קליפתו אכל, תוכו זרק

ד"ר אלחנן שילה כתב במוסף "סוכות" של "מקור ראשון" (12.10.2011) מאמר בשם: "תוך וקליפה: אל מעבר למודרניזם ופוסטמודרניזם", מאמר בו הוא מנסה לקחת את היתרונות מהמודרניזם ומהפוסטמודרניזם וזאת בכדי  "להביא לבנייה של עידן חדש. עידן זה רק התחיל ועדיין אין לו שֵם" (שָם). ועד-כמה שקטונתי אני מלהבין בפוסטמודרניזם, נדמה שהבנתו של שילה מצומצמת עוד יותר, ועל כן אנסה לבקר את שילה בכמה נקודות עד כמה שידי משגת ומוחי הצר מוגיע/ מגיע, ובעיקר בכל הנוגע לעיסוקו בפרשנות, תחום שנדמה ששילה לא ירד לעומקו כלל, ואני הקטן מתיימר להבין קצת. ונדמה שהחורים במאמר של שילה כה רבים, עד שאיני יודע מהיכן להתחיל ובמה לסיים, ופחד אחזני שאוציא קלקול מתחת ידי, ועל-כן אשא תפילה לבורא עולם שלא יארע דבר תקלה על ידי וכו' (מתוך התפילה בכניסה לבית המדרש).

[1] לשילה יש טעות מתודולוגית עצומה, והיא שהוא אינו מתייחס להגות הפוסטמודרנית עצמה אלא למחקרים המתארים את המצב הפוסטמודרני. ותמהני על שילה, ששמו נושא משני צדדיו תארים שאינם-סובלים כתיבה כזו: דוקטור ומרצה. שכן כדוקטור הוא כתב כמה וכמה מחקרים בחייו, ואני בטוח שזו לא הייתה דרכו במחקרים שלו, וכמרצה, קשה לי להאמין שהוא לא יתייחס בזלזול, שלא לומר בביטול, לתלמיד שיגיש לו עבודה שבה הוא התבקש להתייחס להוגה מסוים, מבלי לצטט ולו פעם אחת את אותו הוגה עצמו. זה דבר שהוא כל-כך בלתי-נסלח בכתיבה מחקרית, שהוא כמעט משתווה לציטוטים מוויקיפדיה, שהוא אבי אבות הטומאה בכתיבה המחקרית.

וזה מעיד על שילה שלושה דברים. הראשון הוא זלזול קל והתנשאות על הפוסטמודרניזם ששוזר את כל המאמר. שילה מבקר את ספרו של ד"ר גדי טאוב על הפוסטמודרניזם, "המרד השפוף" (וגם אז הוא מצטט דברים שאחרים כתבו עליו, כמו לא קרא את טאוב במקור, אם כי בהמשך הוא מביא ציטוט ישיר מספרו של טאוב), על כך שהוא אינו בונה אלטרנטיבה לפוסטמודרניזם ורק עסוק בניסוחן של תגובות, ואילו מצטט כמו מסכים לדבריו של אליעזר שביד, על ההרס המצוי בפוסטמודרניזם לגבי הזהות היהודית. מעבר לעמדה התמוהה הזו, שכן אני מצאתי תשובה ונחמה בספר של טאוב, טאוב מתייחס בכבוד להגות הפוסטמודרנית ואילו את ספרו של שביד ("הציונות שאחרי הציונות", הספריה הציונית, 1996) הנחתי מידי לאחר כמה דקות, משלא יכולתי לשאת את הטון המתלהם שנוקט בו שביד. והזלזול של שילה נושב מכמה מקומות במאמר, כמו במשפט הבא: "הפוסט-מודרניסט יכול להציע סברות-כרס כאוות נפשו כי ממילא לא נגיע ל'דברים עצמם'", ובהמשך "החוקר המודרני 'הישן' איננו 'חוכמולוג' פוסט-מודרני…"

והזלזול, כמדומה, ניכר גם מכך ששילה מתיימר במאמר של ארבעה דפי עיתון לתת תשובה ניצחת להגות הפוסטמודרנית (וגם לזו המודרנית למעשה, שכן הוא רוצה ליצור סינרגיה משתי אלו). ואם כן חבל, כיוון שהתחושה שלי היא ששילה ניסה לכתוב מן "מאמר הדור" או "מורה נבוכים" לדתי הנבוך (שהוא עצמו?), ומרוב להיטות ליצור מאמר כזה, הוא הוציא מתחת ידו מאמר-נא, חצי-מבושל, שעדיין עושה את פרפוריו האחרונים. וזה לדעתי חוסר-הבנה עמוק של הפוסטמודרניזם, שמבקש את ההשתהות והשהייה, את ההתבשלות בתוך סימני השאלה, ומסוגל להכיל את ההבנה שלא תמיד יש תשובות חד-משמעיות.

וזו, אגב, פרשנות שלי למאמר של שילה (ופרשנות שלי בכלל להגות הפוסטמודרנית). ואגב פרשנות, מעבר לזלזול של שילה, נדמה שהבחירה שלא להתייחס להוגים עצמם מצביעה על כך שלשילה יש חוסר-הבנה במשמעות העמוקה של הפרשנות בהגות הפוסטמודרנית, שכן כל המחקרים המתייחסים לפוסטמודרניזם הם פרשנות, וכיוון שהפוסטמודרניזם דוגל בדמוקרטיה של פירושים, כיצד יידע שילה מה היא ההגות עצמה, אם הוא מתייחס רק לפרשנות על ההגות? הרי יכולות להיות לאותו הוגה כמה וכמה פרשנויות.

[2] שילה ממפה את הנושאים העיקריים שהפוסטמודרניזם עוסק בהם לארבעה: היסטוריה, פרשנות, מוסר ורעיון הקִדמה. במיפוי זה שילה בא לחשוף ויצא מכסה, והתייחסות להגות הפוסטמודרנית בארבע נקודות יוצרת מצג-שווא שזו היא ואין מעבר לה. פרט לכך שהפירוק הזה קצת פשטני, נדמה לי שהוא משרת את המבט המזלזל של שילה, שכן יש בפירוק משום אי-תפישה של התמונה הכוללת. הדבר דומה לפירוק המושג "כאב" לשרשרת פעולות: דחפים עצביים שמשדרים למוח על פגיעה ברקמות שיוצרות אי-נוחות פיזית. לא כזה נורא, נכון? ובינתיים, יש מישהו שסובל מזה.

[3] תחת הסעיף היסטוריה שילה מחלק את הדיון לשלוש שאלות: מה קרה, לְאלו נתונים ההיסטוריון מתייחס ומה המשמעות של הנתונים, כאשר לגבי הראשון שילה טוען שאין מקום לכמה אמיתות, ובסופו של דבר ניתן להגיע לחקר האמת. האם באמת ניתן להגיע לאוסף נתונים כרונולוגי חסר-משמעות? אני נוטה להאמין שלא, שהרי הנתונים הם אינסופיים, והם גם לעולם לא עומדים לבדם, שכן כבר השפה מכתימה אותם, כלומר נגועה בחוסר-אובייקטיביות. אם אכן ניתן להתייחס רק לנתונים ההיסטוריים, זה נראה לי לא-מעניין במיוחד. מכיוון שידיעותיי במחקר ההיסטוריה מתמצות בכך שנולדתי והנה אני כאן, אסיים את התייחסותי לסעיף ההיסטוריה בנקודה זו.

ושוב נדמה לי ששילה מפספס את התמונה הכוללת. לא מובנת לי רדיפתו של שילה אחר האמת האובייקטיבית הגולמית. הרבה פעמים ההיסטוריה האמתית אינה משמעותית. לדוגמא, בימי ספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות על מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה. אפשר להתפלפל עד מחר האם אירוע כזה אכן קרה והאם הסיבה לכך הייתה זלזול זה בזה. אולם יותר משחשובה האמת ההיסטורית, חשובה העובדה שרבבות יהודים ברחבי העולם נוהגים מנהגי אבלות בספירת העומר, ויתרה מזו – בעקבות הנרטיב הזה, מבקשים לתקן בדורם את היחסים שבין אדם לחברו.

[4] חוסר ההבנה הגדול ביותר של שילה מפציע תחת הסעיף פרשנות. ראשית, ובכלל לאורך כל המאמר, נדמה ששילה עושה לעצמו עבודה קלה כשהוא מביא דוגמאות נקודתיות שנוחות לו ומחזקות את עמדתו. כך לדוגמא, הוא טוען שבפרשנות המילולית יש מקום לאמת אחת "מודרניסטית", כלומר לפירוש אחד, ומביא דוגמא לחיזוק עמדתו. אבל יכולה להיות למילה משמעות אחת מילולית ויכולה להיות למילה כמה משמעויות  שכמה מן המשמעויות רלוונטיות (לדוגמא, למילה "בז" – סוג עוף, גנב, מזלזל), ויכולה להיות משמעות אחת מילולית ואחת אינטר-טקסטואלית (כלומר, שהיא מהדהדת לטקסט אחר ואפילו לכמה טקסטים). ויכולה להיות מילה שניתן להבין אותה כפשוטה וניתן להבין אותה באופן אירוני, ולפעמים ההשתהות בין המשמעות הנכונה גם היא משרתת את כוונתו של הכותב. לדוגמא, כששמואל אומר לשאול לאחר מלחמת עמלק "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי" (שמואל א' ט"ו, 14), נראה לי ברור שהמילה "וּמֶה" היא גם מילת שאלה וגם חיקוי לקול הפעייה שמשמיעה הכבשה (אני ממליץ מאוד לקרוא את המאמר של מו"ר פרופ' מנחם פרי, "המלך במבט אירוני").

יתרה מזו. שילה מבכיר את החוקר שמבין את הרקע ההיסטורי לכתיבה לבין פרשן שלא מבין זאת, ובכך הוא חושף את חוסר הבנתו בפוסטמודרניזם: "בעקבות לימוד הרקע ההיסטורי של התקופה ניתן להתקרב אל כוונת הכותב" (ההדגשה במקור; א"נ). אז אמנם שילה צודק בכך שאין מקום לפרשנות שנובעת מבורות, אך הוא טועה בכך שצריך לחתור לכוונת הכותב. אין שום הכרח לחתור לכוונת הכותב; כוונת הכותב היא רק פרשנות אחת מבין כמה אפשרויות, ולאו דווקא החשובה מביניהם. שכן גם אם נדע בוודאות למה התכוון המשורר, וקרוב לוודאי שמעולם זה לא יקרה, מה אם אנחנו, הקוראים, הבנו אחרת? האם הכוונה של הכותב חשובה יותר מהקריאה שלנו? לא ולא! הכותב יכול לחיות בימי הביניים, והכוונה שלו יכולה להיות רלוונטית לימי הביניים, ואילו כשאני קורא את הטקסט במאה העשרים ואחת, אני שואב ממנו משמעות אחרת, והכותב יכול להיות בן המאה העשרים ואחת ועדיין אני אשאב מהטקסט שלו משמעות אחרת (ושילה גם אינו מתייחס לקריאה חתרנית, קריאה שהיא נגד כוונתו של הכותב אך מתבססת על הטקסט עצמו ולא תלושה מהמציאות, או לקריאה דה-קונסטרוקטיבית, קריאה שמצביעה על הכשלים שבטקסט).

למעלה מכך, לא תמיד הכותב מודע לכוונותיו, לכל ההשפעות שמקיפות אותו. ובדידי הווא עובדא: לפני כשנתיים עלה לי רעיון כללי לשיר, אבל השיר לא עמד לנגד עיניי עד שממש כתבתי אותו, וכמובן שלא ידעתי מה תהיה התוצאה הסופית. לדוגמא, לא ידעתי מהיכן שאבתי את ההשראה לשתי שורות בשיר (השיר במלואו יובא בהמשך): "בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת/ מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד". יום לאחר שכתבתי את השיר, עשיתי את דרכי מביתי לרכבת כבכל יום, ואז ראיתי על השלט בגן המשחקים את הפסוק הבא: "באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח" (נחמיה ד, 11). ומכיוון שעברתי ליד השלט הזה בכל יום במשך כשנה, ברור לי שהפסוק הזה ישב לי בראש ובסופו של דבר נבע מתוך המקלדת שלי. ולהלן השיר:

הִיא מְסִבָּה פָּנֶיהָ מִמֶּנִּי, אָז

אֲנִי נֶאֱחָז בִּכְנָף מְעִילָה, וְהוּא

נִקְרַע,

וְעִמָה נִקְרָע גָם אֲני.

 .

אֲנִי נֶאֱבָק נֶגֶד הָרוּחַ,

בְּיָדִי הָאַחַת מַחְזִיק בְּעַנְפֵי הַסְּנֶה, וּבַאַחַת

מְנַסֶּה לְהַבְעִיר אֶת הַלַּפִּיד, אַךְ

הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ

בֹּעֵר,

הוּא אֻכָּל כֻּלּוֹ,

וְעִמּוֹ אֻכָּלְתי גַם אֲנִי.

[5] ביחס לקדמה, שילה מפגין את אותה רדידות שמאפיינת את רוב המאמר. שילה דוגל ברעיון הקדמה של המודרניזם וטוען שהנאציזם היה מעידה חד-פעמית, אבל שוכח לציין שרק במאה העשרים היה את השואה הארמנית (1915-1918), או רצח העם ברואנדה (1994) – וזה עוד אחרי שהוא יוצא נגד הביקורת הפוסטמודרנית על האירופוצנטריות, מה שמעיד ששילה סובל מאותה מחלה. מצד שני, הוא סובר שהתעצמות תרבות המדיה פגעה במעמד הספר ויצרה רדידות תרבותית, ומשום-מה בוחר להיתלות בדוד בן-גוריון כאילן גבוה, לאחר שזה אסר על הכנסת טלוויזיה לארץ, כאילו בן-גוריון הוא בר-סמכא בעניינים אלו. וזו נראית לי אמירה קצת כוללנית ולא מנומקת, שאינה דנה בהשלכות החיוביות שיש ל"תרבות המדיה", השלכות שגם שילה נהנה מפרותיהם.

רק חבל שכשילה בא ליהנות מהפֵרות, הוא זורק את תוכם ואוכל את הקליפות.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “קליפתו אכל, תוכו זרק

  1. לאודי שלום

    מצד אחד אתה כותב עד כמה חשובה ההשפעה ההיסטורית מאשר האמת ההיסטורית, כדוגמת מותם של תלמידי רבי עקיבא, ומן הצד האחר, אתה תוקף את המאמר בכך שהוא מביא ציטוטים מהאופן שבו הפוסט מודרניזים מתפרש, – זאת אומרת השפעתו הציבורית, ולא מתוך ההוגים עצמם.
    ביקורת זאת כבר נכתבה בתוך האתר של מקור ראשון על ידי יותם, ואני מעתיק לכאן את מה שרשמתי שם:
    סיבה לשימוש בציטוטים מכלי שני נובעת מהאופי המעורפל של ההגות הפוסט מודרנית (כתיבה זו יוצרת את תחושת העליונות שלה). כפי שכבר כתבתי, האמר דן ב'מצב הפוסט-מודרני' – זאת אומרת באופן שהוא השפיעה על החברה, ומבחינה זאת ישנה אפילו עדיפות לשימוש בציטוטים מכלי שני כגון ספרה של גילי זיוון וארץ אחרת שמשפיעים על קהל רחב מאשר כתבי המקור.
    בשביל לחדד את דברי אביא מדברי אחד העם במאמרו 'משה': "משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאותו ומהותו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה אינה תלויה כלל בחקירותיכם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בברור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל". (הודפס בסדרת עם הספר, ציונות, ת"א 2008, עמ' 76 – 79). האלטרנטיבה שהוצעה רלוונטית לפוסט-מודרניזם כפי שהוא מתגלם בחברה, בלי קשר לשאלה עד כמה היא תואמת או לא תואמת את בספרות המקור.

    • אלחנן שלום,
      תודה על התגובה.
      לא חשבתי על הקישור שאתה עושה בין פרשנות לבין השפעה ציבורית בהקשר של ההגות הפוסטמודרנית, והדבר טעון-מחשבה. תגובה ראשונית: כרגע זו נראית לי התחמקות, ולא מקובלת עליי הגישה שבגלל "האופי המעורפל של ההגות הפוסטמודרנית" אדון ב"דוברים" שלו, כשם שלא אשתמש בפרשנות של רש"י לתלמוד או של הרצי"ה לרב קוק, בגלל שאיני מבין אותם. והראיה שכן ציטטת הוגים אחרים (הובס, הגל) ולא הסתפקת בפרשנים שלהם, מה גם שמ"רוח המאמר" עולה שאתה מתכוון להפגיש בין שתי התורות, ולא בין ההתפרשות שלהם.
      נראה לי שאין מקום להשוות בין המסורת היהודית כפרשנות לאירוע היסטורי (משה רבנו, מות תלמידי ר"ע), לבין פרשנות של דוברים זוטרים דוגמת עדי אופיר או גילי זיוון לפוסטמודרניזם – גם מכיוון שזו הגות שיש לנו גישה אליה, ואילו מרע"ה או ר"ע הם אירועים היסטוריים בהם הפרשנות מאפילה על האירוע – אבל כאן עדיין טענתך תקפה, ולכן לדעתי בעיקר אין מקום להשוות משום שהמצב הפוסטמודרני אינו מושפע מדוברים זוטרים כזיון או אופיר, אלא מההוגים עצמם – בארת', פוקו, דרידה וכיו"ב.
      ואגב, איני מכיר את יותם שהגיב לך באתר של מוסף "שבת", אבל אני שמח שכיוונתי לדעת גדולים.

  2. יכול להיות שזו התחמקות ועשיתי לעצמי עבודה קלה, והייתי צריך להכביד עוד יותר עלי ועל הקוראים ולהביא למשל בפרשנות את משפטו המפורסם של דרידה "אין דבר מחוץ לטקסט" ולהגיד שפירושו שהכל זה פרשנות, ולחפש משפטים בהירים יותר בספרות המקור ומהם לצטט (דבר שאני מסופק אם הייתי מוצא). אל המקורות מכלי שני יש להתייחס לא כפרשנות (הציטוטים מענת ישראלי ופרופ' גרינשטיין אינםפרשנות) אלא כשיקוף הרוח הפוסט-מודרנית (מה גם שמכל מה שכתבתם אתה ויותם, לא הבאתם שום ציטוט אחר שמעיד על כך שיש כאן סילוף לדברי המקור). במקום ביקורת מאוזנת על המאמר ועל גופו של מהלך, אתם נתפסים לדברים שמתאימים אולי לביקורת של לקטורים שהיו פוסלים את המאמר שלא עומד בסטנדרטים שדורש כתב-עת מדעי, אבל אתם מתעלמים מהעיקר, מהגישה החדשה שיש בו, ההולכת בכיוון שטרם ראיתי משהוא שהלך בו לפני, מהלך שהוא "מועיל לנבוכי הזמן מתוך הבחירה לא לפסול שום עמדה באופן טוטאלי ואף לא לאמץ שום עמדה באופן טוטאלי" (כפי שנכתב לי באחד המיילים).
    גם במקום שלכאורה כן נגעת לגופם של טיעונים, כמו נושא הקדמה, כתבת שבמאה העשרים היה גם טבח בארמנים וברואנדה, (גם יכלת להביא את סטאלין – אבל זה לא, כדי לא להיות ארופו-צנטרי), אתה רק מראה עד כמה לא הפנמת את המהלך החדש שיש במאמר ועד כמה אתה 'תקוע' עדיין בשיח היישן – הפוסט-מודרני, המנסה להצדיק את ה"המטא-נרטיב" שלו השולל קדמה, מתוך אירועים ספציפיים אחרים שלא ציינתי. הטיעון היה שזה בעייתי לבנות תיאוריה על קדמה וחוסר קדמה בעקבות אירועים ספציפיים – ואתה ממשיך לעשות זאת במקום להתייחס לשיח החדש שהצעתי.
    אם החדשנות שבמאמר לא נקלטה, מה שנשאר זה להסטלבט על כך שאדם עם תואר ד"ר מביא מקורות מכלי שני, ובכך לעשות לעצמכם עבודה קלה, לפסול את המאמר בלי צורך להתמודד עם גופם של טיעונים…

    • אלחנן שלום,
      תודה רבה על התגובה.
      ראשית, אני מקבל את הביקורת שלך לכך שאני נטפלתי לטפל/ תפל ולא התמקדתי בעיקר, מה גם שאכן יש חוסר איזון בדבריי בין הצדדים החיוביים והשליליים במאמרך, ובכל דבר בעולם יש צד חיובי. כתבתי בראשית דבריי שכן ניכר הרצון שלך לכתוב מן "מורה נבוכים" לנבוכי הדור, ולכן חבל שהמאמר נופל בכל המקומות עליהם הצבעתי. אולי זו הייתה מחמאה מובלעת מדי. בכל מקרה, אני מקבל על עצמי לעשות תשובה בעניין זה.
      לגופו של עניין, הדרך האישית שלי בחיים היא לקחת את הטוב מכל דבר (נראה לי מיותר להיכנס למושגים כמו "גרעינים וקליפות"), ובהגות שיצרתי לעצמי אני משלב גם יסודות מודרניים ופוסטמודרניים, ולכן אני אישית לא ראיתי במאמרך חידוש גדול. יתרה מזו, כשלעצמי איני מדהיר את עצמי למצוא תשובות לכל השאלות (וגם את זה ציינתי בפוסט שלי). ניסיתי לדלות מבין מאמרך קריטריונים או משנה סדורה מתי אתה משלב יסודות מודרניים ומתי פוסטמודרניים, ולא מצאתי. לדוגמא, בכתבך על הקדמה (ואני מבקש לתקן – ביחס לקדמה אני נוטה לצד "המודרני") לא הבנתי מדוע "תרבות המדיה" בעיניך היא רדודה. אלו תימוכין הבאת לכך? שב"ג אסר על הכנסת טלוויזיה לארץ?! אמנם קשה לי לעמוד על קריטריונים אלו במשנה שיצרתי לעצמי, אבל אני לא ביקשתי להציע את הדרך שאני בחרתי לאחרים – מה שאתה כן ביקשת. למעלה מכך – אני אפילו לא ראיתי את עצמי ראוי לכתוב תגובה לדברים שאתה כתבת, כמו שיותם עשה – לא בבלוג של "שבת", ועאכו"כ לא בעיתון עצמו – אלא העליתי את המחשבות שלי ביומן האישי המקוון שלי.
      קשים עליי התיאורים הלא-מחמיאים שלך כאילו אני מתכוון "להסתבלט" על ד"ר שמביא מקורות מכלי שני, או שאני "תקוע" בשיח הפוסטמודרני, ואני מציע שכולנו נעשה תשובה בייחוס כוונות זדון לרענו.

  3. לאודי, אסיים עם עוד כמה מילים בנוגע לדבריך האחרונים.

    א) לך המאמר לא חידש, אבל לרבים אחרים (כולל לעצמי – הכתיבה חידדה את הרעיון) הוא מחדש. במייל שקבלתי ממשהיא שמלמדת באחת מהמוסדות הידועים בארץ, קבלתי תגובה אחרת לגמרי משלך: "תודה רבה על המאמר המרתק. אני יכולה להעביר אותו" – לשאר הקולגות באותו מוסד. זאת אומרת שהוא כן נתן מענה למצוקה שקיימת, בנוגע לשאלה כיצד "לאכול" את הפוסט-מודרניזם, שבונה והורס בעת ובעונה אחת.

    ב) אני מסכים עמך שאין במאמר משנה סדורה, אבל יש בו קריאת כיוון. גם לי אישית לא ברור לי עד הסוף במה בדיוק אני 'תלוי תרבות' ובמה אני יכול לצאת מתרבותי, וכיצד משתלב רעיון הקדמה המוסרית ביחד עם המרכיבים הללו, כך שבעניין זה אתה צודק לגמרי, אבל גם קריאת כיוון, גם אם היא לא עונה על כל סבך הבעיות.

    ג) בנוגע להערתך על תרבות המדיה. כמובן, גם בעניין זה, טוב ורע משמשים בערבוביה. אני באופן אישי אינני קנאי לספר, ויש טלויזיה בביתי, אולם אני זוכר שכשהורי בקרוני במודיעין, הם היו בשוק מהבית שהתארחו בו, שלא ראו בו ספרים. תופעה זאת לדעתי לא היתה קוראת אילולי היתה תרבות המדיה כל כך דומננטית עד שיש מקומות שדחקה לגמרי את תרבות הספר. אלו דברים פשוטים, ולא צריך ראיות לכך. בנוגע לבן גוריון, להלן דברים יותר מפורטים מתוך " שישים שנה למדינה – טלוויזיה, ליקטה וערכה: איריס סיניגליה" (ברשת) :"מערכת החינוך היא שסייעה להבאתו של הפלא הטלוויזיוני למדינת ישראל! עד אז הייתה התנגדות חזקה למדיום זה. ממשלת ישראל ובראשה בן גוריון, התנגדה להפעלת טלוויזיה בארץ בשל החשש שהטלוויזיה תקלקל את הנוער, תגרום לירידה בקריאת ספרים ותביא לפגיעה בזהות המתגבשת. […] האנשים שדחפו להקמת טלויזיה בארץ, שהיית קיימת כבר בכל המדינות המערביות וגם בכל מדינות ערב השכנות, ניסו ע"י הצעה להקים תחנה .לימודית שתפיק תוכניות לימודיות לבתי הספר, כפי שהיה נהוג בבריטניה. לזה בן גוריון הסכים".

    • אלחנן,
      תגובה קצת באיחור:
      [1] אני מניח שהמאמר שלך סייע לכמה דתיים נבוכים להתמודד עם הפוסטמודרניזם, וכבר ציינתי שהיומרה החיובית שלך לעשות כן – ניכרת, וכמובן מבורכת. זה כמובן לא מעיד על טיב המאמר, ולדעתי, יותר משזה מעיד על המאמר זה מעיד על התלותיות של המגיבים וחוסר יכולתם לחשוב בצורה ביקורתית, ולכן הם נדרשים למאמרך.
      [2] אני מודה לך על הרפרנס לדברים של סינגליה. הביקורת שלי לא כוונה לכך שלא המצאת אסמכתא לדברים, אלא לכך שדוד בן גוריון, על כל גדולתו, אינו סמכות לקבוע האם תרבות המדיה מצביעה על הידרדרות או התקדמות האנושות. גם אם כל גדולי הדור, ממשה (רבנו) ועד משה (הרמב"ם) יגידו שהטלוויזיה או תרבות המדיה מרדדים את האנושות, עדיין אני שומר לעצמי את הזכות לקבוע האם מדובר בהתעלות או נפילה. הסיפור שהבאת מחייך האישיים רק מעיד על האתגרים ש"תרבות המדיה" מניחה לפתחנו, ותו לא.
      [3] הבאת בתגובה הראשונה את דברי "אחד העם" על הדמות של משה, אולם לעניות דעתי, ולצערי, לא הפנמת את דבריו, שהרי במאמר שלך המשכת את טענתך שהתורה שבכתב לא נכתבה על-ידי משה, ואמרת שאין מקום להאמין או לא להאמין בדבר זה. לפי דעתי אתה טועה, שכן גם אם ההוכחות נוטות לכך, עדיין יש מקום להאמין במסורת שטענה כך (בנוגע לתפישת המסורת, אני שואב את דבריי מהספר של ד"ר מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים", כתר 2008, שמסביר באופן רהוט ונהיר יותר ממני את התפישה הזו).

  4. אני נוטה להסכים עם אודי בכל דבריו, ומתוך כך אני חושב שגם הערותי שהופיע בבלוג של מוסף שבת מתחדדות (בדברי אני מגיב אם כן, לנאמר כאן, ולתגובתו של שילה באתר המוסף). שילה טוען כי הוא עוסק במצב הפוסט מודרני ולא בהגות. אם אכן כך, הוא צריך לזנוח את תחום ההגות לגמרי ולאפיין את המצב. גם על כך יש ספרות נרחבת, שלא מוזכרת כלל במאמר. אלא ששילה לא דן במצב, הוא מבקש לעסוק בהשלכה של ההגות הפ"מ על זו היהודית, או המחקרית, כפי שהוא תופס אותה. לכן ההתעקשות על הסטיגמה היא בעייתית, ואני לא מצליח למצוא דרך להכשירה, והיא מביאה לאי הבנות גלויות.

    המשמעות של דבריו של דרידה שהכל הוא טקסט איננה שהכל פרשנות. זה ממש חוסר הבנה בוטה, תסלח לי. הטענה, על רגל אחת, נוגעת בחוסר יכולתנו לעסוק בעולם שלא דרך טקסט (ובמובן הזה קאנט שלא חשוד בפוסטמודניזם יסכים עמו). על רקע זה, ניצבת ההתחמקות של שילה בשל "המעורפלות" כבריחה. זה כמו לכתוב מאמר על תורת היחסות בלי להתייחס לקשר המורכב בין זמן ומרחב כי זה מעורפל. אני חושב שמי שלומד באופן רציני (וכוונתי היא אך לנוכחות בקורסי תואר ראשון ומעט קריאה מסביב) יכול למצוא את ידיו ורגליו גם בערפילים הללו, ולהבין עד כמה הם מגלים יותר מאשר מכסים. שילה טען ש"עליונותה" של הכתיבה הפ"מ מגיעה מערפולה – ובכן מה בכך, ביקורת השיח הפ"מ מתארת במדוייק כיצד כל פרקטיקת שיח היא גם פרקטיקת הדרה, וזה לא עובד אחרת בברנז'ה הזו.

    בראשונה ביקרתי את כתיבתך על השימוש מכלי שני. את הערתי על דבריה של זיוון יש לשייך להקשר זה ולא לשום ביקורת על זיוון. הנה, ממש לפנינו, כשל הבנה בסיסי של החוקר-החותר-לאובייקטיביות בהבנת ההקשר הברור ביותר של כוונת הדובר. צריך לציין שבנינו לא מפרידים אלפי שנים, לא פערי שפה, ולא פערי תרבות. כיצד ניתן אם כן להתיימר להבין במדויק או במעורפל את כוונת המחבר שכן מופרד מאיתנו בכל הפערים האמורים? את כוונתה של אשתי שנמצאת עמי בבית אני בדרך כלל לא מבין במלואה. עם זאת, לאור ביקורתך על ההתנשאות (שלא היתה), הלכתי ועיינתי בדבריה ובספרה וגם הגעתי למסקנה פורתא: הפרובינציאליות והסטיגמטיות ביחס לפ"מ בחברה הדתית חוצת מגזרים. מהרב קלנר המוזכר, ועד גילי זיוון מחד, והרב שג"ר מאידך, שורר זיהום מושגי, שמקורו באי למידה. יאמר על האחרון שהוא הפליג ולמד יתר על כולם.

    וכך, הנסיון של זיוון לתאר את לייבוביץ' הניאו-קנטיאני, את הגרי"ד שנע בין הניאו קנטיאניות, הבריסקריות (שנשמתה מודרניזם אובייקטיבי) והאקזיסטציאליזם הקירקגוריאני, או את גולדמן עם אי האשלייתיות שלו ואת הרטמן עם נאורותו כמתמודדים עם פוסטמודרנה זו בדיחה. עצם השם – דת ללא אשליה, הוא כל כך מודרני. מי יעיד לנו מה איננה אשליה? האם נאורות, או הומניזם ואינדיבידואליות אינם אשליה? כיצד ניתן באופן כל כך עיוור למנגנוני הכח שפועלים בחברה הישראלית לקבוע מי הוא אשלייתי, ומדוע אנחנו הנאורים לא?

    כמה נקודות מרכזיות לשאלת הסטיגמה – ההגות הפוסט מודרנית, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, היא פוזיטיבית במהותה. היא חותרת להבנה מפוקחת יותר של מנגנוני ייצור המשמעות האנושיים. לכן היא כמעט ואיננה דנה באמת או בספק (מי שרוצה ספקנות שילך למאה ה-17). היא כן שואלת את השאלה – מה האמת הזו עושה, כיצד היא נוצרת, והיא איננה פותרת את עצמה באמירה ש"אין אמת". היא חותרת למצוא את המקורות – היסטוריים, חברתיים – של ייצור האמת. כך עושה פוקו בכל עבודותיו, כך עושה דרידה בעבודותיו החשובות. התקיעות בעניין האמת איננה פוסט מודרנית, אלא דווקא מודרניסטית, וחלק מן השיח המודרני. כך, הוא גם איננו אומר שכל פרשנות הולכת (ע"ע אומברטו אקו ב"פרשנות ופרשנות יתר"), אלא מעמיק את הבנתו אודות השאלה – מהי בכלל פרשנות. באשר למוסר – להגות הפ"מ מצד אחד, ולמצב הפ"מ מצד שני יש דרישות מוסריות מאוד ברורות. אפשר לא להסכים עמן, ואישית גם לא אסכים אם רובה, אבל אין אמירה שאין ערכים (גם לשים את האינדיבידואל במרכז הוא ערך, כמו שפוקו מתאר נאמנה ב"מילים והדברים"). אישית, אני חושב שהעולם הפוסט מודרני (שבמובן זה הוא בדרך כלל ווריאציה על הניטשאני) דומה במובן זה הרבה יותר לשיח האגדי החז"לי, ולא לשיח הערכים האידאיים של המודרנה.

    בעניין אחד אני מסכים עם שילה – העולם כבר נע לקראת פרדיגמה חדשה. אבל כאן צריך לומר – שילה בוודאי איננו משרטט אותה, הוא רק מבטא שמרנות מודרנית במיטבה, "פילולוגיה אובייקטיבית מרוככת". אם כן נבקש את הפרדיגמה החדשה, נמצא אותה בשיח ששואל: אם אכן ההבניה החברתית מרכזית כל כך, מה ניתן לעשות איתה? הוא נמצא בפוסטמודרניזם 2.0 שמפרק את התנועה הפוסטמודרנית הראשונית, ומתאר עד כמה היא המשך של הביקורת המודרנית (פוקו ודרידה המאוחרים, ברונו לאטור ואחרים). הוא נמצא בפסיכולוגיה נרטיבית, ובאין ספור קצוות חדשים שנפתחים. לא בהכלה אלימה אל השיח המצומצם של האמת המדעית הלכאורה אובייקטיבית.

    • לנתי שלום

      א) בנוגע לספרה של גילי זיוון, יש להבדיל בין החלק השני שעוסק בזיקה של הוגים יהודים מודרניים לפוסט-מודרניזם, שהוא החלק היותר בעייתי, ובין החלק הראשון (שאותו קראתי) שעוסק בפוסט-מודרניזם 'נטו', המביא לכל קביעה מראה מקומות של ההוגים עצמם, ונותן תמונה כללית, שאפשרה לי להציג במאמר בקווים כלליים על הרוח הפוסט-מודרנית.
      בשביל לשפוט את עבודתה אתה צריך לבדוק את מראה המקומות הראשוניים שהיא הביאה. אתה בא בביקורת על חוסר רצינות, אבל לשפוט להגיד שזה 'זיהום רוחני' של פרובינציה דתית בישראל היא לא בָמקום. אתה בא בביקורת על חוסר רצינות מדעית במאמרי, ונופל באותה שוחה. אולי אם תקרא את מראה המקומות שהיא מסתמכת עליהם תגיע למסקנה אחרת? בסך הכל לא מדובר בתחום שבו אתה מתמקצע (כפי שהעדת בעצמך). מה שאמרתי במייל הקודם שזו התנשאות חסרת בסיס לא היתה חוסר הבנה ברוח הדברים – למרות שלא לזה התכוונתה שהזכרת זאת.

      ב) אתה טוען שמאמרי רק מייצג פרובינציה דתית בישראל וכן שהפוסט-מודרניזם כמעט ולא עוסק בשאלת האמת האובייקטיבית וזו שאלה מודרנית שקשורה לספקנות של יום במאה השבעה עשרה, אולם כשאני פותח את ויקפידיה באנגלית (שמחוץ לפרובינציה הן הדתית והן הישראלית), בהגדרת הפוסט מודרניזם נכתב שהוא דן ב –
      א) problem of bjective truthf
      ב) suspicion towards meta-narrative
      שני הנושאים שבהם עסקתי במאמרי, שהראשון מהם לדעתך כמעט ולא נידון על ידי הפוסט-מודרניזם.
      אתה יכול שבכל העולם יש 'זיהום מושגי', אבל אם כך חושב העולם, אז כנראה שזה באמת פוסט-מודרניזם, ולא הפרשנות שלך למושג, אפילו אם היא הפרשנות הנכונה.
      חשוב שתכתוב על כך מאמר, אבל במקום שכולם יהיו 'מזוהמים', תגיד שהתזה שלך היא שההוגים הפוסט-מודרניים אינם כפי שמבינים אותם, או אולי כלל אינם פוסט-מודרניים כמו שהעולם חושב, אלא משהוא אחר. (תלוי אם תגדיר מזה פוסט-מודרניזם לפי ההוגים או לפי מה שמבין העולם)
      בשורה התחתונה, הביקורת שלך איננה קשורה ספציפית למאמרי, אלא היא ביקורת על האופן שבו הבינו את ההגות הפוסט-מודרנית. גם אם לא הבינו אותה נכון – זה האופן שבו הוא נתפסת נכון לעכשיו- ולתפיסה זאת התייחס מאמרי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s