יום הזיכרון ליצחק רבין – בין שתי אסכולות

יום הזיכרון ליצחק רבין שהתקיים שלשום (י"א חשון), הוא כמו מאכל שאימא-כנסת ישראל הניחה על הצלחת של ילדיה, אזרחי המדינה, והם, כלומר אנחנו, לא יודעים איך לאכול אותו: חלקם מסתערים עליו בהתקף בולמוס, עד שלא נודע כי בא אל קרבם; חלקם מעדיפים להשאיר את האוכל בצלחת ולהיוותר רעבים. אך מול המצב המביך הזה, רובם ככולם מעדיפים לאוכלו כמי שכפאם שד, ולא לבלוע ולא להקיא.

ניתן לתמצת את המצב המביך כך: מה, לעזאזל, שואלים את עצמם האזרחים, אנחנו צריכים לעשות ביום זה? וכאן, כמדומני, ומניסיון מצטבר של 16 ימי זיכרון, הציבור מתחלק לשניים: דעה אחת סבורה שיש ללמוד ביום זה על "מורשת רבין", ואילו הדעה השנייה אומרת שיש ללמוד ביום זה על המשמעות הרת-האסון של רצח יהודי על ידי יהודי, על החורבן שעלול לבוא עלינו בשל מלחמת אחים וכיוצא בזה.

לדידי אני סבור, ואני אומר זאת על אף שאני מחזיק מעצמי כבעל דעות שמאלניות, שאין דבר כזה "מורשת רבין", וזאת מכיוון שרובנו אנשים נסיבתיים, שיוצרים ומגיבים בהתאם לנסיבות, אינטרסים ומאוויים, ומעטים האנשים שפועלים מתוך תודעה של הותרת מורשת. אם יש דבר כזה מורשת, לרוב הכוונה היא לפעולה רטרואקטיבית, מלאכותית, בררנית מאוד (במובן זה שאוספת מעשים מסוימים ומשמיטה אחרים) שעושים סוכני זיכרון אחר-מות בעל-המורשת, של בניית נראטיב לדמות המבוקשת, כך שתעלה בקנה אחד עם הרושם שמייצרי הזיכרון מבקשים ליצור.

אולם גם לדידכם, גם אם נאמר שלרבין הייתה מורשת אינהרנטית, קוהרנטית וטבעית ומלכתחילה, מדוע מוטל על אזרחי המדינה, שיש ביניהם שלא מסכימים עם אותה מורשת, ללמדה ולשננה, שנה אחר שנה? ואם אתם סבורים שאנשי אסכולה זו הם קבוצה קטנה ואזוטרית, אספר לכם מעשה שהיה. לפני שלוש שנים נכחתי בטקס הזיכרון ליצחק רבין שהתקיים באוניברסיטת תל אביב. ובין האנשים שנשאו דברים היה יושב ראש אגודת הסטודנטים דאז, גיל גולדנברג, שבין השאר אמר את הדברים הבאים (ציטוט מהזיכרון): "שנה שעברה עמדתי כאן ורמזתי לכך שצריך לצאת משטחי הגדה המערבית. אבל השנה החלטתי לומר זאת בבירור: 'צאו מהשטחים!'". ומתוך כך, כפי שעולה מדבריו, שגולדנברג חזר על הדברים שנה אחר שנה, אני למד שגולדנברג לא נמצא בדעת יחיד, כיוון שחבריו לא ראו לנכון לתקנו על דבריו האוויליים ולפיכך הם מסכימים לדעתו. אז כמובן שהדעה של גולדנברג לגיטימית, ובמובן מסוים אף אני סובר כמותו, אך אין זה נותן לו לגיטימציה לנכס לעצמו את יום רבין. כשיהיה, אם יהיה, יום מורשת גיל גולדנברג, ואם עד אז הנושא יהיה רלוונטי, נוכל לעמוד מעל בימת הנואמים ולצעוק: "צאו מהשטחים!"

אז ניתן כמובן להחזיק באסכולה השנייה, לימוד על האסון שבמלחמת אחים וכו', שהיא יותר קונצנזוסיאלית, והיא לדעתי גם האסכולה העדיפה, אולם מכיוון שלא ניתן לנתק בין רצח רבין לרבין האיש, אותם חלקים באוכלוסייה שמתנגדים ל"מורשת רבין", יתקשו להשלים גם עם האסכולה הזו. כשהייתי בישיבה התיכונית, אמר לנו ראש הישיבה דברים שאז, מעומקי שמאלניותי, נראו לי מרגיזים, אולם כיום ממרומי פיכחותי נראים לי נכונים: אם המדינה אכן לא רוצה להאביס אותנו במורשת רבין ויום הזיכרון נועד רק לליבון המשמעות בכך שיהודי רצח יהודי, ניתן לעשות זאת בצום גדליה, שהיה מנהיג היהודים בארץ ישראל לאחר חורבן בית ראשון, ולאחר שנרצח בידי ישמעאל בן נתניה כיוון שהתנגד לדעתו, האחרון המיט חורבן סופי על שארית הפליטה שהייתה בארץ. ובאפשרות זו יש יתרון נוסף, כיוון שהוא מטעין יום זה במשמעויות נוספות ואקטואליות, ובכך מחזיר אותו להיות רלוונטי.

ומכיוון שהרצח והאיש כרוכים זה בזה, בציונות הדתית מצאו כל מיני שילובים על מנת לציין מחד את יום הרצח, אך לעמעמו ולהשאירו ב"פרופורציות הנכונות" מאידך, וחיברו אותו ליום פטירת רחל אמנו, המתרחש באותו יום. אחותי הקטנה סיפרה לי שהיא נושאת דברים השנה בטקס הבית ספרי שלה, שעושה קומבינציה – בי נשבעתי – בין פטירת רחל אמנו, רצח רבין ופדיון שבויים (בעקבות שחרור גלעד שליט). אחותי ניסתה להסביר לי את "תיאוריית הקשר", אך גם לאחר הסבר ממושך של כמה דקות, אני לא הצלחתי להבינו.

כשהתחלתי ללמוד השנה באוניברסיטת בר-אילן, סקרן אותי לדעת כיצד יציינו באוניברסיטה את היום, גם נוכח כל הדברים שציינתי לעיל, ובפרט נוכח הטקס הגרוטסקי באוניברסיטת תל אביב, אולם בעיקר זה סיקרן אותי כיוון שבמרכזו עומדת שאלה סוציאלית מרתקת: כיצד אימא (אוניברסיטת בר אילן) מתמודדת עם בנה, בשר מבשרה, שסרח (יגאל עמיר)? אז כמובן שעמיר הוא אדם ריבוני וחופשי (כלומר בזמנו; עכשיו קצת פחות), שלו, ורק לו, האחריות למעשיו; וכמובן שלאוניברסיטת בר-אילן אין אחריות או קשר למעשיו של עמיר, כשם שגאולה עמיר לא אשמה שהבן שלה אכל בוסר והשיניים שלה יכהו, ושאימא שלי לא אשמה שיצאתי כזה דרעק; אולם זה בדיוק היופי שבדבר – שלמרות שאימהות לא אחראיות על ילדיהן – הן עדיין חשות רגשות-אשם על מעשיהם! אז כיצד בר-אילן מתמודדת עם רגשות האשם? יצאנו לבדוק, בואו איתנו.

וכאן הופתעתי לגלות שאוניברסיטת בר אילן, בשל הטראומה שחוותה לפני 16 שנה, הנציחה את היום באופן הראוי ביותר שראיתי עד כה. בר אילן בחרה באסכולה השנייה, משמעות הרצח של יהודי על-ידי יהודי, רק שהיא עיקרה מתוך זה את המשמעות המליצית והריקה מתוכן והצליחה להעניק תוכן ממשי ליום הזה, בדמות מעגלי הידברות ותוכניות יפות אחרות (את התוכנית המלאה ניתן לראות כאן).

ובכך שלטראומה יכולה להיות משמעות מכוננת ואין הכרח שהיא תביא לסטגנציה, יש כמובן בשורה חיובית לכל האנושות.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s