3 מחשבות בעקבות "בעל זבוב"

כשהייתי צעיר ורך בשנים, הלכתי פעם עם אימי לספריית וידאו שפשטה את הרגל, והציעה לכן את מרכולתה במחיר השווה לכל נפש. ואחד הסרטים שאימי בחרה היה "בעל זבוב", על-פי ספרו של ויליאם גולדינג מ-1954, סיפור מטלטל לכל אדם, ובפרט לגוזל שהייתי בזמן שאימי קנתה את הסרט. הסיפור הוא על קבוצת ילדים מפנימיה צבאית באנגליה שהמטוס שלהם מתרסק בלב ים והם מגיעים לאי-בודד, ולאחר תקופה מסוימת שהם מאוחדים סביב מנהיג אחד, בחור בשם ראלף, הם מתפצלים לשתי קבוצות, אחת בהנהגתו של ראלף והשנייה בהנהגתו של ג'ק. ולפני כמה ימים הסרט שודר ב-yes וצפיתי בו בשנית, ולהלן כמה מחשבות בעקבות הצפייה בסרט.

[1] הובס מול רוסו. לפני כשנתיים שמעתי בליל הושענא רבה שיעור מפי הגב' מירי שליסל, על הנושא: "יצר לב האדם טוב מנעוריו או רע מנעוריו?" וכמקובל בשיעורים מעין אלו, שליסל הכינה דף מקורות עם למעלה מעשרה מקורות, החל מבראשית א', דרך המדרשים השונים,  וכלה במניפסטים של ישיבות המוסר במאה ה-20 (נובהרדוק), והיא לא פסחה גם על ההוגים החשובים של הליברליזם (הובס ורוסו). וכל זה למה? בשביל להראות לנו שיש צדדים לכאן ולכאן, ומבלי לנקוט עמדה או לצדד בדעה מסוימת. וואלה יופי. ומעבר לכך ששרפתי שעה יקרה מחיי, השיעור הנכיח את אשר טענתי בפוסט קודם ("הלילה לא לומדים תורה*"), שניתן למצוא במקורות היהודיים כמעט כל עמדה שתחפוץ (במחשבה שניה יכול להיות ששליסל, כאשת חינוך, נקטה בעמדה הרוסויאנית, ולא שרדתי עד הסוף בשביל להבין את זה, אך במחשבה שלישית אני כנראה משליך על שליסל את עמדתי שלי, כאחד שמסכים לדעת רוסו).

ברור לכל שהנושא המרכזי של הסרט, שמצליח להגשים (להפוך למוחשי) את החברה התיאורטית הקדם-ציוויליזציונית, עליה דיברו הובס ורוסו, היא המחלוקת שבין הובס לרוסו, האם יצר לב האדם טוב מנעוריו (רוסו) או רע מנעוריו (הובס). אין ספק שהספר מחזיק בדעה שיצר לב האדם רע מנעוריו (גולדינג גם אמר: "אדם מייצר רוע כשם שדבורה מייצרת דבש"), ורק החוקים/ הציוויליזציה הם שמונעים אותו מלממש את זדונותיו. אמנם הספר נותן מקום לשתי העמדות, כאשר ראלף מייצג את רוסו וג'ק מייצג את הובס, אך החבורה של ג'ק היא הדומיננטית, היא זו שצוברת עוד כוח ועוד חברים-נאמנים, וההתגייסות לשורותיה נעשית לרוב ברצון/ אונס, אך לא בכפייה.

הסוף של הסרט, שמסתיים בכך שאנשי צבא מוצאים את הילדים, אמנם "מוכיח" שראלף צדק ובסוף מוצאים אותם, אך יותר מזה הוא מוכיח שג'ק צדק, הסוף הוא למעשה השלטת התרבות (מדים, צבא, מסוק) על הטבע, מהלך שמביא לידי סיום את הכאוס ששרר באי. התלמידים בסרט הם כאמור חניכים של פנימיה צבאית, מוסד שהאני מאמין החצי-רשמי שלו הוא שהאדם רע מנעוריו ויש לחנכו (אחד הילדים אומר שג'ק הגיע לפנימיה הצבאית כיוון ש"שאל" רכב מהשכן שלו ונהג בו בשכונתו, וגם כאן, ראלף הרוסויאני מתקשה להאמין שהסיפור נכון).

[2] חלביות. בצבא הישראלי, שגם הוא מתיימר לחנך את פקודיו, וזאת לצד הפיכתם מילדים לחיילים (ובכך יוצר את המשוואה חייל = בן תרבות), כינוי הגנאי הגרוע ביותר, אחרי "צהוב" (אינטלקטואל), הוא "חלבי", שבא לתאר אחד שלא עושה את המוטל עליו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, וגרוע יותר – ללא כל התכווננות הלב, והכינוי ההפוך לחלבי, והאויב המר ביותר שלו, הוא "המורעל", אחד שעושה את הדברים רק מכיוון שציוו אותו לעשות, כלומר לשמה. אך אם נדלג על האירוניה שבהפיכת השורש ר.ע.ל. לחיובי, אין ספק שבצבא, ובטירונות בפרט, חייבים קצת רעל, אחרת: למה אנחנו הולכים במסעות עשרות קילומטרים ברגל?!

והח"מ היה בצבא חלבי-גאה, מה שהפך את חיי-הטירונות שלו ללא-פשוטים, שלא לומר: לסיוט. נזכרתי בכך כיוון שלחלביות שלי יש יסוד מוצק במציאות שהרי אני צמחוני מזה כח"י שנים, והדברים עולים בקנה אחד עם הדברים שאחותי הבכורה, שמדי פעם מנסה להניא אותי מצמחונותי, אמרה לי פעם, והם שהיא חשה שחסרה לי האכזריות שהיא מוצאת באוכלי-בשר, אכזריות שאין לי ופוגמת בי. ואמרתי לאחותי באותה עת שהיא באה לקלל ויצאה מברכת, כי כפי שציינתי אני גאה בחלבותי, רוצה לומר באי-האכזריות שבי.

והחלוקה בין צמחונים לאוכלי-בשר, כפי שאחותי חלקה, מאפיינת גם את החלוקה שבין החבורה של ג'ק, הציידים, לחבורה של ראלף, שניזונים לכל הסרט רק מפֵרות. אז מעבר לכך שהאכזריות היא תכונה נצרכת כאשר אתה צייד, ניתן לראות ב"בעל זבוב" שהאכזריות משתלטת על האופי של הציידים, והם נהיים אכזריים גם שלא-לצורך, גם לשמה – אכזריות לשם האכזריות. הפעם הראשונה שהציידים הורגים בן-אדם (סיימון) היא לאחר שהם אוכלים לראשונה בשר-חזיר, כלומר רק לאחר שהם בשריים. ניתן לומר שסיימון איים עליהם (ואגיע לכך בהמשך), אך לאחר מכן הם הורגים גם את פיגי ורודפים אחרי ראלף, למרות ששניהם לא מאיימים עליהם בשום צורה, לפחות לא בצורה הנגלית לעין.

[3] מנהיגות. אני מבקש לתקן, או לדייק, במה שאמרתי לעיל. פיגי וראלף מאיימים עליהם כיוון שהם מזכירים להם תמיד את האפשרות שיבואו להציל אותם, כלומר את החזרה לתרבות ולחוקים, וראלף מאיים על ג'ק כיוון שהוא מהווה מנהיג אלטרנטיבי. הילדים בסרט נשארים בהתחלה במדים של הפנימיה הצבאית, אך לאט לאט הם משילים מעליהם את המדים, את הציוויליזציה, ויפה לראות איך בסצנה שבה פיגי נהרג – כולם לובשים תחתונים ורק פיגי לובש מדים – כלומר מעבר לזה שהוא אכן טיפוס מעצבן, הוא נהרג כיוון שהוא הזכיר לילדים את התרבות, הוא נהרג בשם התרבותיות שבו. בתחילת הסרט, כאשר רוב הילדים עדיין לובשים מדים, ראלף מכנס אסיפה שבה הילדים בוחרים בו, כיוון שהוא בעל הדרגה הגבוהה ביותר (קולונל), ולא בג'ק, שהוא המבוגר ביותר. אך משהם מבינים שבאי שלהם חוקי התרבות וההיררכיה אינם תופשים עוד, ולא משנה אם אתה טוראי או קולונל, הם בוחרים דה-פקטו בג'ק.

ג'ק נשאר המנהיג לאורך כל הסרט, כיוון שבניגוד לראלף, שרק מגלה אחריות ומנהיגות ויש לו חזון (יבואו להציל אותנו), ג'ק גם דואג לספק את צורכיהם של נתיניו, בעוד ראלף כמעט ולא עושה דבר למענם (לאורך כל הסרט רואים בבירור שהן ראלף והן פיגי כמעט ולא עושים דבר, לא עוזרים בבניית המחנה ולא בהשגת אוכל, ורק נותנים פקודות או משיאים עצות). ג'ק הוא פוליטיקאי, והפוליטיקה היא כידוע ג'ונגל, וכפוליטיקאי הוא יודע שהוא חייב לרצות את בוחריו. ויש כאן שתי תכונות שמבכירות את מנהיגותו של ג'ק על זו של ראלף: האחת היא שהוא מביא הישגים, אפילו אם הישגים קטנים, לנתיניו, והשנייה היא שהוא לא רק מצווה – הוא גם עושה, הוא החלוץ שהולך לפני המחנה (אלו שני דברים שונים, כיוון שניתן להבטיח דברים שאחרים יקיימו בשבילו). ראלף לא מבין שהעובדה שהילדים בחרו בו בתחילת הדרך אינה מספיקה, והוא צריך להוכיח להם, בדברים הקטנים, שהיה שווה לבחור בו. את הבוחרים פחות מעניין ה"חזון" (שיהיה שלום בארץ), ויותר מעניין המציאות (שיתקנו את הביוב מתחת לבית). ושני אלו כמובן לא סותרים זה את זה, כי כנראה ג'ק הוא זה שגרם לכך שיבואו להציל אותם, באמצעות כך ששרף את כל היער (כנראה שהמדורה שראלף הורה להציב בכדי שיבואו להציל אותם – נכבתה, או לפחות אין עדות להמשך קיומה לאחר הפיצול, ובפרט אחרי שלקחו לפיגי את המשקפיים).

אבל המנהיגות של ג'ק נמשכת גם מכיוון שהוא משכיל לאחד את כולם סביב הפחד, הפחד מהאחר, הפחד מהמפלצת. ג'ק הוא כמו אל בתקופות הפרימיטיביות, כמו האל בעל-זבוב, שמאמינים בו כיוון שחושבים שהוא יגן עליהם. בהתחלה ג'ק מגיב בביטול למחשבה שיש מפלצת על האי, אך בהמשך הוא מחזק ומאשרר אותה, מקריב לה מנחה בדמות ראש החזיר, וגם אחרי שהם הורגים את "המפלצת" (סיימון) הוא ממשיך לטעון שיש אחת כזו. וזו אולי הסיבה שהוא זה שמורה להרוג את סיימון, כאשר הוא רץ עם המקל-הזוהר בלילה שהם אוכלים את החזיר. סיימון היה האדם הקרוב ביותר לקפטן בנסון והוא זה שישב תמיד על מיטת חוליו, ובסוף הוא אכן גילה שקפטן בנסון הוא "המפלצת". ויש יסוד להניח שג'ק הבין את זה, והוא חשש שאם סיימון יגלה שאין מפלצת – זה יערער את סמכותו, ולכן ציווה להורגו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s