הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ?

מהיום הראשון בו הנחתי את ישבני על ספסלי האקדמיה – כלומר, מהפעם הראשונה שהייתי באמת מיעוט חברתי ובהיעדר סביבה-תומכת – העסיקה אותי השאלה – למעשה, אני מניח שהשאלה הזו העסיקה אותי עוד לפני-כן, בצורות שונות, אך כנראה רק מאז ידעתי לעמוד עליה ולהגדיר אותה כפי שאגדיר אותה להלן – מתי אני מורד או הולך נגד הנורמות והמוסכמות החברתיות, ומתי אני מכפיף ראשי ונענה לאותן מוסכמות חברתיות. השאלה הזו מעסיקה אותי לא מעט, וחדרה אפילו לכמה פוסטים בבלוג (לדוגמא, בפוסט "כשהרב דב ליאור ופולישוק פוגשים את מאסטר שף"), עד שמהעיסוק האובססיבי הזה יכול להיווצר הרושם שאני אדם שובר מוסכמות סדרתי, כשבעצם אני אדם די ממוצע, common man – כלפי חוץ לפחות – ואני מתהדר באצטלה אוונגרדית, לא-לי.

ומכיוון שהשאלה הזו מעסיקה אותי רבות, זו גם אחת השאלות שאני שואל את הבחורות איתן אני יוצא לדייטים (לאט לאט אני חושף את כל קלפי-הדייטים שלי, ובסוף בדייטים לא יהיו לי יותר שפנים לשלוף מהכובע, והמבין הבין, ובנות זוגי לפגישה יבואו עם תשובות מוכנות מראש) – כלומר מתי הן חשו שהן מרכינות את הראש וזורמות עם המובן-מאליו ומתי הן מרגישות שהן חייבות לעצב את חייהן בעצמן, מבלי ללכת בדרך שסללו רבות לפניהן. וזה תמיד מפתיע אותי מחדש שהרבה בנות אינן מבינות בכלל את השאלה – חלקן לא יודעות לנסח אותה לעצמן וחלקן כנראה תמיד הלכו יד ביד עם הנורמות החברתיות – ואני נאלץ להסביר להן אותה באמצעות הדוגמאות שאביא בעצמי, כפי שאפרט להלן. מה שאני מנסה לראות או להראות בפגישות הוא שהחיים שלנו מורכבים מהרבה מאוד בחירות, שבחלקן אנחנו מחליטים להתיישר עם המקובל ובחלקן אנחנו מחליטים ללכת נגד הזרם, וגם בני אדם "נורמטיביים" מבצעים לעתים בחירות לא מקובלות. כשמישהי או מישהו בוחרים תמיד ללכת עם המוסכמות, ובעצם בוחרים שלא לבחור, אני אעריך אותה או אותו – פחות.

הדוגמאות שאני מביא בפגישות לקוחות כולן מהבחירות שלי הנוגעות לתחום לימודיי. הפעם הראשונה שחשתי שאני הולך נגד המוסכמות היא בחירתי ללמוד בתוכנית ללימודי נשים ומגדר, בשילוב עם החוג לספרות ותעודת עיתונאות ב"כותרת". את ההתנגדות לבחירה שלי – וככל שההתנגדות גדולה יותר היא מעידה על עוצמת "המרד" – אני זוכר כבר מההתחלה, כשאימי ערכה לי שיחת-אזהרה בנושא (זה שהיא "צדקה", אינו אומר שהבחירה כשלעצמה אינה מיוחדת), אך כמובן גם ממקרים שונים במהלך הלימודים שהבהירו לי, מסיבות שונות, שזה לא מקומי (אגב, גם כיום, כשעזבתי את הלימודים, אני נאלץ לעתים "לשלם" על הבחירה שעשיתי בעברי ללמוד מגדר). הבחירה שלי לעזוב את לימודי התואר הראשון, לאחר שעזבתי את לימודי העיתונאות, הייתה לעומת זאת תוצאה של לחץ חברתי (עדות לכך ניתן לקרוא מפי אבי בפוסט: "האיש שחצה את הקווים", אבל זה רק משפט אחד שעלה על פני השטח, כמו מעיין שפרץ מהאקוויפר, ורוב הלחץ היה תת-קרקעי, אך לא-פחות מוחשי), והלחץ הזה הוביל אותי ללימודים אותם אחל ללמוד בשנה הבאה – לימודי משפטים. שמכריי וקרובי משפחתי, שלכאורה מכירים אותי, שאלו אותי מדוע שלא אלך ללמוד עבודה סוציאלית, אמרתי להם שחככתי בנושא ושקלתיו בחיוב, ולבסוף פסלתי את האפשרות משתי סיבות: הראשונה היא שאימי היא עובדת סוציאלית, וכידוע צאצאים מפתחים או אהדה או אנטגוניזם למקצוע בו עוסקים הוריהם, אך לעולם הם לא יהיו שווי-נפש אליו; והשנייה היא שלאור המשכורות שמרוויחים עובדים סוציאליים חשתי שכגבר – ואישה לעולם לא תבין זאת – קשה לי להיות בפוזיציה של מפרנס משני, החברה מטילה עליי להיות המפרנס הראשי, להיות אחראי לכלכלת הבית שאותו אבנה, אם אבנה, כאשר אבנה. וזו שוב דוגמא כיצד חשתי שהכוחות החברתיים חזקים ממני, ולא אזרתי אומץ לעמוד בסנקציות שהחברה תטיל עליי – גם סטיגמה זו סנקציה, לצורך העניין – אם אמרוד במוסכמות.

ושאילת המרד במוסכמות החברתיות העסיקה אותי גם נוכח גל המחאה החברתית ששטף את הארץ ביולי-אוגוסט. אז כמובן שניתן לומר שהמחאה היא מרד אחד גדול, ובוודאי שראשי המחאה שעקרו מביתם ותקעו יתדותיהם בשדרה בחרו שלא להמשיך לנוח על הכורסה הבורגנית כי החליטו שהם אינם יכולים עוד. אבל משלב מסוים, ואצל אנשים מסוימים – ורק כל אדם מול עצמו, או מול הסביבה הקרובה שלו, יוכל לאמת זאת – ההליכה יחד עם ההמון המשולהב היא-היא ההליכה בדרך הנוחה והבטוחה, ודווקא אלו שעומדים מנגד – הם אלו שמורדים. ואני, שנזהר מקול ההמון כמי שנזהר מרותחין, תמיד משתדל לשקול את עמדתי ודעתי שלא אל מול הכיוון שאליו נושבת הרוח אלא אל מול האמת, האמת שלי.

והקדמתי את כל זה רק בשביל לדבר על מחאת המתמחים. לאחר שבית הדין הארצי לעבודה קבע שההתפטרות שהגישו המתמחים בתחילת חודש אוגוסט אינה חוקית כיוון שהיא מאורגנת ולכן אינה תקפה, החליטו הרופאים המתמחים להגיש מכתבי התפטרות אישיים. וגם אחותו של הח"מ, שהינה מתמחה ברפואה פנימית בפרט ומושא הערצתו בכלל, הגישה אף היא מכתב התפטרות אינדיבידואלי.

ויש עניין וחובה להודיע בריש גלי ובקול גדול שלקרוא להגשת מכתבי ההתפטרות של המתמחים אינדיבידואלית – זה הוא שקר אחד גדול. אין להתפטרות זו ולאינדיבידואליות ולו קשר קלוש. וברור כשמש שעל הרופאים המתמחים הופעל לחץ-חברתי עצום, לכאורה לא מורגש, להתפטר גם, ואלו שיבחרו שלא להתפטר בכל זאת יזכו בחרם חברתי, כביכול בלתי-נראה, א-לה כיתה ד' בבית הספר העממי. ונהיר לי שגם אחותי, שאין לה יד ורגל במחאות מסוג אלו אבל אנחנו אוהבים אותה כמו שהיא, לפחות רוב הזמן – ברור לי שהיא הגישה את מכתב ההתפטרות שלה כתוצאה מלחץ חברתי ולא מהשתכנעות פנימית ועמוקה שהמחאה מוצדקת. אז אם כתוצאה מלחץ חברתי אדם מחליט להפסיק ללכת עם חולצות שחורות ומתחיל ללכת עם חולצות צבעוניות – למרות שחולצות שחורות הן האמת הפנימית שלו – אני יכול לקבל אדם שמחליט לזרום עם הלחץ החברתי. אך כאשר אדם מחליט לאבד את מקום עבודתו בגלל לחץ חברתי – וגם אם בסופו של דבר הכל יבוא על מקומו בשלום, עצם העובדה שעל ראשו של אדם מונחת חרב-ההתפטרות מדירה שינה מעיניו – זה נראה לי דבר בלתי מתקבל על הדעת. ולאור כל זאת, אני ממש כועס ומאוכזב מאחותי, שהחליטה לכוף כאגמון ראשה ולהיכנע ללחץ החברתי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s