החופש מקניין

מזה כמה זמן, זוג צעיר שאני מכיר נושא את עיניו לקניית דירה, ולפני כשבועיים חש כי הניח ידו על מציאה שביכולתו הכלכלית לרכוש. וכיוון שהזוג הנ"ל הוא מהמעמד הבינוני ומטה, שגם נושא על גבו את השכבות התחתונות של החברה וגם מפרנס את השכבות שמעליו, כבר חישב הזוג כיצד הוא אוסף לירה ללירה בכדי לממן את הרכישה, ואף פנה לנותן החסות הרשמי – להלן: הורי החתן – בכדי שיסייע בקניית הדירה. אלא שעוד הם חוככים בדעתם האם לקנות את הדירה אם לאו, בא זוג אחר שראה בדירה כי טוב, וחתם על חוזה לקניית הדירה. וזוג מכריי נעצב על ליבו, שלא לומר: התבאס על התחת.

הסיפור הנ"ל הזכיר לי סיפור אחר, שגם במרכזו עומדת דירה – או יותר נכון האין-דירה – והמירוץ המופרך להשגתה. ובכן, עומדות היו רגלינו – שלי ושל חברתי – בשערי האוניברסיטה, כוססים ציפורניים בקור תל-אביבי בציפייה לאוטובוס המיוחל, והחלפנו חברתי ואני כמה מילים. מהון להון אמרה לי חברתי שהיא רוצה להיות סופרת שחיה באנגליה וכותבת בעברית, משל הייתה מאיה ערד (שחיה בארה"ב). לאחר שאמרתי לה שבזה הרגע היא הגדירה מהי טפילות – שהרי ערד נהנית מפרותיה של מדינת ישראל מבלי שהיא מעבדת את אדמתה – שאלתיה מדוע אנגליה. וחברתי השיבה לי כנגדי: אתה יודע כמה קל לקנות דירה באנגליה?!

יש שיאמרו לכם שהדירה היא רק התגלמות של רעיון, היא התגשמות של הרצון להניח את מקל הנדודים, להגיע אל הארץ המובטחת, להפסיק את הטרטור הבלתי-פוסק שבין דירות עם סיד מתקלף וברז דולף ובעל-בית שעומד מעליך ונוגס במשכורת החודשית בכל ראשון לחודש. אלא שלפי דעתי זו דוגמה טובה לרעיון שלא מחזיק את המציאות. ראשית, אצל הזוג הנ"ל המציאות שתיארתי בשורה הקודמת אינה נכונה, שכן לא זו בלבד שמסע הנדודים הנ"ל לא היה לחם-חוקם, בהיותם שוכרים דירה של דיור ציבורי אין בעל-בית שעומד מעליהם. אולם מעבר לכך, אמנם אני צעיר ורך בשנים ולא התנסיתי בהרבה בעלי-דירות נוגשים, לפי דעתי תחושת התלישוּת הזו היא תחושה מדומיינת, שבעצמה תלושה מהמציאות, היא הנראטיב שכל אחד מספר לעצמו – מן יציאת מצרים הפרטית שבסופה הגאולה הפרטית, הכניסה לארץ המוריה.

ולעניין דמי-השכירות, ובכן זה למעשה החלפה של שור בחמור, שכן אלו מוחלפים בתשלומי משכנתא, שלא פחות חונקים ומשעבדים מדמי השכירות. וכן תתמהו: בכל זאת יש נפקא-מינה בין שוכר לממשכן – אינו דומה השוכר המשלם שכירות עד סוף ימיו, לקונה המשלם משכנתא עד סוף ימיו, ומיד בטרם רדתו לקבר והליכתו בדרך כל הארץ – הוא נהיה בעלים של דירה! הוא יכול להיקבר ביחד עם מסמכי הרישום בטאבו! ואם יתמזל מזלו, הוא גם יוכל להשקיף על דירתו מבית-האבות שבו יבלה את שארית שנותיו האחרונות.

וזו הנקודה שאליה אני מבקש להוביל: נראה לי לומר שלרוב אנשים קונים דירה לא על-מנת לסיים את מסע הנדודים; הם קונים דירה בכדי להיות בעלים, הם רוצים להחזיק בבעלות על דירה, גם אם זו תהיה לשנים מספר ובסוף ימיהם. זו בעלות לשמה, בעלות לשם בעלות, בעלות שכל-כולה הצהרת "כוחי ועוצם ידי", ובעלות כזו, לדעתי, בעלות ריקה מתוכן, היא ציץ של ענף של כוחניות.

וכשם שזכויות יסוד אזרחיות מאפשרות הן את החופש לדת, כלומר את הזכות לחיים לפי ערכי הדת, והן את החופש מדת, כלומר את הזכות לחיים שלא בכפייה דתית, בחברה צרכנית כשלנו – וכמו כל חברה אנושית לאורך הדורות – מול קידוש זכות היסוד לקניין, אני מבקש להציב כנגדה – ולו בשביל לדעת שיש אלטרנטיבה, שהאפשרות הזו קיימת – את החופש מקניין.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “החופש מקניין

  1. בגדול אני מסכים שלא תמיד יותר משתלם לקנות מאשר לשכור, ובעצם את כיוונת למקופ עמוק יותר מזה, שמוקד החיים שלנו אסור לו שיהיה הרכוש ששייך לנו. רק רציתי לומר שמי שנהיה בעלים על דירה אפילו דקה לפני מותו, לפחות יכול להעביר משהו הלאה לילדיו.

    • היי יאיר,
      תודה רבה על התגובה.
      לא חשבתי על מה שאמרת. לצורך העניין, אני לא חושב – לדעתי – שמי שקונה דירה עושה זאת בתודעה שזה יישאר לילדים שלו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s