הפנים הניבטות אלי מהמקרר

אחד הוויכוחים החריפים ביני ובין אימי, שתבדל לחיים ארוכים, היא על סוגיית הנִראוּת. וכפי שאפרט להלן, וויכוח זה לובש צורות ופנים שונות, ולכן גם השם שלו אינו סופי ונתון במחלוקת, אך בחרתי דווקא לכנות את הוויכוח במילה זו, גם כיוון שהיא קצרה וממוקדת, אך גם משום שיש בה סוג של  "הפוך על הפוך" – אימי שתחיה מחזיקה מאוד מהנראוּת בעוד אני מזלזל בה, או לפחות נוקט עמדה מורכבת יותר, אף על פי שאני חניך צבא הגנה לישראל שחרת על דגלו את סוגיית הנִראות, ואילו כף רגלה של אימא לא דרכה על אדמת מחנה צבאי ולא נעלה נעל צבאית מעולם.

ואם בנעליים צבאיות עסקינן, אולי אדגים בסיפור קצר עד כמה הצבא הולך רחוק – א-פרופו נעליים – בכל הקשור לסוגיית הנראוּת. הזמן: יום ראשון, ה-6 לאוגוסט 2006 (התאריך מדויק; תיעדתי כל יום בשירותי הצבאי ביומן, ועכשיו הצצתי שוב);  המקום: מחנה צלמון; מלחמת לבנון השנייה מתנהלת ברקע ואנו באותו לילה עתידים לעלות ולהילחם בחזית. אני מנוּדב להחליף מדי-בלאי לכל המחלקה שלי,  ואז הקת"ח (קצין-התחזוקה) רואה את נעליי הצבאיות שהן בלויות, או כמו שאומרים על גרושה-צעירה: "משומשת במצב טוב", ופוקד עליי להחליף לנעליים חדשות. הרי לא יכול להיות שחייל של צבא הגנה לישראל יעלה ללבנון עם נעליים בלויות! ואיך אפשר להילחם כשאתה עם נעליים בלויות, ומה יחשבו החיזבלונים כשהם יראו חייל מצו'קמק כזה, ובכלל, כל העולם יהיה שם, ה-CNN וה-BBC ואלג'זירה, ומה יהיה אם חס וחלילה תמות – התמונה שלך תתפרסם בכל העולם כשלרגליך נעליים בלויות?! לא בצבא הגנה לישראל.

טוב, מעבר לזה שנעליים חדשות הן לוחצות ומשפשפות וכמו בכל מערכת יחסים – לוקח לרגל ולנעל זמן להתאים עצמן זו לזו – יש היגיון בדבריו, ואולי אם כל הקת"חים בכל הפלוגות היו נוהגים כמוהו היינו מנצחים במלחמה – לא "מנצחים בנקודות", מנצחים-מנצחים, מנצחים בנוק-אאוט. א-ממה, עוד שעתיים אנחנו עולים על אוטובוסים בדרך לגבול, והמ"פ מתעקש על מסדר-יציאה לקרב. וביחד עם כולם עמדתי אני, אחרי שבמהלך 48 השעות האחרונות שפצ"רתי את עצמי לדעת, מדוּגם מכף רגל ועד ראש. סליחה, כמעט "מכף רגל". הייתי על מדים מלאים עם אפוד ושכפ"ץ קרמי, ממש ז'אן קלוד ואן-דם ב"חייל אוניברסלי", פרט לפרט שולי אחד – במקום נעליים צבאיות נעלתי כפכפי אצבע. הנראוּת נשאנוך בלי מילים.

הסיפור הזה, על אף שהוא סיפור אמתי לחלוטין וללא טיפת הגזמה, הוא כמובן מוקצן והוא מרקחתו של קת"ח אחד יצירתי שהפנים את דרישות המערכת יותר מדי, לקח אותם צעד אחד קדימה, ממש לפי-תהום. אבל הוא כן משרת את מטרתי בפוסט הזה, להעמיד אותי בצד של "הטובים", והוא נקודת פתיחה טובה להבהרת המחלוקת ביני לבין אימי.

לאימא חשוב מאוד איך אנחנו נראים כלפי חוץ. אני כמובן לא מדבר במובן הפשוט והליטרלי – הרי אימי היא שהמציאה את המשפט הנפלא: "כתם זה קוּל" – אלא במובן הרחב היותר: כשצעקות רמות מחרידות את אמות הבית, אימא דואגת לסגור את החלונות, "שלא ישמעו", וכשאירחנו לשבת כמה וכמה נערות שבחרו להתגייר, אימי הקפידה ביתר שאת שלא נדבר בין נטילת ידיים לאכילת הלחם – לדידה של אמי, אי-הדיבור בין הנטילה ל"המוציא" הוא אחד מיסודות היהדות, אם לא ה-, ובכלל, וכפי שהבחין אחי הקטן, כשבאים אורחים אמי נכנסת ל"מצב רפאל", מטבע לשון שאחי טבע על-שם גיסנו, ומתאר מצב של שילוב כוחות בין איפוק מתמשך, שולחן עמוּס כל טוב ונימוסי אכילה. ומכלל הן אתם שומעים לאו; כשאין אורחים ההשקעה באוכל היא מינימלית, האוכל מוגש ברישול והקללות והעלבונות מומטרים איש על אחיו. אחת ההשלכות של מחלוקת זו היא על המיקום שבו מכבסים את הכביסה המשפחתית, כשאני, והבלוג הוא אולי העדות הניצחת לכך, מאמין גדול בכביסה בחוץ ואפילו מנסה להניב מכך דיווידנדים, ואילו אימי מחזיקה בדעה שיש לכבס את הכביסה בתוך הבית פנימה.

למעשה, וזהו למעשה קצה החוט שגרם לי לכתוב את הרשומה הנוכחית, אימי סוברת שיש ליחצ"ן את הפנים היפות של המשפחה, והבנתי זאת לראשונה כשהבטתי על המקרר שלנו בעודי שוטף כלים. אז אמנם המקרר בביתנו הוא מוסד חברתי ונקודת מפגש ומקום עלייה לרגל, והמבין הבין כבר, אבל מעבר לכך, ואולי בשל כך, המקרר שלנו מעוטר בתמונות משפחתיות, או יותר נכון – מרוב תמונות לא רואים את המקרר.

כפי שהרחבתי בפוסט קודם ("5 הערות על אדם ברוך תקשורת"), התמונה מתיימרת לשקף את המציאות אך למעשה היא מציגה לנו זווית מסוימת מאוד של המציאות. ובתמונות משפחתיות הדברים נכונים פי כמה וכמה. הרי מתי אנחנו מצטלמים? באירועים משפחתיים משמחים, והדבר נכון גם במקרר שלנו – כשאחותי, גאוות המשפחה, קיבלה תואר ד"ר ברפואה, וכשאחיי התחתנו (אם כל המאוויים של אימא) או בטיולים משפחתיים – כאשר אם נחבר את כל הימים האלו ביחד, אולי נגיע לחודש ימים. אבל אף אחד לא מצלם אירועים חשובים אחרים בחיינו, כמו לוויות (וכבר חשבתי על סטארט-אפ: לעשות תמונות מגנט של האורחים בלוויות, ממש כמו שעושים בחתונות), או מריבות משפחתיות, ובכלל החיים שלנו מורכבים – אנחנו מורכבים – גם מהרגעים האלו, מרגעי האבל והכעס או סתם רגעים אפורים שהם חלק מאישיותינו לא פחות, ואולי אף יותר, מהחתונות וטקסי הסיום למיניהם. ויש בזה אפילו שקר או מניפולציה, להגיד לעצמנו שהחיים הם שילוב של חתונות וטיולים.

ומשום כך, משום השקר שניבט אליי מהמקרר, איני אוהב להביט בו, וזו כבר בשורה חיובית, כאחד ששומר על הגזרה. אתם יודעים, הנִראות.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הפנים הניבטות אלי מהמקרר

  1. ובימינו המקרר המשפחתי על תמונותיו יושב אחר כבוד בזירה הציבורית, וכל אחד יכול לגשת ולבדוק. סוגיית הניראות בולטת עד מאד בפייסבוק המכיל גם הוא את הפרופיל המאושר והחייכן שכל אחד רוצה לייצר לעצמו והרבה פחות את תמונות הלוויות, הכאבים, המריבות המשפחתיות והבדידות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s