פירורים משולחנו של ה"שפת אמת"

בערב חג סוכות, לאחר ארוחת החג, התכנסנו בסוכה המשפחתית אחי הגדול, אשתו, גיסי ואני ללמוד את דרשה תרל"ב לסוכות של בעל ה"שפת אמת" (ר' יהודה אריה ליב אלתר). ומכיוון שכבר במהלך הלימוד, לאחר שהעליתי סברה מסוימת, שאלה אותי גיסתי: "זה אודי או זה ה'שפת אמת'?", אקדים ואומר שכל שאכתוב להלן הוא אני, ואני לוקח עליי את מלוא האחריות על השטויות שיצאו מתחת ידי. לאחר שחיממתי שנתיים את הספסלים האחוריים של החוג לספרות, איני מתיימר לקרוא טקסט של פלוני ולומר בוודאות מוחלטת שכך וכך פלוני כתב, כיוון שכל קריאה מחוייבת פרשנות של הקורא, היא אינטראקציה שבין הכותב לקורא, שבמהלך קריאתו כותב טקסט אחר, בסמוך ובמקביל ובהתכתבות עם הטקסט המקורי (ולקורא הסקרן אני ממליץ לקרוא את "מות המחבר" לרולאן בארת'). ואני מבטיח (טוב, משתדל) שהקריאה תשתלם למיטיבי הלכת שישרדו עד הסוף.

ויש כאן פחיתות ויש כאן מעלה. פחיתות כיצד? מכיוון שצניעות יש כאן. אני, כמו החוט השוזר את כל התיאוריות הפוסטמודרניסטיות, מכיר בשפלותי ובקטנות הבנתי, ובפרט בכל הנוגע ל"שפת אמת", ולכן כתבתי בכותרת "פירורים", שהם בבחינת שיירים שנשארו על שולחנו של בעל ה"שפת אמת", ולכן גם הרשומה שלהלן תהיה קרעים-קרעים. ומעלה כיצד? כיוון שבסופו של הדבר הטקסט שלהלן הוא אכן שלי, ומה שאכתוב אינו סיכום או תמצית של דרשת ה"שפת אמת", אלא טקסט נוסף, חדש-ישן, שמתכתב עם דברי ה"שפת אמת", ומכאן למעשה אני שואב את הלגיטימציה לכתוב את הרשומה הנוכחית. ולכן קריאה היא בהכרח אקט קצת כוחני שבו אני דוחף עצמי לשותפות, אפילו אם שותפות שאינה שווה, עם בעל ה"שפת אמת", שכלל לא חפץ או ראה בי פרטנר לדרך.

ואגב כוחניות, הלימוד המדובר היה כרוך בגירושם של אחי וחבריו מהסוכה המשפחתית לסוכתם של שכנינו. את דעתם של אחי הגדול וגיסיי פייסתי באומרי "נוח לו לאדם שיעשו מצוות בממונו" (סוכת השכנים), ולאחי הקטן אמרתי יום למחרת – לא "כמו להכעיס", להכעיס ממש – משל למה הדבר דומה? לשתי עגלות, אחת מלאה ואחת ריקה וכו'. ולכן יש מקום לומר שזו מצווה הבאה בעבירה, או כל התורה שלכם לא שווה כלום, אם היא כרוכה באי-הכנסת אורחים, ובפרט בחג הסוכות שהאישפוז (אירוח) הוא אחד מסממניו. ונשאיר את הדבר בצריך עיון. ובכלל, אחי הקטן כשלעצמו, מצריך עיון.

ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה, פותח בעל ה"שפת אמת". שבעת ימי חג הסוכות והיום הנוסף של שמיני עצרת, הם מיקרו-קוסמוס לכל הקיום האנושי, שהוא מורבד והיררכי, מורכב מעולם הזה (סוכות) ועולם הבא (שמיני עצרת), מאומות העולם ומישראל. ומכיוון שחג סוכות הוא משל לעולם הזה, אנחנו לא יכולים לשרוד בו ללא הגנה, ללא אמונה, ללא הסוכה, שהיא "צילא דמהימנותא" (צל האמונה). ונראה לי שהעולם הבא אינו דווקא העולם שאליו מגיעים אחרי שמתים אלא החיים שמעבר לעולם הזה, מעבר לגשמיות והארציות, מעבר ליום-יום, ולכן את העולם הבא ניתן לחיות בתוך "העולם הזה", ניתן להכניס "קדושה" לעולם הזה, למעשים הארציים והגשמיים.

וה"שפת אמת" מדגיש שזו לא הכמות (שבעת ימי החג, שבעים פרים) אלא האיכות (שמיני עצרת, פר אחד), והוא מביא את המשל היפה מהגמרא (בבלי סוכה, דף נ"ה עמ' ב'): "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עשו לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עשה לי סעודה קטנה כדי שאהנה ממך". כלומר, שמיני עצרת שהוא מיוחד לישראל חביב בעיני הקב"ה על פני סוכות, שהוא החג הארצי שמשותף לכל אומות העולם, שבו כל העולם נידון על המים.

ומכיוון שכולנו נאורים, כולנו פלורליסטים וכו', מיד התקוממנו על האפליה שעושה ריבונו של עולם בין ישראל לאומות העולם. ואני אמרתי (וכפי שציינתי בתחילת הדברים, זו הפרשנות שלי) שההבדל בין יהודי לאינו יהודי אינו אימננטי, ובכל עת יכול כל אדם להכניס עצמו לעם היהודי, והכל תלוי ברצונו החופשי, כאשר אבן הבוחן היא הליכתו בדרכיו של הקב"ה, דבקותו בקב"ה. אבל בני ישראל מיוחדים לקבל הארה מעצמם על ידי שכנסת ישראל דביקים בו יתברך, וזהו נקרא סעודה קטנה… כמו שנאמר פרשה קטנה שגופי התורה תלויים בה הוא בכל דרכיך דעהו. ה"שפת אמת" מקשר סמנטית בין הסעודה הקטנה לפרשה הקטנה, שהיא "בכל דרכיך דעהו". (ונראה שהקישור הוא מעבר לסמנטי, ויש משהו ב"קטנות", אך קטונתי מלהבין זאת).

המפתח לדבקות בדרכי הקב"ה הוא ההתבטלות, ויש כאן רעיון מאוד יפה לדעתי. שמחת תורה הוא לשמוח במה שמקבלין דברי הקב"ה, אומר ה"שפת אמת". שמחת התורה אינה שמחה של הבנה או התרת ספקות, אלא שמחה בקבלת דבר האלוהים אפילו שאין מבינים אותו. לי זה מאוד הזכיר את הפרשנות לפיה אדם וחווה נולדו צמודים אחור לאחור, ולאחר מכן הופרדו והקשר ביניהם הפך לקשר של פנים בפנים. כשהקשר הוא פנים בפנים אומנם יש יותר הבנה, אך בהכרח יש פירוד. ואילו כאשר הקשר הוא אחור לאחור, בצמידות, בדביקות, אמנם לא רואים כלום ולא מבינים כלום, אך הקשר הוא קרוב יותר, הוא צמוד. ועצם העובדה שלמדנו את ה"שפת אמת" ואני לא הבנתי כלום – והפוסט הנוכחי הוא ראיה מוחצת – ובכל זאת למדתי, מילאה אותי בשמחה, בימים שבהם השמחה היא מוצר מבוקש ואף משולה לזן נכחד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s