החיים מתחילים לאבד

הַחַיִּים מַתְחִילִים לְאַבֵּד אֲחִיזָה בַּמְּצִיאוּת.

חָבֵר אַחַר חָבֵר, נִשְׁמָטוֹת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁהֶחֱזִיקוּ

בַּמֶּה שֶׁפַּעַם חָשַׁבְתָּ לְסֶלַע, וְהַיּוֹם

הוּא תְּלוּלִית עָפָר.

וּלְבַסּוֹף אַתָּה נִדְחַף לְאֲחוֹרֶיךָ,

וְלֹא הִגַּעְתָּ לָחֲצִי הַהַר,

עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית אֵבָרִים-אֵבָרִים.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “החיים מתחילים לאבד

  1. מזדהה עם המילים – הייתי במקום הזה.

    בהקשר קל לפוסט קודם שכתבת על השימוש במטאפורה, האם התבוננות על המציאות כסלע או הר (או כל דבר מוצק) לא מצמצמת את האפשרויות שבה?

    בכל אופן, אם השיר אקטואלי – אתה תמיד יכול לנסות חברים ישנים :)…

    • הי אלון,
      ההערה שלך יפה, השאלה אם היא מובילה אותי ל"חוף מבטחים", למקום יותר טוב. רוצה לומר, כולנו היינו מעדיפים לחשוב על המציאות (או אולי על חברים) כמשהו מוצק, מאשר על משהו נזיל, או אוורירי.
      איזו מאטפורה אתה מציע?
      קיבלתי גם את הערתך השניה. אני לוקח זאת לתשומת ליבי.

      • תראה אם הולכים לאפשרות המתבקשת השנייה –מים- אז פתאום מסתכלים על הדברים הפוך. לא רק שלא ניתן לאחוז, אלא כדאי להיות עם מינימום חיכוך – "לשחות כמו דג" "לתפוס גלים"… וזה גם חלק מהשפה של הדור שלנו: "לזרום".

        אבל לא בא לי לטבוע ולא בא לי לשחות עם הזרם…
        באופן אישי, אם הייתי רוצה לתאר המציאות הייתי בוחר להשתמש ב… כלום.

        הפיזיקה המודרנית מלמדת אותנו שהעולם הוא ברובו חלל ריק וגם בגופים שנראים לנו מוצקים, אם מסתכלים בהם מקרוב, רואים שרוב הנפח שהם תופסים הוא חלל ריק, "המרווח שבין החלקיקים". סדר הגודל של המרחק, למשל, בין הפרוטון לאלקטרון (שמסתובב סביבו באטום) הוא כמו זבוב במרכז מגרש כדורגל. ולא די בזאת, הפרוטון והאלקטרון (וחלקיקים אחרים דומים) מתנהגים רוב הזמן כמו "עננים הסתברותיים" ונאותים להתממש במקום ומהירות מסוימים (שגם לגביהם יש אי-וודאות) רק כאשר מתבוננים בהם.
        מה שקרה בפיזיקה הוא, שתמונת-העולם המסורתית והארצית של תפוחים שנופלים לך הראש הפכה לתמונת-עולם כה מוזרה וכה… רוחנית.

        זה שאנחנו מורכבים מ-60-70% מים ניתן איכשהו לקבל, אבל איך לעזאזל אנחנו תופשים שאנחנו יותר מ-99% כלום? ולא רק אנחנו, גם כל העולם שמסביבנו. אז מה היא המציאות במצב כזה?

        בתמונת-עולם כזו ניתן לראות את עצמנו מטפורית (ואולי לא רק מטפורית) בתור אלו אשר יוצרים את המציאות ע"י התבוננות בה, ע"י השלכה.

        "החיים הם חלום ואנחנו הבדיה של עצמנו" (ביל היקס)

        בתמונת-עולם כזו כל מעשה שהוא, גם הטריוויאלי ביותר, הוא מעשה יצירתי.

        (אפשר לפתח את זה עוד, אבל אני אעצור כאן)

      • אוקיי, למרות שאתה צודק (כנראה) מבחינה מציאותית, קשה לי לקבל את הדוגמא שלך מטאפורית. אני עדיין מעדיף "עוגנים" יציבים בחיים

  2. אודי תשמע,
    בעיני לא רק שמהר מאוד אתה בעצמך יכול לזהות אם החבר שלך הוא סלע או תלולית עפר, אלא גם שבידייך שלך נמצא הכוח להפוך חבר לכזה או לכזה. הכל תלוי עד כמה אתה מכוון אותו, מראה לו באיזה נתיב אתה הולך ומיידע אותו שבאותו נתיב אתה מצפה גם ממנו ללכת, דואג להבהיר לו כבר בשלב הראשוני והמוקדם של החברות שלכם שאתה מבחינתך תהיה לו לסלע. וככזה, אתה לא רוצה תלוליות עפר בחיים שלך. אתה מצפה לאותו היחס, לאותה המסירות ולאותה רמת נאמנות. החבר צריך לדעת שברגע שהמוצק יהפוך לנזיל אתה תעלם לו מהר מאוד כי לא מקובל עליך שינויים במצב צבירה! זה לא איום, כמובן. הרי נמצאת בידו זכות הבחירה אם לקבל את החברות שלך בתנאים האלה שהיצבת (שלדעתי הם מינימליסטים ובבכלל לא בשמיים) ואם לא. אתה תראה שיהיו כאלה שיבינו את הדרישות ויתרחקו כי הם אגואיסטים ולא מתאים להם הסידור הזה, אז יוותרו מראש. ויהיו כאלה, שישמחו שמצאו אותך כי הדרישות האלה כל כך לגיטימיות ומובנות להם מאליו, והנה זה בדיוק מה שחיפשו בעצמם ומצאו את זה אצלך. אלה הם שיהיו חברי האמת שלך… וזה מחזיק לפחות כמה שנים טובות כל העסק הזה עד שצריך לחדש את החוזה, אבל גם אז יש נוהג פרטי אתה יודע… 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s