פסק-דין כסיפור

את שנת הלימודים תשע"ב פתחתי כבר ביום רביעי האחרון (26.11.2011) ב"שבוע אוריינטציה", שהוא שבוע מבוא ללימודי משפטים, על היבטיהם שונים. שמחתי לגלות שיכולתי הקוגניטיבית והאנליטית לא החלידה כל-כך בשנה וחצי בהן לא חבשתי את ספסלי האקדמיה, ועוד יותר שמחתי לגלות שהלימודים מעניינים. חומרי הקריאה לבינתיים הם פסקי דין, וקריאה של אלו פלישבקה לי לרגעי ההנאה שהפקתי מפסקי הדין המעטים שקראתי במסגרת לימודיי ב"כותרת" ועוד קצת במגדר.

כשם שיש גברים שמחפשים את אימא שלהם בכל אישה – בנשים שהם יוצאים איתן, בעיקר, אבל גם במורה שלהם – ואפשר להמשיך עם זה הלאה: מחפשים את אימא שלהם בגברת שחתכה אותם עכשיו בכביש, בפקידה הלא-סימפתית בביטוח לאומי וכולי – כנראה שגם לימודיי בחוג לספרות שרטו אותי כך שאני מחפש את הסיפור בכל טקסט, וכל דבר עובר דרך הפריזמה הזו. ומעבר להכרעות המשפטיות שנידונות בפסקי הדין והשיקולים לכאן ולכאן, שגם הם כמובן מעניינים, לפחות בשלב זה, הדבר הראשון שקראתי בפסקי הדין הוא שיש כאן סיפור, וכמעט תמיד זהו סיפור שמסופר טוב, כיוון שתמיד יש קונפליקט ותמיד גם תהיה התרה של הקשר, של הקונפליקט. ולמעלה מכך – הרבה פעמים הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט, כלומר מתואר על-ידי כמה שופטים, לפעמים בסיפור העובדות ולפעמים רק בהכרעות.

וכאן אני חולק על אחד המרצים שלנו, שהמליץ לנו לקרוא את תמצוּת פסק הדין הניתן בספרים של "פסקי דין", בכדי לדעת מה המהלך הכללי של פסק הדין ומה נפסק בסופו. ואני אומר – להיפך! צריך לקרוא את פסק הדין מהתחלה, וכאשר אתה קורא אותו דרך נקודת המבט של שופט א' אתה בטוח שאלה העובדות והצדק עמו וכך יוכרע ואתה ממש מזדהה עמו, ואז אתה מגלה ששופט אחר רואה את זה מנקודת מבט אחרת, ואתה מזדהה עמו, ולמעשה השופט הראשון הוא בדעת מיעוט. והמניפולציה הספרותית הזו היא מרתקת.

פסק הדין הראשון שניתן לנו לקרוא הוא פסק דין משעור נגד חביבי (ערעור אזרחי 809/89), שעוסק בערעור של לוטפי משעור על פסק הדין של המחוזי, שפסק פיצויים לאמיל חביבי בגלל המאמר שכתב משעור נגדו בעיתון שלו, "אל סינארה". השופט מצא, שהיה אב בית הדין ולכן דעתו מוצגת ראשונה, קיבל חלקית את הערעור תוך ניתוח מבריק של המאמר, אבל אז השופט בך דחה את הערעור לחלוטין, והשופט לוין הסכים איתו.

אחת הטענות שמשעור ביקש להשמיע היא שעומדת לו חזקת תום הלב, כלומר שהוא כתב את המאמר בתום לב ולא ידע שדבריו אינם אמת. ומכיוון שרק לפני כשבועיים סיימתי לקרוא את הספר "בתום לב" של אדם ברוך (כתר, 2001), המונח הזה לכד את עיניי. בטרם אכתוב על מונח זה את המעט שבמעט שאני יודע, המונח הזה מתפרש על כמה ענפי משפט (אנחנו עסקנו בו בדיני לשון הרע, אבל הוא נכון גם בדיני חוזים), ואין זה מן המופרך שאטעה בניתוח שלי, אך להגנתי אציין שביקשתי מהמרצה (המוזכר לעיל), בעל-פה ובכתב, שירחיב קצת יותר על המושג הזה, אך האחרון נפנף אותי בלך ושב במקום לפטור אותי בצא ולמד.

בפסק דין הנזכר לעיל, השופט מצא טוען שלא עמדה למשעור חזקה זו, והוא מוכיח זאת מכך שלא הביא בסוף המאמר את תגובתו של חביבי לדברים שכתב. ולעניות דעתי זו טענה תמוהה, שמעידה על אי-הבנה בדרכי העיתונות, בין אם נחשוב שמשעור פעל בתום לב ובין אם נחשוב שפעל שלא בתום לב. ראשית, נראה לי שיש כאן אי-הבנה של פורמט הפובליציסטיקה, שכן אף כותב מאמר לא מביא את תגובתו של נשוא המאמר. הנה לדוגמא, מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי האחרון ("מינוי מדאיג לעליון"), לעניות דעתי "שפך את דמו" של השופט נועם סולברג, ולא הביא את תגובתו לכך. ומעבר לכך, כל קורא מתחיל יודע שאם יש איזו כתבה נרחבת שבסופה אכן מובאת תגובת נשוא הכתבה – זו לכל היותר כסת"ח מבחינת הכותב, שלא לדבר על כך שהקורא אימץ לחלוטין את נקודת התצפית של הכותב – אותה פרש על-פני אלף, אלפיים, ארבעת-אלפים מילה – מאשר על תגובה בת שתי שורות. מבחינת העיתונאים, התגובה היא עניין טכני ולא משמעותי לחלוטין, ואפשר לתת תגובה ועדיין לפעול שלא בתום לב.

אדם ברוך מתעסק בהרחבה במונח הזה, וגם כותב עליו מבחינה משפטית, ומצטט פסקי דין ומדבריהם של כמה שופטים בעליון (שם, עמ' 188-205), ולהבנתי הדלה התפישה ההלכתית, כפי שאדם ברוך מביא אותה, סותרת את זו המשפטית. התפישה המשפטית טוענת שניתן לעמוד על תום הלב של האדם, מפסק הדין לעיל עולה שהיה ניסיון כזה, ואילו זו ההלכתית טוענת שלא ניתן לבחון כליות ולב (יכול להיות שזו רק פרשנות דיאלקטית שלי, שכן, כנראה, המונח המשפטי עונה על לאקונות שההלכה היהודית לא מתייחסת אליהן).

וכך כותב אדם ברוך: "ההלכה חושדת במי שטוען לתום לב, בי שמגדיר דבר, אדם, או תופעה באמצעות כיוצא בזה, או במי שטוען כי בכוחו להבין את מניעי הזולת. כי לרוב הבריות אין ממש דעה משלהם. כי רוב הבריות מפיצים את הדעה האחרונה ששמעו ממי שבעיניהם מעט תקיף או סמכותי מהם… " (שם, עמ' 192).

ובמקום אחר: "כי למה לנו להיות נתונים בידי 'תום לב' של זולת. מה אנחנו באמת יודעים על תום לב של זולת. על פרשנותו  את המושג… על האופן שבו זולת עיצב לעצמו את המושג 'תום לב', ואת דרכי מימושו. ובכלל, מרגע שתום הלב מודע, או מוצהר, אין הוא עוד תום לב, אלא דבר מה פחות מכך. מה גם שתום לב של משה אינו כתום הלב של שמעון. מוטב לנו שתפעל על-פי התקנון, על פי הספר. הנח לנו מתום לב שלך… הנח לנו מהעסקה שאתה מציע: אתה הרי מציע שנקבל על עצמנו את שפתך ומושגיך. הבה נחיה יחד על פי שפת התקנון המשותף לנו" (שם, עמ' 32).

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “פסק-דין כסיפור

  1. לשם הדיוק המשפטי

    בדיני לשון הרע קיימת הגנה למאמרי פובלציסטיקה הגנת הבעת דעה מתוך מחשבה שהבעת דעה סובייקטיבית עושה פחות רושם על הקורא לעומת הצגת דברים כעובדה אובייקטיבית וגם כי חשוב להגן עליה. במצב שכזה קיימות הגנות שונות כמו "אמת דברתי" (יש עוד תנאים ולא מספיק רק שתהיה אמת תעיין בחו ק לשון הרע) וכמו ההגנה שעלתה בפסק הדין – תום לב.

    • הי עידו,
      יישר כוח, תגובה ראשונה שלך לבלוג! (לפחות שלא תחת פסבדונים). תודה רבה על התגובה ותודה רבה על הדיוק.
      ולעצם העניין: ההנחה שדעה אובייקטיבית עושה יותר רושם נראית לי תמוהה, ואני יכול לחשוב על כך מכמה כיוונים (וזאת אם אנחנו מניחים שאכן יש חלוקה בעיתונות בין ידיעה=אובייקטיביות לדעה=סובייקטיביות, חלוקה שצריכה עיון רב): בעידן אוטוסטרדת הידע וכו', שכל אחד חשוף למה שקורה ולכל הידע שיש בעולם, פחות חשובה הידיעה האובייקטיבית, ויותר חשובה הפרשנות, הדעה הסובייקטיבית. הקורא משווע למישהו שיעשה לו סדר בכל הנתונים שהוא חשוף עליהם, שיגיד לו מה המשמעות של כל הנתונים. כיוון אחר יכול להיות שהצגת הדברים כנראטיב לעצמו, באמצעות ביטויים ודימויים שנעדרים מהשפה היבשה של הידיעה – מותירה רושם עז יותר על הקורא מאשר הכתבות (וזאת אף אם הוא לא מודע לכך, בניגוד לנאמר בתחילת דבריי, שאז הקורא רוצה את הפרשנות). ואני חושב ששני הכיוונים שהצגתי לעיל יכולים להיות נכונים גם בפס"ד משעור נגד חביבי, שכן משעור למעשה לקח כמה נתונים יבשים מחייו של חביבי, לכאורה לא קשורים, והפך אותם לנרטיב ובאמצעות כך צבע את דמותו של חביבי בצבעים שחורים ומכוערים, מהם עולה הצחנה של המאמר כולו (כפי שלמעשה נקבע בדעת הרוב).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s