נפולת של נמושות

מקובל לחשוב – ולעניות דעתי גם נכון לחשוב כך, לפחות "נכון פסיכולוגית" – שלכל אדם יש תפקיד – או בשפה פחות יפה ונעלה: פונקציה – בעולם. יש אנשים שפורסים את קיומם על-פני כמה וכמה תפקידים, ויש אנשים שמצמצמים את הווייתם לתפקיד אחד מרכזי.

עורכי הלילה בעיתוני הבוקר היומיים לא באו לעולם אלא בשביל לתת את הכותרות הראשיות של עיתוני הבוקר של יום המחרת. כשעורכי הלילה יגיעו לעולם שכולו טוב ויתבקשו לתת דין חשבון על מפעלם בעולם הזה, הם ראשית כל ואחרי הכול יתושאלו על הדבר הזה. אין להם, לעורכי-הלילה, לא יראת שמיים, לא יראת בני-אדם, לא שיקולים מדיניים ולא שיקולים חברתיים; הם יודעים שעל כתפיהם מונחת האחריות למכור כמה שיותר עיתונים, ולשם כך עליהם לספק את הכותרת המוכרת ביותר – כמובן לאחר ניתוח ופילוח של "הלכי הרוח של החברה הישראלית", של פלח השוק אליהם העיתון שלהם מכוון (לא הרי הקהל ש"ידיעות אחרונות" מכוון אליו כקהל ש"הארץ" מכוון אליו). לרוב זו תהיה כותרת בנושא המרכזי והחשוב שעל סדר יום, אבל כאמור, רק מכיוון שזו עולה בקנה אחד עם היותה "הכותרת המוכרת ביותר". מכיוון שלרוב הכותרת המוכרת ביותר היא גם החשובה ביותר או העניינית ביותר, לא על נקלה ניתן לזהותה ככזו. אולם בימים בהם אין כותרת ראשית, במובן המהותי-הרחב של המילה, ניתן להבחין ביתר קלות בכותרת הראשית במובנה הצר, כלומר ככזו שנועדה למכור עיתונים ותו לא.

בז'רגון הצבאי (אני כרגע במילואים, אז תסלחו לי) מכירת עיתונים זו המטרה של העיתונאים. אם כן, אז מה היא השיטה? כתבתי כמה פעמים בעבר (לדוגמא, ברשומה "בשולי גל המחאה"), שאחוז ניכר מהאנרגיה העיתונאית מוקדש להגברת עוצמת הלהבות בנושאים שונים, או בשפה שכונתית: "לחמם" את השחקנים בזירה הציבורית זה על זה; "פלוני אמר עליך ככה, מה תגובתך?" וכיוצא באלו (מה שמכונה על ידי אנשי תקשורת בשפה מכובסת: "העלאת נושאים חשובים לדיון ציבורי").

וכעת, כמו שאומרים חברינו השופטים הנכבדים, "מן הכלל אל הפרט". הכותרת הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות" של אתמול (15.11.2011), מספקת לנו הזדמנות לראות כיצד בימים בהם אין נושא אחד משמעותי על סדר היום, העיתון מנפק כותרת שתפקידה למכור (מטרה) באמצעות הגברת עוצמת הלהבות (שיטה). הכותרת הראשית מביאה ציטוט של משה ורותם לפידות, זוג רופאים מתמחים שחילצו לפני כשנתיים תינוקת מבית בוער וקיבלו את אות הנשיא על כך, וזו לשונה: "אם לא תהיה ברירה נרד מהארץ", אמרו הזוג לפידות. אז זה הטקסט, אבל הסב-טקסט של הכותרת הוא: ראש-הממשלה (או שר האוצר, או הממונה על התקציבים באוצר): מלח הארץ רוצה לעזוב את הארץ – מה תגובתך?

אז אמנם הכותרת הראשית לא גרמה לי לקנות את העיתון, כיוון שבימי החול הוא מחולק חינם לכל דורש (לעניין זה לכותרת הראשית יש חשיבות גם לצורך המאבק של "ידיעות אחרונות" ב"ישראל היום", וכמובן תפקידה לא רק למכור את העיתון של היום, אלא לגרום לנו לעשות מנוי לעיתון המלא או לקנות עיתונים בימי שישי, אז העיתון לא מחולק חינם), אבל היא כן הצליחה לקומם אותי.

יש כאן משהו מאוד לא פייר: הרופאים המתמחים מנהלים מאבק – יש אומרים מוצדק, יש אומרים, ואני נוטה לדעה זו, מוצדק-אך-בכייני (וראו את הרשומה שלי בעניין "הם נופלים מהרגליים") – להעלאת שכרם ולהטבת התנאים שלהם. ובמסגרת המאבק שלהם אני אפילו מוכן לקבל שביתות לגוניהן כחלק מכללי המשחק, למרות ששביתות הם לא My cup of tea, והם גם נשק קיצוני למדי (וראו את הרשומה שלי בעניין: "אז למה שבתנו היום?"). אבל בשום אופן וצורה אני לא מוכן לקבל מאבק בו אחד הצדדים מודיע בתחילתו שאם לא ינצח בו, הוא שובר את הכלים, הוא יוצא מהמשחק. אם אתה מחליט לשחק את המשחק, עליך להישאר בו עד הסוף, אפילו אם תפסיד, או שלא תשיג את התוצאה הרצויה מבחינתך. אני מניח לעצמי שיש ימים שגם לבנימין נתניהו, או לאילן לוין, נשבר ה- מכל המאבקים האלו, ועדיין הם לא אומרים לעצמם: נמאס לי, אני יורד מהארץ.

ואני רוצה להודיע לכל המתמחים שמאיימים לרדת מהארץ, ובכלל לכל אלו שמנפנפים בדרכון האירופאי שלהם או באזרחות האמריקאית שלהם, באופן הכי לא פוליטיקלי-קורקט שאפשר:  תפאדל, תרדו כבר מהארץ! אני לא רוצה במדינה שלי – המדינה שלי כאזרח, ויותר מאוחר כמושל – אנשים שלא רוצים להיות פה. אני לא מכריח אף אחד להישאר כאן בכוח. יותר מזה: אני מוכן להלאים את הפיאט פונטו המקרטעת שלי בכדי להסיע מתמחים מכל רחבי הארץ לנתב"ג, ואפילו מוכן לעזור להם לארוז, ונסדר זאת מול גורמי הביטחון בנתב"ג, שכשישאלו אותם בבידוק הביטחוני "ארזתם לבד?", הם יוכלו לומר "לא, אודי עזר לנו", ולהמשיך הלאה ללא-כל-קושי לדיוטי-פרי.

ומכאן צפירת ארגעה לכל המתמחים המאיימים לעזוב ולכל שאר אזרחי המדינה שחוששים: לעולם לא יהיה מחסור ברופאים בארץ (לגבי "מיטב המוחות במחקר" זו שאלה אחרת, אך כפי שבית המשפט לא עונה לשאלה שהוא לא נדרש אליה – בדרך כלל – גם אני משאיר את השאלה הזו בצריך עיון). כפי שציינתי ברשומה הנ"ל, מעבודתי הסדירה מול מועמדים לתואר ד"ר ברפואה, אני יכול להבטיח לכם שעל כל מתמחה שיעזוב את הארץ יהיו חמישה שיהיו מוכנים להחליף את מקומו, לא פחות מוכשרים וחכמים ממנו. אני קצת ממחזר את אותו פוסט, אבל מניסיוני האישי אנשים מוכנים למכור את אימא שלהם – לא במובן הקנייני כי אם במובן הנשמתי, כלומר מוכנים לטרטר-למוות את ההורים שלהם – בכדי להתקבל לפקולטה לרפואה. וקרוב לוודאי שאם נחתים את אותם סטודנטים מאושרים בפתח שנה א' של לימודי הרפואה על מסמך שמודיע להם ששכרם והתנאים שלהם יהיו כך וכך – ושלא תחשבו שהמתמחים של היום לא ידעו את זה לפני שבע-שמונה שנים – הם יחתמו עליו בעיניים עצומות. כי כסף, כמה שזה טריוויאלי ומטומטם, זה לא הכול בחיים, ובעיקר שכנגד זה עומד הכבוד, הכבוד בלהיות ד"ר לרפואה. אז תאמרו שזה לא סותר, שזה לא מצדיק את הפיכת הרופאים לעבדים, ואשיב לכם: אתם צודקים, תאבקו על זה, אבל אל תפחידו אותנו באיומים שאתם עוזבים את הארץ.

וקל וחומר שאין חשש שנגיע למצב "שהאחרון יכבה את האור". יש מספיק אנשים שאוהבים את הארץ הזאת. ושלא אובן לא נכון: אני ציוני קטן מאוד, אפילו ציוני-מוּתנה לפרקים. החיים בארץ לא פשוטים כלל ועיקר, ולא תתפסו אותי אומר שמדינת ישראל היא מקום נפלא לחיות בו, ועל אחת כמה וכמה שאני לא חושב שישראל היא המקום הכי יפה בעולם, "ארץ זית שמן ודבש… ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת (דברים ח, 8) – כמו שהבטיחו לנו. ואני אומר זאת על-אף, וכנראה בגלל, שאני כרגע במילואים הכי מיותרים שיכולים להיות (יש סד"כ גדול מדי ובדיעבד יכולתי שלא להתייצב). אבל זו הארץ שלי, זו המולדת שלי, התרבות והחברה שלי, ואני גם חושב – אפרופו פסקת הפתיחה של הרשומה הזו – שאם נולדתי כאזרח מדינת ישראל, יש לי תפקיד כלשהו כאזרח המדינה. בגדול די חרא לחיות כאן, אבל זה החרא שלי. ואני אוהב אותו.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “נפולת של נמושות

  1. למי שחי גם בארץ וגם בחו״ל בדרך כלל יש פרספקטיבה יותר טובה ממי שחי רק במקום אחד. סתם הערה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s