3 הערות על הדרת נשים

לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר על עניינים מעניינים שונים, ועת שבאנו להיפרד זה מזה, הפציר בי חברי, בבחינת "כל הנפרד מחברו, אל ייפרד אלא מתוך דבר הלכה", שאשמיע את דעתי בנושא "הדרת נשים", בתור תלמיד-לשעבר בחוג ללימודי נשים ומגדר. בראשית נרתעתי מכך שחברי הזכיר לי את עברי; רתיעתי הייתה לא בבחינת "אין מזכירים לבעל תשובה חטאיו הראשונים", חלילה; רתיעתי נבעה מכך שאחת הסיבות בגינן עזבתי את החוג למגדר הייתה הכשל המבני שבהגדרתי, כגבר וכאודי, בחוג למגדר, ולפיכך אי-היכולת לעמוד בציפיות שהגדרה זו גוררת בעקבותיה – והרי חברי ציפה ממני לדעה מגובשת לאור לימודיי בחוג למגדר – מה גם שאיני אוהב להכות בברזל בעודו חם, ולחוות דעתי על ענייני דיומא שאלו עדיין תלויים ועומדים. ולאור זאת באותה העת גמגמתי, אולם במהלך הימים האחרונים, ונוכח כך שנתקלתי בכמה תגובות לעניין, חשבתי על כמה רסיסי מחשבה בנושא "הדרת נשים".

[1] זה לא ברור מאליו שמשתמשים במונחים כגון "הדרה" ו"מרחב ציבורי", מונחים חדשים יחסית בפרהסיה הישראלית שנשאבו מתוך השדה-הסמנטי הפמיניסטי. שמתי-לב לכך גם בעניין עסקת שליט, כאשר ראשי מערכת הביטחון אומרים ששחרור האסירים בעסקה הוא "בר-הכלה", שהוא לפי דעתי גם מושג חדש יחסית בשיח הציבורי, ולקוח מהשדה הסמנטי הפמיניסטי (או לכל הפחות הפסיכולוגי). ולדעתי זה מעיד עד כמה הפמיניזם חדר לשיח הציבורי ואף לתוך מערכות כה-נוקשות כמו מערכות הביטחון על זרועותיהן השונות, ושינוי זה בהכרח יביא לשינויים מחשבתיים. השפה מעצבת את התודעה. גבולות השפה הם גבולות המחשבה.

כך אולי ניתן להסביר את ההד הציבורי שיצרו הפרשיות השונות שנוגעות להדרת נשים, שהרי "קווי-מהדרין" קיימים בארץ לפחות 7 שנים (כשהייתי בסדיר בשנת 2005 הייתה פרסומת בירושלים בסגנון: "מעכשיו גם קו 2 הוא קו-מהדרין", משמע זה היה קיים עוד קודם לכן, ולפי ויקיפדיה ההפרדה קיימת מ-2003); בעקבות פרשת השעות הנפרדות ב"טכניון", חבר שלי הפנה את תשומת ליבי לכך שגם לפני 40 שנה היו שעות פעילות נפרדת בחדר הכושר בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (שלא לדבר על הפרדה כזו שקיימת בהרבה חדרי-כושר, בריכות שחייה וכיו"ב); ואני מניח שגם בעבר היו חיילים שסירבו לשמוע שירת נשים.

כל אלו הביאו את חברי לשיחה לומר כי אין זה אלא שההגמוניה או השמאל הליברלי חוששים שגנבו להם את המדינה, ולכן הם מעוררים מהורה רבה על לא מאומה. יש בכך בכדי להסביר את כך ש"המדינה השתגעה", אבל אני כשלעצמי לא חובב מושבע של טענות קונספירטיביות מעין אלו, וארחיב על כך בהמשך.

התהליך המעניין שמתרחש לנגד עינינו הוא בניית נראטיב, בניית סיפור שכותרתו "הדרת נשים". לפי הסיפור הזה, בעבר אירועים כגון ההפרדה בגבעת רם היו אירועים נקודתיים, שאין קשר ביניהם לבין אירועים אחרים, ושהתכלית של כל אירוע התפרשה מתוך עצמו (הפרדה בחדר כושר, לדוגמא, היא דרישה לגיטימית ונעשתה מתוך כבוד לדרישות הסטודנטים). אך כיום מקבצים את כל אותם אירועים ספורדיים לכדי נראטיב, יוצרים קישור בין כל אותם אירועים כך שהם לא מתפרשים על-פי הגיונם הפנימי, אלא יש לפרשם לאור כותרת הסיפור, לאור נראטיב-העל – כולם חלק מהדרת נשים.

[2] טענה אחת שחוזרת ועולה היא טענה בסגנון "טול קורה מבין עיניך", כלומר עד שאתה רועה בשדות זרים ומחפש לבדוק האם הדשא של השכנים צהוב וכמוש יותר, קודם כל בדוק את שדך שלך; עד שאתם, הציבור הנאור, מתלוננים על הפרדה באוטובוסים או על חיילים שלא מוכנים לשמוע שירת נשים, קודם כל עשו בדק-בית פנימי, ותקנו את הליקויים שנמצאים אצלכם – האם אצלכם מתנהגים כראוי לנשים?

איני מקבל טענות מסוג זה, ואני מוצא בהן שתי בעיות עיקריות, שהשנייה כרוכה בעקבה של הראשונה: ראשית, הן לא מתייחסות לגופו של עניין. נכון, גם המתלוננים על הדרת נשים צריכים לעשות חשבון נפש. יש בעולם הרבה קלקולים שצריך לתקן והרבה מקומות חשוכים שצריכים להאיר, ואין בכך בכדי לרפות את ידינו; אבל כרגע עומדות במרכז שאלות ספציפיות – הפרדה במרחב הציבורי, שירת נשים – ולהן יש להידרש. מאותה סיבה אני גם מסתייג מטענת הקונספירציה שהבאתי לעיל – היא מאפשרת בריחה מהתמודדות עם הסוגיה העיקרית.

שנית, לטענות "טול קורה" יכולות להיות שתי השלכות: האחת היא העלאת הרף – כולנו נעשה חשבון נפש בנוגע ליחס לנשים, והשנייה היא הורדת הרף – אם באמת עולה שגם אני, גם אתה וגם כל העולם חוטאים באותו חטא – אולי קצת הגזמנו יותר מדי עם הדרישות? בנסיבות מסוימות גם הורדת הרף היא טענה לגיטימית. מכיוון שבנידון דנן אין לי ספק שכל הנוגעים בדבר לא חפצים באפשרות השנייה, עליהם לתת את הדעת שטענת "טול קורה" יכולה להביא לתוצאה כזו.

טענה כזו מסוג אחד קראתי אצל רוני שוב ב"הארץ" ("חרדית גאה ומשוחררת"), או  ב"ידיעת אחרונות" אצל סיון רהב-מאיר, שהיא ואישהּ, ידידיה מאיר, הם על תקן "המרגיע הלאומי" בשיח התקשרותי בכל הנוגע לסוגיות הנוגעות לדת או לחרדים ולפעמים משמשים כ"פרשנינו לענייני חרדים". שוב ורהב-מאיר אומרות, בין השאר, שעד שאתם זועקים על הפרדה במרחב הציבורי וכו', האם נתתם דעתכם לסוגיית הדוגמניות האנורקטיות או לסוגיית הזנות?

וכאן יש לשים לב שאלו אינן טענות שקולות לחלוטין והטענה של שוב ורהב-מאיר הן ברמה מופשטת יותר, ויש שיאמרו שהן אפילו פטרוניות. כשקובעים לנשים היכן לשבת באוטובוס כופים זאת עליהן נגד רצונן הגלוי, שכן אולי יש נשים חרדיות שיסכימו לכך, אך ברור, וכתוצאה מכך עלתה הסוגיה, שיש נשים שזה נכפה עליהן. אך נשים שבחרו להיות דוגמניות או אפילו זונות עשו זאת מרצונן החופשי, לכאורה (ביחס לזונות, היה בכנסת דיון מרתק בינואר 2010 על מיסוד תופעת הזנות בישראל; מומלץ לקרוא את פרוטקול וועדת המשנה לסחר בנשים מה-19.1.2010). אז ניתן לומר, וגם אני סבור כך, שהן לא בחרו בכך אלא הן הובלו לזנות, או שהלחץ החברתי או החברה שמקדשת את הרזון היא זו שהובילה את הדוגמניות להיות אנורקטיות. אולם יש להבין שזו טענה ברמת הפשטה גבוהה יותר, ויש שיאמרו אף טענה פטרונית, שכן כל אדם הוא ריבון על עצמו ויש לכבד את החלטותיו בנוגע לחייו.

ניתן גם לומר שההבדל בין רהב-מאיר ושוב נעוץ בגישה ביחס לשוויון בין המינים: בעוד הסוגיות שנדונו ניתנות להיפתר במסגרת הפמיניזם הליברלי, רהב-מאיר ושוב מעלות טענות שנכונות לפמיניזם הרדיקאלי. הסוגיות ששוב ורהב-מאיר מעלות הן שורשיות יותר, ומכיוון שכך הטיפול בהן אינו יכול לעשות במסגרת הדיון הנוכחי. באופן כללי, ההבדל בין שתי הסוגיות הוא שהסוגיה הראשונה, על הפרדה במרחב הציבורי ושירת נשים, יכולה להיענות כבר במסגרת הפמיניזם הליברלי, שמסתפק בהבטחת שוויון בכללי-המשחק הקיימים. גבול הפמיניזם הליברלי הוא גם גבול המשפט, גבול החוק היבש. לכן העלאת המודעוּת בנוגע לשירת נשים או הפרדה במרחב הציבורי יכולה להניב תוצאות. לעומת זאת, לסוגיות ששוב ורהב-מאיר מעלות אין פיתרון במסגרת הפמיניזם הליברלי והן נעוצות בפמיניזם הרדיקאלי, שאומר שכללי המשחק הקיימים לא מאפשרים שוויון אמיתי – חירות אישית לא מבטיחה לאישה שלא להיגרר להיות דוגמנית וכו' – ויש לשנות את כללי המשחק, יש לשנות את האטמורספירה החברתית.

טענה שניה מסוג "טול קורה" בנוגע להדרת נשים אומרת שהדרת נשים מתחילה בברכה "שלא עשאני אישה", ברכה שהגברים ביהדות מצווים להגיד כל בוקר, ועד שאתם מתלוננים על הפרדת נשים במרחב הציבורי, תבטלו את הברכה הזו. למרות השוביניזם שעולה מברכה זו, ולמרות הסתייגותי הנמרצת ממנה, עם כל הכבוד, ביטולה לא יתרום במאומה למיגור תופעת הדרת הנשים; להיפך, יש מקום להשאיר את הברכה הזו, אפילו כ"אות מתה", בכדי שלא לגדוע את הקשר למסורת ישראל, ולו מצד טענת "המדרון החלקלק". אמנם טענה זו היא טענה מסרסת שמונעת כל שינוי בהתאם לנסיבות, אך נראה לי לומר שבנידון דנן היא ראויה להישמע; יש חשש אמיתי שאם יוציאו ברכה זו או אחרת מהתפילה יתחילו להוציא מהתפילה חלקים שנראים לא רלוונטיים, וסופו של הליך זה מי ישורנו. במקרה הזה הרווח של שמירה על המסורת, עולה לדעתי על ההפסד שבהשארת ברכה שוביניסטית שאינה רלוונטית.

מוטב לי גבר שאומר כל בוקר – ומצדי שלוש פעמים ביום – "שלא עשאני אישה" ומכבד את רצונן החופשי של הנשים, על כל המשתמע מכך בכל שדות הפעולה של החיים, מאשר אחד שיבטל ברכה זו ולא יכבד נשים (וכאמור, אין הכוונה למופעים החיצוניים של הדרת נשים, אלא לרבדים העמוקים ביותר של מושג זה). ביטול ברכה זו הוא לא אפוטרופסות לכיבוד נשים וקל וחומר שלא לפמיניזם. הנה לדוגמא, חיים נבון בספרו "גשר בנות יעקב" (ידיעות ספרים, 2011) אומר כי יש מקום לשנות את נוסח הברכה "שלא עשאני אישה" (שם, עמ' 85), ועדיין אין זה מפריע לו לנקוט בגישה פטרונית, שלא לומר שוביניסטית, בכל הנוגע ל"מעמד האישה ביהדות" (את ביקורתי על הספר כתבתי בהרחבה ברשומה אחרת).

[3] הנראטיב של "הדרת נשים" עליו עמדתי לעיל פיתח שיח תקשורתי רדוד, ולכך אני מוצא שתי השלכות, שהראשונה חמורה מהותית והשנייה חמורה מעשית. ההשלכה הראשונה היא שעם כל העליהום התקשורתי, אף אחד לא מעז לדבר על ההשלכות החיוביות של התופעות הנ"ל, כמו ההשלכות החיוביות של הפרדה בקווי אוטובוס; גם אם נגיע למסקנה כי ההפרדה אינה ראויה, יש מקום לדבר על הצדדים החיוביים שבדבר (אם כי ניתן לטעון שמציאת צדדים חיוביים בתופעה פותחת פתח ללגיטימציה, ולדעתי יש בטענה זו מן האמת). ודווקא זה אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי במסגרת החוג למגדר. לצורך העניין אתייחס רק לעניין ההפרדה באוטובוסים, שזו נראית לי בעיה מהותית יותר ורחבה יותר (בעיית שירת נשים, לדוגמא, נראית לי קלה לפיתרון, גם אם חיילים שלא רוצים לשמוע קול אישה מעוררים בי חלחלה, והיא לאפשר לחיילים שלא רוצים לשמוע להיעדר מהמופע. לא נראה לי שיש מקום לפקוד על החיילים להישאר). וגם אז, התייחסויותיי יהיו חלקיות ובלתי-מספקות, אך פטור בלא כלום אי-אפשר.

בקורס בשם "יחסי מגדר במרחב הישראלי" של פרופ' טובי פנסטר, דיברנו על האלמנטים החיוביים של התופעה הזאת: זה גם מאפשר לנשים לצאת מהבית, כי יכול להיות שאם לא הייתה את ההפרדה הזאת הן לא היו יוצאות מהבית; זה מונע הטרדות מיניות: גם במדינות אחרות בעולם (יפן, מקסיקו, מצרים) יש הפרדה בין נשים לגברים בשעות העומס ברכבת התחתית. ההפרדה הזאת משפיעה מאוד על תחושת הביטחון של הנשים. ברכבות בהודו יש אף תופעה של קרונות נפרדים לנשים וגברים, כאשר האישה יכולה להיות בקרון של הגברים, אך הגבר לא יכול להיות בקרון של הנשים.

ההשלכה השנייה היא שהשיח המתהלם אינו מאפשר פתרונות גמישים ויצירתיים, כמו שמתבקש בנושא נפיץ כמו זה. בקורס אחר שלמדתי במגדר, "פמינזמים, משפט והחברה בישראל" של ד"ר דפנה הקר, המרצה הציעה לאפשר את ההפרדה שיוצרים קווי המהדרין – אם כי, למיטב זיכרוני היא הציעה שנשים ישבו מקדימה וגברים מאחורה – ובמרכז האוטובוס ליצור מרחב לימינאלי שבו נשים וגברים יוכלו לשבת במעורב. כמובן שהפיתרון דורש את ההסכמה של הציבור החרדי, ולא תמיד יש עם מי לדבר – להיפך, יכול להיות שאם נגיד לחרדי לא להשתין בתוך המים הרדודים הוא ילך וישתין מהמקפצה, או להיפך – אך נראה לי שהפתרון הזה, במלואו או אפילו בחלקו, הוא פיתרון ראוי.

מודעות פרסומת

החופש מקניין

מזה כמה זמן, זוג צעיר שאני מכיר נושא את עיניו לקניית דירה, ולפני כשבועיים חש כי הניח ידו על מציאה שביכולתו הכלכלית לרכוש. וכיוון שהזוג הנ"ל הוא מהמעמד הבינוני ומטה, שגם נושא על גבו את השכבות התחתונות של החברה וגם מפרנס את השכבות שמעליו, כבר חישב הזוג כיצד הוא אוסף לירה ללירה בכדי לממן את הרכישה, ואף פנה לנותן החסות הרשמי – להלן: הורי החתן – בכדי שיסייע בקניית הדירה. אלא שעוד הם חוככים בדעתם האם לקנות את הדירה אם לאו, בא זוג אחר שראה בדירה כי טוב, וחתם על חוזה לקניית הדירה. וזוג מכריי נעצב על ליבו, שלא לומר: התבאס על התחת.

הסיפור הנ"ל הזכיר לי סיפור אחר, שגם במרכזו עומדת דירה – או יותר נכון האין-דירה – והמירוץ המופרך להשגתה. ובכן, עומדות היו רגלינו – שלי ושל חברתי – בשערי האוניברסיטה, כוססים ציפורניים בקור תל-אביבי בציפייה לאוטובוס המיוחל, והחלפנו חברתי ואני כמה מילים. מהון להון אמרה לי חברתי שהיא רוצה להיות סופרת שחיה באנגליה וכותבת בעברית, משל הייתה מאיה ערד (שחיה בארה"ב). לאחר שאמרתי לה שבזה הרגע היא הגדירה מהי טפילות – שהרי ערד נהנית מפרותיה של מדינת ישראל מבלי שהיא מעבדת את אדמתה – שאלתיה מדוע אנגליה. וחברתי השיבה לי כנגדי: אתה יודע כמה קל לקנות דירה באנגליה?!

יש שיאמרו לכם שהדירה היא רק התגלמות של רעיון, היא התגשמות של הרצון להניח את מקל הנדודים, להגיע אל הארץ המובטחת, להפסיק את הטרטור הבלתי-פוסק שבין דירות עם סיד מתקלף וברז דולף ובעל-בית שעומד מעליך ונוגס במשכורת החודשית בכל ראשון לחודש. אלא שלפי דעתי זו דוגמה טובה לרעיון שלא מחזיק את המציאות. ראשית, אצל הזוג הנ"ל המציאות שתיארתי בשורה הקודמת אינה נכונה, שכן לא זו בלבד שמסע הנדודים הנ"ל לא היה לחם-חוקם, בהיותם שוכרים דירה של דיור ציבורי אין בעל-בית שעומד מעליהם. אולם מעבר לכך, אמנם אני צעיר ורך בשנים ולא התנסיתי בהרבה בעלי-דירות נוגשים, לפי דעתי תחושת התלישוּת הזו היא תחושה מדומיינת, שבעצמה תלושה מהמציאות, היא הנראטיב שכל אחד מספר לעצמו – מן יציאת מצרים הפרטית שבסופה הגאולה הפרטית, הכניסה לארץ המוריה.

ולעניין דמי-השכירות, ובכן זה למעשה החלפה של שור בחמור, שכן אלו מוחלפים בתשלומי משכנתא, שלא פחות חונקים ומשעבדים מדמי השכירות. וכן תתמהו: בכל זאת יש נפקא-מינה בין שוכר לממשכן – אינו דומה השוכר המשלם שכירות עד סוף ימיו, לקונה המשלם משכנתא עד סוף ימיו, ומיד בטרם רדתו לקבר והליכתו בדרך כל הארץ – הוא נהיה בעלים של דירה! הוא יכול להיקבר ביחד עם מסמכי הרישום בטאבו! ואם יתמזל מזלו, הוא גם יוכל להשקיף על דירתו מבית-האבות שבו יבלה את שארית שנותיו האחרונות.

וזו הנקודה שאליה אני מבקש להוביל: נראה לי לומר שלרוב אנשים קונים דירה לא על-מנת לסיים את מסע הנדודים; הם קונים דירה בכדי להיות בעלים, הם רוצים להחזיק בבעלות על דירה, גם אם זו תהיה לשנים מספר ובסוף ימיהם. זו בעלות לשמה, בעלות לשם בעלות, בעלות שכל-כולה הצהרת "כוחי ועוצם ידי", ובעלות כזו, לדעתי, בעלות ריקה מתוכן, היא ציץ של ענף של כוחניות.

וכשם שזכויות יסוד אזרחיות מאפשרות הן את החופש לדת, כלומר את הזכות לחיים לפי ערכי הדת, והן את החופש מדת, כלומר את הזכות לחיים שלא בכפייה דתית, בחברה צרכנית כשלנו – וכמו כל חברה אנושית לאורך הדורות – מול קידוש זכות היסוד לקניין, אני מבקש להציב כנגדה – ולו בשביל לדעת שיש אלטרנטיבה, שהאפשרות הזו קיימת – את החופש מקניין.

בין מטרה לאמצעי-תכליתי

במסגרת עבודתי כמוקדן-מידע טלפוני יצא לי לחנוך כמה וכמה סטאז'ריות חדשות (אין כאן הטיה מגדרית; רובן של העובדות אצלנו הן נשים), ואחד התפקידים הלא-רשמיים שקיבלתי על עצמי הוא לערוך להן ראיון עבודה לא-קונבנציונלי. כיוון שכולנו סטודנטיות ולרוב יש קשר סיבתי בין תחום הלימודים של פלונית לבין ההגשמה העצמית שלה, אני שואל אותן: "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?". ולצערי הרב, ובאמת הלב שלי נחמץ על מקרים כאלו, אני מגלה יותר ויותר שלהרבה מאוד אנשים אין לכך תשובה. וכשהתשובה לשאלה היא שלילית, השאלה הבאה המתבקשת: "אז למה את חיה?"

(למי מבין קוראיי הוותיקים שהדברים נשמעים מוכרים, אכן כתבתי על הנושא באובססיביות בקיץ הקודם [2010], כשהייתי בימי "בין המצרים" שבין עזיבתי את תחום לימודיי הקודם לבין החלטתי מה לעשות להבא, ובפרט בסיפור: "איך אני יכול לעזור לך?". אך אם הדברים שם נאמרו באופן פרוזאי ואגבי, הדברים כאן ייכתבו באופן ביקורתי וגם יהיו מפורטים יותר, ועל כל פנים, גם על דברים ידועים יש עניין לחזור ולהזכירם, ויפים לעניין זה הדברים שכתב בהקדמתו בעל "מסילת ישרים" [ר' משה חיים לוצאטו, 1707-1746]: "… כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה").

כששאלתי את המתלמדת האחרונה שישבתי עמה את השאלה הנ"ל, התערב האחמ"ש ואמר לי: "אודי, נא לא לשדל מוקדניות חדשות להתאבד – ואני מוסיף: יהיה להן מספיק סיבות במהלך העבודה אצלנו לעשות זאת – ולכל הפחות נא להתאבד רק בתום המשמרת" – אך ברור שלא לזאת הייתה כוונתי. כוונתי היא לשאול למעשה האם יש לך מטרה/ סיבה/ חלום/ חזון לשמם את חיה? כפי שכתבתי אז, רוב האנשים חיים מכוח האינרציה, הם חיים כי הם חיים, כי ההורים שלהם הולידו אותם. לאף לא אחד מאיתנו יש את היכולת לעלות למן נקודת משען ארכימדית מחוץ לחייו, למן צומת שבה הוא יכול להחליט אם לחיות או לא לחיות. לחיות זו ברירת המחדל. אז כמובן שבשביל לחיות לא צריך סיבה, אך לעניות דעתי לחיות בכדי לחיות  – אם להשתמש בשפה פסיכומטרית – זה הוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק.

ובזמן שהמוקדניות החדשות חושבות על זה קמעה, אני מוסיף: "לא חייבת להיות לך סיבה. זו מסוג השאלות שאין עליהן תשובות נכונות או לא-נכונות, כל התשובות טובות". ולדעתי, ועל סמך ניסיון מצטבר במפגשים עם בני-אדם (להלן: החיים), ההבהרה הזאת לא תורמת כהוא-זה, ולהפך, היא רק מעצבנת יותר – אותי לפחות – וזאת מכיוון שבני האדם רוצים תשובות טובות! הם לא רוצים מרחב דמוקרטי אינסופי בו "הכל הולך"; הם רוצים לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר, לא רק בשביל להתיישר עם הנורמה אלא אפילו בכדי לדעת מתי הם סוטים ממנה.

הבחורה האחרונה ששאלתי אותה אמרה לי שהחלום שלה הוא "להיות אם ורעייה", וזאת, אני חייב לציין, תשובה קצת מפתיעה לשמוע מאישה בעשור השני של המאה ה-21 לשאלת "ההגשמה העצמית" (אם כי, הפוסט-פמיניסטיות יגידו שרק לאחר המהפכה הפמיניסטית לנשים יש את הבחירה להיות אימא ורעייה). ניסיתי להעמיק בכך עוד קצת, אך לא רציתי לחפור לה יותר מדי, ומכאן אני ממשיך לבד.

אמהות היא אמצעי, שיכולות להיות לו כמה מטרות או מניעים: מטרה אחת היא הרצון להמשכיות (פרטית או לאומית), מטרה אחרת יכולה להיות "המאבק הדמוגרפי". אולם, אני חושב שיש להבחין בין אמצעי מסוג זה לבין אמצעי אחר (ושתי ההגדרות מעורפלות-משהו). אפשרות אחת היא להניח את כל האמצעיים על ציר, ולהבחין בין אמצעי הקרוב יותר להגשמת המטרה, כמו במקרה של אמהוּת, לבין אמצעי הרחוק מכך. אפשרות נוספת היא להבחין בין אמצעי שבשורשיו נמצאת המטרה – בניגוד לאמצעי המוביל למטרה, לדוגמא: אני עושה פסיכומטרי [אמצעי] בכדי להתקבל לאוניברסיטה [מטרה]; אך לצורך הדיון, והדברים יהיו חשובים בהמשך, אכנה סוג כזה של אמצעי כ"אמצעי-תכליתי".

לאימי-מורתי יש כישרון מופלא לכתיבה (ויש שיאמרו שאת הכישרון שלי ירשתי ממנה, למרות שאני מכחיש כל קשר לכך, ומעדיף להעמיד את כישרוני שלי על עצמי). ואימי כתבה ספר ושלחה אותו לכמה וכמה הוצאות ספרים שכולן דחו אותה, פרט לאחת ששיבחה אותה וטיפחה בה תקוות שווא שכנראה הם יוציאו את ספרה. אלא שבשבוע שעבר היא התבשרה בבשורת איוב, ואותה הוצאה החזירה לה תשובה שלילית סופית, מה שגרם לאימי עגמת נפש רבה, והיא אמרה לי שהיא מחליטה להוציא את הספר בהוצאה עצמית. ולמרות שאני מפרגן לה ופרגנתי לה לאורך כל הדרך – ואל תקשקשו לי לא על "קנאת סופרים" ולא על "תסביך אלקטרה" – אמרתי לה שאני חושב שזו גחמה ילדותית להוציא עשרות אלפי-שקלים בשביל לממש את "החלום". וכאן אני מגיע למה שכיניתי "אמצעי תכליתי".

עם כל הכבוד לאמי, לכתוב ספר יכול להיות "חלום", אבל לעניות דעתי זו לא מטרה, אלא אמצעי-תכליתי, כי מאחורי הרצון לכתוב ספרים עומד הרצון להיות מפורסם. יש אנשים שרוצחים אנשים בכדי להיות מפורסמים, יש אנשים שמתפשטים בכדי להיות מפורסמים, ויש אנשים שכותבים ספרים בכדי להיות מפורסמים. מעטים האנשים שכותבים בכדי "לפקוח עיני עיוורים", או שכתיבתם תשאיר חותם בתולדות האומה. ומבחינה זו, אין כל הבדל בין הרצון של אמי לבין הרצון של ילדים להיות "כוכבי ריאליטי" רק שהראשונים עמלים ומבטאים את כשרונם בכדי להיות מפורסמים, ואילו אצל האחרונים "החלום" הוא מוצהר ולא מתעטף באצטלת האמצעי. וכמובן שעדיף שתהיה מפורסם על דברים טובים שעשית (ובנוגע לכוכבי ריאליטי – על דברים שעשית בכלל) מאשר על דברים רעים שעשית. ועל כך מודה האדם לאלוהיו ששם חלקו מאלו ולא מאלו. אז האם בכדי להגשים את החלום להיות מפורסם כדאי להוציא עשרות אלפי שקלים – מה גם שבהוצאה עצמית קרוב לוודאי שהאמצעי (הוצאת ספר בהוצאה עצמית) לא יביא למטרה (פרסום) – התשובה שלי היא חד משמעית לא.

כמה וכמה אנשים שאלו אותי מדוע פתחתי את הבלוג. וכאן יש להפריד בין שני דברים: כתיבה ופרסום. יש הרבה מאוד אנשים שמרגישים צורך לכתוב בכדי לבטא את עצמם, ועם כך אני מסכים; אך מה לכך ולכתיבת הדברים בפומבי? הביטוי העצמי לא יכול לבוא בכתיבה למגירה? יכול גם יכול. אלא שאנשים רוצים להראות את כשרונם ברבים, ועם אנשים פחותי-מעלה אלו נמנה גם כותב שורות אלו. לכן פתחתי את הבלוג, ולכן חשוב לי שאנשים יקראו אותו, ואני עוקב אחר הכניסות לבלוג מדי יום, וניסיון העבר מוכיח שיש קורלציה הפוכה בין מספר הכניסות לבלוג לבין מספר הגיהוצים בכרטיס האשראי שלי. אך לעולם לא אפשוט את הרגל בכדי להיות מפורסם.

ואולי לסיום דברי נחמה לאמי. במהלך השנים פיתחתי – והדברים צריכים עוד ליבון ודיון – את תורת "הדטרמיניזם הרטרוספקטיבי", רוצה לומר, שבהסתכלות לאחור ניתן להבחין בדברים הטובים שהפקנו מהרגעים הפחות נעימים של החיים. ודוק. הדברים אולי מזכירים את המנטרה "הכל לטובה", אך רחוקים ממנה מרחק שנות אור. ראשית, לא הכל לטובה; שנית, קשה לאדם שנמצא בעת צרה לחשוב כך; ושלישית, והכי חשוב, המחשבה ש"הכל לטובה" יכולה להוביל להקטנת ערך הבחירה החופשית של האדם ולאפסיותו, כי הרי לא משנה מה יעשה האדם – הכל לטובה. אך כדאי לו לאדם להסתכל אחורה אל חייו – מכיוון שהדבר גם כך נעשה ולא ניתן לשנותו – ולחשוב כיצד המהמורות של חייו הובילו אותו לנקודה שבה הוא נמצא, הפכו אותו למי שהוא.