החוזה שבין המרצה לתלמיד

אחד המרצים שלי הודיע כמה וכמה פעמים במהלך שיעוריו – בלשון זו או אחרת – שהקשר בין המאמרים שברשימת הקריאה לבין הנושאים בהם נעסוק בשיעור הנו קלוש עד מקרי בהחלט, ומקסימום "אנחנו מספיק אינטליגנטים" – אחרת, איך התקבלנו ללימודים משפטים?! – בכדי לקרוא את המאמרים לבד, אפילו אם לא נדבר עליהם בכיתה. אפשר להסתכל על תופעה זו לחיוב או לשלילה, אך מכיוון שרוב המרצים ממילא שוזרים את השיעור בדעותיהם האישיות, וזו רק שאלה של מינון, אם כי ניתן לומר ש"הכמות עושה איכות" – המרצה הנ"ל לפחות מצהיר על כך בגלוי במקום לעשות את זה מתחת לרדאר; הוא מכניס את זה בדלת הראשית במקום להכניס את זה מהחלון.

בכל מקרה, הדבר הזכיר לי סיטואציה דומה שהייתה לי בעבר, ובגינה כתבתי את השיר הראשון ("חוזה"). ואולי בהזדמנות אחרת ושלא ב"צוק העבודות והמבחנים", ארחיב יותר על "החוזה שבין המרצה לתלמיד". במקרה-או-שלא-במקרה, אותו מרצה סירב לתת לי בוחן נוסף שלא יכולתי לגשת אליו מכיוון שהייתי במילואים, והנה, כשחיפשתי את השיר "חוזה", מצאתי גם שיר אחר שכתבתי, "אינני", שמדבר על האטימות של המרצים מול תלמידיהם המשרתים במילואים. להלן השירים (אגב, ניקוד השירים נעשה על ידי ובאופן חובבני למדי, וכל האחריות על שגיאות הניקוד עליי):

חוזה

יֵשׁ בֵּינֵינוּ חוֹזֵה בִּלְתִּי-כָּתוּב, הַמַרְצֶה לִי אוֹמֵר

אַתָּה קוֹרֵא אֶת המַאֲמָרִים שֶׁלִּי, אֲנִי מְדַבֵּר

עַל-מַה-שֶׁאֲנִי-רוֹצֶה. אַתָּה בּוֹלֵעַ וְשׁוֹתֶק

זֶה אֲנִי שְׁמַעֲבִיר אֶת הַקוּרְס, הוּא בְּפָנַי מְצַחְקֵק

וּרְאֵה בַּיֵדִיעוֹן,

שָׁם, שָׁם

אִם יֵשׁ לְךָ סָפֵק.

אינני

אֵינֶנִּי הָאִישׁ שׁהִינְךָ חוֹשֵׁב שׁהִינְנִי,

אֵינֶנִּי אוֹתוֹ הָאִישׁ כְּלָל.

לֹא כְּשָֹשֹ אֱלֵי-קְרָב לַמִילוּאִים אֲנִי הוֹלֵךְ,

כִּי אִם כְּגָמָל בְּאַפְסָר אֲנִי מוּבַל.

כָּפוּ אוֹתִי, עַד שֶּׁאָמַרְתִּי: רוֹצֶה אֲנִי.

 .

הוּא הֵנִיחַ יָדָיו עַל לִבּוֹ, כְּאוֹמֵר 'לִבִּי נִשְׁבַּר',

וּפִתְאוֹם נֶעֱמַד עַל כִּסְאוֹ, וְהֵחֵל שָׁר:

אֵין לִי סִימְפַּתְיָה לְאֲנָשִׁים שְׁמְשָׁרְתִים בְּמִילוּאִים,

אֵין לִי סִימְפַּתְיָה,

אֵין לִי סִימְפַּתְיָה לְאֲנָשִׁים שְׁמְשָׁרְתִים בְּמִילוּאִים.

מודעות פרסומת

חששותיי במילואים

בני האנוש מאוהבים – או יותר מדויק: תלותיים – בהגדרות, ורצוי שאלו יהיו הגדרות חותכות, חד-משמעיות ובעיקר אופוזיציוניות זו לזו – כלומר שהם יחלקו את שדה-ההתייחסות לשני חלקים מנוגדים זה לזה: רעים מול טובים (בשדה הערכים), מזרח מול מערב (בשדה התרבות) וכולי. אחת הנגזרות של תופעה זו היא שאנשים רבים מגדירים את חייהם על פי רגע מכונן אחד, וממילא מחלקים את חייהם ל"לפני" ו"אחרי" הרגע הזה. זו כמובן תופעה שטחית ופשטנית מאוד, כיוון שהחיים הרבה יותר מורכבים, ולא אחת אנו בונים הגדרות רק על מנת לפרק אותן, אך נראה לי לומר שזו תופעה שלא ניתן להימנע ממנה כיוון שהיא עוזרת לנו לארגן את החיים בהתאם לאותן ההגדרות ואחרת – היינו נתונים בכאוס מוחלט. ומכיוון שאני מכליל את עצמי תחת ההגדרה של "בן אנוש", ובאופן מצומצם יותר, "בן-אנוש שטחי" – אף אני אטול חלק במהלך האנושי הזה.

ובכן, את חיילי המילואים ניתן לחלק לארבע קבוצות, או למעשה ל"שתיים שהן ארבע": נשואים מול לא-נשואים, וסטודנטים מול לא-סטודנטים, כאשר הנשואים וכן האנשים שאינם-סטודנטים שמחים מאוד על כל צו מילואים, ואילו הסטודנטים והלא-נשואים שמחים על-כך פחות. כך שאם אתה נמנה הן על קבוצת הנשואים והן על קבוצת הלא-סטודנטים, סביר להניח שהמוטיבציה שלך למילואים גבוהה במיוחד. זאת, מכיוון שהמילואים הם אפשרות בשביל הנשוי או הבחור שעובד במשרה מלאה להשתחרר מהשגרה השוחקת של העבודה ומעול האישה והילדים; כבלי הצבא משחררים מכבלי הנישואין, המילואים הם מן חזרה אחורה בזמן לתקופת הרווקות והלא-מחוּיבות, חזרה למין חברה ברברית קדומה שבה כולם גברים (וכאן המקום לציין שהדברים נאמרים לא באופן השערתי, אפריורי, אלא לאחר כמה וכמה שיחות עם חבריי למילואים). אם אתה סטודנט נשוי, אזי בכל יום מילואים אתה מפסיד חומר לימודי, אך עדיין זכית לחופש מהאישה. ואם אתה נמנה הן על קבוצת הסטודנטים והן על קבוצת הלא-נשואים – אתה מפסיד חומר לימודי ואינך חש צורך לברוח מאף-אחת – המוטיבציה שלך למילואים תהיה קטנה מאוד. ואצלי, שאני נמנה על קבוצת הסטודנטים הלא-נשואים, לא זו בלבד שהמוטיבציה למילואים קטנה במיוחד, היא רק מחריפה ומעצימה את החששות והפחדים שאני נושא עמי בכל יום. שלא כמו אדם עובד ונשוי, להם שום דבר לא יברח והם רואים במילואים וויקיישן, בכל יום שעובר הסטודנט והרווק מפסידים חומר לימודי (ויש אומרים – זמן רווקות לא מנוצל).

אז החשש הראשון שלי במילואים היה מהפסד של חומר לימודי. חשש זה ניסיתי למזער כשהבאתי עמי הרבה מאוד פסקי-דין, אותם קראתי בשכבי ובקומי, לפני, אחרי ובמהלך השמירות. באופן סכמטי, בכיפוף הידיים שבין המרצים שלי למפקדים שלי – כלומר בין "המקצוענות הלימודית" לבין "המקצוענות החיילית" שלי – אין לי ספק שהמרצים יוצאים כשידם על העליונה. המרצה שלי יכול להיות מבסוט ממני, המ"פ טיפה פחות. ועל זה אמרתי: "אני עולה לשמור. אתם יכולים שלא לישון בשקט".

כאן המקום להדגיש שדווקא פחד מהמילואים עצמם, מכך שמתפקידנו לשמור על גבול לבנון, לא חשתי. רבים מחבריי עימם שוחחתי הדגישו בפניי את החשש מכך שהמוצב בו שהינו יושב על גבול לבנון, ממש על הגדר, והם חוששים לעלות לעמדה או לצאת לסיורים על הגדר משום כך. ודווקא בעניין הזה, אני חשתי שלווה. הידיעה שמרחב האפשרויות העומד לרשותי הוא כה-קטן, שהיכולת שלי להקדים תרופה למכה היא אפסית – שגם אם אני אשמור על רמת חיילות וכוננות גבוהה לא אוכל לעשות דבר במקרה של אירוע – תחושה זו נסכה בי רוגע. לו הייתי יודע שיש עליי אחריות כלשהי ועליי ליזום וליצור בכדי לקדם את פני הבאות – הייתי נכנס ללחץ שמא לא עשיתי את המוטל עליי. אבל העובדה שאני במוצב על גבול לבנון וכל שנותר לי לעשות זה לחכות שהצד השני יתקוף – חוסר-האונים הזה הרגיע אותי.

אז החשש מהפסד החומר הלימודי היה אחד החששות שלי במילואים, אולם החשש הגדול ביותר שלי הוא החשש מהשמנה. כאן אולי המקום לציין שלעניות דעתי המשפט "הצבא צועד על קיבתו" הוא משפט עמוק מאוד. כשאדם נכנס בשערי הצבא, המעבר מאזרחות לחיילות הוא רגע בו אדם מזדכה על החירות שלו לפרק זמן מסוים – וזו באה לידי ביטוי החל משלילת הזכויות האזרחיות (כמו חופש התנועה) וכלה בוויתור על הנאות הארוגניות, הילדותיות, של החיים, שלא תמיד מתאפשרות בצבא: לישון, להתקלח וכיו"ב. ושסתום החופש היחידי שעומד לו לחייל הוא האוכל – לעולם לא יהיה מצב שהוא לא יוכל לאכול – בסיור, בשמירה או בחמ"ל, כשקר, כשמדוכאים או כשמשועממים. ולכן בפלוגות המבצעיות הארוחות הן קודש הקודשים, יש משמעות עצומה לדרך שבה האוכל מוכן או מהאופן שבו שולחנות האוכל נערכים.

ולאור כל הסיבות שמניתי, חששתי מכך שאוכל אוכל משמין וללא הגבלה, שהיציאה מסדר היום האזרחי שלי תפרוץ את הסכר. בשלב זה, אנשים שמכירים אותי מלבר ולא מלגו, אנשים שלא מכירים את ההיסטוריה שלי, אומרים לעצמם "מה? אתה תשמין? הצחקת אותי". ובכן, בעברי הייתי אדם שמן, וכאן החשש שלי מורכב מצוויי דיניי (משני דברים): מעבר לכך שתמיד ישנו החשש האמתי שאשוב להיות שמן, אדם שרוב חייו היה שמן, תמיד יחשוב על עצמו כשמן. ישנו משפט שאומר "יותר קשה להוציא את העבדוּת מהעבד, מאשר להוציא את העבד מהעבדוּת". כלומר, גם אם העבד ישתחרר מעול העבדות, יהיה קשה להוציא ממנו את המנטליות העבדותית. ובכל זמן שהותי במוצב, ואפילו כעת כשחזרתי הביתה, כל הזמן חששתי מכך שאני אשמין או שהשמנתי.

ולסיכום, כשעל כף המאזניים עומדים נסראללה ושניצל נוטף שמן – אני הרבה יותר מפחד מהשניצל.

נפולת של נמושות

מקובל לחשוב – ולעניות דעתי גם נכון לחשוב כך, לפחות "נכון פסיכולוגית" – שלכל אדם יש תפקיד – או בשפה פחות יפה ונעלה: פונקציה – בעולם. יש אנשים שפורסים את קיומם על-פני כמה וכמה תפקידים, ויש אנשים שמצמצמים את הווייתם לתפקיד אחד מרכזי.

עורכי הלילה בעיתוני הבוקר היומיים לא באו לעולם אלא בשביל לתת את הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר של יום המחרת. כשעורכי הלילה יגיעו לעולם שכולו טוב ויתבקשו לתת דין חשבון על מפעלם בעולם הזה, הם ראשית כל ואחרי הכול יתושאלו על הדבר הזה. אין להם, לעורכי-הלילה, לא יראת שמיים, לא יראת בני-אדם, לא שיקולים מדיניים ולא שיקולים חברתיים; הם יודעים שעל כתפיהם מונחת האחריות למכור כמה שיותר עיתונים, ולשם כך עליהם לספק את הכותרת המוכרת ביותר – כמובן לאחר ניתוח ופילוח של "הלכי הרוח של החברה הישראלית", של פלח השוק אליהם העיתון שלהם מכוון (לא הרי הקהל ש"ידיעות אחרונות" מכוון אליו כקהל ש"הארץ" מכוון אליו). לרוב זו תהיה כותרת בנושא המרכזי והחשוב שעל סדר יום, אבל כאמור, רק מכיוון שזו עולה בקנה אחד עם היותה "הכותרת המוכרת ביותר". מכיוון שלרוב הכותרת המוכרת ביותר היא גם החשובה ביותר או העניינית ביותר, לא על נקלה ניתן לזהותה ככזו. אולם בימים בהם אין כותרת ראשית, במובן המהותי-הרחב של המילה, ניתן להבחין ביתר קלות בכותרת הראשית במובנה הצר, כלומר ככזו שנועדה למכור עיתונים ותו לא.

בז'רגון הצבאי (אני כרגע במילואים, אז תסלחו לי) מכירת עיתונים זו המטרה של העיתונאים. אם כן, אז מה היא השיטה? כתבתי כמה פעמים בעבר (לדוגמא, ברשומה "בשולי גל המחאה"), שאחוז ניכר מהאנרגיה העיתונאית מוקדש להגברת עוצמת הלהבות בנושאים שונים, או בשפה שכונתית: "לחמם" את השחקנים בזירה הציבורית זה על זה; "פלוני אמר עליך ככה, מה תגובתך?" וכיוצא באלו (מה שמכונה על ידי אנשי תקשורת בשפה מכובסת: "העלאת נושאים חשובים לדיון ציבורי").

וכעת, כמו שאומרים חברינו השופטים הנכבדים, "מן הכלל אל הפרט". הכותרת הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות" של אתמול (15.11.2011), מספקת לנו הזדמנות לראות כיצד בימים בהם אין נושא אחד משמעותי על סדר היום, העיתון מנפק כותרת שתפקידה למכור (מטרה) באמצעות הגברת עוצמת הלהבות (שיטה). הכותרת הראשית מביאה ציטוט של משה ורותם לפידות, זוג רופאים מתמחים שחילצו לפני כשנתיים תינוקת מבית בוער וקיבלו את אות הנשיא על כך, וזו לשונה: "אם לא תהיה ברירה נרד מהארץ", אמרו הזוג לפידות. אז זה הטקסט, אבל הסב-טקסט של הכותרת הוא: ראש-הממשלה (או שר האוצר, או הממונה על התקציבים באוצר): מלח הארץ רוצה לעזוב את הארץ – מה תגובתך?

אז אמנם הכותרת הראשית לא גרמה לי לקנות את העיתון, כיוון שבימי החול הוא מחולק חינם לכל דורש (לעניין זה לכותרת הראשית יש חשיבות גם לצורך המאבק של "ידיעות אחרונות" ב"ישראל היום", וכמובן תפקידה לא רק למכור את העיתון של היום, אלא לגרום לנו לעשות מנוי לעיתון המלא או לקנות עיתונים בימי שישי, אז העיתון לא מחולק חינם), אבל היא כן הצליחה לקומם אותי.

יש כאן משהו מאוד לא פייר: הרופאים המתמחים מנהלים מאבק – יש אומרים מוצדק, יש אומרים, ואני נוטה לדעה זו, מוצדק-אך-בכייני (וראו את הרשומה שלי בעניין "הם נופלים מהרגליים") – להעלאת שכרם ולהטבת התנאים שלהם. ובמסגרת המאבק שלהם אני אפילו מוכן לקבל שביתות לגוניהן כחלק מכללי המשחק, למרות ששביתות הם לא My cup of tea, והם גם נשק קיצוני למדי (וראו את הרשומה שלי בעניין: "אז למה שבתנו היום?"). אבל בשום אופן וצורה אני לא מוכן לקבל מאבק בו אחד הצדדים מודיע בתחילתו שאם לא ינצח בו, הוא שובר את הכלים, הוא יוצא מהמשחק. אם אתה מחליט לשחק את המשחק, עליך להישאר בו עד הסוף, אפילו אם תפסיד, או שלא תשיג את התוצאה הרצויה מבחינתך. אני מניח לעצמי שיש ימים שגם לבנימין נתניהו, או לאילן לוין, נשבר ה- מכל המאבקים האלו, ועדיין הם לא אומרים לעצמם: נמאס לי, אני יורד מהארץ.

ואני רוצה להודיע לכל המתמחים שמאיימים לרדת מהארץ, ובכלל לכל אלו שמנפנפים בדרכון האירופאי שלהם או באזרחות האמריקאית שלהם, באופן הכי לא פוליטיקלי-קורקט שאפשר:  תפאדל, תרדו כבר מהארץ! אני לא רוצה במדינה שלי – המדינה שלי כאזרח, ויותר מאוחר כמושל – אנשים שלא רוצים להיות פה. אני לא מכריח אף אחד להישאר כאן בכוח. יותר מזה: אני מוכן להלאים את הפיאט פונטו המקרטעת שלי בכדי להסיע מתמחים מכל רחבי הארץ לנתב"ג, ואפילו מוכן לעזור להם לארוז, ונסדר זאת מול גורמי הביטחון בנתב"ג, שכשישאלו אותם בבידוק הביטחוני "ארזתם לבד?", הם יוכלו לומר "לא, אודי עזר לנו", ולהמשיך הלאה ללא-כל-קושי לדיוטי-פרי.

ומכאן צפירת ארגעה לכל המתמחים המאיימים לעזוב ולכל שאר אזרחי המדינה שחוששים: לעולם לא יהיה מחסור ברופאים בארץ (לגבי "מיטב המוחות במחקר" זו שאלה אחרת, אך כפי שבית המשפט לא עונה לשאלה שהוא לא נדרש אליה – בדרך כלל – גם אני משאיר את השאלה הזו בצריך עיון). כפי שציינתי ברשומה הנ"ל, מעבודתי הסדירה מול מועמדים לתואר ד"ר ברפואה, אני יכול להבטיח לכם שעל כל מתמחה שיעזוב את הארץ יהיו חמישה שיהיו מוכנים להחליף את מקומו, לא פחות מוכשרים וחכמים ממנו. אני קצת ממחזר את אותו פוסט, אבל מניסיוני האישי אנשים מוכנים למכור את אימא שלהם – לא במובן הקנייני כי אם במובן הנשמתי, כלומר מוכנים לטרטר-למוות את ההורים שלהם – בכדי להתקבל לפקולטה לרפואה. וקרוב לוודאי שאם נחתים את אותם סטודנטים מאושרים בפתח שנה א' של לימודי הרפואה על מסמך שמודיע להם ששכרם והתנאים שלהם יהיו כך וכך – ושלא תחשבו שהמתמחים של היום לא ידעו את זה לפני שבע-שמונה שנים – הם יחתמו עליו בעיניים עצומות. כי כסף, כמה שזה טריוויאלי ומטומטם, זה לא הכול בחיים, ובעיקר שכנגד זה עומד הכבוד, הכבוד בלהיות ד"ר לרפואה. אז תאמרו שזה לא סותר, שזה לא מצדיק את הפיכת הרופאים לעבדים, ואשיב לכם: אתם צודקים, תאבקו על זה, אבל אל תפחידו אותנו באיומים שאתם עוזבים את הארץ.

וקל וחומר שאין חשש שנגיע למצב "שהאחרון יכבה את האור". יש מספיק אנשים שאוהבים את הארץ הזאת. ושלא אובן לא נכון: אני ציוני קטן מאוד, אפילו ציוני-מוּתנה לפרקים. החיים בארץ לא פשוטים כלל ועיקר, ולא תתפסו אותי אומר שמדינת ישראל היא מקום נפלא לחיות בו, ועל אחת כמה וכמה שאני לא חושב שישראל היא המקום הכי יפה בעולם, "ארץ זית שמן ודבש… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח, 8) – כמו שהבטיחו לנו. ואני אומר זאת על-אף, וכנראה בגלל, שאני כרגע במילואים הכי מיותרים שיכולים להיות (יש סד"כ גדול מדי ובדיעבד יכולתי שלא להתייצב). אבל זו הארץ שלי, זו המולדת שלי, התרבות והחברה שלי, ואני גם חושב – אפרופו פסקת הפתיחה של הרשומה הזו – שאם נולדתי כאזרח מדינת ישראל, יש לי תפקיד כלשהו כאזרח המדינה. בגדול די חרא לחיות כאן, אבל זה החרא שלי. ואני אוהב אותו.

יום הזיכרון ליצחק רבין – בין שתי אסכולות

יום הזיכרון ליצחק רבין שהתקיים שלשום (י"א חשון), הוא כמו מאכל שאימא-כנסת ישראל הניחה על הצלחת של ילדיה, אזרחי המדינה, והם, כלומר אנחנו, לא יודעים איך לאכול אותו: חלקם מסתערים עליו בהתקף בולמוס, עד שלא נודע כי בא אל קרבם; חלקם מעדיפים להשאיר את האוכל בצלחת ולהיוותר רעבים. אך מול המצב המביך הזה, רובם ככולם מעדיפים לאוכלו כמי שכפאם שד, ולא לבלוע ולא להקיא.

ניתן לתמצת את המצב המביך כך: מה, לעזאזל, שואלים את עצמם האזרחים, אנחנו צריכים לעשות ביום זה? וכאן, כמדומני, ומניסיון מצטבר של 16 ימי זיכרון, הציבור מתחלק לשניים: דעה אחת סבורה שיש ללמוד ביום זה על "מורשת רבין", ואילו הדעה השנייה אומרת שיש ללמוד ביום זה על המשמעות הרת-האסון של רצח יהודי על ידי יהודי, על החורבן שעלול לבוא עלינו בשל מלחמת אחים וכיוצא בזה.

לדידי אני סבור, ואני אומר זאת על אף שאני מחזיק מעצמי כבעל דעות שמאלניות, שאין דבר כזה "מורשת רבין", וזאת מכיוון שרובנו אנשים נסיבתיים, שיוצרים ומגיבים בהתאם לנסיבות, אינטרסים ומאוויים, ומעטים האנשים שפועלים מתוך תודעה של הותרת מורשת. אם יש דבר כזה מורשת, לרוב הכוונה היא לפעולה רטרואקטיבית, מלאכותית, בררנית מאוד (במובן זה שאוספת מעשים מסוימים ומשמיטה אחרים) שעושים סוכני זיכרון אחר-מות בעל-המורשת, של בניית נראטיב לדמות המבוקשת, כך שתעלה בקנה אחד עם הרושם שמייצרי הזיכרון מבקשים ליצור.

אולם גם לדידכם, גם אם נאמר שלרבין הייתה מורשת אינהרנטית, קוהרנטית וטבעית ומלכתחילה, מדוע מוטל על אזרחי המדינה, שיש ביניהם שלא מסכימים עם אותה מורשת, ללמדה ולשננה, שנה אחר שנה? ואם אתם סבורים שאנשי אסכולה זו הם קבוצה קטנה ואזוטרית, אספר לכם מעשה שהיה. לפני שלוש שנים נכחתי בטקס הזיכרון ליצחק רבין שהתקיים באוניברסיטת תל אביב. ובין האנשים שנשאו דברים היה יושב ראש אגודת הסטודנטים דאז, גיל גולדנברג, שבין השאר אמר את הדברים הבאים (ציטוט מהזיכרון): "שנה שעברה עמדתי כאן ורמזתי לכך שצריך לצאת משטחי הגדה המערבית. אבל השנה החלטתי לומר זאת בבירור: 'צאו מהשטחים!'". ומתוך כך, כפי שעולה מדבריו, שגולדנברג חזר על הדברים שנה אחר שנה, אני למד שגולדנברג לא נמצא בדעת יחיד, כיוון שחבריו לא ראו לנכון לתקנו על דבריו האוויליים ולפיכך הם מסכימים לדעתו. אז כמובן שהדעה של גולדנברג לגיטימית, ובמובן מסוים אף אני סובר כמותו, אך אין זה נותן לו לגיטימציה לנכס לעצמו את יום רבין. כשיהיה, אם יהיה, יום מורשת גיל גולדנברג, ואם עד אז הנושא יהיה רלוונטי, נוכל לעמוד מעל בימת הנואמים ולצעוק: "צאו מהשטחים!"

אז ניתן כמובן להחזיק באסכולה השנייה, לימוד על האסון שבמלחמת אחים וכו', שהיא יותר קונצנזוסיאלית, והיא לדעתי גם האסכולה העדיפה, אולם מכיוון שלא ניתן לנתק בין רצח רבין לרבין האיש, אותם חלקים באוכלוסייה שמתנגדים ל"מורשת רבין", יתקשו להשלים גם עם האסכולה הזו. כשהייתי בישיבה התיכונית, אמר לנו ראש הישיבה דברים שאז, מעומקי שמאלניותי, נראו לי מרגיזים, אולם כיום ממרומי פיכחותי נראים לי נכונים: אם המדינה אכן לא רוצה להאביס אותנו במורשת רבין ויום הזיכרון נועד רק לליבון המשמעות בכך שיהודי רצח יהודי, ניתן לעשות זאת בצום גדליה, שהיה מנהיג היהודים בארץ ישראל לאחר חורבן בית ראשון, ולאחר שנרצח בידי ישמעאל בן נתניה כיוון שהתנגד לדעתו, האחרון המיט חורבן סופי על שארית הפליטה שהייתה בארץ. ובאפשרות זו יש יתרון נוסף, כיוון שהוא מטעין יום זה במשמעויות נוספות ואקטואליות, ובכך מחזיר אותו להיות רלוונטי.

ומכיוון שהרצח והאיש כרוכים זה בזה, בציונות הדתית מצאו כל מיני שילובים על מנת לציין מחד את יום הרצח, אך לעמעמו ולהשאירו ב"פרופורציות הנכונות" מאידך, וחיברו אותו ליום פטירת רחל אמנו, המתרחש באותו יום. אחותי הקטנה סיפרה לי שהיא נושאת דברים השנה בטקס הבית ספרי שלה, שעושה קומבינציה – בי נשבעתי – בין פטירת רחל אמנו, רצח רבין ופדיון שבויים (בעקבות שחרור גלעד שליט). אחותי ניסתה להסביר לי את "תיאוריית הקשר", אך גם לאחר הסבר ממושך של כמה דקות, אני לא הצלחתי להבינו.

כשהתחלתי ללמוד השנה באוניברסיטת בר-אילן, סקרן אותי לדעת כיצד יציינו באוניברסיטה את היום, גם נוכח כל הדברים שציינתי לעיל, ובפרט נוכח הטקס הגרוטסקי באוניברסיטת תל אביב, אולם בעיקר זה סיקרן אותי כיוון שבמרכזו עומדת שאלה סוציאלית מרתקת: כיצד אימא (אוניברסיטת בר אילן) מתמודדת עם בנה, בשר מבשרה, שסרח (יגאל עמיר)? אז כמובן שעמיר הוא אדם ריבוני וחופשי (כלומר בזמנו; עכשיו קצת פחות), שלו, ורק לו, האחריות למעשיו; וכמובן שלאוניברסיטת בר-אילן אין אחריות או קשר למעשיו של עמיר, כשם שגאולה עמיר לא אשמה שהבן שלה אכל בוסר והשיניים שלה יכהו, ושאימא שלי לא אשמה שיצאתי כזה דרעק; אולם זה בדיוק היופי שבדבר – שלמרות שאימהות לא אחראיות על ילדיהן – הן עדיין חשות רגשות-אשם על מעשיהם! אז כיצד בר-אילן מתמודדת עם רגשות האשם? יצאנו לבדוק, בואו איתנו.

וכאן הופתעתי לגלות שאוניברסיטת בר אילן, בשל הטראומה שחוותה לפני 16 שנה, הנציחה את היום באופן הראוי ביותר שראיתי עד כה. בר אילן בחרה באסכולה השנייה, משמעות הרצח של יהודי על-ידי יהודי, רק שהיא עיקרה מתוך זה את המשמעות המליצית והריקה מתוכן והצליחה להעניק תוכן ממשי ליום הזה, בדמות מעגלי הידברות ותוכניות יפות אחרות (את התוכנית המלאה ניתן לראות כאן).

ובכך שלטראומה יכולה להיות משמעות מכוננת ואין הכרח שהיא תביא לסטגנציה, יש כמובן בשורה חיובית לכל האנושות.

הילד – בין ישמעאל לגלעד שליט

לאור ההסכמה שבשתיקה – ובהקשר הנוכחי אולי יותר נכון לומר: האמנה – עליה הסכימו כל כלי התקשורת, ולפיה אין להוריד את פרשת גלעד שליט מסדר היום וחובה להקדיש לו לפחות פעם אחת בשבוע אייטם (הנה האחרון, מלפני יומיים), החלטתי גם אני הקטן ליטול חלק במאמץ המלחמתי הזה, ולכתוב רשומה נוספת בעניין גלעד שליט. ורצה הגורל ונושא זה משתרג יפה בפרשת השבוע הנוכחית, "וירא" – בבחינת ענבי הגפן בענבי הגפן – כך שתוכלו לאמץ לכם חלקים מרשומה זו ולאומרה על שולחן-השבת שלכם, ולהשתיק את תלונות הוריכם, החוזרות ונשנות: למה שלחנו אותך לבר-אילן אם אתה לא יכול לומר אפילו רעיון נחמד על פרשת השבוע? כמו טוענים: אז מה אתם עושים שם כל השבוע?

ראשית אפתח בגילוי נאות: גלעד שליט הוא לא הילד שלי. ואני מקדים זאת ואומר כיוון שבהרבה מאוד דיווחים בכלי התקשורת, גלעד שליט כונה "הילד של כולנו" (ניתן לראות דוגמא אחת כאן). יש לי, אולי, כמה צאצאים שפזורים ברחבי העולם, אך אני יכול להגיד לכם בוודאות, שגלעד שליט אינו אחד מהם, גם מכיוון שהדבר לא היה אפשרי טכנית, ובעיקר כי גלעד שליט הוא הילד של הוריו, נועם ואביבה, ותו לא, ומה שחסר לי עכשיו הוא שגלעד שליט יבוא אליי בתביעת הורות.

כינויו של גלעד כ"ילד של כולנו" בא כמובן לשרת את אלו שדרשו בהחזרתו, אך זה כאמור פשוט אינו נכון עובדתית, כי גלעד הוא ילד של הוריו. וכאן חשוב להדגיש את הנקודה הבאה: מנקודת מבט חיצונית, גלעד שליט אינו ילד, הוא לכל הפחות נער, שלא לומר גבר. אבל מנקודת המבט של הוריו – גלעד שליט לעולם יישאר ילד (רותם אבוהב מדגימה זאת בפרסומת חיננית ברדיו מטעם "הרשות הלאומית לזהירות בדרכים"). ולכן, לצורך השגת אותה מטרה, ניתן להסתפק בכינוי "הילד" (כמו לדוגמא בדיווח כאן). שכן, כאשר אנחנו מכנים את שליט-ג'וניור "הילד" אנחנו מאמצים את נקודת התצפית של הוריו, כמובן מבלי שאנחנו הוריו האמיתיים. קראנו לגלעד ילד – אימצנו באופן מוחלט את הנרטיב של הורי שליט. אנחנו קוראים את הסיפור, את הסיפור שקוראים לו גלעד שליט, דרך העיניים שלהם, ושלהם בלבד, וכשזו זווית ההסתכלות שלנו – קשה מאוד להתנגד לשחרורו של גלעד שליט.

נקודת התצפית קובעת את העמדה המוסרית שלנו כלפי הסיפור. פרופ' ידידיה שטרן סיפר לנו שהוא קרא לא מזמן את הספר "ספינות טרופות" של אקירה יושימורה. הספר מסופר מנקודת המבט של איסאקו בן התשע, החי בכפר דייגים יפני עלוב ומבודד, אשר תושביו מצויים על סף רעב. תושבי הכפר מנסים למשוך אל החוף "או-פונה-קמה" – ספינות העוברות בים, כדי לבזוז את מטענן, ולהרוג את כל נוסעיהן, וכל זאת באישון ליל, בטרם יבחינו בהם ספינות אחרות. ואני, סיים שטרן ואמר, שבאופן כללי מאמין ב"לא תרצח", אימצתי לחלוטין את נקודת התצפית של איסאקו המסכן, וקיוויתי בכל לבי שתושבי הכפר יספיקו להרוג את כל הנוסעים בטרם יעלה השחר.

וכינוי גלעד שליט כ"ילד", הזכיר לי מאוד את פרשת "עקדת ישמעאל", כפי שלמדתי אותה ממורי ורבי פרופ' מנחם פרי (בראשית כ"א, פס' 9-20). תקציר הפרקים הקודמים: לאחר הולדת יצחק, שרה חוששת מהשפעה רעה של ישמעאל (הבן של אברהם והגר) על יצחק, ולכן מצווה על אברהם בעלה לגרש אותו. לכל אורך הפרשה הזו, ישמעאל לא מוזכר בשמו. פעמים הוא נקרא "בן האמה" (בווריאציות שונות), פעמים הוא נקרא "בנו", וברוב הפרשה הוא נקרא "הנער" (שש פעמים) או "הילד" (שלוש פעמים).

אז אפשר לומר שהמספר רצה לגוון בכינויים שהוא נקט בהם, אבל יש לנו כאן סתירה חזיתית: ישמעאל הוא ילד או נער? ובכן, מבחינה אובייקטיבית ישמעאל לפחות בן 14, שכן כאשר אברהם בן 99 וישמעאל בן 13 הם עושים מבצע א-לה צומת ספרים – שניים במחיר אחד – ועושים ברית-מילה משותפת (שם י"ז, 24-25), ואילו יצחק נולד כאשר אברהם בן מאה (שם כ"א, 5), וגירוש ישמעאל מתרחש זמן-מה אחר כך, ביום הגמל את יצחק (שם, 8-9), לאחר ששרה רואה את ישמעאל מצחק, ויש סברה לומר שלמילה מצחק יש קונוטציות מיניות (והשוו לבראשית כ"ו, 8). כך שישמעאל נמצא בעיצומו של גיל הטיפש-עשרה, שיצרו המיני גובר עליו. אז ישמעאל בערך בן 15, ולכן יותר נכון לקרוא לו נער.

אלא שניתן להסביר את השוני בכינויים, כמו גם מדוע ישמעאל נקרא ילד, לפי נקודת המבט ממנה מסופר הסיפור, כאשר בגירוש ישמעאל המבע הוא כמו זיקית שמשנה צבעים על פי הסיטואציה. המחבר מדבר על אותה דמות, אך נצמד לתודעת כל אחת מהדמויות מסביב ולפיכך מספח לעצמו את העמדה של מושא סיקורו מאותה נקודת מבט. כאשר המספר צמוד לתודעתה של שרה, ישמעאל נקרא "בן האמה" (פס' 10), אבל כשאברהם מדבר, המספר מאמץ את עמדתו וישמעאל נחשב בנו, "על אודות בנו" (פס' 11). כאשר המספר הוא צמוד לתודעתו של אלוהים ישמעאל נקרא "הנער"; מפני שישמעאל הוא בגיל ההתבגרות, ואלוהים הוא אובייקטיבי. אך לכל אורך ההליכה הטראגית של הגר וישמעאל במדבר, המספר דבק בכינוי הילד (פס' 14-16), והחל מהרגע שמלאך נגלה להגר ויש האפי-אנד, ישמעאל שוב נקרא הנער (פס' 17).

קריאת הסיפור דרך נקודת המבט של הדמויות, מסבירה את השוני. שלושת הפסוקים במדבר נכתבים מנקודת המבט של הגר, ובשבילה ישמעאל הוא ילד. הכינוי ילד משקף את הרגש שלה, הוא הילד שלה. שהמספר מספר את האירועים הסמוכים להגר – הוא מאמץ לעצמו את הרגש של הגר. אך מעבר לכך שהצלחנו ליישב את הסתירה בין הנער (אובייקטיבי) לילד (סובייקטיבי), קריאה כזו מביאה לדבר נוסף והוא הזדהות גדולה עם הגר, שאיתה – כך קובע לנו המספר – אנחנו אמורים להזדהות וממש כמו שליט, לרצות לחזרתו הביתה של ישמעאל.

אז למה שבתנו היום?

את הרשימה הנוכחית התחלתי לכתוב – כלומר, כתבתי בראשי, למרות שאם היו לי דף ועט הייתי בהחלט יכול לכתוב אותה ממש – בעודי משתתף באורגיה הקבוצתית הזאת שנקראת פקק-תנועה באיילון צפון – ומבטי פוזל למד הקילומטראז' שמטפס לאִטו, וכל זאת בגלל שלא הייתה תחבורה ציבורית בשל השביתה. אין ספק, נהגי המכוניות באיילון צפון היום בבוקר כיבדו את השביתה. הם שבתו. מכוניותיהם עמדו במקום, ואם הייתה צפירה הם היו יכולים גם לעמוד לצד מכוניותיהם ודבר לא היה זז (מילא אני, ששפר גורלי וזכיתי להיות נשוי באושר ובעוני למכונית שלי עד שהמוות – שלה כנראה, והוא מתקרב בצעדי ענק – יפריד בינינו, יכול להתנייד לי בזחילה באיילון, אבל מה יעשו רווקי-המכוניות? מה יעשו עובדי הקבלן שאין להם איך להגיע לעבודה?) וחשבתי לעצמי: אז למה לעזאזל אנחנו שובתים?

בואו נתחיל דווקא מהשורה התחתונה, והשורה התחתונה אומרת שלא אחת תנאי ההעסקה של עובדי קבלן הם לא אנושיים/ לא מוסריים/ לא יהודיים/ לא נוצריים – מחקו את המיותר או השלימו את החסר. אני באמת מאמין שלנו כחברה מוטלת האחריות לדאוג לתנאי שכר הוגנים לכל אוכלוסייה, וזו בסופו של דבר צריכה להיות המטרה. האם עיני רצה להשיג את המטרה הזו?

ראשית, אם עיני היה רוצה, הוא היה מסדיר את זה גם ללא שביתה, או לפחות מונע מאיתנו את הטקס המיותר שהולכים לישון בחצות הלילה, קמים בשש בבוקר בכדי לגלות שיש שביתה ואז מגלים שבעצם אין שביתה. אין חובה לעשות משמר (לילה לבן) של משא ומתן עקר, רק בשביל לגלות שבבוקר יש שביתה. כשעיני מתעפץ ושטייניץ מנקר, קשה מאוד להשיג תוצאות. להזכירכם, משא ומתן ניתן לקיים גם ביום. אבל משא ומתן לילי משרת את המטרה של עיני לשוות למשא ומתן נופך חשאי ואינטנסיבי, כאשר למעשה התוצאה ידועה מראש. בואו נודה על האמת, לא בגלל עובדי הקבלן המשק הושבת היום לארבע שעות; בגלל עופר עיני המשק הושבת. כמו במשחק "הרצל אמר" – עיני אמר שתהיה שביתה, והייתה שביתה.

רבות דובר ונכתב לאחרונה על החשש מפני החלטות פזיזות ולא-שקולות שייטלו ראשי המדינה בעניין תקיפת הגרעין באיראן, אך אני, למרות שדעתי אינה נוחה מהממשלה הנוכחית, סמוך ובטוח שהתייעצויות ומערכת קבלת החלטות היו ויהיו; אבל האם מישהו שאל את עצמו על שיקול דעתו של עופר עיני? האם עיני התייעץ עם מישהו לפני שהוא גרם סבל למאות אלפי אנשים ברחבי המדינה? וממילא נתניהו וברק, שהציבור החליט שהם יחליטו בשבילו; הציבור רוצה להמליך על עצמו אטד, שיהיה אטד; אבל האם מישהו בחר בעופר עיני? האם מישהו הסמיך אותו לשחק בחייהם של אזרחי המדינה כאילו היו מריונטות? עיני הבמאי, ואנחנו כולנו שחקנים בתאטרון האבסורד שלו. עיני עושה בנו כרצונו, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג.

אז אם עובדי הקבלן הם עבדים מודרניים, אנחנו צמיתיו ונתיניו של המלך עיני.

שערי פרשנות

השבוע השני ללימודים (שנתי האקדמית החלה ב-26.10) צינן במעט את התלהבותי מהדברים שהבעתי בתום השבוע הראשון ("פסק דין כסיפור"), וסיומו של שבוע זה מוצא אותי מסויג קמעה מדבריי אלו. לאחר התבוננות והקשבה במשך עשרה ימים (ויכול להיות שיש כאן שיפוט-מהיר, ואפילו מהיר מדי), חשתי שהמרצים שלי חסרים-משהו. מהו אותו דבר? אני מתקשה לשים את האצבע עליו, אך אפשרות אחת שחשבתי עליה היא להגדיר זאת כביקורתיות. אפשרות אחרת היא להגדיר את אותו דבר כשאר-רוח. אך הדברים דורשים התבהרות, ואנסה להבהיר.

אחת התחושות החזקות שחשתי במהלך לימודיי הקודמים באוניברסיטת תל אביב הייתה של הארה,  במובן של הסרת הדוק מעל העיניים. יותר מחשיפה לדברים שלא ידעתי עליהם, קיבלתי משקפיים דרכם אני רואה או קורא את הדברים אחרת. המציאות, או הטקסט, נשארים לכאורה כשהיו, אולם מכיוון שהמשקפיים אחרים כך גם המציאות שונה. בלימודי מגדר קיבלתי כלים להסתכל באופן אחר על היחסים החברתיים (לאו דווקא בהקשר של נשים וגברים), ואילו בחוג לספרות קיבלתי כלים לקריאת טקסטים ולהבנת דרכי בנייתם. דווקא משום המרפיוּת שבדבר, כלומר שהדברים תמיד היו מתחת לעיניי, שנתקלתי בדברים אך מעולם לא הסתכלתי עליהם באופן אחר – הרבה מאוד שיעורים השאירו אותי פעור-פה.

ישנן כמה דרכים לעשות כך. אחת מהן, יכולה להיות התרחקות ממושא המחקר. ביחסים חברתיים הדבר קל להדגמה. לדוגמא, בשבת שעברה היו אצלנו זוג אורחים, ואנו, בני המשפחה, ניסינו להתנהג כמקובל ב"מצב רפאל" (הסברים לביטוי ניתן למצוא ברשומה כאן) כלומר בנימוסיות מסוימת, אך בהצלחה חלקית בלבד. כשהם שמו לב להתנהגותו של אחי הקטן – שבעינינו היא נראתה רגילה לחלוטין – האישה שאלה אותו: "למה אתה כועס כל-כך?". והיה בהערה הקטנה הזו משהו מאיר-עיניים, שכן אחינו הקטן מסתובב בינותינו כבר קרוב לעשרים וחמש שנה, ומעולם לא פירשנו את ההתנהגות שלו ככעס, ואילו האורחת, לאחר ארוחה של כשעה, ידעה להבחין ולהגדיר זאת כראוי.

באופן דומה, לפעמים ההארה נעשית על-ידי חיבור בין כמה דיסציפלינות, האפשרות לקרוא את X דרך מתודה שמשמשת בדרך כלל ל-Y. בשדה הספרות אפשר לקרוא סיפור – וזה כבר מקובל ונטחן עד זרא – מזווית מעמדית, מגדרית וכיוצא בזה, אולם יותר מכך נמצאת ההבנה שניתן לנתח את המציאות באמצעות הבנת הנרטיב, כלומר לקרוא את הטקסטים הרבים של המציאות – כסיפור.

ואילו אצל כל המרצים ששמעתי עד כה לא מצאתי את אותה ביקורתיות, או אם תרצו: שאר רוח, שהכרתי. המרצה שלי לדיני חוזים הוא מצוין – אבל הרושם שלי הוא שכל מה שהוא מבין, והוא כאמור מומחה בתחום, הוא… דיני חוזים. נמצאתי למד ששבט המשפטנים (כפי שאחד המרצים קרא לו) נעדר את היכולת להתבונן על מושא מחקרו ממרחק-מה, דרך עיניים אחרות שהן לא עיניים-משפטניות, לא במבט ממעוף הציפור ולא בהבנת זרמי עומק. אין לו בעולמו אלא דל"ת אמות של משפט.

הבנתי זאת גם כאשר אחד המרצים הדהיר אותנו לשלב עם משפטנים חוג נוסף. ובאמת, במהלך עבודתי במדור רישום, מעולם לא הבנתי מדוע הפקולטה למשפטים היא היחידה שמאפשרת, ולא אחת אף ממריצה, לשלב עם משפטים חוג נוסף. אין לזה אך ורע בכל האוניברסיטה שחוג שנלמד באופן מורחב/ חד-חוגי (כלומר, שניתן לעשות תואר בו לבדו) ממליץ על שילוב התואר עם חוג נוסף, ובדרך-כלל ההפך הוא הנכון: ישנו איסור לשלב תואר מורחב/ חד-חוגי עם חוג נוסף, והדבר כרוך באישור מיוחד של וועדות ההוראה של שני החוגים. אין זה כי אם הודאת בעל דין במוגבלותו, בצרות אופקו וקטנות ראייתו.

חשתי זאת על בשרי כאשר דנו השבוע באריכות, בכמה שיעורים, בנושא הפרשנות במשפט, כאשר ההתייחסות של כל המרצים לנושא הייתה בזלזול, שלא לומר בהתנשאות, ותוצאה של חוסר הבנה את הנושא, וכמדומני שהדחייה הזאת נובעת בדיוק מהדברים שכתבתי להלן, מהתחושה שמדובר בנטע-זר, במתודה שלא מעולם המשפט, במין בשאינו מינו.

היחיד שהתייחס לכך ברצינות היה פרופ' ידידיה שטרן. אולם גם הוא, לתחושתי, התייחס לכך בשלילה. שטרן הזכיר שהמילה הרמנויטיקה, פרשנות, נובעת מן האל הרמוס, שהוא אל הפרשנות אך גם אל הגנבים, ומכאן שטרן גזר שזה לא בכדי, כיוון שכל פרשנות היא מעשה גזל, וכשזו רוח הדברים מן הנמנע להתייחס לפרשנות כדבר חיובי. ניסיתי להתנגד לכך בכיתה אך לא את כל הדברים הצלחתי לומר, ובעיקר לא על הכל חשבתי באותה עת, וכפי שכבר נוכחתם לדעת, הבלוג הוא מקום נפלא להזדמנות שנייה, להגיד דברים שרציתי לומר ואינם נענו לי בפעם הראשונה (ובהקשר זה, אני ממליץ לראות את הפרק "The Comeback" בסיינפלד [עונה 8, פרק 147], שמקצין עד גרוטסקיות את התסכול במקרים בהם חשבנו על משהו לומר רק לאחר זמן. טעימה ראשונה אפשר לראות כאן).

ראשית, החיבור בין היותו של הרמוס אל הגזל והפרשנות הוא לכל היותר "וורט", אמנם וורט נחמד, אך לא יותר מכך (להרמוס היו תפקידים אחרים). שנית, הוורט הזה הוא תוצאה של פרשנות, וככזה לא רק שהוא לא מוכרח, הייתי אומר שהוא אפילו מאולץ.  באותה מידה אדם יכול לומר שזה שהוא כמעט נדרס בכביש, הוא תוצאה של העובדה שהוא דיבר לא יפה אל הוריו יום לפני-כן, כלומר חיבור של שני פרטים ואז יצירת נרטיב. אך בקומה השלישית צריך לשאול – מה המשמעות של הפרשנות, שכן ראיית הפרשנות כדבר שלילי, כאמור, מסכלת את האפשרות לראות אותה באור חיובי, וניתן להשתמש במטפורה חיובית לפרשנות. במקום פרשנות כגזל, אפשר לראות בפרשנות כשיתופיות. אם לדוגמא אני מפרש טקסט של פלוני, אנחנו אמנם לא שותפים שווים לטקסט אך אני כותב אותו בשותפות עם יוצרו, אני כותב את הטקסט איתו ביחד. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא נישואין – ניתן להתייחס לנישואין כקשר בעלות וניתן להתייחס אליה כשותפות.

ואם כאמור הייתי מעז, וכמובן הייתי חושב על כך במהלך השיעור, הייתי חותם את דבריי במילים: גם כששערי משפט ננעלו, שערי פרשנות לא ננעלו