הייתי כחולם

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת,

בְּהַכִּיר אֲהוּבָתִי בְּאַהֲבָתִי אֵלֶיהָ,

הָיִיתִי כְּחוֹלֵם.

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּי וּלְשׁוֹנִי רִנָּה,

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ,

הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמִּי,

הָיִיתִי שָׂמֵחַ.

הַשִּׁיבָה ה' אֶת אֲהוּבָתִי כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.

הָלוֹךְ אֵלֵךְ וּבָכֹה, נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע

בֹּא אָבוֹא בְּרִנָּה,

נֹשֵׂא עַל כַּפַּיִם,

אֶת אֲהוּבָתִי.

.

(השיר נכתב על בסיס  מזמור קכ"ו בתהלים. אני יודע שהשיר שכתבתי על-הפנים, והמזמור המקורי רק מדגיש כמה השיר שלי לא מגיע לעוצמות של המזמור. עם זאת, "רק" ניסיתי להביע תחושות שחייבות להתגלם במילים, זועקות למילים)

מודעות פרסומת

חי הנושא את עצמו – הערה על העתירה כנגד חוק האזרחות

לפני כשלושה שבועות, ברוב של שישה מול חמישה, דחו שופטי בג"ץ את העתירה כנגד חוקיותו של "חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה)", שנועד לצמצם איחוד משפחות של פלסטינים וערבים ישראלים (בג"ץ 466/07 גלאון מר"צ-יחד נ' היועץ המשפטי לממשלה). כחלק מהסיקור התקשורתי של הפרשה, הרבו לצטט את משפט הפתיחה של הנשיא הבא, אשר גרוניס, בפסק-דינו, שאמר כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית". מכיוון שאחד מהנראטיבים שהתקשורת מנסה לספר לנו הוא על יריבות ומחנאות בין נשיאת בית המשפט העליון היוצאת, דורית ביניש, שהייתה בדעת המיעוט שביקשה לפסול את החוק, לבין הנשיא הבא גרוניס, שהיה בדעת הרוב – המצדדים בגרוניס ציטטו זאת בגאווה, ואילו המתנגדים לו השתמשו במשפט זה לגנותו.

כמדומני שנקודת ההנחה של כל המצטטים הייתה שלגרוניס זכויות היוצרים על המשפט. הנה לדוגמא, פרופ' שלמה אבינרי, במאמר שמבקר את חוות-דעתו של גרוניס, אומר כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית" – [זו] סיסמה המתאימה אולי לנאום פוליטי, אבל בוודאי לא לפסק דין." אלא שאת המשפט הזה לא המציא גרוניס, כי אם הנשיא בדימוס, אהרן ברק, בכבודו ובעצמו, בפרשת ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שאמר שם: "חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי" (ולכן הציטוט של גרוניס אינו מדויק, למרות שהוא מתיימר בפסק הדין לצטט). מה שמפתיע הוא שנאמן לאימרה "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" – גרוניס בעצמו אומר שכל הזכויות שמורות לברק (שבעצמו מסתמך על שופט אמריקאי בשם רוברט ג'קסון). לעניות דעתי, דבר זה מראה, יותר מכל, כי אבינרי (וכל העיתונאים שציטטו את גרוניס) לא קרא את פסק הדין, ולכל היותר קרא את "הרציו", תקציר פסק הדין המופיע בראשיתו, כיוון שאני מרשה לעצמי להניח שלו הוא היה יודע שברק אמר זאת לפני גרוניס – הוא לא היה מנגח את גרוניס על המשפט הזה – גם בגלל שלא הוא חתום עליו וגם בגלל שגרוניס נתלה באילן גבוה במיוחד – אהרן ברק.

אך למרות שאבינרי ואחרים כנראה לא קראו את פסק הדין, ניתן גם להציע פרשנות אחרת, והיא שמרגע שהטקסט יוצא מידי היוצר יש לו קיום עצמאי, וברגע שגרוניס אמר את המשפט הזה – הוא שייך אותו לעצמו, ואין זה משנה מי אמר את זה לפניו או באיזה הקשר. הטקסט הוא חי הנושא את עצמו. גרוניס לא יכול להיתלות בברק, כיוון שברגע שהוא אמר זאת – הוא ניכס את המשפט לעצמו.

הדברים מתחדדים לאור הפרשנות שגרוניס מקנה למשפט. זו לא רק שאלה של "שיוך" ו"אחריות"  – האם גרוניס נסמך על ברק או שהוא עומד לבדו מאחורי המשפט שאמר; השאלה החשובה ביותר היא שאלה של פרשנות, שכן ברגע שגרוניס כתב את המשפט בפס"ד הנוכחי, הוא העניק לו פרשנות שונה, אחרת, מזו שהעניק לו ברק. ראשית, בפרשת ניימן, ברק מביא את המשפט הזה כפרשנות להלכת ירדור, שקבעה כי מותר לפסול מפלגה מלרוץ כנסת, אם תוכן מצעה שולל את קיומה של מדינת ישראל, כיוון שלמרות החשיבות של "הזכות לבחור ולהיבחר" – זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות. אך בפרשת ירדור נפסלה מפלגה שהצהירה בריש-גלי כי היא חפצה בחיסולה של המדינה, ואילו באותו פסק דין, בפרשת ניימן, ברק עצמו סובר כי יש לאשר את המפלגות העותרות, והוא מביא את הלכת ירדור רק לשקלא וטריא, כאוביטר לא מחייב, כהערת אגב.

יתרה מזו: גרוניס משתמש במשפט של ברק נגד ברק עצמו: בפס"ד הקודם שעסק בחוקיותו של חוק האזרחות (בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים) – ברק היה בדעת המיעוט שסברה שהחוק לא חוקי. ניתן להסביר זאת כך: ברק הבין את ההתאבדות כהתאבדות ליטראלית, ולכן יש לפסול רשימה שמצהירה שהיא רוצה בחיסולה של המדינה. בעניין חוק האזרחות, המדינה לא נותנת אזרחות למחבלים שרוצים בחיסולה, היא נותנת אזרחות לתושבי הגדה המערבית ומדינות ערב. לעומת זאת, גרוניס מפרש את המשפט באופן מרחיב – אני אפסול מתן אזרחות לתושבי הגדה ומדינות ערב ולו בשל הפוטנציאל שאותם מתאזרחים יבצעו פיגועי טרור (תוך שהוא מנצל את הקישור הסמנטי שבין התאבדות המדינה לפיגועי התאבדות, למרות שאלו שתי התאבדויות שונות, וכן ההתאבדות של המדינה היא מטאפורה ושל המחבלים היא אמיתית).

היותה של הפרשנות תלויה במבט הסובייקטיבי של הקורא, והאופן שבו טקסט יכול להתפרש בניגוד גמור לכוונת יוצריו, הזכיר לי את המקרה הבא: בלב הסערה התקשורתית סביב הדרת נשים, נתלו בכניסה לאוניברסיטת בר-אילן השלטים הבאים: "כבדו אותנו: בלי גברים היום", ו"ברוכות הבאות לאוניברסיטת בת-אילן".

מעבר לכך שעובר אורח תמים שנתקל בשלטים – כפי שהייתי אני – עלול היה לחשוב כי השלטים נתלו בתגובה לתופעת הדרת הנשים, אותו מתבונן היה סובר שמדובר בתגובה פמיניסטית לכל הפרשיות הנ"ל, והתגובה הראשונה שלי שראיתי את השלטים אכן הייתה בבחינת "וראך ושמח בלבו". אלא שלא זו בלבד שהשלטים נתלו בתגובה לכנס שעסק במסקנות וועדת שניט (שקבעה כי יש לבטל את חזקת הגיל-הרך, לפיה במקרה של גירושין ילד עד גיל 6 עבור לגור עם האימא) – השלטים נתלו ע"י חברי ארגון "קואליציה למען הילדים והמשפחה", שהתנגדו למסקנות הוועדה (כפי שמלמדת הכתבה הבאה).

אך מכיוון שלטקסט יש קיום עצמאי ולשלטים לא נלוו הסברים או הערות שוליים – וטוב שכך, שכן אלו היו הופכים את השלטים לגרוטסקים – הפרשנות של השלטים תלויה בקורא, ובמקרה הזה "פרשנות חתרנית", כנגד כוונת המשוררים, היא לא בלתי-מתקבלת על הדעת, כפי שקראתי אני ובוודאי אחרים. לטקסט יש קיום משלו; ויקום הגזר ויכה את הגנן.

החיים מתחילים לאבד

הַחַיִּים מַתְחִילִים לְאַבֵּד אֲחִיזָה בַּמְּצִיאוּת.

חָבֵר אַחַר חָבֵר, נִשְׁמָטוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ

בַּמֶּה שֶׁפַּעַם חָשַׁבְתָּ לְסֶלַע, וְהַיּוֹם

הוּא תְּלוּלִית עָפָר.

וּלְבַסּוֹף אַתָּה נִדְחַף לְאֲחוֹרֶיךָ,

וְלֹא הִגַּעְתָּ לָחֲצִי הַהַר,

עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵבָרִים-אֵבָרִים.

חופש הביטוי בעידן אוטוסטרדת המידע

בשיעור הקודם ב"משפט חוקתי" התחלנו לדבר על הזכות החוקתית לחופש הביטוי, כאשר אחד הרציונאלים שהמרצה הזכיר להכרה בזכות זו הוא הרציונאל הדמוקרטי, האומר כי תנאי הכרחי לקיום משחק דמוקרטי משמעותי הוא חשיפת הציבור למידע על מנת שיוכל לקבל החלטה מושכלת. באותו הקשר הלין המרצה על העובדה המצערת – לטענתו – כי בתקשורת כיום החלוקה הקלאסית שבין חדשות (news) לדעות (views), הטשטשה, שלא לומר נעלמה, וכי אין היום אפילו שאיפה למסירת מידע אובייקטיבי, שלא עובר תחת משקפי הפרשנות – גם המרצה הסכים שאין מידע שהוא נטול סובייקטיביות ופרשנות, אך טען שאין היום אפילו שאיפה לאובייקטיביות – אלא כל מידע מוכתם במכוון בדעה של הכותב. המרצה אמר כי הוא רוצה שיביאו לו את כל המידע "נקי לחלוטין", והוא יגבש את דעתו בנושא.

אני זוכר שלפני כעשר שנים ניהלתי שיחה כזאת עם חבר שבסופה שנינו הסכמנו עם הדעה שהמרצה הציג – חשפו בפנינו את המידע, ואנחנו נגבש דעתנו בנושא – אך כיום אני סבור כי המרצה טועה בכל מכל, ואלמלא הייתי מנוע מלדבר בשיעור, מסיבות מובנות, הייתי אף אומר לו את דעתי בנושא. מכיוון שכך, אציג את דעתי להלן, ובכך הבלוג יגשים את אחד מתפקידיו העיקריים, והוא אמצעי שסתום לומר את אשר רציתי לומר ב"זמן אמת" ומסיבות שונות – כמו בושה או היעדר תשובה הולמת – לא אמרתי באותו זמן. ואת המתעניינת או המבקש להעמיק בנושא, אני מפנה לפרק "The comeback" ב"סיינפלד" (עונה 8, פרק 147), המתאר את השתלשלות האירועים כאשר לג'ורג' יש תשובה מוחצת להשיב לקולגה שירד עליו, אך הוא נזכר בתשובה מאוחר מדי.

מעבר לקושי, ואולי אפילו פרדוקס, שבמסירת מידע שאינו-מתווך, הדרישה למידע אובייקטיבי אינה נצרכת ואינה עומדת במבחן המציאות. אנו מצויים בעידן "אוטוסטרדת המידע", אנחנו מוצפים במידע מכל עבר ומידע על כל נושא שבעולם נגיש לנו מכל מחשב ואפילו מכל טלפון נייד. לצורך קבלת אינפורמציה אין לנו צורך בתקשורת (תקשורת במובן הצר, press). בשביל למסור לנו את המידע התקשורת מיותרת, והתקשורת המסורתית – ובפרט העיתונות הכתובה – אכן נאבקת על חייה קרב מאסף, שבו לכל היותר ניתן לצמצם את הנזק.

בעידן אוטוסטרדת המידע התקשורת הייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש, ולכן היא כמעט ונטשה את תפקידה כמדווחת אובייקטיבית והתמקדה בשתי פעולות עיקריות: סינון ופרשנות. אמנם כל המידע שנחפש נגיש לנו, אולם לא תמיד עומד לנו הזמן למצוא את המידע הזה. ולכן דווקא בעידן אוטוסטרדת המידע, עולה חשיבות התקשורת כגורם מסנן. אף אחד לא יכול להיות באמת חשוף לכל המידע והתקשורת לא יכולה לחשוף את כל המידע.

למעלה מכך – מידע גולמי הוא לא בר-שימוש, הוא כשלעצמו לא אומר לנו דבר, ודווקא בעידן אוטוסטרדת המידע מתגבר הצורך בגורם מתווך שיסדר לנו את האירועים (בניית נראטיב) ויאמר לנו מה המשמעות של האירועים (הענקת פרשנות). הטענה "תנו לנו את המידע ואנחנו נשפוט" אינה עומדת במבחן המציאות, כי לא רק שלאדם אין את הזמן לבחון את כל האירועים, אין לו את הבקיאות ואין לו את הכשירות לשפוט את משמעותם. כי פלוני אולי מבין בספורט אך לא מבין בכלכלה, ואלמוני אולי מבין בפוליטיקה אך לא בעולם הערבי. זו אשליה לומר שאנחנו נשפוט את המציאות בהיעדר כלים מתאימים. הדברים נכונים גם לאנשי אקדמיה – שארגז הכלים שלהם אולי עשיר יותר – ועל אחת כמה וכמה לשאר בני אדם, משכילים יותר או פחות. וכבר ידענו ונכלמנו בדעות מביכות שהשמיעו אנשים משכילים, שביקשו להיכנס לפרדס שלא בתחום גידוליהם, הציצו ונפגעו.

אני אנסה להמחיש את הדברים שאמרתי באמצעות סוגיה פשוטה מדי, שלא לומר פשטנית, ולכן אני מבקש שלא להיתפס לסוגיה ולראות את כל הנושא דרך הסוגיה, אלא לראות בה דוגמא בלבד שלא מעידה על התיאוריה. בינואר מלאה שנה לתחילת המהומות בתוניסיה ול"אביב העמים הערבי" (עליו כתבתי ברשומה אחרת). מחד, זו דוגמא כיצד בעזרת האינטרנט והרשתות החברתיות התגלגלה המהפכה אך לא פחות מזה – דווחה ושודרה (ולכן הרודנים לא היו יכולים באמת לצנזר ולפקח על כך). מאידך, זו דוגמא לרצף אירועים שלאזרח ההדיוט אין מושג מה משמעותם ומה השלכתם, וללא תיווך של פרשנות הוא אינו יכול להתמודד עמם. ואכן קשת הפרשנויות לאירועים אלו, כולל הנגיעה שלהם למדינת ישראל, הייתה רחבה מאוד.

לכן אני סבור שהרציונאל הדמוקרטי שבסיס חופש המידע מתבטא בבחירה מושכלת בין פרשנויות. אני רחוק מלומר שנגזרנו לקבל מידע מוטה מכיוון שאין לנו יכולת לבקר אותו. ראשית, גם פרשנות צריכה לעמוד במבחן ההגינות, ולא ניתן תחת אצטלת הפרשנות לתת מידע חלקי או מידע מסולף. יתרה מזו – התפקיד של התקשורת הוא רק להוות מסנן ראשוני, וגם את עמדת הפרשנות ניתן לבקר. אם פרשן אומר שאירוע א' (אביב העמים הערבי) מוביל למסקנה ב' (חייבים לעשות שלום) – אנחנו עדיין יכולים לעמוד על ההיגיון שבדבריו. בהיעדר מומחיות אולי לא נוכל לגבש מסקנה בעצמנו, אך כן נוכל לעמוד על המהלך הפרשני בכדי לדעת אם הוא מופרך או נכון.

על כניסתם של לפיד ושליט לפוליטיקה

ב-9 לינואר 2012 ידעה הפוליטיקה הישראלית את אחד מימי השפל שלה. לא, אינני מתכוון לאירוע שבו שפכה חה"כ אנסטסיה מיכאלי כוס מים על חה"כ ראלב מג'אדלה, שבו אני רואה לכל היותר מעשה קונדס, שנעשה ב"עידנא דריתחא" (לפי דעתי, הצילומים שמראים כי מיכאלי עשתה זאת בקור-רוח לכאורה אינם עומדים בסתירה לכך שהיא הייתה נתונה בסערת רגשות). המעשה הוא מעשה חמור, אך ברור שלא הייתה כאן כוונה לפגוע פיזית במג'אדלה (השוו זאת למקרה ב-1996, בו ישראל לדרמן שפך כוס-תה על חה"כ יעל דיין במהלך ביקורה בחברון), ונותרנו אם כן בגדר פגיעה בכבודו של מג'אדלה, ובגדר זה המחוקקים הישראלים לא חפים מכל אשמה, ואין להם להלין אלא על עצמם. אז אמנם את המקרה יש לגנות ואת מיכאלי יש להעניש, אך יש להתייחס לדברים במידה הנכונה, וכמו שהמוטו של אימא שלי אומר – ואם תשאלו אותי, לכשתגיע העת של אמי, שתבדל לחיים ארוכים אמן, יהיה מן הראוי לכתוב על מצבתה: "לקחה את החיים בפרופורציות הנכונות" – יש לקחת את הדברים בפרופורציות.

ה-9 לינואר 2012 ייזכר לדיראון-עולם כאחד מימי השפל של הפוליטיקה הישראלית, כיוון שבאותו יום הכריז נעם שליט כי יתמודד לפריימריס במפלגת העבודה. אומר נעם שליט כי "אין לי כוונה להשתמש בגלעד בקמפיין" (צוטט ב"ידיעות אחרונות", 11.1.2012). ועל זה אני אומר: too late. אתה לא יכול להכניס אישה להריון ואח"כ לטעון שזה לא הילד שלך. כל מעמדו הציבורי של נעם שליט נובע מהילד שלו, מגלעד. לנעם שליט אין לו מעצמו כלום. הפרסונה הציבורית שלו חלולה. כשמתלוננים, לדוגמא, שהצבא, ובמידה פחותה יותר – התקשורת, סוללים לגנרלים ולעיתונאים את הדרך לפוליטיקה, בכל זאת אותם אנשים תרמו, מי יותר ומי פחות, בתחום בו עסקו, אך יותר חשוב – הם הגיעו לאן שהגיעו בזכות עצמם, בזכות כישוריהם, רק שהתקשורת והצבא הביאו אותם לקדמת הבמה (או לכל הפחות אל מאחורי הקלעים), פתחו להם דלתות מסוימות. אך נעם שליט לא עשה דבר בכדי להגיע לאן שהגיע.

וזה מביא אותי לנקודה השניה. באחד השידורים שפורסמו עם כניסתו לפוליטיקה של יאיד לפיד (אליו נגיע בהמשך), שידרו בערוץ 2 (לפי דעתי שידור חוזר) קטע ובו אמנון דנקנר אומר שלפיד הבן יכניס רוח חדשה לפוליטיקה (או דברים בסגנון), ואז שלי יחימוביץ' אומרת לו שעם רוח חדשה לא הולכים למכולת, רוצה לומר: זה לא מספיק, פוליטיקאי צריך שיהיה לו סדר יום. ואני שואל את יחימוביץ, שלפי חלק מהפרסומים, הייתה זו היא שהזמינה את שליט להצטרף לשורות המפלגה – מה בדיוק סדר היום של נעם שליט? מתי שמענו את דעתו בנושא כלשהו פרט לפדיון בנו? אם שליט יחליט להפוך את המקרה האישי שלו לאג'נדה, כלומר שחרור סיטונאי של מחבלים בכל מקרה של פדיון שבויים – אני מציע שכבר נעלה כולנו למצדה ונקפוץ אל התהום (אני מזכיר שצידדתי בדעה כי יש לשחרר את גלעד שליט, ואת דעתי בנושא פרסמתי ברשומה אחרת, אך לא הייתי הופך את זה לדגל שיש לנופף בו).

בין כך ובין כך, בין אם הצעד נעשה ביוזמתו של שליט ובין אם בהזמנתה של יחימוביץ', צירופו של שליט לשורות מפלגה העבודה מעביר מסר לציבור, ומכך על כל פנים מרוויחה יחימוביץ': כשם שצירופם של גנרלים למפלגה מעביר מסר שיש מי שמבין בביטחון, כך צירופו של שליט אומר: מפלגת העבודה מחבקת את החיילים, מפלגת העבודה היא הבית של החיילים.

שלא כמו שליט, יאיר לפיד הגיע לאן שהגיע אולי עם דחיפה קטנה של ההורים, אך בעיקר בזכות עצמו, וכפי שהוא כותב היום בטור שלו ב"7 ימים" ("למה אני הולך לפוליטיקה", 13.1.2012), דעותיו בכל נושא שעל סדר יומה של מדינת ישראל ידועות, והוא מפרסמן כבר שנים רבות.

בטור שהוא כותב היום (ואגב, הוא כותב שהוא ימשיך לכתוב את הטור שלו, רק שהוא לא יתייחס לפוליטיקה, ומסתבר שהפרישה שלו מהתקשורת היא פרישה-למחצה), לפיד פורס את משנתו החברתית בקצרה, ולמעשה מאשש את הדברים שכתבתי עליו לפני שנה ("6 הערות על הספר 'הגיבורים שלי'"), כי "אולי יותר מכל ישראלי אחר, יאיר לפיד משקף את החלום הישראלי, את האושר הישראלי, את הממוצע הישראלי. הוא סוכן המכירות של החלום הישראלי לישראלי הממוצע. הוא זה שיודע מה הכי טוב בשביל הישראלי הממוצע, הוא זה שיודע מי הוא הישראלי הממוצע".

מכיוון שבמובנים מסוימים ממוצעות שווה שטחיות, אני חושב שיאיר לפיד טוב לפוליטיקה הישראלית, והוא ישתלב יפה בכנסת ישראל. השטחיות שאני מכוון אליה אינה שלילית, ואינה אומרת בהכרח שהדברים לא-נכונים אלא שלפיד מגלם, מביא לידי ביטוי, את המופעים החיצוניים של הרעיונות העמוקים, שהוא עצמו לא מבין אותם. הסברתי אתמול לחבר שיש לי יסוד להניח כי תופעה דומה מתרחשת אצל מירב מיכאלי כשהיא מדברת בלשון נקבה: היא עושה שימוש במופעים חיצוניים של תופעה עמוקה שאיני בטוח שהיא מודעת לה, שאיני בטוח שהיא יורדת לסוף דעתה.

בטור היום לפיד מטריח את הקוראים במניעים שהביאו אותו לפוליטיקה, ואני יכול להבין את זה מבחינת דעת הקהל, אך לפי דעתי זה מיותר. אותי לא מעניין אם לפיד עושה זאת ממניעיו האישיים, לצורך מימוש חלום ילדות או הגשמתו העצמית, או מתוך תחושה עמוקה שהוא חושב שהוא מושיע את עם ישראל. לדידי, אלטרואיזם ואגואיזם קשורים זה לזה בקשר של "אחור באחור", כלומר הם דבוקים זה לזה ללא הפרד, למרות שלכאורה פניו של האלטרואיסט ופניו של האגואיסט מופנים לכיוונים מנוגדים. אין אלטרואיזם טהור כשם שאין אגואיזם טהור (אם כי ניתן לומר שאי הבנת עומק הנושא, או עשייה מתוך מניעים פסולים עלולים ליצור עיוותים שישפיעו על המעשה, ואכן יש בכך סכנה). לכן אני סובר שבחיים בכלל, ובפוליטיקה על אחת כמה וכמה, אותי פחות מעניינים המניעים אלא יותר המעשה הנכון. אם אדם עושה את המעשה שלפי דעתי הוא הנכון, המניעים שלו פחות מעניינים אותי. המעשה משליך רטרואקטיבית על המניעים. ודוק. אני מדבר על מניעים ולא על אמצעים; איני בא לומר ש"המטרה מקדשת את האמצעים", אלא שהמטרה מקדשת את המניעים.

happy birthday mister president

שׁוּם-דָּבָר לֹא מְחַכֶּה לִי בְּפֶתַח

שְׁנָתִי הָעֶשְׂרִים-וּשְׁמוֹנֶה.

לֹא אִשָּׁה וְלֹא עוּגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת,

לֹא הַפְתָּעָה וְלֹא תִּקְוָה וְלֹא הַגְשָׁמַת-חֲלוֹמוֹת,

לֹא אִשָּׁה שֶׁקּוֹפֶצֶת מִתּוֹךְ עוּגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת.

רַק רֵיחַ חָמוּץ שֶׁל פַּשְׁטִידָה חָרוּכָה,

מֻגֶּשֶׁת לְךָ,

נָשִׂיא שֶׁל כּוֹכָב בּוֹדֵד..

happy birthday mister president.

העיקר זה הסמנטיקה – על המטאפורה כגורם מעמעם במלאכת השפיטה

(מאמר זה הוא בבחינת טיוטה ראשונית ואין ספק שהוא דרוש לשיפוצים ותיקונים. על כל רשומה אני שמח לתגובות, אך ברשומה זו – על אחת כמה וכמה)

א.

אחד הכלים המרכזיים להם נדרש בית-המשפט בפסיקותיו, אולי הכלי המרכזי ביותר, הוא העיקרון התקדימי. לפי עיקרון זה, בית-המשפט מסתכל על אירועים דומים ומכריע האם האירוע הנידון לפניו, דומה להם, ואם הוא שונה – מדוע הוא שונה וכיצד שוני זה בא לידי ביטוי. בלשון תמציתית, בית המשפט מדמה מקרה למקרה, או בלשון התלמוד "מדמה מילתא למילתא". היתרונות של כלי זה הם רבים, אך אולי היתרון המשמעותי ביותר, שפורס את עצמו על פני שדות ידע רבים, הוא שבית המשפט אינו צריך ליצור יש מאין; יש לו גיבוי משפטי, משענת מסורתית וגב יצירתי. במובן מסוים, בית המשפט פועל, אני חושב, כשם שעובד הליך הלמידה האנושי, כשם פועל המוח האנושי, שבונה את עצמו מתקדימים על גבי תקדימים, וכך מרחיב את שדות-הידע שלו.

לאור זאת, לא מפליא מדוע בית-המשפט מרבה להשתמש במטאפורות ובדימויים, כיוון שההליך האנלוגי הוא זהה. מטאפורה היא מעתק סמנטי שכרוך בדמיון בין מסומנים (בין המובנים של המילה); העברה של שם ממסומן אחד למסומן אחר בעקבות דמיון ביניהם, המרה של מילה במילה דומה לה. לדוגמא: "צומת רעננה הוא צוואר בקבוק" – כלומר, הנתיבים לצומת מתוך העיר הם רחבים (חלל הבקבוק), הנתיבים שמחוץ לרעננה הם רחבים יותר (החלל שמחוץ לבקבוק), אך הצומת עצמה מאפשרת נסיעה של מעט מאוד כלי רחב במקביל, היא כמו צוואר בקבוק. ודוק. בניגוד לתקדים שהוא מקרה מציאותי,  או בניגוד למקרה בו בית המשפט מדמה את הסוגיה למקרה היפותטי (טול מקרה שראובן מכר לשמעון סוס), ולכן ניתן למתוח קווים רבים בין התקדים או המקרה ההיפותטי למקרה הנידון – המטאפורה היא מקרה מדומיין שלעולם לא יתרחש במציאות.

לדוגמא, בפרשת קעדאן (בג"ץ 6698/95), הנשיא דאז, אהרן ברק, מביא את המטאפורה הבאה: "מדינת ישראל היא מדינה יהודית אשר בתוכה חיים מיעוטים, ובהם המיעוט הערבי. כל אחד מבני המיעוטים החיים בישראל נהנה משוויון זכויות גמור. אמת, מפתח מיוחד לכניסה לבית ניתן לבני העם היהודי (ראו חוק השבות), אך משמצוי אדם בבית כאזרח כדין, הוא נהנה מזכויות שוות כמו כל בני הבית האחרים" (ההדגשה שלי; א"נ). ברק לא מפתח את המטאפורה שהוא משתמש בה רבות, אך זהו בחינת מעט המחזיק את המרובה, ויש בכך בכדי ללמדנו על דרך הפעולה של המטאפורה – היא צריכה רק לעשות את ההמרה הראשונית, ואת השאר עושה הדמיון של הקורא, של הנמען, תהליך ההמרה ברובו מתרחש במוחו של הקורא. ברק מדמה את מדינת ישראל לבית, כלומר הוא ממיר את "הבית הלאומי" בבית ליטראלי, בית ממשי, הוא משליך אותנו לתוך השדה הסמנטי הדומסטי, הביתי. פעולה שנייה שהמטאפורה עושה היא הגשמה, כלומר לוקחת מושג מופשט – חוק השבות – ומלבישה אותו בלבוש גשמי, בחפץ – מפתח.

הדימוי של ברק הוא מרשים, ויש בו בכדי להסביר במעט את הסוגיה, אבל נדמה שהוא בא להנהיר ויוצא מטשטש. ברק רוצה לומר שכל האזרחים בבית הם שווי-זכויות, אך ניתן להקשות על המטאפורה שלו מימין ומשמאל: האם מדינת ישראל היא אכן כמו בית ליטראלי? מדוע יש אזרחים להם יש את פריווילגיית המפתח ולאחרים לא? אולי פריווילגיית המפתח מעניקה זכויות נוספות למחזיקי המפתח? אגב, מי הגיע לבית קודם? ניתן כמובן לענות על שאלות אלו באמצעות ידע-משלים הנמצא מחוץ למטאפורה, אך לעניות דעתי המטאפורה לא "קידמה" אותנו לעבר פיתרון זה במקרה הנוכחי.

אז מדוע ברק מביא אותה? לתפקידה של המטאפורה בפסיקת בית המשפט אני מוצא שתי תכליות כלליות. ברובד הראשוני, מטאפורות מעשירות את הדיון, את פסק הדין; הן כמו, יש שיאמרו, "תיאורי נוף" בסיפור. אך יש לכך רובד נוסף. לפעמים אנחנו משתמשים במטאפורה כי היא דרך הביטוי הקלה ביותר. היומיום שלנו רצוף במטאפורות. לדוגמא, כשמישהו אומר שהנושא "נדוש", הוא מתכוון ש"דרכו" עליו מספיק, כשם שדרכו על החיטה, דשו אותה, כאחת הפעולות החקלאיות. אך יש מטאפורות מסובכות, מטאפורות שבאות לחדש, או מטאפורות שיכולות להיות גם רב-משמעיות, ולכן הן גם עמומות, בין אם השופט התכוון לכך ובין אם לא. התפקיד השני של המטאפורה, אם כן, הוא ליצור עמימות.

במקרה של בג"ץ קעדאן, אני חושב שברק נתקל בקושי לוגי מסוים להסביר את דבריו, ולכן הוא "בורח" למטאפורה, נעזר בה. הוא נתקל בקושי להסביר מדוע אין למעשה שוויון-זכויות בין יהודים לערבים, ומשתמש במטאפורה של הבית והמפתח. המטאפורה משמשת כגורם מעמעם. אגב, ברק בספרו "פרשנות במשפט" אומר במפורש שלמטאפורות יש אפקט מעמעם (כרך א', עמ' 235). אך מכיוון שלא ראיתי לכך התייחסות נוספת בספרו, אני מניח שברק לא עמד על מלוא המשמעות של דבריו.

.

ב.

לפעמים למטאפורות יש תפקיד משמעותי הרבה יותר – אנחנו חווים את המציאות באמצעות מטאפורות. אדגים את דבריי. לפני כמה שנים, קראתי מאמר בשם "אין שבור כלב שלם (מכתב לחבר)", שכתב ארי אייכלר (ניתן לקרוא את המאמר כאן, עמ' 72) שבו אייכלר עשה מטאפוריזציה של הישיבה בה הוא למד לאקסית המיתולוגית – היה לו כל-כך טוב בזמן שהוא למד בישיבה, ואחרי שהוא עזב אותה, כי ההצגה – כלומר, החיים שמחוץ לישיבה – חייבת להימשך, הוא חש כמו פרידה כואבת מחברתו-לשעבר, ואולי אפילו הוא חש כאילו הישיבה "זרקה אותו". אך לפי דעתי הכאב של אייכלר היה יכול להימנע אילו היה ממשיג את הישיבה למשהו אחר.

נניח שיש אדם נשוי שחווה משבר בנישואיו, והוא חש שאשתו לא אוהבת אותו כמו אימא שלו. אפשרות אחת היא שאשתו באמת לא ממלאת את תפקידה כראוי. אבל יש גם אפשרות שנייה – האם אהבת-אישה צריכה להיות כמו אהבת-אם? יכול להיות שאשתו אוהבת אותו עד-מעל-לשמיים, אבל היא לא אוהבת אותו "כמו אימא שלו". כלומר, הבעיה היא לא בהתנהגות של אשתו, אלא במטאפורה שאותו אדם משתמש בה.

המטאפורה של אייכלר מאפשרת רק שתי אפשרויות: או חתונה או פרידה כואבת. לכן, לא פלא שהוא משתמש בביטויים קשים כמו "התקופה שלאחר הישיבה התאפיינה בהרבה כעס ומרמור" או "הכל היה מפגש כואב עם האהובה שלא הצליח בינינו. והמפגשים האלה כאבו". לעשות קופי-פייסט מהתבנית של הישיבה לתבנית של אקסית המיתולוגית, פירושו להתעלם ממנעד שלם של אפשרויות אחרות. כי גם האפשרות להישאר ידידים, כפי שמציע הכותב, למעשה אינה אפשרית, כי במציאות – ועם כך אני מסכים – אי אפשר להיות ידיד של האקסית שלך. מבחינתו של הכותב אין מוצא אחר – או שאתה מתחתן – קרי, נהיה רב בישיבה – או שהיא זורקת אותך ואתה חווה כאב גדול.

בתגובה שכתבתי לו הצעתי להמיר את המטאפורה של האקסית המיתולוגית במטאפורה של משפחה, כי כמו המשפחה, הלומד בישיבה נקשר בקשר חזק אליה, וכמו המשפחה – מנהגיה של הישיבה הותירו בתלמיד חותם שלא ניתן למחותו. אבל כמו המשפחה, גם הישיבה היא רק תחנה – תחנה משמעותית – בחיים. בגלל שהמשפחה והישיבה הן רק תחנה בחיים, כמו תקופה בהתבגרות שלנו, אי אפשר לחזור אליהן: אייכלר לא יכול ללמוד כמו שלמד פעם בישיבה, כמו שאני לא יכול למתוח סדין מהשולחן ועד הכורסא ולעשות אוהל בסלון עם כל האחים שלי, כפי שעשינו בילדותינו, או לבקש מאחותי שתבוא לשבת בלי בעלה (אחלה בחור, באמת, אבל יש בי געגוע לאחותי של פעם). זה ניסיון שנועד לכישלון מראש; כי גם אם אני אצליח לקבץ את כל האחים שלי בשבת ולבנות אוהל בסלון – זו לא תהיה אותה תחושה, כי אני לא נמצא שם; התבגרתי.

.

ג.

לאור הדברים שאמרנו, ניתן להצביע על אפקט משמעותי שיכול להיות למטאפורה בפסיקות בית המשפט, ואדגים את דבריי באמצעות אחד התפקידים של בית המשפט והוא הביקורת השיפוטית. ביקורת שיפוטית משמעותה ביקורת של בית המשפט על דבר חוקתיות החוק. יש שיאמרו שביקורת שיפוטית היא ההתערבות של הרשות השופטת בתפקידה של הרשות המחוקקת, ולכן יצמצמו אותה מאוד (לדוגמא, ראו מאמרו של משה לנדוי, "חוקה כחוק עליון למדינת ישראל"), אך יש שתומכים בגישה הרחבה יותר, ועליהם נמנה אהרן ברק (ראו לדוגמא, "פרשנות במשפט – פרשנות חוקתית", כרך ג, עמ' 105-118). אחד המרחיב ואחד המצמצם, אחד המרבה ואחד הממעיט – כולם צריכים להתמודד עם אחד הקשיים המרכזיים שמעלה הביקורת השיפוטית, והיא פסילה של חוק, או למצער הוראה לתיקון החוק, כלומר נגיסה בתפקידה של הרשות המחוקקת. לעניות דעתי, שימוש במטאפורות להסברת הביקורת השיפוטית, יכול לרכך את הצרימה שניתן לחוש בפסילת חוק או בהוראה לתיקון חוק. דמו לדוגמא את חקיקת חוק לבניית בניין, ובא בית המשפט וסותר את הבניין. בוודאי שמטאפורה כזו תצרום לאוזננו יותר.

ברק שם מתייחס בהרחבה ללגיטימיות של הביקורת השיפוטית, ובעיקר משתמש במטאפורה של השופט כ"שומר החוקה" או "שומר הדמוקרטיה" (דמוקרטיה במובנה המהותי, כמגנה על ערכי יסוד). זו מטאפורה מעניינת שמצמצמת את החשיבות שמקנים לביקורת השיפוטית, אך היא כן אומרת שבהכרעת בית המשפט היה אירוע. מצד אחד היא מקטינה את התפקיד של השופט – השומר אין לו מעצמו כלום, הוא רק מגן על הדמוקרטיה או החוקה; אך מאידך הוא כן מונע מפגיעה בחוקה, הוא עושה פעולה כלשהי. לכן אני סבור שהמטאפורה הזו לא מספקת.

במקום אחר, ברק מעמיד שלושה מודלים להתמודדות עם בעיית החוק שאינו עובר את הבחינה החוקתית (שם, עמ' 720-726): א. מודל הבטלות המוחלטת. החוק לא היה תקף מעולם והוא בטל מאליו (Void) – הביטול הוא למפרע משעת החקיקה. בית-המשפט לא יוצר מציאות חדשה; ב. מודל הנפסדות. החוק תקף, אולם לאור אי-חוקיות החוק הוא ניתן לביטול ע"י בית המשפט וזוהי פעולה קונסטיטובית. הביטול יכול להיעשות לאלתר, למפרע או לעתיד לבוא; ג. מודל הבטלות היחסית. מודל ביניים בין שני המודלים הראשונים. יש מקרים שהחוק בטל ללא הכרזה שיפוטית, אך ברוב המקרים הבטלות שנויה במחלוקת ונדרשת פעולת ביטול. ברק שם מבכר את מודל הבטלות היחסית (עמ' 724), ומצביע על פגמים (ויתרונות) במודל הבטלות המוחלטת, ואיני מבטל את הקשיים שהוא מעלה, אך לי נראה שעדיף לצורך ריכוך תפקידו של בית המשפט את מודל הבטלות המוחלטת.

ניתן לומר שכאשר חוק סותר חוקה הוא בטל מאליו, Void, כיוון שחסר בו מרכיב מהותי, הוא כבר לא חוק. הגדרה של חוק מחייבת שהוא יענה על הדרישה הזו. לצורך הסברת העניין, ניתן להשתמש במטאפורות גשמיות. לדוגמא, לית מאן דפליג שקמח הוא מרכיב מהותי בלחם. אם יציגו לנו מאפה שהוא ללא קמח, לא נוכל לומר שהוא "לחם פגום". אין כאן לחם כלל, ואם נביא את הלחם בפני שופט הוא לא יגיד שהלחם הזה דרוש תיקונים; הוא רק יצהיר שהוא לא לחם. אלא שחוק הוא לא לחם, הוא דבר מופשט הרבה יותר. ולכן, הייתי מדמה את הדרישה שהחוק יהיה חוקתי לדרישת הכתב במקרקעין.

לצורך עימום פעולתו של השופט בביקורת השיפוטית, ניתן לדמות את הדרישה לכך שחוק יהיה חוקתי, כשם שהדרישה לכך שחוזה במקרקעין יהיה בכתב. לפי סעיף 8 בחוק המקרקעין תשכ"ט-1969: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב." זו דרישה מהותית. לדרישת הכתב במקרה הזה יש משמעות מכוננת, קונסטיטיבית, וללא מסמך כתוב לא קרה דבר. לא היו דברים מעולם. פסק הדין במקרה הזה הוא דקלרטיבי, הצהרתי, ולא קונסטיטובי, חוקתי. תפקידו של השופט הוא רק להצהיר על כך. כשם שדרישת הכתב במקרקעין עברה ריכוך עם השנים, ולפיכך "לא מופעלת" תמיד (לדוגמא, כשהיא מתנגשת עם חוסר תום לב של אחד הצדדים; ראו ע"א 8234/09 שם טוב נ' כדורי פרץ), ניתן כמובן לצאת ממודל הבטלות המוחלטת למודלים אחרים. אך נראה לי שיש לצאת מנקודת הנחה שאם חוק הוא לא חוקתי, לא היו דברים מעולם.

גם במעבר הסמנטי שבין דרישת הכתב במקרקעין לחוקיות החוק נדרשת "קפיצה סמנטית" מסוימת, כי את החוזה הכתוב הוא כן משהו ממשי, ואילו כאשר חוק לא חוקתי הכוונה היא שהוא לא עומד בדרישות מסוימות. אולם לעניות דעתי, המעתק הסמנטי אינו מוקשה כשלעצמו.

אם ניתן לבית המשפט תפקיד יוצר, אפילו תפקיד מונע כ"שומר החוקה", אנחנו מטילים את האחריות עליו כשהוא יבוא לפסול חוק או להורות לתקנו. הביקורת השיפוטית היא אירוע, ויש שיאמרו פיגוע. אבל אם החוק לא עומד בדרישות מהותיות, ואם נחווה את חוקיות החוק כדבר שהוא כל-כך מהותי שלמעשה לא נוצר חוק, ונדמה את דרישות אלו לדרישת הכתב במקרקעין – לא היה אירוע בכלל; תפקידו של בית המשפט הוא רק להכריז על הרשות המחוקקת: המלך הוא ערום.