות, ובעצם בוחרים שלא לבחור, אני אעריך אותה או אותו – פחות.

הדוגמאות שאני מביא בפגישות לקוחות כולן מהבחירות שלי הנוגעות לתחום לימודיי. הפעם הראשונה שחשתי שאני הולך נגד המוסכמות היא בחירתי ללמוד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר, בשילוב עם החוג לספרות ותעודת עיתונאות ב"כותרת". את ההתנגדות לבחירה שלי – וככל שההתנגדות גדולה יותר היא מעידה על עוצמת "המרד" – אני זוכר כבר מההתחלה, כשאימי ערכה לי שיחת-אזהרה בנושא (זה שהיא "צדקה", אינו אומר שהבחירה כשלעצמה אינה מיוחדת), אך כמובן גם ממקרים שונים במהלך הלימודים שהבהירו לי, מסיבות שונות, שזה לא מקומי (אגב, גם כיום, כשעזבתי את הלימודים, אני נאלץ לעתים "לשלם" על הבחירה שעשיתי בעברי ללמוד מגדר). הבחירה שלי לעזוב את לימודי התואר הראשון, לאחר שעזבתי את לימודי העיתונאות, הייתה לעומת זאת תוצאה של לחץ חברתי (עדות לכך ניתן לקרוא מפי אבי בפוסט: "האיש שחצה את הקווים", אבל זה רק משפט אחד שעלה על פני השטח, כמו מעיין שפרץ מהאקוויפר, ורוב הלחץ היה תת-קרקעי, אך לא-פחות מוחשי), והלחץ הזה הוביל אותי ללימודים אותם אחל ללמוד בשנה הבאה – לימודי משפטים. שמכריי וקרובי משפחתי, שלכאורה מכירים אותי, שאלו אותי מדוע שלא אלך ללמוד עבודה סוציאלית, אמרתי להם שחככתי בנושא ושקלתיו בחיוב, ולבסוף פסלתי את האפשרות משתי סיבות: הראשונה היא שאימי היא עובדת סוציאלית, וכידוע צאצאים מפתחים או אהדה או אנטגוניזם למקצוע בו עוסקים הוריהם, אך לעולם הם לא יהיו שווי-נפש אליו; והשנייה היא שלאור המשכורות שמרוויחים עובדים סוציאליים חשתי שכגבר – ואישה לעולם לא תבין זאת – קשה לי להיות בפוזיציה של מפרנס משני, החברה מטילה עליי להיות המפרנס הראשי, להיות אחראי לכלכלת הבית שאותו אבנה, אם אבנה, כאשר אבנה. וזו שוב דוגמא כיצד חשתי שהכוחות החברתיים חזקים ממני, ולא אזרתי אומץ לעמוד בסנקציות שהחברה תטיל עליי – גם סטיגמה זו סנקציה, לצורך העניין – אם אמרוד במוסכמות.

ושאילת המרד במוסכמות החברתיות העסיקה אותי גם נוכח גל המחאה החברתית ששטף את הארץ ביולי-אוגוסט. אז כמובן שניתן לומר שהמחאה היא מרד אחד גדול, ובוודאי שראשי המחאה שעקרו מביתם ותקעו יתדותיהם בשדרה בחרו שלא להמשיך לנוח על הכורסה הבורגנית כי החליטו שהם אינם יכולים עוד. אבל משלב מסוים, ואצל אנשים מסוימים – ורק כל אדם מול עצמו, או מול הסביבה הקרובה שלו, יוכל לאמת זאת – ההליכה יחד עם ההמון המשולהב היא-היא ההליכה בדרך הנוחה והבטוחה, ודווקא אלו שעומדים מנגד – הם אלו שמורדים. ואני, שנזהר מקול ההמון כמי שנזהר מרותחין, תמיד משתדל לשקול את עמדתי ודעתי שלא אל מול הכיוון שאליו נושבת הרוח אלא אל מול האמת, האמת שלי.

והקדמתי את כל זה רק בשביל לדבר על מחאת המתמחים. לאחר שבית הדין הארצי לעבודה קבע שההתפטרות שהגישו המתמחים בתחילת חודש אוגוסט אינה חוקית כיוון שהיא מאורגנת ולכן אינה תקפה, החליטו הרופאים המתמחים להגיש מכתבי התפטרות אישיים. וגם אחותו של הח"מ, שהינה מתמחה ברפואה פנימית בפרט ומושא הערצתו בכלל, הגישה אף היא מכתב התפטרות אינדיבידואלי.

ויש עניין וחובה להודיע בריש גלי ובקול גדול שלקרוא להגשת מכתבי ההתפטרות של המתמחים אינדיבידואלית – זה הוא שקר אחד גדול. אין להתפטרות זו ולאינדיבידואליות ולו קשר קלוש. וברור כשמש שעל הרופאים המתמחים הופעל לחץ-חברתי עצום, לכאורה לא מורגש, להתפטר גם, ואלו שיבחרו שלא להתפטר בכל זאת יזכו בחרם חברתי, כביכול בלתי-נראה, א-לה כיתה ד' בבית הספר העממי. ונהיר לי שגם אחותי, שאין לה יד ורגל במחאות מסוג אלו אבל אנחנו אוהבים אותה כמו שהיא, לפחות רוב הזמן – ברור לי שהיא הגישה את מכתב ההתפטרות שלה כתוצאה מלחץ חברתי ולא מהשתכנעות פנימית ועמוקה שהמחאה מוצדקת. אז אם כתוצאה מלחץ חברתי אדם מחליט להפסיק ללכת עם חולצות שחורות ומתחיל ללכת עם חולצות צבעוניות – למרות שחולצות שחורות הן האמת הפנימית שלו – אני יכול לקבל אדם שמחליט לזרום עם הלחץ החברתי. אך כאשר אדם מחליט לאבד את מקום עבודתו בגלל לחץ חברתי – וגם אם בסופו של דבר הכל יבוא על מקומו בשלום, עצם העובדה שעל ראשו של אדם מונחת חרב-ההתפטרות מדירה שינה מעיניו – זה נראה לי דבר בלתי מתקבל על הדעת. ולאור כל זאת, אני ממש כועס ומאוכזב מאחותי, שהחליטה לכוף כאגמון ראשה ולהיכנע ללחץ החברתי.

החיים לא נוטים חסד לנון-קונפורמיסטים

הַחַיִּים לֹא נוֹטִים חֶסֶד לנוֹן-קוֹנְפוֹרְמִיסְטִים,

וְרֹב בְּנֵי-הָאָדָם עוֹשִׂים לָהֶם אֶת הַמָּוֶת.

וַעֲדוֹת הַהִתְנַגְּדוּת שֶׁל הַחֶבְרָה מַנְהִיגִים מִשְׁטָר שֶׁל טֵרוֹר,

לְכָל מִי שֶׁמִּתְנַגֵּד לְהִכָּנֵס

לְאַחַת הַמְּגֵרוֹת שֶׁהֵם מַכִּירִים.

 .

וַאֲנַחְנוּ, שֶׁרוֹצִים לְהַגְשִׁים אֶת חֲלוֹמוֹתֵינוּ,

שֶׁחֲפֵצִים גַּם ב"אַהֲבָה" ו"קַרְיֶרָה",

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָצָאנוּ לְמַאֲבָק וְלֹא קָרָאנוּ תִּגָּר עַל אִישׁ –

נֶאֱנַסִים לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ,

וְתוֹךְ-כְּדֵי גַּם לְחַיֵּךְ.

יוצא מתחנת הרכבת

יוֹצֵא מִתַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת לְכִוּוּן הַמָּסוֹף,

עֵינַי רָצוֹת עַל דַּף הַסֵּפֶר שֶׁאוֹחֲזוֹת יָדַי,

וּבְרָאשִׁי מִתְרוֹצְצוֹת מַחְשָׁבוֹת

נוּגוֹת, קוֹדְרוֹת, סוֹגְרוֹת

עָלַי מִכֹּל עֵבֶר.

.

אַךְ משֶׁרָאִיתִי חַיָּל מְדוּגָּם פּוֹתֵחַ אֶת

כַּפְתּוֹרֵי מִכְנָסָיו וּמַשְׁתִּין עַל גָּדֵר הַתַּחֲנָה,

הִבְלָחְתִי חִיּוּךְ וְחָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי: מַקְסִים,

חַיָּל מַשְׁתִּין בּפַרְהֶסיָה,

הַחַיִּים קוֹלְחִים,

הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.

The Book Nazi – על "שטיין ספרים"

בימים אלו של קריאה לצדק חברתי, כשמן המחאה עולים קולות לעריפת ראשי המשק הישראלי בפרט ובגנות הקפיטליזם בכלל, כדאי לזכור שאחת הברכות שהקפיטליזם הביא עמו הוא השיפור ב"תודעת השירות" הנובע מהתחרותיות הרבה שעומדת ביסוד הקפיטליזם (אמנם אין זה אומר שבשיטות כלכליות אחרות יעילוּת החברה פחותה והשירות גרוע, ולהיפך – שהחברות השונות בשוק הפתוח נותנות שירות טוב – אך לדעתי השיטה הקפיטליסטית העלתה לתודעה הציבורית בכללה את החשיבות שבכך), תחרותיות בגינה נותני השירותים מבינים שאם הלקוח לא יהיה מרוצה, הוא יעבור להשתמש בשירותיה של חברה אחרת.

וכפי שניתן לראות מכמה וכמה רשומות וסיפורים שכתבתי (רשימה חלקית: "יום בעבודה"; "נישט אין שאבעס גערעט"), מפאת היותי עובד במוקד המידע של אוניברסיטת תל אביב, נושא "נתינת השירות" מאוד מעסיק אותי, משני הצדדים: אני יכול להבין את המקום הדחוק שבו מצוי נותן השירות (כפי שפירטתי ברשומה "לחזור הביתה בשלום"), ומאידך אני ער יותר לשירות הניתן לי במקומות שונים.

מהבחינה הזו, השיטה הכלכלית הנוכחית מציבה את האוניברסיטאות בעמדת נחיתות – נחיתות כמובן ביחס למכללות אך גם בפוזיציה שאינה מתיישבת עם השיטה הכלכלית – או לפחות בפיצול אישיות. מצד אחד יש לאוניברסיטה אינטרס כספי שכמה שיותר תלמידים ילמדו במסגרתה, ועל האינטרס הזה אמוּנים אגף שיווק ומדור רישום, החזית של האוניברסיטה; מצד שני, האוניברסיטה לא יכולה ולא באמת רוצה לקבל את כולם, היא רוצה לקבל רק את החכמים ביותר, רק את אלו שהיא חוזה שיצליחו ביותר במסגרתה, ולכן היא מציבה תנאי קבלה נוקשים, תנאי קבלה שהיא מפרשת כנותנים את האינדיקציה הטובה ביותר לכך – ועל כך ממונים החוגים השונים הקובעים את תנאי הקבלה. אם רישום ושיווק הם חלון הראווה של האוניברסיטה, החוגים הם הסלקטור שבכניסה.

אחד החיכוכים שפיצול האישיות הזה גורם הוא שהמועמדים והסטודנטים פיתחו תודעה של לקוח בשוק חופשי, והם חושבים שמגיע להם שירות כמו שנותנים להם ב"קסטרו", או שיעוטו עליהם שלא יעזבו כמו ב"סלקום". וכבר יצא לי לנהל כמה שיחות בהם המועמדים התקבלו לאחת העדיפויות הנמוכות שלהם אך לא התקבלו לעדיפות הראשונה, וכשהם באו לבטל את ההרשמה הם אמרו לי: "טוב, לא התקבלתי, אני הולך ללמוד בבן-גוריון", וממש אפשר לשמוע את הציפייה שלהם שנאמר להם: "לא, אל תלך, אנחנו נקבל אותך בכל זאת, רק אל תלך לבן גוריון".

ושלא כמו האוניברסיטה שאינה מתעניינת בכסף של המועמדים בלבד, לרשתות האופנה, לדוגמא, לא באמת אכפת מי אתה, הן רק רוצות את הכסף שלך, ובתחום זה בפרט נראה כי מושקע מאמץ רב לרצות את הלקוח ולעזור לו (ועל כך כתבתי בסרקזם בסיפור "איך אני יכול לעזור לך") – יותר מברשתות המזון, שחנויותיהן בנויות ממש כמו מבוך שאני לפעמים מוצא עצמי נבוך בו, או ברשתות הספרים, שלמרות התחרותיות הרבה בין "צומת ספרים" ל"סטימצקי", לא עטות על הלקוח כשם שעושים ברשתות האופנה.

נזכרתי בכל זה כיוון שלקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, החלטתי לפנק את עצמי בספר "בתום לב" (כתר, 2001) של אדם ברוך, בו אוכל לעיין במהלך תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. "בתום לב" הוא ספרו השני מבין הטרילוגיה שאדם ברוך כתב על ישראליות ויהדות (ביחד עם "סדר יום" ו"חיינו"), ופרט לספר שאדם ברוך כתב על הפסל יחיאל שמי – זה הוא ספרו היחיד של אדם ברוך שלא קראתי עד כה בין כל שמונת הספרים שאדם ברוך כתב. ומכיוון שהספר יצא בשנת 2001 ולא נדפס יותר מאז, חיפשתי באתר "סימניה" היכן ניתן למצוא את הספר, וראיתי שיש אותו ב"אינטלקט ספרים" וב"שטיין ספרים", שתי חנויות לספרים משומשים בירושלים. כיוון שבאותו שבוע הזדמן לי ביקור בעיר הקודש, הלכתי עם חבר ל"שטיין ספרים".

ואולי לפני כן, הקדמה. כשהייתי בתיכון, אהבתי לשוטט בחנויות של ספרים משומשים, להריח את ריח הספרים, למשש כותרים מוכרים, ואולי גם לקנות ספר אחד או שניים במחיר מוזל. ובאחד משיטוטיי, הגעתי גם ל"שטיין ספרים", והמפגש עם המוכר זכור לי כל-כך לרעה, שכאשר נכנסתי לחנות לפני כשבועיים עדיין חששתי מהמוכר. אלא שאמרתי לעצמי שגם אני הייתי מתעצבן במקום המוכר אם טינאייג'רים היו מבזבזים את זמני ולא קונים כלום, ואילו כעת באתי נחוש לקנות ספר והייתי ממוקד בספר שרציתי לקנות, ולכן אין סיבה שאקבל יחס לא-נאות.

אלא שהמוכר, בניגוד למצופה מאדם שתפקידו למכור לך את מרכולתו, שוב היה "לא שירותי", או בשפה מכובסת פחות – הוא היה מגעיל. לאחר שהוא הראה לי את הספר, שאלתי אותו האם אני יכול לראות את הספר והוא, שפתח את הספר בכדי לומר לי מה המחיר, טרק את כריכת הספר, חייך אליי בחיוך זדוני, חיוך שלא ברא השטן, ואמר לי "לא". והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש, אחרי שעזבתי את החנות, הייתה מדוע הוא מתנהג כך? ברור שבגלל שהחנות בבעלותו, וכל הספרים כולם היו בניו, הוא מצוי בדיסוננס כיוון שמצד אחד הוא קשור לספרים אך מאידך תפקידו למכור אותם; אך עדיין, התקשיתי להבין מדוע הוא התנהג בצורה כה מרושעת.

והמפגש עם המוכר ב"שטיין ספרים" הזכיר לי את הטבח בפרק "The Soup Nazi" ב"סיינפלד" (עונה 7, פרק 116), המספר על טבח שמומחיותו בהכנת מרקים מעולים, אך הוא דורש שכולם יתנהגו למופת בתוך החנות שלו וידעו כבר מראש מה הם רוצים להזמין (ניתן לראות חלקים מהפרק כאן). ולמרות הקישור המתבקש והקרבה הפונטית שבין Soup Nazi ל-Book Nazi, במציאות יש שני הבדלים: הראשון הוא שהמוכר ב"שטיין ספרים" אינו גאון מטורף כמו הנאצי של המרק, והוא אינו יכול "לזקוף את טירופו" לפרפקציוניזם שהוא דורש מעצמו ומלקוחותיו. והשני הוא שלא יכולתי לממש את רגשות הנקמה שגאו בי באותו זמן, כשם שעשתה זאת איליין בפרק, ונאלצתי לנתב את קנאתי לאפיקים חיוביים: קניתי את הספר מאדם פרטי אחר ב-35 ש"ח פחות.

הפנים הניבטות אלי מהמקרר

אחד הוויכוחים החריפים ביני ובין אימי, שתבדל לחיים ארוכים, היא על סוגיית הנִראוּת. וכפי שאפרט להלן, וויכוח זה לובש צורות ופנים שונות, ולכן גם השם שלו אינו סופי ונתון במחלוקת, אך בחרתי דווקא לכנות את הוויכוח במילה זו, גם כיוון שהיא קצרה וממוקדת, אך גם משום שיש בה סוג של  "הפוך על הפוך" – אימי שתחיה מחזיקה מאוד מהנראוּת בעוד אני מזלזל בה, או לפחות נוקט עמדה מורכבת יותר, אף על פי שאני חניך צבא הגנה לישראל שחרת על דגלו את סוגיית הנִראות, ואילו כף רגלה של אימא לא דרכה על אדמת מחנה צבאי ולא נעלה נעל צבאית מעולם.

ואם בנעליים צבאיות עסקינן, אולי אדגים בסיפור קצר עד כמה הצבא הולך רחוק – א-פרופו נעליים – בכל הקשור לסוגיית הנראוּת. הזמן: יום ראשון, ה-6 לאוגוסט 2006 (התאריך מדויק; תיעדתי כל יום בשירותי הצבאי ביומן, ועכשיו הצצתי שוב);  המקום: מחנה צלמון; מלחמת לבנון השנייה מתנהלת ברקע ואנו באותו לילה עתידים לעלות ולהילחם בחזית. אני מנוּדב להחליף מדי-בלאי לכל המחלקה שלי,  ואז הקת"ח (קצין-התחזוקה) רואה את נעליי הצבאיות שהן בלויות, או כמו שאומרים על גרושה-צעירה: "משומשת במצב טוב", ופוקד עליי להחליף לנעליים חדשות. הרי לא יכול להיות שחייל של צבא הגנה לישראל יעלה ללבנון עם נעליים בלויות! ואיך אפשר להילחם כשאתה עם נעליים בלויות, ומה יחשבו החיזבלונים כשהם יראו חייל מצו'קמק כזה, ובכלל, כל העולם יהיה שם, ה-CNN וה-BBC ואלג'זירה, ומה יהיה אם חס וחלילה תמות – התמונה שלך תתפרסם בכל העולם כשלרגליך נעליים בלויות?! לא בצבא הגנה לישראל.

טוב, מעבר לזה שנעליים חדשות הן לוחצות ומשפשפות וכמו בכל מערכת יחסים – לוקח לרגל ולנעל זמן להתאים עצמן זו לזו – יש היגיון בדבריו, ואולי אם כל הקת"חים בכל הפלוגות היו נוהגים כמוהו היינו מנצחים במלחמה – לא "מנצחים בנקודות", מנצחים-מנצחים, מנצחים בנוק-אאוט. א-ממה, עוד שעתיים אנחנו עולים על אוטובוסים בדרך לגבול, והמ"פ מתעקש על מסדר-יציאה לקרב. וביחד עם כולם עמדתי אני, אחרי שבמהלך 48 השעות האחרונות שפצ"רתי את עצמי לדעת, מדוּגם מכף רגל ועד ראש. סליחה, כמעט "מכף רגל". הייתי על מדים מלאים עם אפוד ושכפ"ץ קרמי, ממש ז'אן קלוד ואן-דם ב"חייל אוניברסלי", פרט לפרט שולי אחד – במקום נעליים צבאיות נעלתי כפכפי אצבע. הנראוּת נשאנוך בלי מילים.

הסיפור הזה, על אף שהוא סיפור אמתי לחלוטין וללא טיפת הגזמה, הוא כמובן מוקצן והוא מרקחתו של קת"ח אחד יצירתי שהפנים את דרישות המערכת יותר מדי, לקח אותם צעד אחד קדימה, ממש לפי-תהום. אבל הוא כן משרת את מטרתי בפוסט הזה, להעמיד אותי בצד של "הטובים", והוא נקודת פתיחה טובה להבהרת המחלוקת ביני לבין אימי.

לאימא חשוב מאוד איך אנחנו נראים כלפי חוץ. אני כמובן לא מדבר במובן הפשוט והליטרלי – הרי אימי היא שהמציאה את המשפט הנפלא: "כתם זה קוּל" – אלא במובן הרחב היותר: כשצעקות רמות מחרידות את אמות הבית, אימא דואגת לסגור את החלונות, "שלא ישמעו", וכשאירחנו לשבת כמה וכמה נערות שבחרו להתגייר, אימי הקפידה ביתר שאת שלא נדבר בין נטילת ידיים לאכילת הלחם – לדידה של אמי, אי-הדיבור בין הנטילה ל"המוציא" הוא אחד מיסודות היהדות, אם לא ה-, ובכלל, וכפי שהבחין אחי הקטן, כשבאים אורחים אמי נכנסת ל"מצב רפאל", מטבע לשון שאחי טבע על-שם גיסנו, ומתאר מצב של שילוב כוחות בין איפוק מתמשך, שולחן עמוּס כל טוב ונימוסי אכילה. ומכלל הן אתם שומעים לאו; כשאין אורחים ההשקעה באוכל היא מינימלית, האוכל מוגש ברישול והקללות והעלבונות מומטרים איש על אחיו. אחת ההשלכות של מחלוקת זו היא על המיקום שבו מכבסים את הכביסה המשפחתית, כשאני, והבלוג הוא אולי העדות הניצחת לכך, מאמין גדול בכביסה בחוץ ואפילו מנסה להניב מכך דיווידנדים, ואילו אימי מחזיקה בדעה שיש לכבס את הכביסה בתוך הבית פנימה.

למעשה, וזהו למעשה קצה החוט שגרם לי לכתוב את הרשומה הנוכחית, אימי סוברת שיש ליחצ"ן את הפנים היפות של המשפחה, והבנתי זאת לראשונה כשהבטתי על המקרר שלנו בעודי שוטף כלים. אז אמנם המקרר בביתנו הוא מוסד חברתי ונקודת מפגש ומקום עלייה לרגל, והמבין הבין כבר, אבל מעבר לכך, ואולי בשל כך, המקרר שלנו מעוטר בתמונות משפחתיות, או יותר נכון – מרוב תמונות לא רואים את המקרר.

כפי שהרחבתי בפוסט קודם ("5 הערות על אדם ברוך תקשורת"), התמונה מתיימרת לשקף את המציאות אך למעשה היא מציגה לנו זווית מסוימת מאוד של המציאות. ובתמונות משפחתיות הדברים נכונים פי כמה וכמה. הרי מתי אנחנו מצטלמים? באירועים משפחתיים משמחים, והדבר נכון גם במקרר שלנו – כשאחותי, גאוות המשפחה, קיבלה תואר ד"ר ברפואה, וכשאחיי התחתנו (אם כל המאוויים של אימא) או בטיולים משפחתיים – כאשר אם נחבר את כל הימים האלו ביחד, אולי נגיע לחודש ימים. אבל אף אחד לא מצלם אירועים חשובים אחרים בחיינו, כמו לוויות (וכבר חשבתי על סטארט-אפ: לעשות תמונות מגנט של האורחים בלוויות, ממש כמו שעושים בחתונות), או מריבות משפחתיות, ובכלל החיים שלנו מורכבים – אנחנו מורכבים – גם מהרגעים האלו, מרגעי האבל והכעס או סתם רגעים אפורים שהם חלק מאישיותינו לא פחות, ואולי אף יותר, מהחתונות וטקסי הסיום למיניהם. ויש בזה אפילו שקר או מניפולציה, להגיד לעצמנו שהחיים הם שילוב של חתונות וטיולים.

ומשום כך, משום השקר שניבט אליי מהמקרר, איני אוהב להביט בו, וזו כבר בשורה חיובית, כאחד ששומר על הגזרה. אתם יודעים, הנִראות.

קריאה מגדרית בסרט "היד שמנענעת את העריסה"

לילה אחד לפני כ-15 שנה, ואני עודני תלמיד בית הספר היסודי, נדדה שנתי, ונדדתי אני לטלוויזיה שעמדה במרכז הסלון על מנת להתיש את עיניי ואוכל לחזור לישון. הכנסתי למכשיר הוידאו, שאז עוד היה המצאה חדשנית – לפחות בביתנו – קלטת וידאו שלא היה מצוין עליה דבר, והסרט שהיה מוקלט על הקלטת היה "היד שמנענעת את העריסה" ("The Hand That Rocks The Cradle"), של קורטיס הנסון. עלילת הסרט ריתקה אותי ותנומה לעיניי לא הבאתי באותו לילה, ומאז זכור לי הסרט הזה לטובה.

בשבוע שעבר הסרט שודר באחד מערוצי הלוויין וצפיתי בו בשנית, ודעתי החיובית על הסרט לא השתנתה, אך מצויד בכלים שרכשתי על ספסל הלימודים בחוגים לספרות ומגדר, ראיתי דברים שלא ראיתי בצפייתי הראשונה, ועל-גבי הרובד הראשוני של ההנאה מהעלילה, מצאתי רובד נוסף בסרט, רובד שלא פוגם בהנאה הראשונית ולא מעצים אותה, אלא פשוט בונה על-גביה קומה נוספת, קומת הפרשנות. וכפי שלמד אותנו מו"ר פרופ' מיקי גלוזמן בקורס "תורת הספרות", ניתן להחיל כל תורת פרשנות על כל ספר או סרט (אין זה משנה אם זה סרט או ספר כי אנו מנתחים את הנראטיב, אך כמובן שבספר יש דגש על האפקטים הצורניים המיוחדים לשפה כתובה, ואילו בסרט הדגש הוא על זוויות הצילום, שוטים וכו'). לדוגמא, יש אנשים שפרשנות פסיכואנליטית עושה להם את זה, אבל לי אישית נשבר ה- מכל הפאלוס הזה. אך יש סיפורים שממש מזמינים אינטרפרטציה מסוימת, ובסרט הנ"ל, על בסיס החומרים שמהם עשוי הסרט, וכפי שאסביר להלן, חשבתי שהקריאה המתבקשת היא קריאה מגדרית.

ובטרם ישולחו בי חיצי הביקורת אציין מראש שמכיוון שכל קריאה בוחנת את הטקסט מזווית מסוימת ושמה את הדגש על אלמנטים כאלו ולא על אחרים – הקריאה היא בהגדרתה קריאה פגומה, קריאה חסרה (וזאת עוד מבלי להיכנס לתיאוריות דה-קונסטרוקטיביות, הטוענות שכל ניסיון ליצירה כלשהי נידון לכישלון), וכשמדובר בקריאה שלי, שחיממתי את ספסלי החוגים הנ"ל שנה ומחצית בקושי – הדברים נכונים פי כמה וכמה.

הסרט "היד שמנענעת את העריסה" מספר על קלייר ברטל (בכיכובה של אנאבלה סקוירה), שלאחר שעברה עם בעלה מייקל (מט מק'קוי) לבית חדש, חווה הטרדה מינית על-ידי רופא הנשים שלה, ד"ר ויקטור מוט (ג'ון דה-לנסי), ומחליטה להגיש נגדו תלונה למשטרה. בעקבות הגשת התלונה של קלייר עוד ארבע נשים מגישות נגדו תלונה, ד"ר מוט שם קץ לחייו, מה שגורם לאשתו (רבקה דה-מורניי) להתמוטט ולהפיל את עוברה. גב' מוט מחליטה להיות אומנת של הילד הקטן של משפחת ברטל, ג'ואי, כשהיא מציגה את עצמה כפייטון פלנדרס, כאשר למעשה התוכנית שלה היא לחסל את המשפחה של קלייר.

אז למה דווקא קריאה מגדרית? ראשית, וכפי שניתן לראות מהתקציר, מבחינה תמטית הסרט עוסק ב"ענייני נשים". הפרשה שמניעה את הסרט היא ההטרדה המינית שקלייר עברה על-ידי רופא הנשים שלה. נשים הן הדמויות המרכזיות בסרט והן אלו שיוזמות ואקטיביות, לטוב ולרע: קלייר היא זו שמגישה את התלונה למשטרה והיא זו שאחר-כך מכניסה את פייטון לביתה; פייטון היא זו שמחליטה לפגוע במשפחת ברטל ועושה הכל בכדי לממש את מטרתה; מרלין (ג'וליאן מור) היא זו שחושפת שפייטון היא אלמנתו של ד"ר מוט (וגם אם היא לא מצליחה להודיע זאת לקלייר, בזכותה קלייר מגלה זאת). סצנת הסיום של הסרט אמנם אינה על טהרת המין הנשי, אך ברור שנעשה מאמץ שהגברים יהיו ברקע, והמילה האחרונה תהיה של הנשים: פייטון מפילה את מייקל מהמדרגות ולכן הוא מושבת ומוּדר מסצנת הסיום, ולמרות שסלומון (ארני הדסון) מסייע לקלייר במאבק עם פייטון, האקט הסופי נעשה על ידי קלייר, היא זו שהורגת את פייטון.

שנית, רובו ככולו של הסרט מתרחש בביתם של משפחת ברטל, והבית, כלומר המרחב הפרטי, מזוהה מכמה בחינות עם האישה – האישה היא זו שמופקדת על מלאכות הבית וגידול הילדים, ואילו האיש הוא הטיפוס המרוחק שיוצא לפרנס את משפחתו במרחב הציבורי (ניתן כמובן לערער על חלוקה זו, אך גם אלו המתנגדים לה נאלצים להתייחס אליה כנקודת המוצא שלהם). על מנת להבליט את עובדת היותו של הבית סמל ולא רק מבנה, הסרט כולו מרוצף באלמנטים שונים המדגישים את מרכזיותו של הבית בסרט, כסמל וכקורת גג: הסרט נפתח בתמונות שמשלבות את תצלום ביתם החדש של משפ' ברטל, ביחד עם האופניים של סלומון, שבירכתם ארגז בצורת בית; התחביב של קלייר הוא עבודה בחממה, שהיא בית גידול מלאכותי לצמחים; כאשר קלייר חוזרת לביתה לאחר התקף האסתמה שחטפה בעקבות מותה של מרלן, היא רואה שפייטון ציירה בחדר הילדים טפט של צב, החיה שיש לה בית על הגב.

הסרט מציב שלושה מודלים נשיים סביב שלוש הנשים המרכזיות בסרט: קלייר היא האישה הכנועה, פייטון היא האישה המניפולטיבית, אישה שכוחה בנשיותה, ומדלן היא האישה הכוחנית, אישה שמשתמשת ב"כוחנות גברית", בדרכי פעולה "גבריות". לאחר שהסרט מציג לנו את שלושת המודלים הוא מנחה אותנו ל"מודל הנכון" לצורך התרת סבך-הקשרים שבמרכז הסרט.

המודל הראשון נבנה בדמותה של קלייר, האישה הביתית שמופקדת על המרחב הביתי, שאינה צריכה לפרנס את המשפחה (לאורך כל הסרט לא מוזכר שקלייר עובדת או עבדה והיא רק מתנדבת בחממה). כיוון שקלייר מופקדת על הבית היא זו שצריכה להגן עליו, ולכן המטלה הראשונה שהיא מטילה על סלומון בשיפוץ הבית היא לבנות גדר, גם בכדי לשמור על האנשים שבבית בפנים, אך בעיקר בכדי למנוע מאנשים זרים להיכנס פנימה. מכיוון שקלייר מעלה בתפקידה, כי היא זו שהכניסה את פייטון לביתה דרך השער הראשי, ברור ש"גאולתה" תבוא בהוצאת האישה הזרה מביתה – היא זו שהורגת את פייטון בלא אחר מאשר באקט הסמלי של העפתה מהבית לחצר, מהבית החוצה, ממש על אותה גדר שסלומון בנה.

המודל השני, בדמותה של פייטון, הוא של האישה המניפולטיבית, והוא מחזק את הדעה-הקדומה הנפוצה שאישה לאישה – צ'ילבה. המניפולציה היא הנשק של החלש, של המוחלש חברתית, שאינו שווה-כוחות לשחקנים האחרים בזירה החברתית ולכן נאלץ להילחם על מקומו בדרכים מניפולטיביות, וכשזה נוגע לנשים, אלו נשים שמשתמשות בנשיות שלהן על מנת להערים על הגברים – כשכמובן, בעולם של חוסר-שוויון וצדק, מבחינתן המטרה מקדשת את האמצעים. דוגמא אחת שאני אוהב מהתנ"ך היא גנבת התרפים של רחל מלבן אביה (בראשית לא). כאשר לבן מחפש את התרפים ומבקש מרחל לקום ממקום מושבה – כשהיא למעשה יושבת על התרפים – רחל אומרת לאביה: "אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי, כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ, כִּי-דֶרֶךְ נָשִׁים לִי" (שם, פס' 35), כלומר היא טוענת שהיא בזמן הווסת על מנת שלא תצטרך לקום מהכר עליו היא יושבת, כשמתחתיו נמצאים התרפים.

לאורך כל הסרט פייטון ממלאת תפקידים נשיים, היא עדיין האישה האימהית, המטפלת, הדואגת, אולם היא משתמשת במניפולציות שונות על מנת להעיף את סלומון מהבית, לסכסך בין אֶמה (מדלין זימה) לקלייר ובעיקר בין קלייר לבעלה. פייטון כמובן משתמשת גם בנשיותה על מנת להרוס את משפחת ברטל. האקט הראשון שהיא עושה היא בחירתה להניק את ג'ואי, התינוק החדש, במקום הדחף הראשוני שלה להרוג אותו. היא מבינה שלכוח הנשי  יש יכולת הרס עצומה. פייטון גם מנסה לפתות את מייקל, ללא הצלחה, וזה אולי מסמן את השלב שבו היא מבינה שלמניפולציה יש כוח רב, אך גם הוא מוגבל, ועל כך בהמשך.

המודל הנשי השלישי הוא של מדלן, האישה הכוחנית, שהיא האישה שמסרבת להישמע לסטראוטיפים הנשיים: כשבעלה מרטי (קווין סקוסן) רואה את פייטון האומנת, הוא לוחש למייקל: חבל שהחלטנו שלא לעשות ילדים, וכששני הזוגות יוצאים לבלות, מרטי מעיד על מדלן שהיא הבשלנית הכי גרועה שהוא מכיר. מדלן היא גם היחידה בכל הסרט שעובדת – ולא רק עובדת זוטרה, היא הבוסית במשרד שלה והיא חולשת בתפקידה על מספר גברים. מדלן עובדת כסוכנת נדל"ן, כלומר במקום לשקוע בביתה שלה, כמו שעושות פייטון וקלייר, היא עסוקה במכירת בתים של אחרים. מדלן היא גם מעשנת כבדה, מעשה הנחשב כאנטי-נשי, ויש אומרים שהסיגריה היא גם סמל פאלי.

וכשאנו באים לבחון איזה מודל הסרט מבכיר, נראה לי שהוא מבכיר את מודל האישה הכוחנית. ראשית, מדלן היא זו שמזהירה את קלייר ש"היד שמנענעת את העריסה היא היד ששולטת בעולם", והיא זו שמפענחת את העובדה שפייטון היא אלמנתו של ד"ר מוט, והגילוי שלה גורם גם לקלייר לנסוע למשרד של מדלן לאחר מותה, ומשם לביתו של ד"ר מוט, כל הדרך לגלות מי היא באמת פייטון. ולמרות שלאורך רוב הסרט פייטון מנסה להחריב את משפחתה של קלייר בדרכים מניפולטיביות, בסופו של דבר היא מבינה, או כמעט מבינה, שללא "כוחניות גברית", ללא כוח פיזי, היא לא תצליח במשימתה. לכן היא מכינה את מלכודת המוות לקלייר, מלכודת שבסופו של דבר הורגת את מדלן, ולכן היא גם מרוקנת את המשאפים של קלייר, כי היא יודעת שברגע שקלייר תראה את מדלן שרועה בשלולית של דם, היא תחטוף התקף אסתמה. שני האקטים האלו מסמנים את פייטון כרוצחת בדם קר, רוצחת שקטה, שיכולה לאכול תפוח בזמן שמדלן גוססת ולזמזם מוזיקה קלאסית כשהיא מרוקנת לקלייר את המשאפים.

אלא שפייטון לא הפנימה לחלוטין את הדרכים הכוחניות של הגברים, ולכן היא למעשה מאפשרת לקלייר לחזור לזירה. לפייטון היו כמה אפשרויות להרוג לחלוטין את קלייר – כשהריגה, ורציחה בפרט, היא המעשה האלים ביותר, והיא לא עושה את זה, ואפילו בפעם השנייה היא מעדיפה לתת לקלייר לגסוס מהתקף אסתמה, תוך שהיא לוחשת לה "כשמגיע רגע האמת את אפילו לא מצליחה לנשום". ומכיוון שהסרט מבכר את מודל האישה הכוחנית, הוא לא מאפשר לקלייר להזמין משטרה והוא לא נותן לגברים לטפל בזה – הסוף המתבקש של הסרט, הסוף שאליו הסרט מוליך, מזמין עימות פיזי בין קלייר לפייטון שבסופו, באקט פיזי שהוא כמובן גם סמלי, קלייר הורגת את פייטון ומעיפה אותה מביתה.