פסק-דין כסיפור

את שנת הלימודים תשע"ב פתחתי כבר ביום רביעי האחרון (26.11.2011) ב"שבוע אוריינטציה", שהוא שבוע מבוא ללימודי משפטים, על היבטיהם שונים. שמחתי לגלות שיכולתי הקוגניטיבית והאנליטית לא החלידה כל-כך בשנה וחצי בהן לא חבשתי את ספסלי האקדמיה, ועוד יותר שמחתי לגלות שהלימודים מעניינים. חומרי הקריאה לבינתיים הם פסקי דין, וקריאה של אלו פלישבקה לי לרגעי ההנאה שהפקתי מפסקי הדין המעטים שקראתי במסגרת לימודיי ב"כותרת" ועוד קצת במגדר.

כשם שיש גברים שמחפשים את אימא שלהם בכל אישה – בנשים שהם יוצאים איתן, בעיקר, אבל גם במורה שלהם – ואפשר להמשיך עם זה הלאה: מחפשים את אימא שלהם בגברת שחתכה אותם עכשיו בכביש, בפקידה הלא-סימפתית בביטוח לאומי וכולי – כנראה שגם לימודיי בחוג לספרות שרטו אותי כך שאני מחפש את הסיפור בכל טקסט, וכל דבר עובר דרך הפריזמה הזו. ומעבר להכרעות המשפטיות שנידונות בפסקי הדין והשיקולים לכאן ולכאן, שגם הם כמובן מעניינים, לפחות בשלב זה, הדבר הראשון שקראתי בפסקי הדין הוא שיש כאן סיפור, וכמעט תמיד זהו סיפור שמסופר טוב, כיוון שתמיד יש קונפליקט ותמיד גם תהיה התרה של הקשר, של הקונפליקט. ולמעלה מכך – הרבה פעמים הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט, כלומר מתואר על-ידי כמה שופטים, לפעמים בסיפור העובדות ולפעמים רק בהכרעות.

וכאן אני חולק על אחד המרצים שלנו, שהמליץ לנו לקרוא את תמצוּת פסק הדין הניתן בספרים של "פסקי דין", בכדי לדעת מה המהלך הכללי של פסק הדין ומה נפסק בסופו. ואני אומר – להיפך! צריך לקרוא את פסק הדין מהתחלה, וכאשר אתה קורא אותו דרך נקודת המבט של שופט א' אתה בטוח שאלה העובדות והצדק עמו וכך יוכרע ואתה ממש מזדהה עמו, ואז אתה מגלה ששופט אחר רואה את זה מנקודת מבט אחרת, ואתה מזדהה עמו, ולמעשה השופט הראשון הוא בדעת מיעוט. והמניפולציה הספרותית הזו היא מרתקת.

פסק הדין הראשון שניתן לנו לקרוא הוא פסק דין משעור נגד חביבי (ערעור אזרחי 809/89), שעוסק בערעור של לוטפי משעור על פסק הדין של המחוזי, שפסק פיצויים לאמיל חביבי בגלל המאמר שכתב משעור נגדו בעיתון שלו, "אל סינארה". השופט מצא, שהיה אב בית הדין ולכן דעתו מוצגת ראשונה, קיבל חלקית את הערעור תוך ניתוח מבריק של המאמר, אבל אז השופט בך דחה את הערעור לחלוטין, והשופט לוין הסכים איתו.

אחת הטענות שמשעור ביקש להשמיע היא שעומדת לו חזקת תום הלב, כלומר שהוא כתב את המאמר בתום לב ולא ידע שדבריו אינם אמת. ומכיוון שרק לפני כשבועיים סיימתי לקרוא את הספר "בתום לב" של אדם ברוך (כתר, 2001), המונח הזה לכד את עיניי. בטרם אכתוב על מונח זה את המעט שבמעט שאני יודע, המונח הזה מתפרש על כמה ענפי משפט (אנחנו עסקנו בו בדיני לשון הרע, אבל הוא נכון גם בדיני חוזים), ואין זה מן המופרך שאטעה בניתוח שלי, אך להגנתי אציין שביקשתי מהמרצה (המוזכר לעיל), בעל-פה ובכתב, שירחיב קצת יותר על המושג הזה, אך האחרון נפנף אותי בלך ושב במקום לפטור אותי בצא ולמד.

בפסק דין הנזכר לעיל, השופט מצא טוען שלא עמדה למשעור חזקה זו, והוא מוכיח זאת מכך שלא הביא בסוף המאמר את תגובתו של חביבי לדברים שכתב. ולעניות דעתי זו טענה תמוהה, שמעידה על אי-הבנה בדרכי העיתונות, בין אם נחשוב שמשעור פעל בתום לב ובין אם נחשוב שפעל שלא בתום לב. ראשית, נראה לי שיש כאן אי-הבנה של פורמט הפובליציסטיקה, שכן אף כותב מאמר לא מביא את תגובתו של נשוא המאמר. הנה לדוגמא, מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי האחרון ("מינוי מדאיג לעליון"), לעניות דעתי "שפך את דמו" של השופט נועם סולברג, ולא הביא את תגובתו לכך. ומעבר לכך, כל קורא מתחיל יודע שאם יש איזו כתבה נרחבת שבסופה אכן מובאת תגובת נשוא הכתבה – זו לכל היותר כסת"ח מבחינת הכותב, שלא לדבר על כך שהקורא אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של הכותב – אותה פרש על-פני אלף, אלפיים, ארבעת-אלפים מילה – מאשר על תגובה בת שתי שורות. מבחינת העיתונאים, התגובה היא עניין טכני ולא משמעותי לחלוטין, ואפשר לתת תגובה ועדיין לפעול שלא בתום לב.

אדם ברוך מתעסק בהרחבה במונח הזה, וגם כותב עליו מבחינה משפטית, ומצטט פסקי דין ומדבריהם של כמה שופטים בעליון (שם, עמ' 188-205), ולהבנתי הדלה התפישה ההלכתית, כפי שאדם ברוך מביא אותה, סותרת את זו המשפטית. התפישה המשפטית טוענת שניתן לעמוד על תום הלב של האדם, מפסק הדין לעיל עולה שהיה ניסיון כזה, ואילו זו ההלכתית טוענת שלא ניתן לבחון כליות ולב (יכול להיות שזו רק פרשנות דיאלקטית שלי, שכן, כנראה, המונח המשפטי עונה על לאקונות שההלכה היהודית לא מתייחסת אליהן).

וכך כותב אדם ברוך: "ההלכה חושדת במי שטוען לתום לב, בי שמגדיר דבר, אדם, או תופעה באמצעות כיוצא בזה, או במי שטוען כי בכוחו להבין את מניעי הזולת. כי לרוב הבריות אין ממש דעה משלהם. כי רוב הבריות מפיצים את הדעה האחרונה ששמעו ממי שבעיניהם מעט תקיף או סמכותי מהם… " (שם, עמ' 192).

ובמקום אחר: "כי למה לנו להיות נתונים בידי 'תום לב' של זולת. מה אנחנו באמת יודעים על תום לב של זולת. על פרשנותו  את המושג… על האופן שבו זולת עיצב לעצמו את המושג 'תום לב', ואת דרכי מימושו. ובכלל, מרגע שתום הלב מודע, או מוצהר, אין הוא עוד תום לב, אלא דבר מה פחות מכך. מה גם שתום לב של משה אינו כתום הלב של שמעון. מוטב לנו שתפעל על-פי התקנון, על פי הספר. הנח לנו מתום לב שלך… הנח לנו מהעסקה שאתה מציע: אתה הרי מציע שנקבל על עצמנו את שפתך ומושגיך. הבה נחיה יחד על פי שפת התקנון המשותף לנו" (שם, עמ' 32).

נאום שלא שמענו השבוע מגלעד שליט

למוסף "השבוע" של עיתון "הארץ" יש מדור שנקרא "נאום שלא שמענו השבוע", ובו אחד מכתבי העיתון כותב נאום לאחת מהדמויות המרכזיות של אותו שבוע, לכאורה בשם אותו האיש או האישה, כאשר ברור שהם מעולם לא יאמרו את הדברים (הנה לדוגמא, "נאום שלא שמענו השבוע מאבי ניר", מתחילת ספטמבר). יש במדור זה צד מעצבן ואפילו מקומם, כיוון שיש בו הרבה מ"חכמת התקשורת", שאוהבת להשיא עצות לשועי עולם, אבל כמובן שאינה נדרשת ליישם אף אחת מהעצות שהיא משיאה, ויותר מכך יש בו בשביל להשמיע לנו את דעתו של אותו עיתונאי באצטלה של אותה דמות, כאשר הדברים מושמים בפיו של אדם אחר. אבל יש במדור גם משהו מרענן, כיוון שהוא מאפשר לומר דברים שלא היו נאמרים בשום פורום אחר (גם אם לאותו עיתונאי היה אפשרות להביע אותן תחת שמו), וכי הוא מציג את הדברים באופן אירוני, חתרני ומעורר-מחשבה.

ובשל כל הסיבות שמניתי לעיל, אבקש לכתוב להלן את הנאום שלא שמענו מפיו של גיבור השבוע, גלעד שליט, נאום שכנראה לא נשמע מעולם מגלעד שליט, ואפילו לא במדור הנ"ל ב"הארץ". ואם הדברים שאכתוב להלן יתפרשו כאילו אני נגד העסקה הנוכחית או סתם רוצה להשבית שמחה, אני מזכיר שאני מצדד בעסקה (ואת דעתי בנושא פרסמתי כבר לפני שנה וארבעה חודשים ברשומה "למה לא הצטרפתי לצעדת שליט") והזלתי דמעה, אמתית ומטפורית, ביום שחרורו של שליט, כך שלא לזאת הייתה כוונתי. וכמובן שאין בכוונתי לפגוע באף נפש מישראל. ולכן, ומכיוון שלפי הדיווחים שליט לא בריא במאת האחוזים, והוא כמובן צריך לעבור עוד שיקום נפשי, רק נחתום בתפילה לבורא עולם (התרגלנו להתפלל על שליט למעלה מחמש שנים, עד שהוא הפך לחלק בלתי נפרד מדפי הסידור שלנו, וייקח קצת זמן להוציא את שליט מטקס התפילה) שישלח לו רפואה שלמה מן השמיים, רפואת הנפש ורפואת הגוף. אמן. וכעת, לנאום:

"אזרחים ואזרחיות יקרים,

"לאחר 1,941 יום בשבי החמאס, ברצוני להודות לכל אלו שהביאו לשחרורי. לבני משפחתי הודיתי כבר בפורמים אישיים, ולכן כעת אני רוצה להודות רק לשני גורמים שאני אישית חושב שהביאו לשחרורי: התקשורת הישראלית והחברה הישראלית.

"ראשית, ברצוני להודות לתקשורת הישראלית. עקבתי קצת אחר התקשורת מתוך השבי, וקצת השלמתי פערים בשלושה ימים מאז שחזרתי, ואני יכול להגיד לכם בוודאות שלולא הקמפיין האגרסיבי לשחרורי שניהלו כל כלי התקשורת בארץ, ובפרט בזמן הצעדה לבית ראש הממשלה, אין לי ספק שלא הייתי משתחרר בזמן הקרוב. גם אם הוריי היו עושים את כל מה שביכולתם לעשות, ללא ההתגייסות של התקשורת – וחבר'ה, ההתגייסות שלכם מרשימה, כאילו קיבלתם צו-שמונה או זימון למילואים, שאני, אגב, כנראה לעולם לא יקבל, אז תיהנו במילואים – לא הייתי נפדה מהשבי ולא הייתי יכול לשאת את הנאום הזה. ודווקא בגלל שאני יודע שאין זה מתפקידכם, חבריי בתקשורת, להיות כל-כך מוּטים ולא ביקורתיים, להביא רק את דעתו של צד אחד בנושא ולא להתריע, או לא להתריע מספיק, מפני ההשלכות של העסקה, אני מעריך אתכם יותר. ממש הענקתם לי את חיי מחדש על מגש של כסף.

"תודתי השנייה נתונה לחברה הישראלית. תודה שעשיתם יד אחת עם התקשורת, ששיתפתם פעולה עם התקשורת, כלומר שנתתם לתקשורת להוביל אתכם כצאן, לעצב את דעתכם לתמוך בעסקה מבלי שביקשתם ממנה, וכך החשתם את שחרורי. אין לי ספק שלולא דחפתם ולחצתם על ממשלת ישראל, ובפרט על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקיים את העסקה – הדבר לא היה קורה. תקראו לזה סולידריות, תקראו לזה ערבות הדדית – אני מקבל הכל. you name it.

"ואני מודה לכם ומעריך את העזרה שלכם מכיוון שבניגוד לתקשורת, שהיא תמיד "משקיפה מהצד", ולא צריכה להתמודד עם ההשלכות של מה שהיא אומרת – אתם, בהסכמתכם לעסקה, למעשה אמרתם שאתם מוכנים לספוג עוד פיגועים ועוד מחבלים, אתם מוכנים להיהרג בפוטנציה בשבילי – וזה מרשים, זה מעורר הערכה. אני יודע שעצם הסכמתכם קושרת אותנו יחד, מלאימה אותי – ולכן קיבלתי בהבנה את המדים וההצדעות והטקסים ביום השחרור – ויותר לא אהיה אדם פרטי, אבל אני גם יודע שכרתנו כאן ברית דמים – שאני מתפלל ומקווה שלא תיכרת – אבל עצם אמירתכם המובלעת שעדיפים חיי שלי כעת על חיים של רבים אחרים בתיאוריה – ראויה להצדעה. שאפוֹ.

"ואני גם יודע שאין בעולם ארוחות חינם, וכל מתנה מחוברת בחוט נראה-לא-נראה למעניקה, ולכן אני יודע שאני חייב לכם, לתקשורת ולחברה הישראלית, ואני מקבל בהבנה את העובדה שאתם צובאים על פתח ביתי ורוצים תמונה איתי או שלי משל הייתי בר רפאלי. ותאמינו לי שבבוא העת אני אשמח להתראיין בכל כלי התקשורת – כי הרי מה זה כמה שעות או ימים של ראיונות מול חיים שלמים שקיבלתי בחזרה?

"ולסיום, כמה מילים לראש הממשלה נתניהו וכל ממשלתו. אמנם אני חייב את העסקה לנתניהו, אולם אני מעדיף להשמיט אותו מרשימת ה"למי תודה, למי ברכה". וזאת לא בגלל שאני כפוי טובה, ואיני סבור, כמו כמה ציניקנים, שנתניהו נגרר לעסקה ממניעים זרים, כמו להעניש את מחמוד עבאס (אבו-מאזן) על הליכתו לאו"ם, להוריד מסדר היום את המחאה החברתית או להרדים את שביתת הרופאים המתמחים. לא, אני מאמין לו שהוא עשה הכל ממניעים נקיים, אך דווקא בשל כך, דווקא בגלל שאני מאמין שמחובתו לעשות הכל בכדי לפדות אותי משבי החמאס – לא מגיעה לו תודה. כמו שלימדו אותי מפקדיי מיומי הראשון בצבא – ולהזכירכם, אני חייל כבר 64 חודשים, כולל "דפוּק" של 28 חודש – "בצבא אין תודה", רוצה לומר, אינך נדרש לומר תודה על מה שמגיע לך ממילא, על הזכויות האלמנטריות שלך. אז לא-תודה, מר נתניהו.

"ותודה שאפשרתם לי להוציא את אשר על ליבי. תודה".

על התקנון – בין "מבצע סבתא" לאדם ברוך

במהלך הטיול המשפחתי שקיימנו אתמול (18.10), שאלה אותי גיסתי מה אני עושה היום בערב, הידוע כתיקון ליל הושענא-רבא, ואני השבתי לה את המובן-מאליו, לפחות בכל הנוגע לבחור-ישיבה לשעבר – רואה את המשחק בין ריאל מדריד לליון בליגת האלופות. השיקולים לכאן ולכאן ידועים, ומה שהִטה את הכף היה הכלל "תדיר (ליגת האלופות) ושאינו תדיר (הושענא רבא) – תדיר קודם". אולם מכיוון שבכל זאת יש לי הרבה מה לתקן ואת התיקון יש לעשות, החלטתי לכתוב את רישומיי מהספר "בתום לב" של אדם ברוך (כתר, 2001), אותו התחלתי לקרוא בליל ראש השנה וסיימתי במהלך חול-המועד סוכות, וזאת גם כיוון שאני משתדל להמשיך (להעביר הלאה, אך גם: להנהיר) רעיון מסוים מכל ספר שאני קורא, אך גם מכיוון שקיבלתי על עצמי להיות סוכן-זיכרון של אדם ברוך, אם בדיבור, אם בכתיבה ואם במראֶה.

ונתגלגלה לידי הזכות לעשות תיקון למילה "תקנון". נתגלגלה מדוע? כיוון שבמקביל לקריאת הספר "בתום לב", שודר בטלוויזיה הסרט "מבצע סבתא" (1999), שכתב וביים דרור שאול. אדם ברוך מאמין מאוד בתקנונים השונים שיצרה ההלכה היהודית, הוא כותב על כך מספר פעמים ב"בתום לב", והקדיש לכך את ספרו השלישי, "חיינו" (כתר, 2002), בו הוא ממשיך את מבנה התקנון על שלל נושאים שבהוויה היהודית-ישראלית, והספר מורכב כולו מתקנונים שונים, דוגמת תקנון האומנות המודרנית או תקנון הזהות היהודית הישראלית. לעומת זאת, בסרט "מבצע סבתא", התקנון, ותקנון הקיבוץ בפרט, מוצג כדבר שלילי, נוקשה וחסר-הגיון. כמו תורה מסיני.

בתחילת "מבצע סבתא", קרמבו (אלון) נאלץ לשכור חדר בקיבוץ "עסיסים" שבו גדל, כיוון שלפי תקנון הקיבוץ, כל מי שלא גר בקיבוץ מספר שנים אינו נחשב יותר בן-הקיבוץ (ולכן קרמבו מוכרח גם לקנות מקרר, למרות שיש שמונה מקררים ששוכבים במחסן של וועדת ריהוט). ובהמשך הסרט, האחים שגיב נאלצים לדאוג למימון וסידורי הלוויה של סבתא חיה, כיוון שלפי "תקנון חתונות ולוויות", "הקיבוץ לא יממן לוויה או חתונה של מי שלא חי בו בשנתיים האחרונות", ואילו הסבתא חיה שגיב, שייסדה את הקיבוץ – גרה בבית אבות בנתניה בשנים האחרונות. וכיוון שאנו משתדלים לשמור על הבלוג נקי, לא אפרט את הדברים שאומר קרמבו למזכירת הקיבוץ, דבורה, בגנות התקנון (אבל מומלץ לראות את הקטע כאן, דקה 3:48 והלאה).

לעומת זאת, לפי אדם ברוך השיטה התקנונית בה נוקטת ההלכה היא הכרחית ומהותית. "ההלכה מצמידה את בני האדם לתקנון בשביל להרחיק אותם מהתערערות עצמית. בשביל להרחיק אותם ממצב גחמתי (קפריזי), או ממצב מאני או אופורי – מצבים שבהם בני אדם נקלעים להגזמה (תוספת). וכשהם שבים לעשתונותיהם, הם מבינים כי הגזימו (הוסיפו) מתוך חולשה, מתוך זמניות, ולא ממש לשם שמים, ולא מתובנת קבע… ובעומקו של דבר: התקנון פורש חסותו על בני האדם, מגונן עליהם. אין קהילה ללא תקנון" ("בתום לב", עמ' 345-346). ובמקום אחר: "התקנון קובע את מהות הדברים, וכל ניסיון להכליל ולכלול דברים נוספים עושים את הנוספים לזרים. כלומר, לדברים שאינם ממהותו" (שם, עמ' 331).

אם כן, שני מסומנים שונים (משמעויות שונות ואף מנוגדות) הדרים תחת אותו מסמן (מילה). כיצד ניתן להסביר את השוני שבין הפרשנות של אדם ברוך לתקנון לבין זו של "מבצע סבתא"? ניתן לומר שההבדל בין התקנון של אדם ברוך לזה של "מבצע סבתא", נובע מכך שהם נובעים משני מקורות שונים, משני שדות סמנטיים שונים. כותרת המשנה של הספר "בתום לב" היא: "גן השבילים היהודי-ישראלי המתפצל: שפה, מוסר, תרבות, משפט, תורה, סוד, דרך ארץ", כאשר בתחילת הספר אדם ברוך טוען שיש למעשה שתי שפות, יהודית וישראלית. ואם כן, התקנון של אדם ברוך שואב את מקורותיו מהיהודית, ואילו זה של "מבצע סבתא" נגזר מהשפה הישראלית, שהרי לו זו בלבד ש"מבצע סבתא" נובע מהישראלית, הוא גם ממשיך אותה הלאה. תמאטית, הסרט עוסק בנושאים ישראליים, כמו הצבא וחיי הקיבוץ, וצורנית, הוא כוּנן מהישראלית וגם מכונן אותה, הוא גם משתמש במשלבי-שפה וסגנון דיבור ישראלי, וגם טבע מטבעות לשון שמשתלבים בשפה הישראלית (באחד ממבחני הבר-אור בטירונות שלי, אחד המד"סניקים נתן לנו את הטיפ של אלופים שטובע קרמבו: "אתה מתחיל הכי מהר שלך, ולאט לאט אתה מגביר", מה שלא סייע לי, אגב, לעבור את המבחן לכל אורך הטירונות).

מה מותר (הפרש, אך גם: עליונות) השפה היהודית על הישראלית? השפה היהודית היא שפת התלמוד והמדרשים, אך בעיקר שפת ההלכה, שגם נבעה משפת היומיום וגם עיצבה את שפת היומיום לנורמה משפטית (לדוגמא, ייאוש הוא גם מצב-רוח וגם נורמה משפטית). מכיוון שלשפה היהודית יש ברוב המקרים רובד נוסף, הלכתי, משפטי, היהודית ממעטת במילים והיא גם דייקנית ומידתית (כלומר, מכמתת מאוד). היהודית נזהרת מהרחוב, מהעגה, ממטבעות של עם הארץ, ואילו השפה הישראלית קשובה מאוד לרחוב, והיא רווייה בעגה, שפה שבורה ומטבעות לשון של הרחוב (בהערת אגב אציין שיש כאן הבדל בין תפישת הסמנטיקה במאה ה-19, שעסקה רק בשפות מתות, שפות כתובות, כי השפה הדבוּרה נתפשה כהשחתה של השפה, לעומת הבלשנות המודרנית, שתחילתה במאה ה-20, שעוסקת גם בשפות דבוּרוֹת, סלנג ואפילו שפה לא תקנית). הישראלית היא צבאית ואגרסיבית, וכפי שציינתי לעיל רחובית, נסיבתית ופוליטית, ולכן חסרה את ההדהוד לרבדים נוספים, הלכתיים, מדרשיים וכיוצא באלו.

אדם ברוך נותן מאות דוגמאות להבדלים שיש בין ישראלית ליהודית. לדוגמא, "חבר" בישראלית זו מילה כללית לידיד, מכר, והספקטרום שלה רחב מאוד – מחבר בפייסבוק, דרך חבר למילואים ועד לחבר-נפש. לעומת זאת, בשפה היהודית, שפת ההלכה, חבר הוא מונח משפטי, חבר הוא נאמן, אחד שניתן לסמוך על מילתו (שלא כמו עם הארץ, שאף הוא מונח הלכתי).

ועדיין, העובדה שהתקנון של "מבצע סבתא" משוקע בהווייה הישראלית והתקנון כפי שאדם ברוך רואה אותו נטוע בהווייה היהודית אינה מסבירה מדוע הראשון מהדהד שליליוּת, ואילו לאחרון נקשרו כתרים חיוביים, ואין זה משנה אם אכביר לעייפה בהסברים ודוגמאות על ההבדלים שבין הישראלית ליהודית. עם זאת, אני סבור שיש בכך בכדי להסביר את השוני, ובאופן היפותטי, אם התקנון של קיבוץ "עסיסים" היה מעוצב על-ידי אדם ברוך היה בו הרבה פחות נוקשות, כיוון שלפי אדם ברוך יש רכוּת בתקנון היהודי. "ואופיו של 'תקנון' כאן אינו רק כללים והוראות, אלא הוא אף שיח, מכשיר פרשני, נווט, הצעה. ועל כן נוסח התקנונים אינו סגור, אינו פורמלי משפטי, אלא הוא מפולש…" (עמ' 7, "חיינו", כתר 2002). הרי בסופו של דבר, "ההלכה נועדה לאדם, ואין האדם נתין כבוש של ההלכה" (עמ' 13, "סדר יום",  כתר 2000)

קליפתו אכל, תוכו זרק

ד"ר אלחנן שילה כתב במוסף "סוכות" של "מקור ראשון" (12.10.2011) מאמר בשם: "תוך וקליפה: אל מעבר למודרניזם ופוסטמודרניזם", מאמר בו הוא מנסה לקחת את היתרונות מהמודרניזם ומהפוסטמודרניזם וזאת בכדי  "להביא לבנייה של עידן חדש. עידן זה רק התחיל ועדיין אין לו שֵם" (שָם). ועד-כמה שקטונתי אני מלהבין בפוסטמודרניזם, נדמה שהבנתו של שילה מצומצמת עוד יותר, ועל כן אנסה לבקר את שילה בכמה נקודות עד כמה שידי משגת ומוחי הצר מוגיע/ מגיע, ובעיקר בכל הנוגע לעיסוקו בפרשנות, תחום שנדמה ששילה לא ירד לעומקו כלל, ואני הקטן מתיימר להבין קצת. ונדמה שהחורים במאמר של שילה כה רבים, עד שאיני יודע מהיכן להתחיל ובמה לסיים, ופחד אחזני שאוציא קלקול מתחת ידי, ועל-כן אשא תפילה לבורא עולם שלא יארע דבר תקלה על ידי וכו' (מתוך התפילה בכניסה לבית המדרש).

[1] לשילה יש טעות מתודולוגית עצומה, והיא שהוא אינו מתייחס להגות הפוסטמודרנית עצמה אלא למחקרים המתארים את המצב הפוסטמודרני. ותמהני על שילה, ששמו נושא משני צדדיו תארים שאינם-סובלים כתיבה כזו: דוקטור ומרצה. שכן כדוקטור הוא כתב כמה וכמה מחקרים בחייו, ואני בטוח שזו לא הייתה דרכו במחקרים שלו, וכמרצה, קשה לי להאמין שהוא לא יתייחס בזלזול, שלא לומר בביטול, לתלמיד שיגיש לו עבודה שבה הוא התבקש להתייחס להוגה מסוים, מבלי לצטט ולו פעם אחת את אותו הוגה עצמו. זה דבר שהוא כל-כך בלתי-נסלח בכתיבה מחקרית, שהוא כמעט משתווה לציטוטים מוויקיפדיה, שהוא אבי אבות הטומאה בכתיבה המחקרית.

וזה מעיד על שילה שלושה דברים. הראשון הוא זלזול קל והתנשאות על הפוסטמודרניזם ששוזר את כל המאמר. שילה מבקר את ספרו של ד"ר גדי טאוב על הפוסטמודרניזם, "המרד השפוף" (וגם אז הוא מצטט דברים שאחרים כתבו עליו, כמו לא קרא את טאוב במקור, אם כי בהמשך הוא מביא ציטוט ישיר מספרו של טאוב), על כך שהוא אינו בונה אלטרנטיבה לפוסטמודרניזם ורק עסוק בניסוחן של תגובות, ואילו מצטט כמו מסכים לדבריו של אליעזר שביד, על ההרס המצוי בפוסטמודרניזם לגבי הזהות היהודית. מעבר לעמדה התמוהה הזו, שכן אני מצאתי תשובה ונחמה בספר של טאוב, טאוב מתייחס בכבוד להגות הפוסטמודרנית ואילו את ספרו של שביד ("הציונות שאחרי הציונות", הספריה הציונית, 1996) הנחתי מידי לאחר כמה דקות, משלא יכולתי לשאת את הטון המתלהם שנוקט בו שביד. והזלזול של שילה נושב מכמה מקומות במאמר, כמו במשפט הבא: "הפוסט-מודרניסט יכול להציע סברות-כרס כאוות נפשו כי ממילא לא נגיע ל'דברים עצמם'", ובהמשך "החוקר המודרני 'הישן' איננו 'חוכמולוג' פוסט-מודרני…"

והזלזול, כמדומה, ניכר גם מכך ששילה מתיימר במאמר של ארבעה דפי עיתון לתת תשובה ניצחת להגות הפוסטמודרנית (וגם לזו המודרנית למעשה, שכן הוא רוצה ליצור סינרגיה משתי אלו). ואם כן חבל, כיוון שהתחושה שלי היא ששילה ניסה לכתוב מן "מאמר הדור" או "מורה נבוכים" לדתי הנבוך (שהוא עצמו?), ומרוב להיטות ליצור מאמר כזה, הוא הוציא מתחת ידו מאמר-נא, חצי-מבושל, שעדיין עושה את פרפוריו האחרונים. וזה לדעתי חוסר-הבנה עמוק של הפוסטמודרניזם, שמבקש את ההשתהות והשהייה, את ההתבשלות בתוך סימני השאלה, ומסוגל להכיל את ההבנה שלא תמיד יש תשובות חד-משמעיות.

וזו, אגב, פרשנות שלי למאמר של שילה (ופרשנות שלי בכלל להגות הפוסטמודרנית). ואגב פרשנות, מעבר לזלזול של שילה, נדמה שהבחירה שלא להתייחס להוגים עצמם מצביעה על כך שלשילה יש חוסר-הבנה במשמעות העמוקה של הפרשנות בהגות הפוסטמודרנית, שכן כל המחקרים המתייחסים לפוסטמודרניזם הם פרשנות, וכיוון שהפוסטמודרניזם דוגל בדמוקרטיה של פירושים, כיצד יידע שילה מה היא ההגות עצמה, אם הוא מתייחס רק לפרשנות על ההגות? הרי יכולות להיות לאותו הוגה כמה וכמה פרשנויות.

[2] שילה ממפה את הנושאים העיקריים שהפוסטמודרניזם עוסק בהם לארבעה: היסטוריה, פרשנות, מוסר ורעיון הקִדמה. במיפוי זה שילה בא לחשוף ויצא מכסה, והתייחסות להגות הפוסטמודרנית בארבע נקודות יוצרת מצג-שווא שזו היא ואין מעבר לה. פרט לכך שהפירוק הזה קצת פשטני, נדמה לי שהוא משרת את המבט המזלזל של שילה, שכן יש בפירוק משום אי-תפישה של התמונה הכוללת. הדבר דומה לפירוק המושג "כאב" לשרשרת פעולות: דחפים עצביים שמשדרים למוח על פגיעה ברקמות שיוצרות אי-נוחות פיזית. לא כזה נורא, נכון? ובינתיים, יש מישהו שסובל מזה.

[3] תחת הסעיף היסטוריה שילה מחלק את הדיון לשלוש שאלות: מה קרה, לְאלו נתונים ההיסטוריון מתייחס ומה המשמעות של הנתונים, כאשר לגבי הראשון שילה טוען שאין מקום לכמה אמיתות, ובסופו של דבר ניתן להגיע לחקר האמת. האם באמת ניתן להגיע לאוסף נתונים כרונולוגי חסר-משמעות? אני נוטה להאמין שלא, שהרי הנתונים הם אינסופיים, והם גם לעולם לא עומדים לבדם, שכן כבר השפה מכתימה אותם, כלומר נגועה בחוסר-אובייקטיביות. אם אכן ניתן להתייחס רק לנתונים ההיסטוריים, זה נראה לי לא-מעניין במיוחד. מכיוון שידיעותיי במחקר ההיסטוריה מתמצות בכך שנולדתי והנה אני כאן, אסיים את התייחסותי לסעיף ההיסטוריה בנקודה זו.

ושוב נדמה לי ששילה מפספס את התמונה הכוללת. לא מובנת לי רדיפתו של שילה אחר האמת האובייקטיבית הגולמית. הרבה פעמים ההיסטוריה האמתית אינה משמעותית. לדוגמא, בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות על מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. אפשר להתפלפל עד מחר האם אירוע כזה אכן קרה והאם הסיבה לכך הייתה זלזול זה בזה. אולם יותר משחשובה האמת ההיסטורית, חשובה העובדה שרבבות יהודים ברחבי העולם נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר, ויתרה מזו – בעקבות הנרטיב הזה, מבקשים לתקן בדורם את היחסים שבין אדם לחברו.

[4] חוסר ההבנה הגדול ביותר של שילה מפציע תחת הסעיף פרשנות. ראשית, ובכלל לאורך כל המאמר, נדמה ששילה עושה לעצמו עבודה קלה כשהוא מביא דוגמאות נקודתיות שנוחות לו ומחזקות את עמדתו. כך לדוגמא, הוא טוען שבפרשנות המילולית יש מקום לאמת אחת "מודרניסטית", כלומר לפירוש אחד, ומביא דוגמא לחיזוק עמדתו. אבל יכולה להיות למילה משמעות אחת מילולית ויכולה להיות למילה כמה משמעויות  שכמה מן המשמעויות רלוונטיות (לדוגמא, למילה "בז" – סוג עוף, גנב, מזלזל), ויכולה להיות משמעות אחת מילולית ואחת אינטר-טקסטואלית (כלומר, שהיא מהדהדת לטקסט אחר ואפילו לכמה טקסטים). ויכולה להיות מילה שניתן להבין אותה כפשוטה וניתן להבין אותה באופן אירוני, ולפעמים ההשתהות בין המשמעות הנכונה גם היא משרתת את כוונתו של הכותב. לדוגמא, כששמואל אומר לשאול לאחר מלחמת עמלק "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי" (שמואל א' ט"ו, 14), נראה לי ברור שהמילה "וּמֶה" היא גם מילת שאלה וגם חיקוי לקול הפעייה שמשמיעה הכבשה (אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר של מו"ר פרופ' מנחם פרי, "המלך במבט אירוני").

יתרה מזו. שילה מבכיר את החוקר שמבין את הרקע ההיסטורי לכתיבה לבין פרשן שלא מבין זאת, ובכך הוא חושף את חוסר הבנתו בפוסטמודרניזם: "בעקבות לימוד הרקע ההיסטורי של התקופה ניתן להתקרב אל כוונת הכותב" (ההדגשה במקור; א"נ). אז אמנם שילה צודק בכך שאין מקום לפרשנות שנובעת מבורות, אך הוא טועה בכך שצריך לחתור לכוונת הכותב. אין שום הכרח לחתור לכוונת הכותב; כוונת הכותב היא רק פרשנות אחת מבין כמה אפשרויות, ולאו דווקא החשובה מביניהם. שכן גם אם נדע בוודאות למה התכוון המשורר, וקרוב לוודאי שמעולם זה לא יקרה, מה אם אנחנו, הקוראים, הבנו אחרת? האם הכוונה של הכותב חשובה יותר מהקריאה שלנו? לא ולא! הכותב יכול לחיות בימי הביניים, והכוונה שלו יכולה להיות רלוונטית לימי הביניים, ואילו כשאני קורא את הטקסט במאה העשרים ואחת, אני שואב ממנו משמעות אחרת, והכותב יכול להיות בן המאה העשרים ואחת ועדיין אני אשאב מהטקסט שלו משמעות אחרת (ושילה גם אינו מתייחס לקריאה חתרנית, קריאה שהיא נגד כוונתו של הכותב אך מתבססת על הטקסט עצמו ולא תלושה מהמציאות, או לקריאה דה-קונסטרוקטיבית, קריאה שמצביעה על הכשלים שבטקסט).

למעלה מכך, לא תמיד הכותב מודע לכוונותיו, לכל ההשפעות שמקיפות אותו. ובדידי הווא עובדא: לפני כשנתיים עלה לי רעיון כללי לשיר, אבל השיר לא עמד לנגד עיניי עד שממש כתבתי אותו, וכמובן שלא ידעתי מה תהיה התוצאה הסופית. לדוגמא, לא ידעתי מהיכן שאבתי את ההשראה לשתי שורות בשיר (השיר במלואו יובא בהמשך): "בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת/ מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד". יום לאחר שכתבתי את השיר, עשיתי את דרכי מביתי לרכבת כבכל יום, ואז ראיתי על השלט בגן המשחקים את הפסוק הבא: "באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד, 11). ומכיוון שעברתי ליד השלט הזה בכל יום במשך כשנה, ברור לי שהפסוק הזה ישב לי בראש ובסופו של דבר נבע מתוך המקלדת שלי. ולהלן השיר:

הִיא מְסִבָּה פָּנֶיהָ מִמֶּנִּי, אָז

אֲנִי נֶאֱחָז בִּכְנָף מְעִילָה, וְהוּא

נִקְרַע,

וְעִמָה נִקְרָע גָם אֲני.

 .

אֲנִי נֶאֱבָק נֶגֶד הָרוּחַ,

בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת

מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד, אַךְ

הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ

בֹּעֵר,

הוּא אֻכָּל כֻּלּוֹ,

וְעִמּוֹ אֻכָּלְתי גַם אֲנִי.

[5] ביחס לקדמה, שילה מפגין את אותה רדידות שמאפיינת את רוב המאמר. שילה דוגל ברעיון הקדמה של המודרניזם וטוען שהנאציזם היה מעידה חד-פעמית, אבל שוכח לציין שרק במאה העשרים היה את השואה הארמנית (1915-1918), או רצח העם ברואנדה (1994) – וזה עוד אחרי שהוא יוצא נגד הביקורת הפוסטמודרנית על האירופוצנטריות, מה שמעיד ששילה סובל מאותה מחלה. מצד שני, הוא סובר שהתעצמות תרבות המדיה פגעה במעמד הספר ויצרה רדידות תרבותית, ומשום-מה בוחר להיתלות בדוד בן-גוריון כאילן גבוה, לאחר שזה אסר על הכנסת טלוויזיה לארץ, כאילו בן-גוריון הוא בר-סמכא בעניינים אלו. וזו נראית לי אמירה קצת כוללנית ולא מנומקת, שאינה דנה בהשלכות החיוביות שיש ל"תרבות המדיה", השלכות שגם שילה נהנה מפרותיהם.

רק חבל שכשילה בא ליהנות מהפֵרות, הוא זורק את תוכם ואוכל את הקליפות.

פירורים משולחנו של ה"שפת אמת"

בערב חג סוכות, לאחר ארוחת החג, התכנסנו בסוכה המשפחתית אחי הגדול, אשתו, גיסי ואני ללמוד את דרשה תרל"ב לסוכות של בעל ה"שפת אמת" (ר' יהודה אריה ליב אלתר). ומכיוון שכבר במהלך הלימוד, לאחר שהעליתי סברה מסוימת, שאלה אותי גיסתי: "זה אודי או זה ה'שפת אמת'?", אקדים ואומר שכל שאכתוב להלן הוא אני, ואני לוקח עליי את מלוא האחריות על השטויות שיצאו מתחת ידי. לאחר שחיממתי שנתיים את הספסלים האחוריים של החוג לספרות, איני מתיימר לקרוא טקסט של פלוני ולומר בוודאות מוחלטת שכך וכך פלוני כתב, כיוון שכל קריאה מחוייבת פרשנות של הקורא, היא אינטראקציה שבין הכותב לקורא, שבמהלך קריאתו כותב טקסט אחר, בסמוך ובמקביל ובהתכתבות עם הטקסט המקורי (ולקורא הסקרן אני ממליץ לקרוא את "מות המחבר" לרולאן בארת'). ואני מבטיח (טוב, משתדל) שהקריאה תשתלם למיטיבי הלכת שישרדו עד הסוף.

ויש כאן פחיתות ויש כאן מעלה. פחיתות כיצד? מכיוון שצניעות יש כאן. אני, כמו החוט השוזר את כל התיאוריות הפוסטמודרניסטיות, מכיר בשפלותי ובקטנות הבנתי, ובפרט בכל הנוגע ל"שפת אמת", ולכן כתבתי בכותרת "פירורים", שהם בבחינת שיירים שנשארו על שולחנו של בעל ה"שפת אמת", ולכן גם הרשומה שלהלן תהיה קרעים-קרעים. ומעלה כיצד? כיוון שבסופו של הדבר הטקסט שלהלן הוא אכן שלי, ומה שאכתוב אינו סיכום או תמצית של דרשת ה"שפת אמת", אלא טקסט נוסף, חדש-ישן, שמתכתב עם דברי ה"שפת אמת", ומכאן למעשה אני שואב את הלגיטימציה לכתוב את הרשומה הנוכחית. ולכן קריאה היא בהכרח אקט קצת כוחני שבו אני דוחף עצמי לשותפות, אפילו אם שותפות שאינה שווה, עם בעל ה"שפת אמת", שכלל לא חפץ או ראה בי פרטנר לדרך.

ואגב כוחניות, הלימוד המדובר היה כרוך בגירושם של אחי וחבריו מהסוכה המשפחתית לסוכתם של שכנינו. את דעתם של אחי הגדול וגיסיי פייסתי באומרי "נוח לו לאדם שיעשו מצוות בממונו" (סוכת השכנים), ולאחי הקטן אמרתי יום למחרת – לא "כמו להכעיס", להכעיס ממש – משל למה הדבר דומה? לשתי עגלות, אחת מלאה ואחת ריקה וכו'. ולכן יש מקום לומר שזו מצווה הבאה בעבירה, או כל התורה שלכם לא שווה כלום, אם היא כרוכה באי-הכנסת אורחים, ובפרט בחג הסוכות שהאישפוז (אירוח) הוא אחד מסממניו. ונשאיר את הדבר בצריך עיון. ובכלל, אחי הקטן כשלעצמו, מצריך עיון.

ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה, פותח בעל ה"שפת אמת". שבעת ימי חג הסוכות והיום הנוסף של שמיני עצרת, הם מיקרו-קוסמוס לכל הקיום האנושי, שהוא מורבד והיררכי, מורכב מעולם הזה (סוכות) ועולם הבא (שמיני עצרת), מאומות העולם ומישראל. ומכיוון שחג סוכות הוא משל לעולם הזה, אנחנו לא יכולים לשרוד בו ללא הגנה, ללא אמונה, ללא הסוכה, שהיא "צילא דמהימנותא" (צל האמונה). ונראה לי שהעולם הבא אינו דווקא העולם שאליו מגיעים אחרי שמתים אלא החיים שמעבר לעולם הזה, מעבר לגשמיות והארציות, מעבר ליום-יום, ולכן את העולם הבא ניתן לחיות בתוך "העולם הזה", ניתן להכניס "קדושה" לעולם הזה, למעשים הארציים והגשמיים.

וה"שפת אמת" מדגיש שזו לא הכמות (שבעת ימי החג, שבעים פרים) אלא האיכות (שמיני עצרת, פר אחד), והוא מביא את המשל היפה מהגמרא (בבלי סוכה, דף נ"ה עמ' ב'): "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". כלומר, שמיני עצרת שהוא מיוחד לישראל חביב בעיני הקב"ה על פני סוכות, שהוא החג הארצי שמשותף לכל אומות העולם, שבו כל העולם נידון על המים.

ומכיוון שכולנו נאורים, כולנו פלורליסטים וכו', מיד התקוממנו על האפליה שעושה ריבונו של עולם בין ישראל לאומות העולם. ואני אמרתי (וכפי שציינתי בתחילת הדברים, זו הפרשנות שלי) שההבדל בין יהודי לאינו יהודי אינו אימננטי, ובכל עת יכול כל אדם להכניס עצמו לעם היהודי, והכל תלוי ברצונו החופשי, כאשר אבן הבוחן היא הליכתו בדרכיו של הקב"ה, דבקותו בקב"ה. אבל בני ישראל מיוחדים לקבל הארה מעצמם על ידי שכנסת ישראל דביקים בו יתברך, וזהו נקרא סעודה קטנה… כמו שנאמר פרשה קטנה שגופי התורה תלויים בה הוא בכל דרכיך דעהו. ה"שפת אמת" מקשר סמנטית בין הסעודה הקטנה לפרשה הקטנה, שהיא "בכל דרכיך דעהו". (ונראה שהקישור הוא מעבר לסמנטי, ויש משהו ב"קטנות", אך קטונתי מלהבין זאת).

המפתח לדבקות בדרכי הקב"ה הוא ההתבטלות, ויש כאן רעיון מאוד יפה לדעתי. שמחת תורה הוא לשמוח במה שמקבלין דברי הקב"ה, אומר ה"שפת אמת". שמחת התורה אינה שמחה של הבנה או התרת ספקות, אלא שמחה בקבלת דבר האלוהים אפילו שאין מבינים אותו. לי זה מאוד הזכיר את הפרשנות לפיה אדם וחווה נולדו צמודים אחור לאחור, ולאחר מכן הופרדו והקשר ביניהם הפך לקשר של פנים בפנים. כשהקשר הוא פנים בפנים אומנם יש יותר הבנה, אך בהכרח יש פירוד. ואילו כאשר הקשר הוא אחור לאחור, בצמידות, בדביקות, אמנם לא רואים כלום ולא מבינים כלום, אך הקשר הוא קרוב יותר, הוא צמוד. ועצם העובדה שלמדנו את ה"שפת אמת" ואני לא הבנתי כלום – והפוסט הנוכחי הוא ראיה מוחצת – ובכל זאת למדתי, מילאה אותי בשמחה, בימים שבהם השמחה היא מוצר מבוקש ואף משולה לזן נכחד.

אחר מיטתו של סטיב ג'ובס

בח' בתשרי תשע"ב, בימים הנוראים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, החזיר את נשמתו לבורא עולם סטיב ג'ובס (1955-2011), מי שהיה המייסד והמנכ"ל של חברת "אפל", ומי שאחראי, בין השאר, לכניסתם לחיינו של ה-iPod,‏ ה-iPad וה-iPhone. ונדמה שמותו שחרר אצל מיליוני אנשים ברחבי תבל מפלי דמעות שאיימו להציף את העולם ובכל כלי התקשורת ספדו לממציא הדגול שהלך בדרך כל הארץ. נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

הדברים כמובן נאמרים בסרקזם, ואכן כששמעתי על מותו של ג'ובס, חשבתי תחילה, נו, עוד גוי נפטר באמריקה. אך נוכח הנהי והבכי התקשורתי חסר הגבולות, אני נדחף בכל עצמותיי להאיר את הדברים באור הנכון להם, וכמו שאימי אומרת: קצת פרופורציות, וגם: מי זה הג'וב הזה שכולם מדברים עליו? אין ספק שהסיפור האישי והכל-אמריקאי של ג'ובס, כילד שהוריו הביולוגיים מסרו אותו לאימוץ, נשר מהקולג', אסף בקבוקים לפרנסתו, הקים את "אפל" מהמוסך הביתי, נזרק ממנה ואחר-כך שב אליה בכדי להצילה – אין ספק שהסיפור הזה גרם להעצמת המיתוס סביב ג'ובס, כאחד שהגשים את החלום האמריקאי. ובסוף ג'ובס עוד הלך על כל הקופה וגם מת מסרטן, מה שהופך את סיפור חייו לסיפור הוליוודי לעילא.

"האיש ששינה את חיינו" זעקה הכותרת הראשית של "הארץ" ביום שישי – וזה עוד "הארץ", עיתון שללא-קשר לעמדותיו הוא בדרך כלל צנוע, ואני לא מעלה על דעתי מה היה ב"ידיעות", "מעריב" או "ישראל היום" – כותרת שנמרחה לרוחב כל הברואדשיט של העיתון, ולצידה דמות-דיוקנו של ג'ובס מישיר אלינו מבט חכם. האם ג'ובס שינה את חיינו? אני הייתי מסתפק או ממליץ על ניסוח מצמצם יותר. ג'ובס לא עשה את בני האדם טובים יותר ולא מאושרים יותר, למרות שהמסר הסמוי בכל מוצריו שאנחנו קונים אושר, ולא מכשיר אינסטרומנטלי. החיים היו נראים פחות או יותר אותו דבר בלעדיו, כלומר בלי המקינטוש והאייפון והאייפוד; כדאי לזכור שסטיבי-בוי הוא רק בורג קטן (ועשיר) במערכת, הוא לא המציא את השיטה הוא רק שכלל אותה, או ניתב אותה לאפיקים חדשים, שהיינו מסתדרים יופי בלעדיהם.

ג'ובס לא שינה את חיינו. אם כבר, בחידושיו השונים הוא רק האיץ את היותנו אנשים חומריים יותר, תחרותיים יותר, תלותיים יותר, משועבדים יותר ועניים ומרוששים יותר. הוא רק גלגל שיניים אחד בעולם הצרכני שלנו הרצוף גירויים ורוצה גירויים חזקים יותר. הוא נולד לשיטה הצרכנית שטוענת שהם יודעים מה שאנחנו רוצים, ומספקת לנו מה שאנחנו רוצים וחוזר חלילה. ג'ובס למד את השיטה ולימד את השיטה. הוא לא ממציא דגול, הוא רק חלק מהשיטה. והוא עבד של השיטה בדיוק כמונו.

ומעבר לכך, ההספד-רבתי שנהגו בו בתקשורת ובציבור הרחב ממחיש את הצורך של אנשים חילונים ואף אפיקורסים-למהדרין באלילים מודרניים, הצורך-הפגאני להקריב למולך של ג'ובס את מיטב כספם ומרצם ("נביא העידן הדיגיטלי" ספדו לו במאמר המערכת של "הארץ", וציורו במושגים דתיים, דוגמת נביא, הם לא בכדי), וג'ובס לא זו בלבד שלא עשה דבר למנוע את האלילוּת שהתפתחה סביבו, הוא אף נהנה ממנה והדהיר את הציבור אליה, אל מעמד הר-סיני, אל ההשקות המתוקשרות שבהן הוריד להם את האייפון והאייפד מן השמיים והם רקדו מסביבו כמו סביב עגל-הזהב.

נוח בשלום על משכבך, סטיב ג'ובס. העולם ימשיך לצעוד בלעדיך.

3 מחשבות בעקבות "בעל זבוב"

כשהייתי צעיר ורך בשנים, הלכתי פעם עם אימי לספריית וידאו שפשטה את הרגל, והציעה לכן את מרכולתה במחיר השווה לכל נפש. ואחד הסרטים שאימי בחרה היה "בעל זבוב", על-פי ספרו של ויליאם גולדינג מ-1954, סיפור מטלטל לכל אדם, ובפרט לגוזל שהייתי בזמן שאימי קנתה את הסרט. הסיפור הוא על קבוצת ילדים מפנימיה צבאית באנגליה שהמטוס שלהם מתרסק בלב ים והם מגיעים לאי-בודד, ולאחר תקופה מסוימת שהם מאוחדים סביב מנהיג אחד, בחור בשם ראלף, הם מתפצלים לשתי קבוצות, אחת בהנהגתו של ראלף והשנייה בהנהגתו של ג'ק. ולפני כמה ימים הסרט שודר ב-yes וצפיתי בו בשנית, ולהלן כמה מחשבות בעקבות הצפייה בסרט.

[1] הובס מול רוסו. לפני כשנתיים שמעתי בליל הושענא רבה שיעור מפי הגב' מירי שליסל, על הנושא: "יצר לב האדם טוב מנעוריו או רע מנעוריו?" וכמקובל בשיעורים מעין אלו, שליסל הכינה דף מקורות עם למעלה מעשרה מקורות, החל מבראשית א', דרך המדרשים השונים,  וכלה במניפסטים של ישיבות המוסר במאה ה-20 (נובהרדוק), והיא לא פסחה גם על ההוגים החשובים של הליברליזם (הובס ורוסו). וכל זה למה? בשביל להראות לנו שיש צדדים לכאן ולכאן, ומבלי לנקוט עמדה או לצדד בדעה מסוימת. וואלה יופי. ומעבר לכך ששרפתי שעה יקרה מחיי, השיעור הנכיח את אשר טענתי בפוסט קודם ("הלילה לא לומדים תורה*"), שניתן למצוא במקורות היהודיים כמעט כל עמדה שתחפוץ (במחשבה שניה יכול להיות ששליסל, כאשת חינוך, נקטה בעמדה הרוסויאנית, ולא שרדתי עד הסוף בשביל להבין את זה, אך במחשבה שלישית אני כנראה משליך על שליסל את עמדתי שלי, כאחד שמסכים לדעת רוסו).

ברור לכל שהנושא המרכזי של הסרט, שמצליח להגשים (להפוך למוחשי) את החברה התיאורטית הקדם-ציוויליזציונית, עליה דיברו הובס ורוסו, היא המחלוקת שבין הובס לרוסו, האם יצר לב האדם טוב מנעוריו (רוסו) או רע מנעוריו (הובס). אין ספק שהספר מחזיק בדעה שיצר לב האדם רע מנעוריו (גולדינג גם אמר: "אדם מייצר רוע כשם שדבורה מייצרת דבש"), ורק החוקים/ הציוויליזציה הם שמונעים אותו מלממש את זדונותיו. אמנם הספר נותן מקום לשתי העמדות, כאשר ראלף מייצג את רוסו וג'ק מייצג את הובס, אך החבורה של ג'ק היא הדומיננטית, היא זו שצוברת עוד כוח ועוד חברים-נאמנים, וההתגייסות לשורותיה נעשית לרוב ברצון/ אונס, אך לא בכפייה.

הסוף של הסרט, שמסתיים בכך שאנשי צבא מוצאים את הילדים, אמנם "מוכיח" שראלף צדק ובסוף מוצאים אותם, אך יותר מזה הוא מוכיח שג'ק צדק, הסוף הוא למעשה השלטת התרבות (מדים, צבא, מסוק) על הטבע, מהלך שמביא לידי סיום את הכאוס ששרר באי. התלמידים בסרט הם כאמור חניכים של פנימיה צבאית, מוסד שהאני מאמין החצי-רשמי שלו הוא שהאדם רע מנעוריו ויש לחנכו (אחד הילדים אומר שג'ק הגיע לפנימיה הצבאית כיוון ש"שאל" רכב מהשכן שלו ונהג בו בשכונתו, וגם כאן, ראלף הרוסויאני מתקשה להאמין שהסיפור נכון).

[2] חלביות. בצבא הישראלי, שגם הוא מתיימר לחנך את פקודיו, וזאת לצד הפיכתם מילדים לחיילים (ובכך יוצר את המשוואה חייל = בן תרבות), כינוי הגנאי הגרוע ביותר, אחרי "צהוב" (אינטלקטואל), הוא "חלבי", שבא לתאר אחד שלא עושה את המוטל עליו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, וגרוע יותר – ללא כל התכווננות הלב, והכינוי ההפוך לחלבי, והאויב המר ביותר שלו, הוא "המורעל", אחד שעושה את הדברים רק מכיוון שציוו אותו לעשות, כלומר לשמה. אך אם נדלג על האירוניה שבהפיכת השורש ר.ע.ל. לחיובי, אין ספק שבצבא, ובטירונות בפרט, חייבים קצת רעל, אחרת: למה אנחנו הולכים במסעות עשרות קילומטרים ברגל?!

והח"מ היה בצבא חלבי-גאה, מה שהפך את חיי-הטירונות שלו ללא-פשוטים, שלא לומר: לסיוט. נזכרתי בכך כיוון שלחלביות שלי יש יסוד מוצק במציאות שהרי אני צמחוני מזה כח"י שנים, והדברים עולים בקנה אחד עם הדברים שאחותי הבכורה, שמדי פעם מנסה להניא אותי מצמחונותי, אמרה לי פעם, והם שהיא חשה שחסרה לי האכזריות שהיא מוצאת באוכלי-בשר, אכזריות שאין לי ופוגמת בי. ואמרתי לאחותי באותה עת שהיא באה לקלל ויצאה מברכת, כי כפי שציינתי אני גאה בחלבותי, רוצה לומר באי-האכזריות שבי.

והחלוקה בין צמחונים לאוכלי-בשר, כפי שאחותי חלקה, מאפיינת גם את החלוקה שבין החבורה של ג'ק, הציידים, לחבורה של ראלף, שניזונים לכל הסרט רק מפֵרות. אז מעבר לכך שהאכזריות היא תכונה נצרכת כאשר אתה צייד, ניתן לראות ב"בעל זבוב" שהאכזריות משתלטת על האופי של הציידים, והם נהיים אכזריים גם שלא-לצורך, גם לשמה – אכזריות לשם האכזריות. הפעם הראשונה שהציידים הורגים בן-אדם (סיימון) היא לאחר שהם אוכלים לראשונה בשר-חזיר, כלומר רק לאחר שהם בשריים. ניתן לומר שסיימון איים עליהם (ואגיע לכך בהמשך), אך לאחר מכן הם הורגים גם את פיגי ורודפים אחרי ראלף, למרות ששניהם לא מאיימים עליהם בשום צורה, לפחות לא בצורה הנגלית לעין.

[3] מנהיגות. אני מבקש לתקן, או לדייק, במה שאמרתי לעיל. פיגי וראלף מאיימים עליהם כיוון שהם מזכירים להם תמיד את האפשרות שיבואו להציל אותם, כלומר את החזרה לתרבות ולחוקים, וראלף מאיים על ג'ק כיוון שהוא מהווה מנהיג אלטרנטיבי. הילדים בסרט נשארים בהתחלה במדים של הפנימיה הצבאית, אך לאט לאט הם משילים מעליהם את המדים, את הציוויליזציה, ויפה לראות איך בסצנה שבה פיגי נהרג – כולם לובשים תחתונים ורק פיגי לובש מדים – כלומר מעבר לזה שהוא אכן טיפוס מעצבן, הוא נהרג כיוון שהוא הזכיר לילדים את התרבות, הוא נהרג בשם התרבותיות שבו. בתחילת הסרט, כאשר רוב הילדים עדיין לובשים מדים, ראלף מכנס אסיפה שבה הילדים בוחרים בו, כיוון שהוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר (קולונל), ולא בג'ק, שהוא המבוגר ביותר. אך משהם מבינים שבאי שלהם חוקי התרבות וההיררכיה אינם תופשים עוד, ולא משנה אם אתה טוראי או קולונל, הם בוחרים דה-פקטו בג'ק.

ג'ק נשאר המנהיג לאורך כל הסרט, כיוון שבניגוד לראלף, שרק מגלה אחריות ומנהיגות ויש לו חזון (יבואו להציל אותנו), ג'ק גם דואג לספק את צורכיהם של נתיניו, בעוד ראלף כמעט ולא עושה דבר למענם (לאורך כל הסרט רואים בבירור שהן ראלף והן פיגי כמעט ולא עושים דבר, לא עוזרים בבניית המחנה ולא בהשגת אוכל, ורק נותנים פקודות או משיאים עצות). ג'ק הוא פוליטיקאי, והפוליטיקה היא כידוע ג'ונגל, וכפוליטיקאי הוא יודע שהוא חייב לרצות את בוחריו. ויש כאן שתי תכונות שמבכירות את מנהיגותו של ג'ק על זו של ראלף: האחת היא שהוא מביא הישגים, אפילו אם הישגים קטנים, לנתיניו, והשנייה היא שהוא לא רק מצווה – הוא גם עושה, הוא החלוץ שהולך לפני המחנה (אלו שני דברים שונים, כיוון שניתן להבטיח דברים שאחרים יקיימו בשבילו). ראלף לא מבין שהעובדה שהילדים בחרו בו בתחילת הדרך אינה מספיקה, והוא צריך להוכיח להם, בדברים הקטנים, שהיה שווה לבחור בו. את הבוחרים פחות מעניין ה"חזון" (שיהיה שלום בארץ), ויותר מעניין המציאות (שיתקנו את הביוב מתחת לבית). ושני אלו כמובן לא סותרים זה את זה, כי כנראה ג'ק הוא זה שגרם לכך שיבואו להציל אותם, באמצעות כך ששרף את כל היער (כנראה שהמדורה שראלף הורה להציב בכדי שיבואו להציל אותם – נכבתה, או לפחות אין עדות להמשך קיומה לאחר הפיצול, ובפרט אחרי שלקחו לפיגי את המשקפיים).

אבל המנהיגות של ג'ק נמשכת גם מכיוון שהוא משכיל לאחד את כולם סביב הפחד, הפחד מהאחר, הפחד מהמפלצת. ג'ק הוא כמו אל בתקופות הפרימיטיביות, כמו האל בעל-זבוב, שמאמינים בו כיוון שחושבים שהוא יגן עליהם. בהתחלה ג'ק מגיב בביטול למחשבה שיש מפלצת על האי, אך בהמשך הוא מחזק ומאשרר אותה, מקריב לה מנחה בדמות ראש החזיר, וגם אחרי שהם הורגים את "המפלצת" (סיימון) הוא ממשיך לטעון שיש אחת כזו. וזו אולי הסיבה שהוא זה שמורה להרוג את סיימון, כאשר הוא רץ עם המקל-הזוהר בלילה שהם אוכלים את החזיר. סיימון היה האדם הקרוב ביותר לקפטן בנסון והוא זה שישב תמיד על מיטת חוליו, ובסוף הוא אכן גילה שקפטן בנסון הוא "המפלצת". ויש יסוד להניח שג'ק הבין את זה, והוא חשש שאם סיימון יגלה שאין מפלצת – זה יערער את סמכותו, ולכן ציווה להורגו.