חששותיי במילואים

בני האנוש מאוהבים – או יותר מדויק: תלותיים – בהגדרות, ורצוי שאלו יהיו הגדרות חותכות, חד-משמעיות ובעיקר אופוזיציוניות זו לזו – כלומר שהם יחלקו את שדה-ההתייחסות לשני חלקים מנוגדים זה לזה: רעים מול טובים (בשדה הערכים), מזרח מול מערב (בשדה התרבות) וכולי. אחת הנגזרות של תופעה זו היא שאנשים רבים מגדירים את חייהם על פי רגע מכונן אחד, וממילא מחלקים את חייהם ל"לפני" ו"אחרי" הרגע הזה. זו כמובן תופעה שטחית ופשטנית מאוד, כיוון שהחיים הרבה יותר מורכבים, ולא אחת אנו בונים הגדרות רק על מנת לפרק אותן, אך נראה לי לומר שזו תופעה שלא ניתן להימנע ממנה כיוון שהיא עוזרת לנו לארגן את החיים בהתאם לאותן ההגדרות ואחרת – היינו נתונים בכאוס מוחלט. ומכיוון שאני מכליל את עצמי תחת ההגדרה של "בן אנוש", ובאופן מצומצם יותר, "בן-אנוש שטחי" – אף אני אטול חלק במהלך האנושי הזה.

ובכן, את חיילי המילואים ניתן לחלק לארבע קבוצות, או למעשה ל"שתיים שהן ארבע": נשואים מול לא-נשואים, וסטודנטים מול לא-סטודנטים, כאשר הנשואים וכן האנשים שאינם-סטודנטים שמחים מאוד על כל צו מילואים, ואילו הסטודנטים והלא-נשואים שמחים על-כך פחות. כך שאם אתה נמנה הן על קבוצת הנשואים והן על קבוצת הלא-סטודנטים, סביר להניח שהמוטיבציה שלך למילואים גבוהה במיוחד. זאת, מכיוון שהמילואים הם אפשרות בשביל הנשוי או הבחור שעובד במשרה מלאה להשתחרר מהשגרה השוחקת של העבודה ומעול האישה והילדים; כבלי הצבא משחררים מכבלי הנישואין, המילואים הם מן חזרה אחורה בזמן לתקופת הרווקות והלא-מחוּיבות, חזרה למין חברה ברברית קדומה שבה כולם גברים (וכאן המקום לציין שהדברים נאמרים לא באופן השערתי, אפריורי, אלא לאחר כמה וכמה שיחות עם חבריי למילואים). אם אתה סטודנט נשוי, אזי בכל יום מילואים אתה מפסיד חומר לימודי, אך עדיין זכית לחופש מהאישה. ואם אתה נמנה הן על קבוצת הסטודנטים והן על קבוצת הלא-נשואים – אתה מפסיד חומר לימודי ואינך חש צורך לברוח מאף-אחת – המוטיבציה שלך למילואים תהיה קטנה מאוד. ואצלי, שאני נמנה על קבוצת הסטודנטים הלא-נשואים, לא זו בלבד שהמוטיבציה למילואים קטנה במיוחד, היא רק מחריפה ומעצימה את החששות והפחדים שאני נושא עמי בכל יום. שלא כמו אדם עובד ונשוי, להם שום דבר לא יברח והם רואים במילואים וויקיישן, בכל יום שעובר הסטודנט והרווק מפסידים חומר לימודי (ויש אומרים – זמן רווקות לא מנוצל).

אז החשש הראשון שלי במילואים היה מהפסד של חומר לימודי. חשש זה ניסיתי למזער כשהבאתי עמי הרבה מאוד פסקי-דין, אותם קראתי בשכבי ובקומי, לפני, אחרי ובמהלך השמירות. באופן סכמטי, בכיפוף הידיים שבין המרצים שלי למפקדים שלי – כלומר בין "המקצוענות הלימודית" לבין "המקצוענות החיילית" שלי – אין לי ספק שהמרצים יוצאים כשידם על העליונה. המרצה שלי יכול להיות מבסוט ממני, המ"פ טיפה פחות. ועל זה אמרתי: "אני עולה לשמור. אתם יכולים שלא לישון בשקט".

כאן המקום להדגיש שדווקא פחד מהמילואים עצמם, מכך שמתפקידנו לשמור על גבול לבנון, לא חשתי. רבים מחבריי עימם שוחחתי הדגישו בפניי את החשש מכך שהמוצב בו שהינו יושב על גבול לבנון, ממש על הגדר, והם חוששים לעלות לעמדה או לצאת לסיורים על הגדר משום כך. ודווקא בעניין הזה, אני חשתי שלווה. הידיעה שמרחב האפשרויות העומד לרשותי הוא כה-קטן, שהיכולת שלי להקדים תרופה למכה היא אפסית – שגם אם אני אשמור על רמת חיילות וכוננות גבוהה לא אוכל לעשות דבר במקרה של אירוע – תחושה זו נסכה בי רוגע. לו הייתי יודע שיש עליי אחריות כלשהי ועליי ליזום וליצור בכדי לקדם את פני הבאות – הייתי נכנס ללחץ שמא לא עשיתי את המוטל עליי. אבל העובדה שאני במוצב על גבול לבנון וכל שנותר לי לעשות זה לחכות שהצד השני יתקוף – חוסר-האונים הזה הרגיע אותי.

אז החשש מהפסד החומר הלימודי היה אחד החששות שלי במילואים, אולם החשש הגדול ביותר שלי הוא החשש מהשמנה. כאן אולי המקום לציין שלעניות דעתי המשפט "הצבא צועד על קיבתו" הוא משפט עמוק מאוד. כשאדם נכנס בשערי הצבא, המעבר מאזרחות לחיילות הוא רגע בו אדם מזדכה על החירות שלו לפרק זמן מסוים – וזו באה לידי ביטוי החל משלילת הזכויות האזרחיות (כמו חופש התנועה) וכלה בוויתור על הנאות הארוגניות, הילדותיות, של החיים, שלא תמיד מתאפשרות בצבא: לישון, להתקלח וכיו"ב. ושסתום החופש היחידי שעומד לו לחייל הוא האוכל – לעולם לא יהיה מצב שהוא לא יוכל לאכול – בסיור, בשמירה או בחמ"ל, כשקר, כשמדוכאים או כשמשועממים. ולכן בפלוגות המבצעיות הארוחות הן קודש הקודשים, יש משמעות עצומה לדרך שבה האוכל מוכן או מהאופן שבו שולחנות האוכל נערכים.

ולאור כל הסיבות שמניתי, חששתי מכך שאוכל אוכל משמין וללא הגבלה, שהיציאה מסדר היום האזרחי שלי תפרוץ את הסכר. בשלב זה, אנשים שמכירים אותי מלבר ולא מלגו, אנשים שלא מכירים את ההיסטוריה שלי, אומרים לעצמם "מה? אתה תשמין? הצחקת אותי". ובכן, בעברי הייתי אדם שמן, וכאן החשש שלי מורכב מצוויי דיניי (משני דברים): מעבר לכך שתמיד ישנו החשש האמתי שאשוב להיות שמן, אדם שרוב חייו היה שמן, תמיד יחשוב על עצמו כשמן. ישנו משפט שאומר "יותר קשה להוציא את העבדוּת מהעבד, מאשר להוציא את העבד מהעבדוּת". כלומר, גם אם העבד ישתחרר מעול העבדות, יהיה קשה להוציא ממנו את המנטליות העבדותית. ובכל זמן שהותי במוצב, ואפילו כעת כשחזרתי הביתה, כל הזמן חששתי מכך שאני אשמין או שהשמנתי.

ולסיכום, כשעל כף המאזניים עומדים נסראללה ושניצל נוטף שמן – אני הרבה יותר מפחד מהשניצל.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “חששותיי במילואים

  1. אם היית במוצב שאני הייתי בו – החשש להשמין היה החשש האחרון שלך. אני חששתי שאנשים יצאו משם עם תת תזונה. אוכל, פשוט לא הגיע אלינו. אכן מחדל של צה"ל. אמא שלי הייתה בהלם כמה רזיתי, כשחזרתי לסופ"ש אחד באמצע המילואים.

    • יערה,
      תודה רבה על התגובה.
      אחד הדברים היותר מעצבנים הוא לאכול אוכל משמין ולא טעים, כפי שקורה הרבה בצבא. הבעיה בצבא היא שגם אם האוכל עצמו מגעיל, תמיד יש לך אוכל זמין, ומספיק שיש לך כיכר לחם ומשהו למרוח עליו. חוצמזה, שבמילואים הנ"ל אכלתי שלוש ארוחות ביום, כאשר באזרחות אני אוכל בין אחת-לשתיים. וכמו שציינתי, הרבה פעמים אוכלים ושותים בגלל הקור. אני שתיתי בגלל הקור גלונים של תה עם סוכר(!), ואני בכלל לא אוהב תה…

      • מה שניסיתי להגיד הוא שבניגוד לטענה שלך – לא היה מה לאכול. אני לא מדברת על אוכל מגעיל – אני מדברת על זה שבגלל שהיינו בקו שבשביל להגיע למוצב שלנו צריך ליווי, ובגלל שהיינו המוצב האחרון בקו – יצא מצב שלא היינו מקבלים אספקת אוכל..
        היו ימים שאפילו לחם לא נשאר.
        בחיי שעזרתי במטבח וראיתי איך הטבחים מנסים להמציא שימוש לכל מיני מוצרים ראנדומליים שכן היו לנו..
        אפילו להביא דברים ל"שק"ם" היה בעייתי…

  2. מזדהה לגמרי עם הנושא של שמן תמיד ירגיש שמן…מאז שהכרנו עברה שנה, ירדתי מאז עוד במשקל ועדין אני חושבת כל הזמן "כמו שמנה"…. 🙂

    • מיכל –
      וואו, כבר עברה שנה? איך שהזמן טס שנהנים! סתם סתם, כל יום בשנה הזו עבר כמו נצח, הרבה בכיות לכרית וכו' וכו'.
      תודה רבה על התגובה, וסחתיין על הגזרה החדשה. אני מקווה שכבר חידשת את הגרדרובה בעקבות המראה החדש.

  3. לייק.

    מסכים לגבי החלוקות שבהן פתחת, והמוטיבציה למילואים אצל כל תת קבוצה. לא בטוח שכל הנשואים (אם כי חלקם בודאי) והעצמאים (בעלי עסק) יסכימו איתך.
    ברצוני לחלוק על טענתך שאין לחייל מה לעשות כדי להינצל מחניבעל הרשע. אמנם במקרה של אירוע, למזל כנראה יהיה תפקיד מרכזי במשחק, אבל תחקירים מלמדים שהאויב תוקף כאשר הוא רואה חולשה. האופן שבו החיילים מתנהלים בתעסוקותיהם המבצעיות כאשר הם נצפים ע"י חיזבאללה, קרי מידת הצ'קמוק המלווה את החיילים בפטרולי הגדר או בכל מיני סיטואציות אחרות שלא טוב לפרט באינטרנט, יכולה בהחלט להשפיע על המוטיבציה של האויב לתקוף.
    כמי שבהחלט חווה פחד בקו הזה, נראה לי שלפחות ברמה הייצוגית (מול חיזבאללה ולא מול המ"פ) יש לחייל יכולת השפעה. זה הכל הצגה שמה.

    חוצמזה, נראלכהגיוני שקו שלם כמעט לא נפגשנו???? לרמן הדביל הזה.

    • אמיתי,
      תודה רבה על התגובה.
      אני מסכים אתך חלקית. המקרה שאתה רומז עליו היה ממש הפקרות, ולעניות דעתי ההיפותטית, אני לא הייתי עולה על הסיור הנ"ל באותם תנאים.
      ולגבי לרמן, מבלי להוסיף כינויי גנאי, אני מקווה שיפיקו לקחים מהמילואים האחרונים.

  4. ראשית כבר הרבה זמן רציתי לקרוא את הרשמים שלך מהמילואים, ורק עכשיו בחופש יצא לי.
    שנית אולי באופן מתבקש אני מסכים עם אמיתי, ומאוד חולק על היחס שלך לרצינות בהקשר של הפעילות המבצעית.
    ודבר אחרון שחשבתי עליו- שאולי החייל יכול להרגיש חרות דווקא מכך שהוא לא אוכל את כל מה שמוצע לו? (בדיוק כמו שחייל דתי במילואים יכול להרגיש חירות אם הוא לא יושב מול הטלוויזיה או מצליח ללמוד בבית הכנסת- או כל חייל שמצליח ללמוד משפטים במקום לבזבז את הזמן, או כל מילואימניק שמסתובב בלי גומיות). בקיצור אני חושב שיש דרכים רבות להרגיש חופשי במסגרת הצבאית.
    אגב ולגבי האוכל- אצלנו היה טעים מאוד.

  5. היי יאיר,
    תודה רבה על התגובה. הוחמאתי מכך שגם לאחר למעלה מחודש מאז נכתבה הרשומה התפנית לקרוא אותה.
    [1] ביחס לרצינות. לא התכוונתי לתת לגיטימציה לחוסר רצינות/ מקצוענות, כמו זה שאני הפגנתי, אלא לומר שלדעתי גם החייל המקצועי וגם החייל ששם פס יכולים לחוש שלווה מחוסר-האונים הסיטואציוני (אם כי, ואני מקבל את הטענה, ואולי לזה התכוונת, ניתן לומר ששורש התחושה שלי מצוי באדישות, וממילא זה משפיע על רמת החיילות והפחדים שנובעים מכך, ואילו רמת מוכנות-גבוהה ממילא מגבירה את החשש מפני הבאות).
    [2] ביחס לפירוש שלך לחופש: אתה עושה חלוקה בין "חירות מרחבית" לבין "חירות בבחירה החופשית". כמובן שאין די בחירות מרחבית בכדי לחוש בחירות, והחירות שבבחירה החופשית נראית לי נבנית כקומה מעל, אך חירות בבחירה החופשית, כשלעצמה, נראית לי "חירות לעניים". האם היית אומר לאסיר שהוא יכול להרגיש חופשי אם הוא בוחר באורז ולא בפירה? האם היית אומר לאישה שהיא מסורבת-גט שיש לה אפשרות בחירה אם לראות טלוויזיה כל היום או ללמוד תורה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s