3 הערות על הדרת נשים

לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר על עניינים מעניינים שונים, ועת שבאנו להיפרד זה מזה, הפציר בי חברי, בבחינת "כל הנפרד מחברו, אל ייפרד אלא מתוך דבר הלכה", שאשמיע את דעתי בנושא "הדרת נשים", בתור תלמיד-לשעבר בחוג ללימודי נשים ומגדר. בראשית נרתעתי מכך שחברי הזכיר לי את עברי; רתיעתי הייתה לא בבחינת "אין מזכירים לבעל תשובה חטאיו הראשונים", חלילה; רתיעתי נבעה מכך שאחת הסיבות בגינן עזבתי את החוג למגדר הייתה הכשל המבני שבהגדרתי, כגבר וכאודי, בחוג למגדר, ולפיכך אי-היכולת לעמוד בציפיות שהגדרה זו גוררת בעקבותיה – והרי חברי ציפה ממני לדעה מגובשת לאור לימודיי בחוג למגדר – מה גם שאיני אוהב להכות בברזל בעודו חם, ולחוות דעתי על ענייני דיומא שאלו עדיין תלויים ועומדים. ולאור זאת באותה העת גמגמתי, אולם במהלך הימים האחרונים, ונוכח כך שנתקלתי בכמה תגובות לעניין, חשבתי על כמה רסיסי מחשבה בנושא "הדרת נשים".

[1] זה לא ברור מאליו שמשתמשים במונחים כגון "הדרה" ו"מרחב ציבורי", מונחים חדשים יחסית בפרהסיה הישראלית שנשאבו מתוך השדה-הסמנטי הפמיניסטי. שמתי-לב לכך גם בעניין עסקת שליט, כאשר ראשי מערכת הביטחון אומרים ששחרור האסירים בעסקה הוא "בר-הכלה", שהוא לפי דעתי גם מושג חדש יחסית בשיח הציבורי, ולקוח מהשדה הסמנטי הפמיניסטי (או לכל הפחות הפסיכולוגי). ולדעתי זה מעיד עד כמה הפמיניזם חדר לשיח הציבורי ואף לתוך מערכות כה-נוקשות כמו מערכות הביטחון על זרועותיהן השונות, ושינוי זה בהכרח יביא לשינויים מחשבתיים. השפה מעצבת את התודעה. גבולות השפה הם גבולות המחשבה.

כך אולי ניתן להסביר את ההד הציבורי שיצרו הפרשיות השונות שנוגעות להדרת נשים, שהרי "קווי-מהדרין" קיימים בארץ לפחות 7 שנים (כשהייתי בסדיר בשנת 2005 הייתה פרסומת בירושלים בסגנון: "מעכשיו גם קו 2 הוא קו-מהדרין", משמע זה היה קיים עוד קודם לכן, ולפי ויקיפדיה ההפרדה קיימת מ-2003); בעקבות פרשת השעות הנפרדות ב"טכניון", חבר שלי הפנה את תשומת ליבי לכך שגם לפני 40 שנה היו שעות פעילות נפרדת בחדר הכושר בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (שלא לדבר על הפרדה כזו שקיימת בהרבה חדרי-כושר, בריכות שחייה וכיו"ב); ואני מניח שגם בעבר היו חיילים שסירבו לשמוע שירת נשים.

כל אלו הביאו את חברי לשיחה לומר כי אין זה אלא שההגמוניה או השמאל הליברלי חוששים שגנבו להם את המדינה, ולכן הם מעוררים מהורה רבה על לא מאומה. יש בכך בכדי להסביר את כך ש"המדינה השתגעה", אבל אני כשלעצמי לא חובב מושבע של טענות קונספירטיביות מעין אלו, וארחיב על כך בהמשך.

התהליך המעניין שמתרחש לנגד עינינו הוא בניית נראטיב, בניית סיפור שכותרתו "הדרת נשים". לפי הסיפור הזה, בעבר אירועים כגון ההפרדה בגבעת רם היו אירועים נקודתיים, שאין קשר ביניהם לבין אירועים אחרים, ושהתכלית של כל אירוע התפרשה מתוך עצמו (הפרדה בחדר כושר, לדוגמא, היא דרישה לגיטימית ונעשתה מתוך כבוד לדרישות הסטודנטים). אך כיום מקבצים את כל אותם אירועים ספורדיים לכדי נראטיב, יוצרים קישור בין כל אותם אירועים כך שהם לא מתפרשים על-פי הגיונם הפנימי, אלא יש לפרשם לאור כותרת הסיפור, לאור נראטיב-העל – כולם חלק מהדרת נשים.

[2] טענה אחת שחוזרת ועולה היא טענה בסגנון "טול קורה מבין עיניך", כלומר עד שאתה רועה בשדות זרים ומחפש לבדוק האם הדשא של השכנים צהוב וכמוש יותר, קודם כל בדוק את שדך שלך; עד שאתם, הציבור הנאור, מתלוננים על הפרדה באוטובוסים או על חיילים שלא מוכנים לשמוע שירת נשים, קודם כל עשו בדק-בית פנימי, ותקנו את הליקויים שנמצאים אצלכם – האם אצלכם מתנהגים כראוי לנשים?

איני מקבל טענות מסוג זה, ואני מוצא בהן שתי בעיות עיקריות, שהשנייה כרוכה בעקבה של הראשונה: ראשית, הן לא מתייחסות לגופו של עניין. נכון, גם המתלוננים על הדרת נשים צריכים לעשות חשבון נפש. יש בעולם הרבה קלקולים שצריך לתקן והרבה מקומות חשוכים שצריכים להאיר, ואין בכך בכדי לרפות את ידינו; אבל כרגע עומדות במרכז שאלות ספציפיות – הפרדה במרחב הציבורי, שירת נשים – ולהן יש להידרש. מאותה סיבה אני גם מסתייג מטענת הקונספירציה שהבאתי לעיל – היא מאפשרת בריחה מהתמודדות עם הסוגיה העיקרית.

שנית, לטענות "טול קורה" יכולות להיות שתי השלכות: האחת היא העלאת הרף – כולנו נעשה חשבון נפש בנוגע ליחס לנשים, והשנייה היא הורדת הרף – אם באמת עולה שגם אני, גם אתה וגם כל העולם חוטאים באותו חטא – אולי קצת הגזמנו יותר מדי עם הדרישות? בנסיבות מסוימות גם הורדת הרף היא טענה לגיטימית. מכיוון שבנידון דנן אין לי ספק שכל הנוגעים בדבר לא חפצים באפשרות השנייה, עליהם לתת את הדעת שטענת "טול קורה" יכולה להביא לתוצאה כזו.

טענה כזו מסוג אחד קראתי אצל רוני שוב ב"הארץ" ("חרדית גאה ומשוחררת"), או  ב"ידיעת אחרונות" אצל סיון רהב-מאיר, שהיא ואישהּ, ידידיה מאיר, הם על תקן "המרגיע הלאומי" בשיח התקשרותי בכל הנוגע לסוגיות הנוגעות לדת או לחרדים ולפעמים משמשים כ"פרשנינו לענייני חרדים". שוב ורהב-מאיר אומרות, בין השאר, שעד שאתם זועקים על הפרדה במרחב הציבורי וכו', האם נתתם דעתכם לסוגיית הדוגמניות האנורקטיות או לסוגיית הזנות?

וכאן יש לשים לב שאלו אינן טענות שקולות לחלוטין והטענה של שוב ורהב-מאיר הן ברמה מופשטת יותר, ויש שיאמרו שהן אפילו פטרוניות. כשקובעים לנשים היכן לשבת באוטובוס כופים זאת עליהן נגד רצונן הגלוי, שכן אולי יש נשים חרדיות שיסכימו לכך, אך ברור, וכתוצאה מכך עלתה הסוגיה, שיש נשים שזה נכפה עליהן. אך נשים שבחרו להיות דוגמניות או אפילו זונות עשו זאת מרצונן החופשי, לכאורה (ביחס לזונות, היה בכנסת דיון מרתק בינואר 2010 על מיסוד תופעת הזנות בישראל; מומלץ לקרוא את פרוטקול וועדת המשנה לסחר בנשים מה-19.1.2010). אז ניתן לומר, וגם אני סבור כך, שהן לא בחרו בכך אלא הן הובלו לזנות, או שהלחץ החברתי או החברה שמקדשת את הרזון היא זו שהובילה את הדוגמניות להיות אנורקטיות. אולם יש להבין שזו טענה ברמת הפשטה גבוהה יותר, ויש שיאמרו אף טענה פטרונית, שכן כל אדם הוא ריבון על עצמו ויש לכבד את החלטותיו בנוגע לחייו.

ניתן גם לומר שההבדל בין רהב-מאיר ושוב נעוץ בגישה ביחס לשוויון בין המינים: בעוד הסוגיות שנדונו ניתנות להיפתר במסגרת הפמיניזם הליברלי, רהב-מאיר ושוב מעלות טענות שנכונות לפמיניזם הרדיקאלי. הסוגיות ששוב ורהב-מאיר מעלות הן שורשיות יותר, ומכיוון שכך הטיפול בהן אינו יכול לעשות במסגרת הדיון הנוכחי. באופן כללי, ההבדל בין שתי הסוגיות הוא שהסוגיה הראשונה, על הפרדה במרחב הציבורי ושירת נשים, יכולה להיענות כבר במסגרת הפמיניזם הליברלי, שמסתפק בהבטחת שוויון בכללי-המשחק הקיימים. גבול הפמיניזם הליברלי הוא גם גבול המשפט, גבול החוק היבש. לכן העלאת המודעוּת בנוגע לשירת נשים או הפרדה במרחב הציבורי יכולה להניב תוצאות. לעומת זאת, לסוגיות ששוב ורהב-מאיר מעלות אין פיתרון במסגרת הפמיניזם הליברלי והן נעוצות בפמיניזם הרדיקאלי, שאומר שכללי המשחק הקיימים לא מאפשרים שוויון אמיתי – חירות אישית לא מבטיחה לאישה שלא להיגרר להיות דוגמנית וכו' – ויש לשנות את כללי המשחק, יש לשנות את האטמורספירה החברתית.

טענה שניה מסוג "טול קורה" בנוגע להדרת נשים אומרת שהדרת נשים מתחילה בברכה "שלא עשאני אישה", ברכה שהגברים ביהדות מצווים להגיד כל בוקר, ועד שאתם מתלוננים על הפרדת נשים במרחב הציבורי, תבטלו את הברכה הזו. למרות השוביניזם שעולה מברכה זו, ולמרות הסתייגותי הנמרצת ממנה, עם כל הכבוד, ביטולה לא יתרום במאומה למיגור תופעת הדרת הנשים; להיפך, יש מקום להשאיר את הברכה הזו, אפילו כ"אות מתה", בכדי שלא לגדוע את הקשר למסורת ישראל, ולו מצד טענת "המדרון החלקלק". אמנם טענה זו היא טענה מסרסת שמונעת כל שינוי בהתאם לנסיבות, אך נראה לי לומר שבנידון דנן היא ראויה להישמע; יש חשש אמיתי שאם יוציאו ברכה זו או אחרת מהתפילה יתחילו להוציא מהתפילה חלקים שנראים לא רלוונטיים, וסופו של הליך זה מי ישורנו. במקרה הזה הרווח של שמירה על המסורת, עולה לדעתי על ההפסד שבהשארת ברכה שוביניסטית שאינה רלוונטית.

מוטב לי גבר שאומר כל בוקר – ומצדי שלוש פעמים ביום – "שלא עשאני אישה" ומכבד את רצונן החופשי של הנשים, על כל המשתמע מכך בכל שדות הפעולה של החיים, מאשר אחד שיבטל ברכה זו ולא יכבד נשים (וכאמור, אין הכוונה למופעים החיצוניים של הדרת נשים, אלא לרבדים העמוקים ביותר של מושג זה). ביטול ברכה זו הוא לא אפוטרופסות לכיבוד נשים וקל וחומר שלא לפמיניזם. הנה לדוגמא, חיים נבון בספרו "גשר בנות יעקב" (ידיעות ספרים, 2011) אומר כי יש מקום לשנות את נוסח הברכה "שלא עשאני אישה" (שם, עמ' 85), ועדיין אין זה מפריע לו לנקוט בגישה פטרונית, שלא לומר שוביניסטית, בכל הנוגע ל"מעמד האישה ביהדות" (את ביקורתי על הספר כתבתי בהרחבה ברשומה אחרת).

[3] הנראטיב של "הדרת נשים" עליו עמדתי לעיל פיתח שיח תקשורתי רדוד, ולכך אני מוצא שתי השלכות, שהראשונה חמורה מהותית והשנייה חמורה מעשית. ההשלכה הראשונה היא שעם כל העליהום התקשורתי, אף אחד לא מעז לדבר על ההשלכות החיוביות של התופעות הנ"ל, כמו ההשלכות החיוביות של הפרדה בקווי אוטובוס; גם אם נגיע למסקנה כי ההפרדה אינה ראויה, יש מקום לדבר על הצדדים החיוביים שבדבר (אם כי ניתן לטעון שמציאת צדדים חיוביים בתופעה פותחת פתח ללגיטימציה, ולדעתי יש בטענה זו מן האמת). ודווקא זה אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי במסגרת החוג למגדר. לצורך העניין אתייחס רק לעניין ההפרדה באוטובוסים, שזו נראית לי בעיה מהותית יותר ורחבה יותר (בעיית שירת נשים, לדוגמא, נראית לי קלה לפיתרון, גם אם חיילים שלא רוצים לשמוע קול אישה מעוררים בי חלחלה, והיא לאפשר לחיילים שלא רוצים לשמוע להיעדר מהמופע. לא נראה לי שיש מקום לפקוד על החיילים להישאר). וגם אז, התייחסויותיי יהיו חלקיות ובלתי-מספקות, אך פטור בלא כלום אי-אפשר.

בקורס בשם "יחסי מגדר במרחב הישראלי" של פרופ' טובי פנסטר, דיברנו על האלמנטים החיוביים של התופעה הזאת: זה גם מאפשר לנשים לצאת מהבית, כי יכול להיות שאם לא הייתה את ההפרדה הזאת הן לא היו יוצאות מהבית; זה מונע הטרדות מיניות: גם במדינות אחרות בעולם (יפן, מקסיקו, מצרים) יש הפרדה בין נשים לגברים בשעות העומס ברכבת התחתית. ההפרדה הזאת משפיעה מאוד על תחושת הביטחון של הנשים. ברכבות בהודו יש אף תופעה של קרונות נפרדים לנשים וגברים, כאשר האישה יכולה להיות בקרון של הגברים, אך הגבר לא יכול להיות בקרון של הנשים.

ההשלכה השנייה היא שהשיח המתהלם אינו מאפשר פתרונות גמישים ויצירתיים, כמו שמתבקש בנושא נפיץ כמו זה. בקורס אחר שלמדתי במגדר, "פמינזמים, משפט והחברה בישראל" של ד"ר דפנה הקר, המרצה הציעה לאפשר את ההפרדה שיוצרים קווי המהדרין – אם כי, למיטב זיכרוני היא הציעה שנשים ישבו מקדימה וגברים מאחורה – ובמרכז האוטובוס ליצור מרחב לימינאלי שבו נשים וגברים יוכלו לשבת במעורב. כמובן שהפיתרון דורש את ההסכמה של הציבור החרדי, ולא תמיד יש עם מי לדבר – להיפך, יכול להיות שאם נגיד לחרדי לא להשתין בתוך המים הרדודים הוא ילך וישתין מהמקפצה, או להיפך – אך נראה לי שהפתרון הזה, במלואו או אפילו בחלקו, הוא פיתרון ראוי.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s