בין מטרה לאמצעי-תכליתי

במסגרת עבודתי כמוקדן-מידע טלפוני יצא לי לחנוך כמה וכמה סטאז'ריות חדשות (אין כאן הטיה מגדרית; רובן של העובדות אצלנו הן נשים), ואחד התפקידים הלא-רשמיים שקיבלתי על עצמי הוא לערוך להן ראיון עבודה לא-קונבנציונלי. כיוון שכולנו סטודנטיות ולרוב יש קשר סיבתי בין תחום הלימודים של פלונית לבין ההגשמה העצמית שלה, אני שואל אותן: "מה את רוצה להיות שתהיי גדולה?". ולצערי הרב, ובאמת הלב שלי נחמץ על מקרים כאלו, אני מגלה יותר ויותר שלהרבה מאוד אנשים אין לכך תשובה. וכשהתשובה לשאלה היא שלילית, השאלה הבאה המתבקשת: "אז למה את חיה?"

(למי מבין קוראיי הוותיקים שהדברים נשמעים מוכרים, אכן כתבתי על הנושא באובססיביות בקיץ הקודם [2010], כשהייתי בימי "בין המצרים" שבין עזיבתי את תחום לימודיי הקודם לבין החלטתי מה לעשות להבא, ובפרט בסיפור: "איך אני יכול לעזור לך?". אך אם הדברים שם נאמרו באופן פרוזאי ואגבי, הדברים כאן ייכתבו באופן ביקורתי וגם יהיו מפורטים יותר, ועל כל פנים, גם על דברים ידועים יש עניין לחזור ולהזכירם, ויפים לעניין זה הדברים שכתב בהקדמתו בעל "מסילת ישרים" [ר' משה חיים לוצאטו, 1707-1746]: "… כי לא תמצא ברוב דברי, אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה").

כששאלתי את המתלמדת האחרונה שישבתי עמה את השאלה הנ"ל, התערב האחמ"ש ואמר לי: "אודי, נא לא לשדל מוקדניות חדשות להתאבד – ואני מוסיף: יהיה להן מספיק סיבות במהלך העבודה אצלנו לעשות זאת – ולכל הפחות נא להתאבד רק בתום המשמרת" – אך ברור שלא לזאת הייתה כוונתי. כוונתי היא לשאול למעשה האם יש לך מטרה/ סיבה/ חלום/ חזון לשמם את חיה? כפי שכתבתי אז, רוב האנשים חיים מכוח האינרציה, הם חיים כי הם חיים, כי ההורים שלהם הולידו אותם. לאף לא אחד מאיתנו יש את היכולת לעלות למן נקודת משען ארכימדית מחוץ לחייו, למן צומת שבה הוא יכול להחליט אם לחיות או לא לחיות. לחיות זו ברירת המחדל. אז כמובן שבשביל לחיות לא צריך סיבה, אך לעניות דעתי לחיות בכדי לחיות  – אם להשתמש בשפה פסיכומטרית – זה הוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק.

ובזמן שהמוקדניות החדשות חושבות על זה קמעה, אני מוסיף: "לא חייבת להיות לך סיבה. זו מסוג השאלות שאין עליהן תשובות נכונות או לא-נכונות, כל התשובות טובות". ולדעתי, ועל סמך ניסיון מצטבר במפגשים עם בני-אדם (להלן: החיים), ההבהרה הזאת לא תורמת כהוא-זה, ולהפך, היא רק מעצבנת יותר – אותי לפחות – וזאת מכיוון שבני האדם רוצים תשובות טובות! הם לא רוצים מרחב דמוקרטי אינסופי בו "הכל הולך"; הם רוצים לדעת מה נכון ומה לא נכון, מה אסור ומה מותר, לא רק בשביל להתיישר עם הנורמה אלא אפילו בכדי לדעת מתי הם סוטים ממנה.

הבחורה האחרונה ששאלתי אותה אמרה לי שהחלום שלה הוא "להיות אם ורעייה", וזאת, אני חייב לציין, תשובה קצת מפתיעה לשמוע מאישה בעשור השני של המאה ה-21 לשאלת "ההגשמה העצמית" (אם כי, הפוסט-פמיניסטיות יגידו שרק לאחר המהפכה הפמיניסטית לנשים יש את הבחירה להיות אימא ורעייה). ניסיתי להעמיק בכך עוד קצת, אך לא רציתי לחפור לה יותר מדי, ומכאן אני ממשיך לבד.

אמהות היא אמצעי, שיכולות להיות לו כמה מטרות או מניעים: מטרה אחת היא הרצון להמשכיות (פרטית או לאומית), מטרה אחרת יכולה להיות "המאבק הדמוגרפי". אולם, אני חושב שיש להבחין בין אמצעי מסוג זה לבין אמצעי אחר (ושתי ההגדרות מעורפלות-משהו). אפשרות אחת היא להניח את כל האמצעיים על ציר, ולהבחין בין אמצעי הקרוב יותר להגשמת המטרה, כמו במקרה של אמהוּת, לבין אמצעי הרחוק מכך. אפשרות נוספת היא להבחין בין אמצעי שבשורשיו נמצאת המטרה – בניגוד לאמצעי המוביל למטרה, לדוגמא: אני עושה פסיכומטרי [אמצעי] בכדי להתקבל לאוניברסיטה [מטרה]; אך לצורך הדיון, והדברים יהיו חשובים בהמשך, אכנה סוג כזה של אמצעי כ"אמצעי-תכליתי".

לאימי-מורתי יש כישרון מופלא לכתיבה (ויש שיאמרו שאת הכישרון שלי ירשתי ממנה, למרות שאני מכחיש כל קשר לכך, ומעדיף להעמיד את כישרוני שלי על עצמי). ואימי כתבה ספר ושלחה אותו לכמה וכמה הוצאות ספרים שכולן דחו אותה, פרט לאחת ששיבחה אותה וטיפחה בה תקוות שווא שכנראה הם יוציאו את ספרה. אלא שבשבוע שעבר היא התבשרה בבשורת איוב, ואותה הוצאה החזירה לה תשובה שלילית סופית, מה שגרם לאימי עגמת נפש רבה, והיא אמרה לי שהיא מחליטה להוציא את הספר בהוצאה עצמית. ולמרות שאני מפרגן לה ופרגנתי לה לאורך כל הדרך – ואל תקשקשו לי לא על "קנאת סופרים" ולא על "תסביך אלקטרה" – אמרתי לה שאני חושב שזו גחמה ילדותית להוציא עשרות אלפי-שקלים בשביל לממש את "החלום". וכאן אני מגיע למה שכיניתי "אמצעי תכליתי".

עם כל הכבוד לאמי, לכתוב ספר יכול להיות "חלום", אבל לעניות דעתי זו לא מטרה, אלא אמצעי-תכליתי, כי מאחורי הרצון לכתוב ספרים עומד הרצון להיות מפורסם. יש אנשים שרוצחים אנשים בכדי להיות מפורסמים, יש אנשים שמתפשטים בכדי להיות מפורסמים, ויש אנשים שכותבים ספרים בכדי להיות מפורסמים. מעטים האנשים שכותבים בכדי "לפקוח עיני עיוורים", או שכתיבתם תשאיר חותם בתולדות האומה. ומבחינה זו, אין כל הבדל בין הרצון של אמי לבין הרצון של ילדים להיות "כוכבי ריאליטי" רק שהראשונים עמלים ומבטאים את כשרונם בכדי להיות מפורסמים, ואילו אצל האחרונים "החלום" הוא מוצהר ולא מתעטף באצטלת האמצעי. וכמובן שעדיף שתהיה מפורסם על דברים טובים שעשית (ובנוגע לכוכבי ריאליטי – על דברים שעשית בכלל) מאשר על דברים רעים שעשית. ועל כך מודה האדם לאלוהיו ששם חלקו מאלו ולא מאלו. אז האם בכדי להגשים את החלום להיות מפורסם כדאי להוציא עשרות אלפי שקלים – מה גם שבהוצאה עצמית קרוב לוודאי שהאמצעי (הוצאת ספר בהוצאה עצמית) לא יביא למטרה (פרסום) – התשובה שלי היא חד משמעית לא.

כמה וכמה אנשים שאלו אותי מדוע פתחתי את הבלוג. וכאן יש להפריד בין שני דברים: כתיבה ופרסום. יש הרבה מאוד אנשים שמרגישים צורך לכתוב בכדי לבטא את עצמם, ועם כך אני מסכים; אך מה לכך ולכתיבת הדברים בפומבי? הביטוי העצמי לא יכול לבוא בכתיבה למגירה? יכול גם יכול. אלא שאנשים רוצים להראות את כשרונם ברבים, ועם אנשים פחותי-מעלה אלו נמנה גם כותב שורות אלו. לכן פתחתי את הבלוג, ולכן חשוב לי שאנשים יקראו אותו, ואני עוקב אחר הכניסות לבלוג מדי יום, וניסיון העבר מוכיח שיש קורלציה הפוכה בין מספר הכניסות לבלוג לבין מספר הגיהוצים בכרטיס האשראי שלי. אך לעולם לא אפשוט את הרגל בכדי להיות מפורסם.

ואולי לסיום דברי נחמה לאמי. במהלך השנים פיתחתי – והדברים צריכים עוד ליבון ודיון – את תורת "הדטרמיניזם הרטרוספקטיבי", רוצה לומר, שבהסתכלות לאחור ניתן להבחין בדברים הטובים שהפקנו מהרגעים הפחות נעימים של החיים. ודוק. הדברים אולי מזכירים את המנטרה "הכל לטובה", אך רחוקים ממנה מרחק שנות אור. ראשית, לא הכל לטובה; שנית, קשה לאדם שנמצא בעת צרה לחשוב כך; ושלישית, והכי חשוב, המחשבה ש"הכל לטובה" יכולה להוביל להקטנת ערך הבחירה החופשית של האדם ולאפסיותו, כי הרי לא משנה מה יעשה האדם – הכל לטובה. אך כדאי לו לאדם להסתכל אחורה אל חייו – מכיוון שהדבר גם כך נעשה ולא ניתן לשנותו – ולחשוב כיצד המהמורות של חייו הובילו אותו לנקודה שבה הוא נמצא, הפכו אותו למי שהוא.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “בין מטרה לאמצעי-תכליתי

  1. לעניות דעתי, מלבד מטרות ספורות שהן באמת תכלית עצמן, לכל 'מטרה' ניתן לשאול למה בעצם חפצים בה ומתוך התשובה לגלות שגם 'מטרה' זו היא למעשה 'אמצעי' ל'מטרה' אחרת. וכך, מכל מעשה שלנו, סתמי או מתוכנן היטב, נמשכת לה שורה ארוכה ומפותלת של מטרות שהינן גם אמצעים. לעיתים השורה גלויה ולעתים סתומה, אך תמיד משתלשלת היא רך ורק מאחת המטרות הספורות שהינן תכלית עצמן. רובן של מטרות אלו נתפס לרוב בעולם כנמוך עד בזוי ומיעוטן גבוה וצח. ניתן לחשוב על מטרות שונות – תאוות שליטה, יצר מין, רצון לאהבה אנושית, רדיפת כבוד, רצון להיטיב ומן הסתם עוד כלמיני.
    אפשר לדון בשאלות אילו מטרות ראויות דיין ואילו לא, אבל דווקא, מכל הדוגמאות שהבאת, המעשה שבעיניי הכי קרוב למטרה שנראית לי ראויה ללא ספק הוא הרצון להקים משפחה – או בלשון המוקדנית הנ"ל – "להיות אם ורעייה". אני לא חושב שלנגד עיניה עמד המאבק הדמוגרפי ואף לא הרצון להמשכיות, (שגם לשני אלו לא קשה למצוא מטרות שימשכו מהן – למשל – תאוות שליטה וכיבוש של המיעוט הערבי הארץ, או התגברות על הפחד מהמוות) אלא מטרות עמוקות ופשוטות יותר.
    הקמת משפחה היא אולי פחות בגדר 'הגשמה עצמית' אבל מטרה אינה מוכרחה להיות רק בבחינת להטביע את חותמך בעולם (בבחי' קוב"ה), אלא היא יכולה להיות גם חיבור והיטמעות במשהו אחר, השתלבות, ומתן האפשרות לעולם להיטמע בך, (בבחי' שכינ').
    אגב, אישית, בשלב זה בחיי, קל לי יותר לקבל מוטיבציה דווקא מסוג המטרות השני.

    • אולי לא הבהרתי את זה מספיק, ואולי זה כשלעצמו נושא שלא ברור – וכפי שציינתי ברשומה, גם לי הדברים לא ברורים -אבל אני אנסה.
      הקביעה מהו "אמצעי" ומהי "מטרה" היא סובייקטיבית, והיא נתונה להכרעתו של כל אדם ואדם. אבל אין זה אומר שאין לנו אפשרות לבקר את המבט הסובייקטיבי הזה, כפי שאני ניסיתי לעשות מול המוקדניות במוקד או כפי שניתחתי – על סמך שיפוט שלי בלבד – כלפי אימא שלי. יש אדם שיראה בעשיית כסף מטרה ותכלית, ועדיין נוכל לתמוה על כך או לקבוע שזו תכלית נמוכה, והמוקדנית יכולה לומר שמבחינתה להיות אם זו זו ה-מטרה של החיים, ועדיין אני אסבור שיש משהו שיכול לעמוד מאחורי זה

  2. אני רוצה להגיב על השאלה שפתחת איתה –

    אני חושב שאת משמעות השאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" אפשר להבין בשתי צורות: האחת היא "מה התוכנית שלך?" והשנייה היא "מה החלום שלך?". תוכנית, היא סדר הפעולות אותו אנו מתעתדים לבצע כדי להגיע למטרה כלשהי, תהיה זאת מטרת-ביניים או מטרת-על. חלום, הוא החזון או הדימוי שעולה במוחנו כשאנחנו משליכים את כל המאווים והערכים שלנו לנקודה ערטילאית בעתיד.
    .
    מהבחינה הזאת, כנגד ארבע מתלמדות (או כל אחת אחרת) דיברה השאלה:
    אחת שיש לה חלום ויש לה תוכנית.
    אחת שיש לה חלום ואין לה תוכנית.
    אחת שאין לה חלום ויש לה תוכנית.
    אחת שאין לה חלום ואין לה תוכנית.
    .
    לדעתי, השאלה "אז למה את חיה?" מתבקשת עבור הסוג הרביעי.
    .
    מעבר לזה, ההנחה שכרגע, בשנות העשרים לחיינו, אנחנו קטנים ושמתישהו בעתיד כשיהיו ברשותנו השכלה/עבודה/משפחה נהיה גדולים ו"נהיה", היא לדעתי טעות תפיסתית. אנחנו גדולים עכשיו. ובאופן עקרוני, יכולים לעשות כעת, בזמן הווה, כל מה שנוכל לעשות בזמן דמיוני כלשהו בעתיד כש"נהיה גדולים" – כך שהשאלה הנכונה צריכה להיות, לעניות דעתי, "מה את רוצה להיות עכשיו?".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s